מאיר צייגר, עו"ד נ. החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר ה

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3357/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין המערער: מאיר צייגר, עו"ד נ ג ד המשיבה: החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט ר' יעקובי) שניתן ביום 24.3.2019 בת"א 4047/10 תאריך הישיבה: ו' באב התשפ"א (15.7.2021) בשם המערער: עו"ד ראובן יהושע; עו"ד שירה שושן בשם המשיבה: עו"ד שגיא תירוש; עו"ד כפיר לוי פסק-דין השופט א' שטיין: הערעור לפנינו ערעור בגדרו מבוקש ביטולו של פסק הדין בת"א 4047/10 אשר ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי) ביום 24.3.2019. אקדים ואומר, כי עובדות המקרה שלפנינו לא התבררו כל צרכן במסגרת פסק הדין קמא וההחלטות שקדמו לו. זאת, למרות שעסקינן בהתדיינות אשר נמשכה קרוב לעשור ובמהלכה הוגשו לבית המשפט עשרות רבות של בקשות, וכתבי-בי-דין אחרים, התנהלו דיונים רבים, ומונה מומחה מטעם בית המשפט. לאחר עיון בכתובים ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי ניתן להכריע בהתדיינות ולהביא לסיומה מטעמים משפטיים חרף המחסור בעובדות. מטעמים משפטיים אלו – אשר אינם זהים לנימוקיו של בית משפט קמא שבבסיס פסק-דינו – סבורני כי טוב נעשה אם נדחה את הערעור. העובדות פסק הדין קמא הכריע בתביעת המערער לקבלת שכר טרחתו כעורך דין – זאת, בהתאם להסכם שכר טרחה אשר נחתם בשנת 1981 בין משרד עורכי-דין בן-זאב, הכהן, שלום, שהמערער היה שותף בו וכעת בא בנעליו (לשם הנוחות, הן משרד עורכי הדין והן המערער יכונו להלן: משרד בן זאב או המשרד), לבין המשיבה, חברה ממשלתית שהוקמה במטרה לשקם, לפתח ולאכלס את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. עניינו של ההסכם הוא הסדרה קניינית של הרובע היהודי בעיר העתיקה, ובפרט רישומם של נכסי מקרקעין ברובע היהודי במרשם המקרקעין ובפנקס הבתים המשותפים (להלן: הסכם שכר הטרחה). בסעיף ב' להסכם שכר הטרחה נקבע כי משרד בן זאב יעניק למשיבה את השירותים הבאים: "עורכי-הדין יבצעו את מלוא הטיפול הנדרש לשם רישום זכויות המדינה (בעלות), זכויות החברה (חכירה ראשית), חלוקת הרובע לחלקות, רישום בתים משותפים, רישום יחידות ע"ש חוכרי משנה וכן רישום יחידות שלא הוחכרו (וכאלה שלא יוחכרו) ע"ש החברה." להסכם שכר הטרחה צורף "נספח שכר" (להלן: נספח השכר), אשר בסעיף א' לו נקבע כי תמורת ביצוע חלקו בהסכם שכר הטרחה משרד בן זאב יהיה זכאי לתשלום בסך של 0.7% "מערך כל יחידה הנרשמת בלשכת רישום המקרקעין (דירה, חנות וכל נכס אחר)". לעניין אופן התשלום נקבע בנספח השכר כי בעת שהמשיבה תחכיר נכס מקרקעין לחוכר משנה היא תשלם למשרד בן זאב, בסמוך למועד קבלת התשלום, 75% מהתמורה לה זכאי משרד בן זאב (75% מ-0.7% מערך היחידה) (להלן: התשלום הראשון). יתרת התמורה (25% מ-0.7% מערך היחידה) תשולם לאחר השלמת מלאכת הרישום (להלן: יתרת התמורה). המשיבה