ד"ר נמרוד בייר נ. משטרת ישראל

1 4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3358/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט א' שטיין העותר: ד"ר נמרוד בייר נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. פרקליטות המדינה – מחלקת עררים 3. איגור פאר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד פרופ' אריאל בנדור; עו"ד ד"ר ישגב נקדימון; עו"ד שרון קיסר בשם המשיבות 2-1: עו"ד יונתן נד"ב בשם המשיב 3: עו"ד קארין גולן-דנה פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. עתירה למתן צו על תנאי שיורה למשיבה 1, משטרת ישראל, לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב 3, מר איגור פאר (להלן: המשיב). לחלופין, מבוקש כי נורה למשיבה 2, מחלקת עררים בפרקליטות המדינה (להלן: מחלקת עררים), לקבל את העררים שהוגשו בגין החלטות משטרת ישראל שלא לפתוח בחקירה כאמור. רקע עובדתי 2. העותר, ד"ר נמרוד בייר, הוא מדען וחוקר בתחום הנדסת מחשבים וחקר ביצועים. בשנת 2004 הקים העותר, יחד עם שלושה שותפים את חברת פלוראליטי בע"מ (להלן: החברה), שלדבריו התבססה על טכנולוגיה שהומצאה ופותחה על ידו. המשיב החל לעבוד בחברה בשנת 2005, תחילה כסמנכ"ל תפעול ובהמשך קודם לתפקיד מנכ"ל החברה. במוקד העתירה, סכסוך שהתגלע בין העותר לבין המשיב בנוגע להשקעות כספים בחברה שבסופו של דבר לא יצאו אל הפועל; וייאמר בתמצית כי לטענת העותר המשיב הונה את הנהלת החברה והסב לחברה נזקים שהביאו להתמוטטותה הפיננסית. לדברי העותר, בשנת 2007, בעת שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים, הודיע המשיב להנהלת החברה כי איתר קבוצת משקיעים זרה שמעוניינת להשקיע בחברה – תוך שהוא לוקח על עצמו את האחריות לנהל את המשא ומתן עמה. לאחר שהמשיב חתם על הסכם השקעה בשם החברה, מונו לחברה דירקטורים מטעם קבוצת המשקיעים ובמקביל הוסכם כי אותם משקיעים יספקו לחברה שירותי ייעוץ בתשלום. בשנת 2010, התחוור כי הבטחותיו של המשיב לעניין ההשקעות בחברה לא יתממשו, וכי למעשה הוא נמנה עם אותה קבוצת משקיעים שכביכול הייתה אמורה להשקיע בחברה. בנקודת זמן זו התברר לעותר, לטענתו, כי המשיב הציג שורה של מצגים כוזבים בנוגע להשקעות שקידם. בנסיבות שבהן לא הושקעו כספים בחברה, מצבה הפיננסי התדרדר, ובשנת 2011 החל הליך פירוק החברה. 3. העותר ראה במעשי המשיב משום הונאה ואף טען כי ישנן עדויות לכך שהמשיב גנב כספים מקופת החברה – ומשכך, במהלך חודש דצמבר 2011 הגיש תלונה בנדון בתחנת המשטרה בבאר שבע. כעבור מספר חודשים, בפברואר 2012, הודע לעותר בשיחה טלפונית כי לא זוהו ראיות לביצוע עבירה כלשהי מצד המשיב, ועל כן ההמלצה היא לסגור את התיק. קרוב לשלוש שנים לאחר מכן, בחודש נובמבר 2014, פנה העותר – הפעם באמצעות עורך דין – למשטרת ישראל; וכך גילה לדבריו שתיק החקירה נסגר עוד ביום 4.3.2012. בעקבות הגילוי, שלח העותר מספר פניות למשטרת ישראל שבמסגרתן הלין על התנהלות המשטרה בקשר עם התלונה שהגיש, ועל כך שנמנעה מלחקור את תלונתו. במענה לפניותיו, נאמר לעותר כי התלונה "נבחנה על ידי יחידת ההונאה באופן מעמיק ומקצועי, אשר הוביל למסקנה כי אין מקום לפתיחה בחקירה פלילית", ועוד נאמר כי "החלטת היחידה התבססה על המסקנה, כי האירוע הפלילי לכאורה מהווה כישלון עסקי וכי קיימת חלופה אזרחית לבחינת הסוגיה לה טוען מרשך". כן צוין כי לפנים משורת הדין וחרף חלוף הזמן, נמצא מקום לראות בפניות משום ערר על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה, והתיק הועבר לעיון והחלטת מחלקת עררים. