בבית המשפט העליון בירושלים
עש"מ 3362/02
בפני: כבוד
השופטת ד' ביניש
המערערת: מדינת ישראל
נגד
המשיב: סלאם
אבו-עסבה
ערעור על גזר הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק
בד"מ 6/02 מיום 17.3.02 על ידי כבוד השופטים: עו"ד רבקה פלד –
יו"ר; גב' נורית טולידנו ומר יוניס מחמוד
תאריך
הישיבה: ג' בסיון התשס"ב (14.5.2002)
בשם
המערערת: עו"ד נאסר אבו-טהה
בשם
המשיב: עו"ד סיף וותד
פסק-דין
1. המשיב, מר סלאם אבו עסבה, עובד כמורה בבית
הספר "החדשני-יסודי ג'" בג'סר אלזרקא. בשנת 2001 הועמד לדין בבית משפט
השלום בחדרה. לפי הנטען בכתב האישום, שבעובדותיו הודה במסגרת הסדר טיעון, תקף
המשיב את תלמידתו בת ה-9, פאטמה ג'ובראן. המשיב אחז בה וחבט את פניה בשולחן, ובשל כך
נגרם לה דימום בשפתיה, והיא נזקקה לטיפול רפואי. עוד נטען בכתב האישום כי המשיב
תקף תלמידה אחרת בשם, דו'חה גוהאר, בכך שנתן לה מכה בראשה. לאחר הודייתו נעתר בית
המשפט לבקשת המשיב לצרף תיק נוסף בו הואשם בתקיפת תלמידה בכך שהיכה אותה בגבה
באמצעות צינור, אחז בשערותיה תוך שהרכין את ראשה וחבט אותו בשולחן. אף בעובדות תיק
זה הודה המשיב.
בית משפט השלום הרשיע את המשיב בעבירות של
תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין. בבואו לגזור את הדין, התחשב
בית המשפט בהסדר הטיעון, בעברו הנקי של המשיב ובעובדה כי המשיב צפוי לעמוד לדין
משמעתי, והחליט לאמץ את הסדר הטיעון, ולהטיל על המשיב מאסר על-תנאי למשך 6 חודשים,
והתנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה כמפורט בכתב האישום, או כל עבירה מסוג של
אלימות גופנית. כמו כן הטיל על המשיב קנס בסך 2,000 ש"ח.
על-יסוד פסק הדין של בית משפט השלום, הוגשה
נגד המשיב תובענה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בית הדין הרשיע את
המשיב בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת),
התשכ"ג-1963, ועל פי סעיף 4(1) להודעה על שינויים בהחלת החוק על עובדי הוראה.
עם זאת, קבע בית הדין כי לאור נסיבות המקרה, גילו הצעיר וחוסר ניסיונו של המשיב
והעובדה כי מדובר בעבודה במגזר קשה, אין מדובר בעבירה שיש עמה קלון. לעניין זה
הזכיר בית הדין את העובדה כי בית משפט השלום אף הוא לא קבע כי מדובר בעבירה שיש
עמה קלון. בהינתן שיקולים אלה החליט בית הדין שלא להרשיע את המשיב בעבירת משמעת
לפי סעיף 17(6).
בית הדין קבע כי העבירות שבוצעו על-ידי הנאשם
הן עבירות חמורות, אך עם זאת, התחשב בהיות המשיב מורה בתחילת דרכו, בעובדה כי
בתקופה האמורה עבר בין מגזרים ביניהם ישנו שוני תרבותי והתנהגותי, ובהצלחתו של המשיב
בתפקידו מאז האירועים נשוא כתב התובענה. בנסיבות האמורות בחר להקל עם המשיב, ולא
לנהוג בחומרת הדין ולגרום לפיטוריו. בית הדין גזר על המערער את אמצעי המשמעת
הבאים: נזיפה חמורה, הקפאת דרגה עד לסוף שנת הלימודים תשס"ב והפקעת מחצית
משכורת קובעת ב-6 תשלומים שווים ורצופים.