העבירה למשרד בן זאב תשלומים בהתאם להסכם שכר הטרחה, כך שלאחר קבלת תמורה עבור נכס מקרקעין העבירה המשיבה למשרד בן זאב את התשלום הראשון. אציין, כי משרד בן זאב לא טען בזמן אמת – ולמצער: טענה שכזאת, מזמן אמת, לא הוצגה לפנינו – כי המשיבה חבה למשרד חוב כלשהו בקשר עם התשלום הראשון. במסגרת סעיף ד' להסכם שכר הטרחה, הצהיר משרד בן זאב כי הוא מעריך שהליכי הרישום יסתיימו בתוך שנתיים. נבואה זו לא התגשמה: בחלוף שנים רבות מאוד, המשרד לא הצליח להביא לרישומה ולו של יחידת מקרקעין אחת במרשם המקרקעין. ממילא, המשרד לא קיבל שום תשלום על חשבון יתרת התמורה ביחס ליחידות המקרקעין. ביום 29.6.1992 פרסמה רשות החברות הממשלתיות חוזר שנושאו נוהל מינוי יועצים משפטיים ושכרם, אשר קבע נהלים שונים למינויים ולשכירת שירותיהם של יועצים משפטיים לכלל החברות הממשלתיות, שכוללות את המשיבה (להלן: החוזר). בחוזר נאמר כי על החברות הממשלתיות ליישם את האמור בו בתוך שלושה חודשים. עקב כך סברה המשיבה כי עליה לנתק את קשריה עם משרד בן זאב, וכי האפשרות היחידה לשכור את שירותיו מחדש, היא באמצעות קיומו של הליך בהתאם לפרוצדורה שנקבעה בחוזר. בעקבות כניסתו לתוקף של החוזר (ולאחר פרק-זמן, שלא ברור מה היה טיב הקשר בין הצדדים במהלכו), פנתה המשיבה במסגרת מכרז פנימי למספר משרדי עורכי דין, ובהם משרד בן זאב, בבקשה לקבלת הצעות שכר טרחה להשלמת הרישום. ביום 6.3.2003 החליטה ועדת המכרזים של המשיבה לבחור במשרד אריה אברמזון ושות' (להלן: משרד אברמזון), כמשרד עורכי הדין אשר ישלים את מלאכת הרישום (שהייתה אמורה להתבצע על-ידי משרד בן זאב) – זאת, בתמורה לסכום של 1,610,000 ₪. משרד בן זאב לא השלים עם סיום ההתקשרות עמו. ביום 31.1.2010, בחלוף כמעט שבע שנים מהיום בו החליטה המשיבה על ההתקשרות עם משרד אברמזון, הגיש המשרד תביעה נגד המשיבה, אותה העמיד על סך של 4,468,580 ₪. לטענת משרד בן זאב, המשיבה הפרה את הסכם שכר הטרחה ועל-כן יש לחייבה בסכום של 468,580 ₪ – בגין פעולות אותן משרד בן זאב ביצע בעבר; ובסכום של 4,000,000 ₪ – בגין הרווח שהיה צפוי למשרד בן זאב אילו ההתקשרות בין הצדדים הייתה נמשכת בהתאם לתנאיה. הסכום של 4,000,000 ₪ ננקב על דרך אומדנא ונגזר מהערכת שווי של 0.7% מכלל נכסי המשיבה. בכתב הגנתה טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה בשל היעדר יריבות וכן מפאת התיישנות או שיהוי. לגופם של דברים נטען כי הסכם שכר הטרחה לא הופר על-ידי המשיבה, כי אם על-ידי משרד בן זאב אשר לא הביא לרישום ולו של נכס מקרקעין אחד. לעניין פרשנות ההסכם נטען כי הסכם שכר הטרחה מזכה את משרד בן זאב ב-0.7% משווי עסקאות החכירה שבוצעו בפועל (ולא משווי כלל נכסי החברה). לבסוף נטען כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת משרד בן זאב את התשלום ששולם למשרד במהלך השנים. כמו כן אציין ואדגיש, כי עד למועד הגשת כתב התביעה משרד אברמזון הצליח להביא לרישומם במרשם המקרקעין של 190 נכסי