עמית אבן צור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3360/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3360/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: עמית אבן צור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.3.11 בת"פ 32368-11-10 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן תאריך הישיבה: כ"ה באדר התשע"ב (19.3.2012) בשם המערער: עו"ד טל פפרני בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.3.2011 (ת"פ 32368-11-10 כבוד השופט י' כהן). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של תקיפה לשם גניבה, גניבה והונאה בכרטיס חיוב. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 1.10.2010, המערער גנב מהמתלונן, קשיש בן 83, סכום של 4,000 ש"ח במזומן, בעת שהאחרון השתמש במכשיר הכספומט. במהלך ביצוע הגניבה, דחף המערער את המתלונן כדי שלא ימנע ממנו לבצע פעולת משיכה במכשיר. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו. לכתב האישום שתואר לעיל, צורפו שני תיקים נוספים. בראשון, הואשם המערער בכך שביום 16.12.2008 ביצע עבירות של תקיפה לשם גניבה, הונאה בכרטיס חיוב וגניבה. בשני, הואשם המערער בכך שביום 13.7.2007 ביצע עבירה של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית ועבירה של גניבה. בשני המקרים נסיבות הגניבה דומות לנסיבות המתוארות לעיל. בגזר הדין, ציין בית המשפט כי במהלך הדיון בתיק צורף כתב אישום נוסף, בגינו הורשע המערער בנהיגה ברכב ללא רישיון. ביום 24.3.2011 הטיל בית המשפט על המערער עונש של חמש שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; הפעלת מאסר מותנה בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו באופן מצטבר, כך שבסך הכל הוטל על המערער עונש של שש שנות מאסר, בניכוי הימים בהם היה נתון במעצר; פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל עבירות רבות שעניינן הונאה בכרטיס חיוב או גניבה. עוד ציין בית המשפט, כי בשנת 2003 הורשע המערער בביצוע עבירות רבות הדומות לאלו שביצע בכתבי האישום נושא ערעור זה, והוטל עליו עונש הכולל שלוש שנות מאסר בפועל וכן רכיב של שנת מאסר על תנאי, שהוארך לשנתיים נוספות בשנת 2009. לפיכך, עונש זה הוא מאסר על תנאי חב הפעלה. בית המשפט התייחס לכך שהמערער ביצע את העבירות בתיק זה, וכן בתיקים קודמים, מתוך מצוקה כלכלית על רקע של התמכרות לסמים. כמו כן, התייחס בית המשפט לתסקירים שהוגשו מטעם שירות המבחן המפרטים את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער. בית המשפט לא מצא מקום להורות על עריכת תסקיר מבחן נוסף שכן לטעמו בתסקירים הקודמים נפרשה תמונה מלאה על נסיבותיו האישיות של המערער. בית המשפט קבע כי לא ניתן במקרה זה, על אף ההתחשבות בנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, לנקוט בהליך טיפולי, שכן עונשים קודמים לא הרתיעו אותו מלחזור ולבצע את אותן העבירות. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשתו לעריכת בדיקה פסיכיאטרית וכן את בקשתו לעריכת תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן בעניינו. עוד טוען המערער כי רכיב התקיפה בעבירות בהן הורשע מתבטא בדחיפה קלה ולא מעבר לכך, ולפיכך מדובר במעשים הנמצאים ברף התחתון של עבירת התקיפה. עוד טוען המערער, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שלא ציין כנסיבה לקולה את העובדה שהמתלונן לא העיד מטעם המשיבה לעניין העונש. עוד טוען המערער כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות מקלות כדוגמת העובדה שהודה במעשיו, הביע חרטה ועבר הליך טיפולי משמעותי. לבסוף, טוען המערער כי היה ראוי לו הייתה המשיבה מגישה את כתב האישום לבית משפט השלום, בו נידונים מרבית התיקים העוסקים בעבירות של תקיפה לשם גניבה. עוד בהקשר זה טוען המערער כי רף הענישה שבעבירות אלו נמוך משמעותית מהעונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט המחוזי. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי בנסיבות המקרה, וזאת אף בהתחשב בנסיבותיו האישיות. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. בנוסף, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים והעונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים שביצע ואת נסיבות העניין. המעשים המיוחסים למערער הם חמורים ביותר ואין להקל בהם ראש. לצד זאת, יש לתת משקל לכך שהמערער ביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום בעת שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה שהוטל עליו בתיק קודם, בו הואשם בעבירות דומות. בכך, הוכיח המערער כי לא השכיל לנצל הזדמנויות שניתנו לו על מנת לשנות מאורח חייו. בנסיבות אלה, ואף לנוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אין להעדיף במקרה זה את האינטרס השיקומי על פני שיקולי ענישה אחרים כדוגמת גמול והרתעה. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער הולם את העבירות שביצע ואת כלל נסיבות המקרה, ואנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ז באדר התשע"ב (21.3.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11033600_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il