פסק-דין בתיק ע"פ 3359/04
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3359/04
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' עדיאל
המערער:
ג'מיל גאנם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 3.3.04, בתיק
פ' 40288/01, שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק
תאריך הישיבה:
כ"ז באלול תשס"ד
(13.9.2004)
בשם המערער:
עו"ד דוד גולן
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן:
עו"ד עמית מררי
גב' ג'ודי באומץ
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בתאריך 29.6.01, בשעת לילה מאוחרת, פגע
המערער שעה שנהג ברכבו, ברוכב אופניים שהועף מעוצמת החבטה אל הכביש, ובדרך זו מצא
את מותו. לגרסת המשיבה, נהג המערער בעת האירוע במהירות אסורה וסבל מחולשה וליקוי
גופני, ואלה גרמו לו להבחין במנוח באיחור אף ששדה הראיה שעמד לרשותו הספיק לבלימת
הרכב במועד. ועוד נטען, כי אף שהמערער היה ער לכך שפגע באדם, הוא לא עצר במקום
התאונה וממילא גם לא הגיש עזרה לנפגע.
2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער לאחר
שמיעתן של ראיות בכל העבירות שיוחסו לו – גרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה
ושלוש עבירות תעבורה נלוות. בעקבות כך, ולאחר שהוגש בענינו תסקיר של שירות המבחן,
גזר בית המשפט למערער 21 חודשי מאסר, 15 חודשי מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק או
לקבל רישיון נהיגה במשך 10 שנים.
3. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה,
ולחלופין, כנגד העונש. בא-כוח המערער סבור כי נכון היה לזכות את שולחו. להשקפתו,
התאונה אירעה בגין רשלנות המנוח שרכב על אופניו בלילה חשוך ללא אורות, תוך שהוא
אינו מעניק זכות קדימה לרכב המערער. כן נטען, כי המנוח היה חרש, ואפשר שבעת התאונה
היה אף בגילופין. לאור כל אלה סבור בא-כוח המערער כי מדובר בתאונה בלתי-נמנעת, ואם
הגיעה הערכאה הראשונה לתוצאה שונה, היה זה משום שהכרעת הדין נשענת על ממצאי עובדה
שגויים. באשר ל"עבירת ההפקרה", טען בא-כוח המערער, כי המנוח נפטר מיד
לאחר התאונה, ועל כן הסתלקות שולחו מהזירה לא היה בה כדי לתרום לתוצאה הקטלנית.
4. המערער, אשר לא הכחיש את הפגיעה במנוח,
הסתייע במומחה מטעמו, מהנדס גדליה ויסמן, כדי לנסות לקעקע שתיים מתוך מסקנותיו של
בוחן התנועה המשטרתי. הכוונה היא למהירות בה נסע המערער עובר לתאונה, ומקום הפגיעה
בין שני כלי הרכב, ומטבע הדברים לשתי סוגיות אלו נודעת השלכה מכרעת ביחס לשאלה אם
ניתן היה למנוע את התאונה.
הבוחן המשטרתי, רפי ביטון, מצא בזירה
סימני בלימה, ועל פיהם קבע כי מהירות הנסיעה המינימאלית של רכב המערער היתה כ-62
קמ"ש. מומחה ההגנה הביע את הדעה כי נתון זה אינו מדויק, הואיל והבוחן עשה
שימוש במקדם חיכוך של 0.7, שעה שצריך היה להשתמש במקדם חיכוך קטן יותר – 0.55.
בבואו להכריע במחלוקת זו, העדיף השופט המלומד של בית משפט קמא את ממצאיו של הבוחן
המשטרתי, הואיל ומומחה ההגנה ביקר בזירה חודשים רבים לאחר התאונה, ועל כן הנתון בו
נקב לעניין מקדם החיכוך אינו יותר מהשערה גרידא. מאידך, הבוחן המשטרתי שהגיע לזירה
זמן קצר ביותר לאחר התאונה, ביסס את מסקנותיו על ממצאי הזירה ובחינת נתוניה,
ומסקנותיו אף זכו לתמיכה בדברים שנרשמו מפיו של המערער עצמו, שבמהלך חקירתו במשטרה
העריך כי נסע במהירות של כ-70 קמ"ש ("אני נסעתי בערך במהירות של 70
קמ"ש הכביש היה ריק באוטו אין לי שעון אני יודע בערך אני הרגשתי שנסעתי
מהר", ראו ההודעה ת/5, עמוד 2). זאת ועוד, למערער שהיה נהיר כי הוא נוהג
במהירות העולה על זו המותרת (50 קמ"ש), אף היה הסבר לכך, היינו, שהוא סבל
משטף דם באפו עקב ניתוח שעבר ימים ספורים בלבד לפני התאונה, ומיהר להגיע לביתו כדי
ליטול תרופות (ההודעה ת/5, עמוד 2) .