2. בערעור שלפניי טענה המדינה כי העבירה שעבר
המשיב היא אמנם עבירה שיש עמה קלון, וביקשה כי יוחמרו אמצעי המשמעת שהוטלו על
הנאשם, וכי בית המשפט יורה על פיטוריו של המשיב, תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורין,
ועל פסילתו משירות המדינה למשך 5 שנים מיום הפיטורין.
בטיעוניה בכתב ובעל-פה קובעת המערערת כי טעה
בית הדין בכך שקבע כי אין מדובר בעבירה שיש עמה קלון. העובדה כי עבודתו של המשיב
מבוצעת במגזר קשה וחוסר התייחסותו של בית משפט השלום לעניין הקלון בעבירה, אינם
שוללים את הקלון שיש במעשיו החמורים של המשיב. עוד טענה המערערת כי הנסיבות
החמורות של הארועים, גיל המשיב והיותו בדרגת "מורה בכיר" מבססים את
הטענה כי מדובר בעבירה שיש עמה קלון. לעניין קולת העונש נטען כי אמצעי משמעת אלה
אינם הולמים את חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, וכי הם סוטים במידה ניכרת ממדיניות
הענישה הראויה במקרים אלו. עוד טענה המערערת כי קולת העונש בבית משפט השלום נשענה
על החשש מפני העונש הכבד, שיוטל על המשיב בהליך המשמעתי. כמו כן נטען, כי מורה
שחטא באלימות כלפי תלמידיו אינו יכול להישאר בתפקידו כמורה מכיוון שאין ביכולתו
להוות דמות חינוכית ומודל לחיקוי לתלמידיו, ויש להתחשב בפגיעה שתגרם לתדמיתה של
המערכת החינוכית, אם תשאיר מורים אלימים בתפקידי חינוך.
בא-כוח המשיב הדגיש בטיעונו בפניי את העובדה
כי כל המקרים התרחשו בתקופה קצרה, ומאז התרחשות המקרה האחרון, לא חזר המשיב לנהוג
באלימות כלפי תלמידיו, ולכן יש לראות בסדרת המקרים מעידה חד-פעמית, שאינה מלמדת על
אופיו האלים של המשיב. בא-כוח המשיב תלה את התפרצות האלימות של מרשו במעבר מהמגזר
הבדואי, שם התלמידים ממושמעים יותר, לג'סר אלזרקא, שם התלמידים אינם סרים למשמעת
המורה. בנוסף, טען כי אין לתלות את האשמה במרשו בלבד, אלא במשרד החינוך שלא סיפק
את הכלים המתאימים למורה במעבר ממגזר נוח להוראה, למגזר קשה ביותר על-פי תיאורו של
בא-כוח המשיב. עוד טען כי המשיב הוא מורה בראשית דרכו המקצועית, ומאז האירועים
האמורים הוא מצליח בתפקידו, ואף קיבל קידום במשרד החינוך, באמצעות הקצאת שעות לימוד
נוספות.
שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי יש
בטענות המערערת כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית הדין למשמעת הן לעניין הקביעה כי
אין מדובר בעבירה שיש עמה קלון, והן לעניין קולת העונש. בטרם אדון בגופן של טענות
המערערת, אציין כי אמצעי המשמעת, שמן הראוי להטיל על המשיב, אינם כרוכים בהכרח
בשאלת ההרשעה בעבירה שיש עימה קלון, ובהרשעה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת; יודגש
שגם ללא הקלון ניתן לנקוט באמצעי המשמעת על פי דירוגם השונה, ובהתאם לנסיבות
ההרשעה, אף כי אין ספק שקיומו של קלון הוא נסיבה רלוונטית לקביעת אמצעי המשמעת
ובעניין שלפנינו בית הדין תלה בכך את הימנעותו מפיטורי המשיב.