מקרקעין בלבד (מתוך כ-1,000). זאת, על-אף שחלפו כשבע שנים ממועד ההחלטה על הבחירה במשרד אברמזון כמעניק את שירותי הרישום הנדרשים למשיבה. הכרעת בית משפט קמא בתביעתו של משרד בן זאב הכרעתו של בית משפט קמא לא ניתנה באופן בלעדי בפסק הדין קמא. לפסק דין זה קדמו החלטות ופסקי דין נוספים, אשר רק עיון בכולם מאפשר להבין את החלטתו הסופית של בית משפט קמא. בהתאם לכך, הכרעתו הסופית של בית משפט קמא תוצג להלן באופן אינטגרטיבי, המאחד את הכרעותיו הרלבנטיות בשלל ההחלטות ופסקי דין חלקיים אשר יצאו מלפניו בשלביה השונים של ההתדיינות. בעניין זה אעיר, כי פסק דינו הראשון של בית משפט קמא ופסק הדין המשלים אשר ניתן בעקבותיו בוטלו ביום 28.2.2016 על-ידי בית משפט זה, מהטעם של היעדר הנמקה, והתיק הוחזר לבית משפט קמא להשלמת מלאכתו (ראו: ע"א 4973/16). מלאכה זו הושלמה עם נתינתו של פסק הדין קמא, שבעקבותיו הוגש הערעור שלפנינו. בהחלטתו מיום 8.9.2013 קבע בית משפט קמא כי המשיבה לא הייתה זכאית להשתחרר מהסכם שכר הטרחה. בהתאם לכך, נקבע כי המשיבה הפרה את הסכם שכר הטרחה וכי משרד בן זאב זכאי לפיצויי קיום בגין הפרת ההסכם. על-מנת לאמוד את הפיצוי לו זכאי משרד בן זאב, קבע בית משפט קמא את הקביעות העובדתיות הבאות: התמורה שנקבעה בהסכם שכר הטרחה הינה 0.7% מערך עסקאות החכירה אשר נעשו וייעשו בפועל (ולא משווי כלל נכסי המשיבה). ביחס ל-190 הנכסים אותם רשם משרד אברמזון, נקבע כי הצלחת משרד אברמזון לרשום דווקא את אותם נכסים נבעה מפעולותיו המשמעותיות של משרד בן זאב בקשר לאותם נכסים. בהינתן פעולותיו המשמעותיות, נקבע כי ביחס לאותן עסקאות משרד בן זאב זכאי ל-75% משכר הטרחה לו היה זכאי במידה והיה משלים את הרישום. בהקשר זה אעיר, כי קביעתו של בית משפט קמא בנוגע לתרומתו של משרד בן זאב להצלחה ברישומם של אותם 190 נכסים אינה נתמכת בחומר הראיות ואף אינה עולה מטענותיהם של בעלי הדין. ביחס לשאר הנכסים (אלו שאינם כלולים ב-190 הנכסים שנרשמו במרשם המקרקעין על ידי משרד אברמזון), נקבע כי משרד בן זאב זכאי בגינם לפיצויי קיום "טהורים", כלשון בית משפט קמא, אשר עומדים על 20% משכר הטרחה. בית משפט קמא לא הסביר למה התכוון בביטוי "פיצויי קיום טהורים", אולם נראה כי כוונתו הייתה לרווח הנקי שהיה צפוי למשרד בן זאב מהטיפול באותם הנכסים – בהנחה שלא היה פועל בעניינם כלל. בהקשר זה אעיר, כי בית משפט קמא לא התייחס לשאלה האם אי-נקיטת פעולות משמעותיות ביחס למרבית נכסי המשיבה במשך שנים ארוכות עולה כדי הפרה של הסכם שכר הטרחה על ידי משרד בן זאב. באשר למספר הנכסים הרלבנטיים שבבעלות המשיבה – נקבע, בדרך של אומדנא, כי מספר זה יעמוד על 1,000. אומדן זה נעשה על יסוד הנתונים כדלקמן: מצד אחד, הוכח דבר קיומם של 750 נכסים בלבד, אולם מצד שני ההסכם עם משרד אברמזון מתייחס לרישומם של 1,100 נכסים. בית משפט קמא לא הסביר בפסק דינו מדוע נקב במספר 1,000, דווקא, להבדיל מ-1,100, אך נראה כי הפחתה זו נבעה מקיומם