5. הסוגיה האחרת בה נתגלעה מחלוקת בין בעלי
הדין, עסקה בשאלת מקומה של נקודת המפגש בין רכבו של המערער לאופניו של המנוח. גם
בשאלה זו העדיף בית המשפט את ממצאו של הבוחן המשטרתי, לאחר שמצא כי הם נתמכים
בראיות נוספות: הוא תואם את נקודת השבר בסימני הבלימה שנותרו על פני הכביש; במקום
סמוך נמצאו שברי זכוכית וכובעו של המנוח; ולבסוף, זה גם היה המקום עליו הצביע
המערער עצמו.
6. גם לאחר שהאזנו לטיעונו של בא-כוח המערער
על-פה, ושבנו ועיינו בנימוקי הערעור שבכתב, לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו
במסקנותיה של הערכאה הראשונה. אדרבא, אנו סבורים כי השופט המלומד היה רשאי לדחות
את חוות דעתו של מומחה ההגנה, לאחר שמצא כי ממצאיו של הבוחן ביטון נתמכים בראיות
נוספות מהזירה ואף בדבריו של המערער עצמו. מכאן נגזרת מסקנה נוספת, לאמור, לנוכח
שדה הראיה שעמד לרשות המערער, ולו נהג במהירות המותרת באותו מקום, והגיב בהאטה או
בלימה במועד, ניתן היה למנוע, וללא קושי, את התאונה בה קופד פתיל חייו של המנוח.
ואם תאונה זו התרחשה חרף נתוני הזירה, נדמה כי ההסבר לכך מצוי פעם נוספת בדבריו של
המערער עצמו, היינו, שהוא הבחין ברוכב האופניים באיחור וסמוך לתחילת הבלימה, ומכאן
שהוא עשה זאת במרחק ניכר לאחר הנקודה בה יכול וחייב היה לראותו ("את האופניים
ראיתי רק בפגיעה, אני מתקן מתי שלחצתי את הברקס ראית את האופניים אני לא יודע כמה
מטר" (ההודעה ת/5 עמוד 2). לעניין זה נוסיף, כי מקובלת עלינו גם מסקנתה האחרת
של הערכה הראשונה, לפיה לתגובה המאוחרת תרם תרומה מכרעת מצבו הפיסי של המערער שהיה
באותה שעה (כהגדרתו) "מטושטש מכאבים" (ראו ההודעה ת/5, עמוד 1). מכאן
דעתנו כי המערער לא הצליח להפריך את מסקנתו של בית משפט קמא לפיה נגרמה התאונה
בעטייה של רשלנותו, וממסקנה זו לא שינינו גם לאחר שהנחנו כי למנוח היתה תרומת
רשלנות בדרך נהיגתו.
התוצאה היא אפוא כי הרשעת המערער היתה
בלתי נמנעת, והדברים נכונים גם באשר לעבירת ההפקרה. המערער היה מודע לכך שפגע
באדם, וחרף זאת הסתלק מהזירה מבלי שברר את מצבו של הקורבן, וממילא גם מבלי שהושיט
לו עזרה. בכך די לצורך הרשעת בעבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה (ע"פ
11222/03 ישראל ישראלי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם;
515/72 מחמוד שעבט נ' מדינת ישראל, פד"י
כז(1), 549).
באשר לעונש - בית המשפט המחוזי היה ער
לכך שנשיאה בעונש מאסר תהיה כרוכה בקשיים לא מעטים למערער, בעיקר לנוכח מרכיביה של
אישיותו. מסקנה זו מתחייבת גם מתסקיריו של שירות המבחן, וכן מחוות דעת פסיכיאטרית
שהוגשה לבית משפט זה. אולם, מנגד ניצבת תופעת הקטל בדרכים, אשר מוסיפה לגבות את
מחיר הדמים כמעט יום יום. האשם לחלק לא מבוטל של קטל זה רובץ לפתחם של האוחזים
בהגה, והמקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת לכך. כדי להילחם בנגע התאונות חזרנו ופסקנו
כי יש להחמיר בעונשם של נהגים אשר נוהגים ברשלנות שאת מחירה משלמים לעיתים קרובות
קורבנות תמימים הנקלעים למסלול נסיעתם. מנקודת השקפה זו אין בעונש שנגזר למערער פן
של חומרה המחייב את התערבותנו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.
המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית
המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום י"ח בתשרי תשס"ה (3.10.2004), עד לשעה
11.00. לפקודת המאסר אשר תועבר לשב"ס יצורף העתק מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהונחה
בפנינו, והעוסקת במצבו הנפשי של המערער, ושלטונות הכלא מתבקשים לנקוט בצעדים
הדרושים כדי להבטיח את שלומו.
ניתן היום, כ"ז באלול תשס"ד
(13.9.2004).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04033590_O05.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il