3. השאלה מהי עבירה שיש עמה קלון, נדונה פעמים
רבות בפסיקתנו, בין היתר, גם בהקשר של עבירות משמעת. בעש"מ 4123/95 אור נ'
מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, עמ' 192, נאמר מפי השופט
י' זמיר:
"אכן הקלון, כביטוי משפטי, הוא פועל יוצא של
פגם מבחינה מוסרית. אך השאלה היא מה מידת החומרה של הפגם המוסרי שיש בה כדי לעטות
קלון על העבירה. התשובה תלויה במידה רבה, בעיקר במקרי הגבול, בנסיבות המקרה. אפשר
שהנסיבות המיוחדות של המקרה יחלישו או אף יסלקו את הקלון. וכיצד יש להעריך את
נסיבות המקרה? במקרים אחדים הפנה בית המשפט לאמת מידה של האדם הסביר...האדם הסביר
הוא דמות דמיונית (יש אומרים מיתולוגית) המייצגת את דרכי ההתנהגות וערכי המוסר
המקובלים בציבור. בפועל האדם הסביר הוא, בלית ברירה, בית המשפט. בית המשפט משמש פה
לאדם הסביר. בשמו של האדם הסביר הוא קובע את דרכי ההתנהגות הראויה ואת ערכי המוסר
המחייבים".
בפרשת אור מנה השופט י' זמיר את
השיקולים השונים שיש בהם כדי לסייע בהכרעה אם עבירה מסוימת כרוכה בקלון. בענייננו,
יש לבחון את סוג העבירה, אם יש בה על פי טבעה או בנסיבות ביצועה קלון. בכל הנוגע
לעובד מדינה ייבחנו לשם כך מהות המשרה של הנאשם ונסיבות ביצוע העבירה. בבחינת סוג
העבירה, מתעוררת השאלה האם העבירה של תקיפת קטין או חסר ישע משתייכת לסוג העבירות
שמטבע ברייתן יש עמן קלון. נראה כי יש לענות בחיוב לשאלה זו. בית משפט זה חזר
והדגיש את חומרתן של עבירות האלימות כלפי קטינים, ואת הפגם המוסרי הדבק בהן, גם
כאשר מדובר בהכאה שלדעת המבצע נעשתה מטעמים חינוכיים (ראו: ע"פ 5224/97 מדינת
ישראל נ' שדה אור, פ"ד נב(3) 374, ע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ'
מרבת עבד אלגני, פ"ד מח(5) 191, עש"מ 4503/00 חביב אמין נ' מדינת
ישראל תקדין-עליון 2000(3) 1296, ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל,
פ"ד נד(1) 145). עבירה שיש בה שימוש בכוח פוגעני ואף משפיל, היא מבחינה
מוסרית ועל פי טבעה עבירה שיש עמה קלון. גם כאשר נקבע כי מדובר בעבירה שמטבעה יש
בה קלון, יש לבחון האם הנסיבות המיוחדות של המקרה ישללו את פגם הקלון. כאמור, אחד
השיקולים בקביעת הקלון מושפע ממהות המשרה של עובד המדינה. בענייננו, אין מדובר
בעובד מדינה רגיל, אלא במורה שתפקידו לחנך את תלמידיו. דברים ברוח זו קבעתי
בעש"מ 2699/01 ג'מיל חלף נ' מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה
תקדין-עליון 2001(2) 1172:
"בנוסף, מושפעת קביעת הקלון לעניין דיני המשמעת
של שירות המדינה ממעמדו ומתפקידו של המערער בתוך שירות המדינה. עבירה שאינה נושאת
עמה קלון לצורך דיני המשמעת של עובד בתפקיד פלוני, יכולה להיות עבירה הנושאת עמה קלון
כאשר מדובר במשרה אחרת. במקרה זה, אין מדובר בעובד מדינה מן השורה, אלא באדם הנושא
תפקיד חינוכי בהיותו מורה בבית ספר. לתפקיד המורה נועדה משמעות מיוחדת, בהיותו
מחנך האמור לשמש דוגמה לתלמידיו, ולכן יש חשיבות רבה לשמירה על מעמדו ועל יוקרתו
בעיני תלמידיו".