של נכסים לאומיים, כדוגמת רחבת הכותל המערבי ונכסים ארכיאולוגיים, שבגינם לא היתה למשרד בן זאב זכאות לקבל שכר טרחה כלשהו. כמו כן נראה כי בית משפט קמא התחשב בטענת המשיבה כי ההסכם עם משרד אברמזון לקח "מרווח בטחון" בקבעו את מספר הנכסים טעוני הרישום. ביחס ל-750 הנכסים המוכחים נקבע כי שכר הטרחה לו היה זכאי משרד בן זאב, במידה שהסכם שכר הטרחה היה מקויים במלואו, עומד על סכום של 3,460,553 ₪ (0.7% מערך עסקאות החכירה של 750 הנכסים הידועים). סכום זה תאם את עמדתו של משרד בן זאב בנוגע ליישומה של חוות-דעת המומחה אשר מונה על ידי בית משפט קמא להערכת שוויים של נכסי המשיבה. כמו כן קבע בית המשפט כי שוויים של 250 הנכסים הלא ידועים יחושב לפי השווי הממוצע של הנכסים הידועים. בהתבסס על קביעות אלה קבע בית משפט קמא את הפיצוי לו זכאי משרד בן זאב, באופן הבא: ביחס ל-190 הנכסים שנרשמו על-ידי משרד אברמזון, משרד בן זאב זכאי ל-75% משכר הטרחה המלא, סכום העולה כדי 657,505 ₪; ביחס לשאר הנכסים משרד בן זאב זכאי ל-20% משכר הטרחה המלא, סכום העולה כדי 747,479 ₪; צירוף הסכומים האמורים עולה כדי 1,404,984 ₪; נקבע כי לסכום זה יש להוסיף מע"מ בשיעור של 17%, כך שסכום הפיצוי הכולל לו זכאי משרד בן זאב הועמד על 1,643,831 ₪ (להלן: פיצויי הקיום). כמו כן קבע בית משפט קמא כי מפיצויי הקיום יש לקזז את שכר הטרחה שהמשיבה כבר שילמה למשרד בן זאב: 2,995,269 ₪, נכון ליום 31.12.2018 (סכום זה נקבע בהתאם לחוות דעת המומחה ביחס לסכומים אותם קיבל משרד בן זאב, בתוספת הצמדה וריבית). בהמשך לכך קבע בית המשפט (על-אף שהסכומים אינם משוערכים לאותו תאריך) כי התוצאה העולה מהחישוב היא שלמשרד בן זאב יש חוב כלפי המשיבה – שכן הסכומים אותם קיבל מהמשיבה עולים על פיצויי הקיום – ומשכך, נדחתה התביעה. טענות הצדדים בערעור משרד בן זאב אינו מסכים עם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. לטענת המשרד, הכרעותיו של בית משפט קמא, רובן ככולן, יסודן בטעות. ואלו עיקרי טענותיו של משרד בן זאב: התמורה שהוסכמה בהסכם שכר הטרחה הינה 0.7% משווי כלל נכסי המשיבה (ולא משווי הנכסים שהוחכרו בפועל); פיצויי הקיום להם זכאי משרד בן זאב הינם מלוא התשלום הראשון (75% מ-0.7% מכלל נכסי המשיבה) ו-80% מיתרת התמורה; בית משפט קמא שגה בהעריכו, כפי שהעריך, את מספר הנכסים הלא ידועים ואת שוויים, ולא נתן צו למתן חשבונות; תוצאת ההתחשבנות לפיה משרד בן זאב נותר עם יתרת חוב הינה אבסורדית, שכן – כך נטען – המשיבה הודתה בכך שהינה חייבת למשרד בן זאב סכומי כסף משמעותיים. מנגד, טענה המשיבה בסיכומיה כדלקמן: לפי הלכה פסוקה, לקוחו של עורך דין זכאי להשתחרר בכל עת מהסכם שכר טרחה עם עורך דינו; משכך הוא, סיום ההתקשרות עם משרד בן זאב, כשלעצמו, אינו מהווה הפרת חוזה; משרד בן זאב זכאי לשכר ראוי עבור הפעולות אותן ביצע; ואולם, בהתחשב בכך שהמשרד לא הביא לרישומה של אפילו יחידת מקרקעין אחת, בכך שהמשיבה נאלצה להתקשר