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בחודש אפריל 2015 פנה העותר ביוזמתו למחלקת עררים בנושא. ביום 3.6.2015 ניתנה החלטה הדוחה את הערר, ונקבע כי לא נמצא יסוד להתערב בהחלטת משטרת ישראל לגנוז את התיק. החלטה זו נסמכה על פרק הזמן המשמעותי שחלף מעת שהתרחשו האירועים נושא התלונה; על העובדה שהתלונה הוגשה שלא על דעת 20 בעלי המניות הנוספים בחברה (למעט אחד); וכן על כך שטענות העותר שלפיהן המשיב רימה את החברה לא נתמכו במסמך או ראיה כלשהי. לצד דברים אלה, צוין שככל שהעותר ימצא לנכון לפרט ולבסס את התלונה, באפשרותו לחדש את פנייתו למשטרת ישראל – וזו תיבחן מחדש, בהתאם לשיקול דעתה. ביום 5.7.2015 נדחתה בקשת העותר לשנות מההחלטה שדחתה את הערר. 4. בחלוף למעלה משנה וחצי מהמועד שבו נדחה הערר, ביום 26.2.2017, פנה העותר אל משטרת ישראל בבקשה לחידוש תלונתו; ולדבריו בקשה זו כללה מסמכים נוספים לביסוס טענותיו נגד המשיב. ביום 30.4.2017 הושב לעותר כי המסמכים שצורפו לא שופכים אור חדש על האירועים המתוארים בתלונתו, ובכל מקרה אין בהם משום עדות לביצוע מעשים פליליים – ומשכך משטרת ישראל לא מצאה לנכון לחדש את החקירה. ערר על החלטה זו נדחה ביום 22.1.2018, תוך שצוין כי אין במסמכים החדשים שצורפו כדי לבסס את טענותיו של העותר וכי ממילא "דומה כי מדובר בסכסוך אשר המקום הראוי לבירורו הוא תחת האכסניה האזרחית". בהקשר זה הוער כי פרק הזמן שחלף מעת שנדחה הערר הקודם של העותר עד למועד שבו הוגשה הבקשה לחידוש התלונה, מטה אף הוא את הכף לעבר דחיית הערר הנוסף; וזאת בשים לב לכך שהגשת המסמכים שצורפו לא הצדיקה את השיהוי הניכר. להשלמת התמונה, יצוין כי בחודש יוני 2017 הגיש העותר תביעה אזרחית בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה ממעשיו של המשיב שתוארו לעיל, וזו עודנה מתבררת לפני בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 11616-09-17). העתירה שלפנינו מכוונת כלפי החלטות משטרת ישראל שלא לפתוח בחקירה נגד המשיב, וכן כלפי החלטות מחלקת עררים לדחות את שני העררים שהוגשו בנדון. טענות הצדדים 5. העותר טוען כי החלטות משטרת ישראל ומחלקת עררים שלא לפתוח בחקירה פלילית, נגועות בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בשיקול דעתן. לדבריו, החלטות משטרת ישראל לסגור את התיק, התקבלו בלא שנעשתה פעולה כלשהי של בדיקה או חקירה (אף לא גביית עדויות מאת העותר והמשיב), ומכאן שההחלטות בנושא התקבלו ללא תשתית עובדתית או משפטית מינימלית. עוד נטען כי לא נמצא טעם לחרוג מנקודת המוצא העקרונית שלפיה משהוגשה תלונה ונודע למשטרת ישראל על ביצוע עבירה – יש לחקור אותה, בהתאם לסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; ולשיטתו למשטרת ישראל אין סמכות להחליט שלא לחקור עבירה מסוג פשע. כן נטען כי החלטות משטרת ישראל בנדון אינן עומדות בחובת ההנמקה, ועובדה זו כשלעצמה "מעלה תחושה קשה כי הדברים כלל לא נבחנו, ומכל מקום לא נבחנו לעומקם, על-ידי המשטרה". העותר מוסיף וטוען כי אף הנימוקים שפורטו בהחלטות מחלקת עררים אינם מצדיקים אי-פתיחה בחקירה. בהקשר זה נטען כי לא ניתן היה להעריך את התלונה שהגיש והמסמכים שצורפו לה, בלא לבצע פעולות חקירה מינימליות; ואלה הם פני הדברים גם ביחס לקביעה שלפיה מדובר בסכסוך שהמסגרת הראויה לבירורו היא תביעה אזרחית, זאת בפרט בהינתן חומרת המעשים המיוחסים למשיב. זאת ועוד. לטענת העותר, העובדה שלא שיתף את יתר בעלי המניות בחברה בהחלטתו להגיש תלונה נגד המשיב אינה מעלה או מורידה מתלונתו. ועוד טוען העותר, כי אין לזקוף לחובתו את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, בנסיבות שבהן משטרת ישראל לא מסרה לו הודעה בכתב בדבר סגירת תיק החקירה, ומחלקת עררים מצדה גררה רגליים במתן החלטה בעררים שהגיש. 