המורים מהווים מודל חיקוי לתלמידיהם, הם אלה
האמונים על סלילת דרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ומשפיעים על דפוסי ההתנהגות העתידיים
של החברה כולה. מורה שהיכה את תלמידיו מאבד את מעמדו ואת יוקרתו בעיני התלמידים,
ולכן יש מקום לדרוש ממנו הקפדה יתרה במילוי תפקידו, והתנהגות הולמת בכל אורחות
חייו בכלל, ובפרט עת עוסק הוא בחינוך תלמידיו. משכך, עולה כי גם שיקול מהות המשרה
מטה את הכף לחיוב הקביעה כי מדובר בעבירה שיש עמה קלון. עתה נותר לבחון את נסיבות
ביצוע העבירה. בא-כוח המשיב ניסה להמעיט בחומרתן של העבירות שבוצעו. כאמור לעיל,
הוא טען כי מדובר במעידה חד-פעמית, שהתרחשה עקב המעבר למגזר אחר. עוד ציין כי
מדובר במורה בראשית דרכו המקצועית, שלא צויד בכלים המתאימים על מנת להתמודד עם
הבעיות העולות בביצוע תפקידו החינוכי בכפר ג'סר אלזרקא. אין לקבל טענות אלה. מדובר
במקרה שנסיבותיו חמורות ביותר. המשיב ביצע את עבירות האלימות שלוש פעמים, ואין
מדובר במעידה חד-פעמית. יתרה מכך, האופן בו בוצעו המעשים - הטחת ראשן של תלמידות
בשולחן והכאת תלמידה בגבה באמצעות צינור - וגילן הצעיר של התלמידות שנפגעו, מלמדים
על החומרה המיוחדת של נסיבות העבירה. משקבעתי זאת, לא נותר ספק בלבי כי מדובר
בעבירות שיש עמן קלון. לא נתבקשתי בהודעת הערעור מטעם המדינה להוסיף ולהרשיע את
המערער גם בעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), ולפיכך אמנע מהרשעה
נוספת זו.
מכל מקום, כאמור, אין קשר הכרחי בין ההרשעה
המיוחדת בעבירת המשמעת לפי סעיף 17(6) לבין אמצעי המשמעת, שנפסקים על-ידי בית
הדין. יתרה מזו, ייתכנו מקרים בהם ייקבע כי אין מדובר בהרשעה פלילית שיש עמה קלון,
ועדיין יתחייב ממטרות הדין המשמעתי אמצעי משמעת של פיטורין. אמצעי המשמעת צריך
להיות מותאם לנסיבותיו של כל מקרה, בין היתר, יביא בית הדין בחשבון את סוג העבירה
וכמובן שרשאי הוא ולעתים חייב הוא לשקול את מידת הקלון שדבק בה. יש להביא, אפוא,
בגדר שיקולי גזר הדין את מטרותיו ותכליותיו של הדין המשמעתי, ויישומן על הענין
הנדון.
4. המערערת טענה כנגד קולת אמצעי המשמעת, שהוטלו
על המשיב על-ידי בית הדין. לטענתה אמצעי המשמעת אינם הולמים את נסיבות העבירה
החמורות. מנגד טען המשיב כי יש להתחשב בנסיבות הייחודיות של מקרה זה, ואין לפסוק
אמצעי משמעת של פיטורין. המשיב הדגיש כי מדובר במעידה חד-פעמית, שבאה בעקבות המעבר
מהמגזר הבדואי לבית הספר בג'סר אלזרקא, שבו קיים קושי גדול באכיפת משמעת על
התלמידים. עוד טען כי יש להתחשב בגילו הצעיר, העובדה כי קודם בתפקידו מאז האירוע
ורצונו העז להמשיך לעבוד כמורה, ולתרום לחינוכם של תלמידים. גם אם טענותיו של
בא-כוח המשיב מבוססות על חרטת מרשו וכוונתו הכּנה לשאת במשרה לשם שליחות חינוכית –
אין לקבלן.