עם משרד עורכי-דין אחר להשלמת ביצוע הפעולות, ובכך שמשרד בן זאב כבר קיבל 75% מהתמורה המוסכמת, הרי שמשרד בן זאב חייב להחזיר למשיבה חלק מהכסף שקיבל; הסכם שכר הטרחה קבע כי משרד בן זאב זכאי ל-0.7% מהסכומים שהתקבלו עבור נכסים שהוחכרו בפועל (ולא משווי כלל הנכסים); הרווח אשר היה צפוי למשרד בן זאב לו קוים הסכם שכר הטרחה הינו, לכל היותר, 10%. דיון והכרעה כאמור, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור. כפי שאפרט ואסביר להלן, לפני משרד בן זאב עומדים שני מחסומים, אותם הוא לא הצליח לעבור: הראשון, בניגוד לטענותיו ובניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, השתחררות המשיבה מהסכם שכר הטרחה אינה מהווה הפרת חוזה, והמשיבה ממילא אינה חבה בתשלום פיצויי קיום; השני, גם אם נראה במשיבה מפרת חוזה, משרד בן זאב אינו זכאי לשום פיצוי מאחר שהוא לא הוכיח כי נגרם לו נזק עקב סיום ההתקשרות. האם השתחררות המשיבה מהסכם שכר הטרחה מהווה "הפרת חוזה"? כאמור, בית משפט קמא קבע כי המשיבה לא הייתה זכאית להשתחרר מהסכם שכר הטרחה. אני סבור כי בכך שגה בית משפט קמא. בית משפט זה קבע כי זכותו של לקוח לבחור את הייעוץ המשפטי שיקבל, ובפרט להחליף את עורך דינו בעורך דין אחר. כן נקבע, כי זכות זו הינה זכות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: פסקה 14 לפסק דינו של הנשיא א' ברק בבג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין פ"ד נ(4) 222 (1996)). שאלת ההסדרה הכלכלית של הפסקת הייצוג נדונה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן: עניין ביניש-עדיאל), שם נקבע הכלל לפיו לקוח רשאי לנתק את קשריו עם עורך דינו בכל עת, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר סופק. כלשונו של השופט ד' לוין (פסקה 13 לפסק הדין): "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו." בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (20.3.2008( (להלן: עניין קורפו) נקבע כי במקרים בהם ההשתחררות מהסכם הייצוג נעשתה בחוסר תום-לב – דוגמת מקרים בהם הרצון לנתק את הקשר עם עורך הדין נובע מהצעת שכר טרחה זולה יותר – עורך הדין יהיה זכאי לפיצויי קיום, ולא רק לשכר ראוי עבור הפעולות אותן ביצע (ראו פסקאות 18-17 לפסק הדין בעניין קורפו). בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (12.8.2009) (להלן: עניין גורן) נדון היחס בין פסק הדין בעניין ביניש-עדיאל לפסק הדין בעניין קורפו. נקבע שם על-ידי השופטת א' חיות (כתוארה אז) כדלקמן: "יש הסוברים כי אמות המידה שנקבעו בעניין קורפו, ובעיקר הסייג שנקבע שם בדבר קיום טעם מספיק לפרישה מן החוזה, אינן מהוות חלק מההלכה שנקבעה בעניין ביניש-עדיאל ויש בהן למעשה משום קביעת כלל חדש (ראו לעניין זה מיגל דויטש דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון, 596-593 (2008) (להלן: דויטש, חוזים מיוחדים)). לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כפי