6. המשטרה ומחלקת העררים (יכונו יחד: המדינה) עומדות על כך שדין העתירה להידחות על הסף, מפני שהיא אינה מגלה עילה להתערבות בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק. בתגובתה טוענת המדינה כי הלכה מושרשת היא שאין בעצם הגשת תלונה במשטרה כשלעצמה כדי לחייב את גורמי החקירה לפתוח בחקירה; והדגש הוא על כך שהחלטות מחלקת עררים הן החלטות סבירות ומנומקות. בעניין זה, מציינת המדינה כי מחלקת עררים נדרשה פעמיים לעניינו של העותר, נתנה דעתה לכלל הטענות והמסמכים שפורטו בעררים, ובסופו של יום הגיעה לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות העותר – בהינתן שהמסגרת המתאימה לבירור הסכסוך היא הליך אזרחי, וכן לנוכח חלוף הזמן הרב מעת שהוגשה התלונה במשטרת ישראל וההשלכות שיש לכך על ניהולה של חקירה. המשיב מצטרף לטענות המדינה, ולדבריו, העותר עושה שימוש פסול במערכת אכיפת החוק במטרה להכשיר את התביעה האזרחית שהגיש כלפיו. כן צוין כי החברה פורקה זה מכבר, ובמסגרת הליך הפירוק נבחנו כלל הנסיבות שהביאו לפירוק החברה – ולא נמצא כל דופי בהתנהלותו של המשיב (פר"ק 16050-00-09). עוד צוין כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ותוך העלמת עובדות ומסמכים, ובהקשר זה נטען כי העותר הסתיר בעתירתו מידע המעיד על חלקו הנכבד בכשלונה של החברה. לצד דברים אלה נטען כי אין כל בסיס לטענותיו של העותר כלפי המשיב; לדברי המשיב הוא עשה כל שלאל ידו על מנת לגייס משקיעים ובתקופות מסוימות אף עבד ללא שכר לשם כך, וכן נטען כי המשיב מעולם לא הסתיר מהנהלת החברה מידע הנוגע לזיקתו לקבוצת המשקיעים. דיון והכרעה 7. דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותנו. השאלה אם יש להעמיד אדם לדין פלילי, ובכלל זאת החלטה בדבר הצורך לקיים חקירה בעניין מסוים, מצויה בליבת הסמכויות המוקנות ליועץ המשפטי לממשלה ולמי שהסמיך מטעמו (משטרת ישראל ורשויות התביעה); ובעניין זה נתון להם שיקול דעת רחב. אף שמדובר בהחלטות שאינן חסינות מביקורת שיפוטית, הלכה היא שבית משפט זה לא ימיר את שיקול דעתן המקצועי של רשויות אכיפת החוק ורשויות התביעה בשיקול דעתו שלו, אלא במקרים חריגים – כאשר נמצא שההחלטות אלה נגועות בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי (ראו למשל: בג"ץ 3227/18 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (16.4.2019); בג"ץ 3938/17 אבישר לוי נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה, פסקה 3 (16.4.2018)). המקרה שלפנינו אינה נמנה עם מקרים חריגים אלה. 8. מעיון בעתירה ובתשובות שהוגשו לה, ניכר כי תלונתו של העותר נבחנה ונבדקה באופן יסודי על ידי משטרת ישראל ומחלקת עררים; ואלה נאותו לבחון אותה בשנית לנוכח מסמכים נוספים שצורפו על ידי העותר. בהתאם, לא שוכנענו כי נפל פגם בהחלטות משטרת ישראל שלא לפתוח בחקירה פלילית ובהחלטות מחלקת עררים להותירן על כנן; וכאן המקום לציין כי נקודת המוצא לדיון היא שמשטרת ישראל אינה מחויבת לפתוח בחקירה בכל תלונה שמוגשת לפתחה, והדבר נתון לשיקול דעתה המקצועי – בין היתר לנוכח ההשלכות המשמעותיות הנלוות לפתיחה בחקירה פלילית נגד אדם, המחייבות בחינה זהירה של תלונה או מידע שהתקבל (בג"ץ 1685/18 נץ-צנגוט נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 7 (9.7.2018)); וכן בהתחשב בכך שהמשאבים העומדים לרשות המשטרה הם מוגבלים מטבעם. אף יש מקום לדחות את טענת העותר שלפיה מרגע שנטען כי בוצעה עבירה מסוג פשע, משטרת ישראל לא הייתה מוסמכת לקבוע שאין מקום לפתוח בחקירה בתלונה – "מצב כזה הוא לא ראוי שכן ישנן רבבות של תלונות סרק אשר מוגשות על בסיס קבוע למשטרה, ואין זה עולה על הדעת שבכל מקרה בו אדם שיפנה למשטרה בטענה כי מישהו ביצע פשע, על אף היות הטענה מופרכת אובייקטיבית על פניה, המשטרה תפתח בהליך חקירה של התלונה" (בג"ץ 1113/07 צדוק נ' ראש אח"מ, פסקה 24 (1.9.2008)). דברים אלה אמורים במיוחד בהתחשב באופיין "האזרחי" של העבירות שביסוד תלונת העותר, וכן בהינתן התנהלות העותר שהביאה לכך שחלף למעלה מעשור מעת קרות האירועים שביסוד העתירה. 9. על יסוד האמור, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבות 1 ו-2 (המדינה) וכן בהוצאות המשיב (כהגדרתו לעיל) בסכום של 4,000 ש"ח לכל אחד (בסך הכל 8,000 ש"ח). ניתן היום, ‏ב' באייר התשע"ט (‏7.5.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18033580_G15.docx אא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1