נסיבות המקרה חמורות ביותר. מדובר בשלושה
מקרים שונים של תקיפת תלמידות, ואין כאן מעידה חד-פעמית של המשיב, אלא שיטה
"חינוכית" בה השתמש בתקופה האמורה. קורבנות אלימותו של המשיב היו
תלמידות רכות בשנים בנות 9, עת הותקפו בצורה קשה על-ידי זה, שממונה על חינוכם,
שלומם וביטחונם. דרך ביצוע הפעולות על-ידי המשיב מלמד אף הוא על החומרה הייחודית
של העבירות. המשיב נהג לאחוז בראש תלמידותיו ולהטיח את ראשן בשולחן, ובמקרה אחד אף
השתמש בצינור על מנת להכות תלמידה בגבה. בשני מקרים נזקקו התלמידות לטיפול רפואי,
בעקבות תקיפה זו של המשיב. לכאורה, עולה מדפוס התנהגות זה חוסר יכולת של המורה
להתמודד במצבים קשים, שתפקידו מחייב לפתור בדרך ראויה. לא ניתן להתעלם מחומרת
העבירות שבוצעו, ויש לפסוק אמצעי משמעת הולמים, שיקיימו את מטרותיו ותכליותיו של
הדין המשמעתי.
5. בפרשה זו שב ועלה מפי בא-כוח המשיב הטיעון
בדבר שיטות החינוך המקובלות במגזר הערבי. לפי טיעון זה יש להתחשב בכך, שהחינוך
במגזר הערבי כולל ענישה גופנית, ומקובל הן בבתי התלמידים, והן במערכת החינוך במגזר
זה. לטיעון זה התייחסתי בעש"מ 1682/02 סרחאן עבד אל ווהב נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם), ואין לי אלא לחזור על האמור שם:
"אין לקבל טיעון זה גם אם נכונה הטענה כי שיטות
הנהגת משמעת תוך שימוש באמצעים פיזיים למטרות חינוכיות מקובלות בבתי ספר או בבתים
ממגזרים מסויימים. אין להשלים עם מצב זה. חוקי המדינה חלים על כל מגזרי האוכלוסיה
וגם אם מסורות מן העבר מקשות על עקירה מהשורש של תופעות שהיו מקובלות פעם אין לאשר
כיום נורמות הפוגעות בגופו ובנפשו של ילד כלשהו. שיטות חינוך המבוססות על שימוש
באמצעי אלימות, מלקות, מכות, שימוש במכות סרגל ומשיכות אוזניים, היו נהוגות בעבר
בחברות ובקבוצות אוכלוסיה שונות, ולא רק בישראל. באותם ימים מורים האמינו בכוחם
המחנך של אלה. כיום יודעים אנו כי נזקם של אמצעים פיזיים רב, כי פגיעתם קשה וכי
אין להשלים עמם עוד. ציבור הילדים כולו ראוי להגנה ובתי המשפט יתרמו חלקם באכיפת
החוק ובמניעת תופעות של אלימות בכל מגזרי האוכלוסיה".
6. מהטעמים האמורים סבורה אני כי יש להתערב
באמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב על-ידי בית הדין, לקבל את הערעור ולהורות כי המשיב
יפוטר מעבודתו, תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורין. בהתחשב בעובדה כי המשיב הוא צעיר
בראשית דרכו, איני רואה להורות על פסילתו משירות המדינה. עם זאת, המשיב לא יוכל
לשמש כמורה במשך 5 שנים ממועד הפיטורין.
אשר על כן דין הערעור להתקבל. אמצעי המשמעת
שיוטלו על הנאשם הינם:
א. נזיפה חמורה.
ב. פיטורין החל מיום 1.7.02, תוך תשלום מלוא
פיצויי הפיטורין.
ג. פסילה מלשמש כמורה במשך 5 שנים ממועד
הפיטורין.
ניתן היום, כ"ד בסיון התשס"ב
(4.6.2002).
ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 02033620.N02 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il