שכבר צוין, בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ובעניין קורפו יצק בית משפט תוכן קונקרטי לעקרונות אלה וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו. מן הראוי להבחין בהקשר זה הבחן היטב בין התנהלות של עורך דין המהווה הפרה של תנאי החוזה בינו ובין הלקוח והמקימה ללקוח עילה לביטול החוזה בשל הפרתו ובין "סיבה מספקת" (ובכלל זה חוסר שביעות רצון מהטיפול המקצועי שאינו עולה כדי הפרת חוזה מצד עורך הדין), שקיומה נדרש על פי מבחנים של יושר והגינות, כדי שהלקוח יחשב כמי הביא את החוזה בינו ובין עורך דינו לכלל סיום בתום לב ובדרך מקובלת." (ראו שם, פסקה 23). הווה אומר: לקוחו של עורך דין זכאי להשתחרר מהייצוג ולפטר את עורך הדין בכל עת, אולם עליו לעשות זאת בתום-לב ובדרך מקובלת. בענייננו-שלנו, בית משפט קמא קבע כי המשיבה לא הייתה זכאית להשתחרר מהסכם שכר הטרחה, אולם הכרעתו זו נעשתה מבלי שנערך דיון בשאלת הסיבה לרצונה של המשיבה לסיים את ההתקשרות ונסיבות ההשתחררות, וממילא לא נדונה השאלה האם הסיבה לסיום הייצוג הינה "סיבה מספקת". לגופם של דברים: דעתי היא כי המשיבה הייתה בהחלט רשאית לסיים את ההתקשרות עם משרד בן זאב בכפוף לתשלום שכר ראוי למשרד בגין הפעולות אותן ביצע. המשיבה טענה, ותמכה זאת באסמכתאות, כי הסיבה להשתחררותה מהסכם שכר הטרחה הינה החוזר שהוציאה רשות החברות הממשלתיות, המחייב בחינה מחדש של ההסכמים עם היועצים המשפטיים הקיימים, והתקשרות חוזרת בהתאם לכללים שנקבעו. מנגד, משרד בן זאב טען כי רצונה של המשיבה להשתחרר מהסכם שכר הטרחה נבע משיקולי "הפרה יעילה" ומרצונה של המשיבה לשלם שכר טרחה נמוך יותר בעד רישום הנכסים. במחלוקת בין הצדדים מקובלת עליי עמדת המשיבה. טענת משרד בן זאב – לפיה הסיבה להפסקת ההתקשרות הינה רצונה של המשיבה לחסוך בהוצאות – אינה משכנעת, בלשון המעטה. טענה זו נראית לי נטולת הגיון כלכלי והיא ממילא אינה נתמכת בראיות. העלות הכספית בה אמורה היתה המשיבה לשאת בעקבות סיום ההתקשרות עם משרד בן זאב היתה בלי ספק גבוהה יותר מסכום שכר הטרחה שהיה עליה להוציא במסגרת המשך ההתקשרות, שהיה משאיר את יתרת העבודה בידי משרד בן זאב. זאת, מאחר שעורך הדין אריה אברמזון או עורך דין אחר שהיה ממונה לתפקיד de novo לא היה נכון לקזז משכרו את המקדמה ששולמה למשרד בן זאב על לא-עבודה בכפו. זאת ועוד: לטענת משרד בן זאב עצמו, המשיבה הציעה לו במסגרת משא ומתן סכום של 200,000 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ כנגד השתחררות מההסכם – סכום שמן הסתם היה משולם על ידה בנוסף לשכר הטרחה שהיתה צפויה לשלם לעורכי דין חדשים אשר ימונו כדי לבצע את מלאכת הרישום של הנכסים. לטעמי, רצונה של המשיבה להשתחרר מהסכם שכר הטרחה על יסוד הבנתה לפיה החוזר שהוציאה רשות החברות הממשלתיות מחייבה לעשות כן, הינו בוודאי בגדר "סיבה מספקת" להשתחררות מההסכם (ראו והשוו לפסקה 27 בעניין גורן). נמצא אפוא, כי כל שמשרד בן זאב זכאי לו הוא שכר ראוי עבור הפעולות אותן ביצע עבור המשיבה. שכר ראוי – הא ותו לא, להבדיל מפיצויי קיום בהם המשרד זוכה בשגגה על ידי בית משפט קמא. ידענו זה מכבר כי שאלת השכר הראוי של עורך דין אינה בידיעה שיפוטית וכי בשאלה זו יש להכריע בהתבסס על ראיות (ראו: פסקה 14 בעניין ביניש-עדיאל). לכאורה, כלל זה והמסקנה המשפטית אליה הגעתי מחייבים אותנו להחזיר את התיק לבית משפט קמא על-מנת שיכריע בשאלת השכר הראוי. ברם, נוכח טענתו של משרד בין זאב לפנינו כי הינו זכאי לקבל מהמשיבה בגין פעולות שביצען בעבר את מלוא התשלום הראשון (75% משכר הטרחה הכולל) – די בנתונים שלפנינו על-מנת שנוכל לקבוע כי משרד בן זאב כבר זכה לשכר ראוי (אם לא למעלה מכך). בהתאם לנספח השכר, משרד בן זאב היה זכאי לקבל את התשלום הראשון סמוך לקבלת התמורה מחוכר המשנה על-ידי המשיבה. מעיון במוצגי הצדדים עולה שבזמן-אמת דרישות החוב אותן שלח משרד בן זאב למשיבה נגעו באופן בלעדי ליתרת התמורה, ולא נטען כי קיים חוב-עבר כלשהו ביחס לתשלום הראשון. חזקה על משרד בן זאב כי אילו הייתה לו דרישה קונקרטית לחוב-עבר בגין התשלום הראשון ביחס לעסקה כלשהי שטופלה על ידו – וככל שסבר שיש לו טענת אמת בעניין זה – היה מעלה אותה במועדה, ולא בחלוף שנים ארוכות ולאחר שאותה תביעה לכאורה התיישנה. מכאן עולה כי למשיבה לא נותר שום חוב בלתי מכוסה בקשר עם התשלום הראשון; ומשכך הוא, ברי הוא שמשרד בן זאב קיבל שכר ראוי עבור העבודה שעשה – להבדיל מהעבודה שלא עשה ושהועברה לטיפולו של משרד אברמזון. מטעמים אלה מן הדין היה לדחות את תביעתו של משרד בן זאב נגד המשיבה. האם למשרד בן זאב נגרם נזק מכך שהמשיבה השתחררה מהסכם שכר הטרחה? מן המקובץ עד כה עולה כי מן הדין לדחות את הערעור, ובזאת נוכל להסתפק. האמור להלן נכתב למעלה מן הנדרש, אחרי שנושאו עלה בבית משפט קמא והוכרע על ידו כפי שהוכרע. סבורני כי למשרד בן זאב לא נגרם כל נזק מוכח עקב הפסקת ההתקשרות עמו על-ידי המשיבה, ואפרט. הבה נניח – כטענתו של משרד בן זאב, ובניגוד למצב המשפטי שתואר לעיל – כי המשיבה השתחררה מהסכם שכר הטרחה שלא כדין וכי משרד בן זאב זכאי בשל כך לפיצויי קיום. הנחה זו חייבה את המשרד להוכיח את הנזק שבגינו הוא זכאי לקבל מהמשיבה פיצוים כאמור. הלכה היא עמנו, כי "המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום אשר, במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב בו היה נתון, לו קויים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה" (ראו: פסקה 3 לפסק דינו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800 (1981) (להלן: עניין אניסימוב)). ברי הוא, כי לו היה ההסכם מקויים במלואו – משרד בן זאב היה משקיע תשומות ברישומם של נכסי המשיבה במרשם המקרקעין, וכנגד זאת היה מקבל את התמורה שנקבעה בהסכם שכר הטרחה. למצב היפותטי זה של משרד בן זאב נקרא מצב ה'. זאת, כאשר במצב הקיים משרד בן זאב אינו אמור לבצע כל פעולה, אינו נדרש להשקיע תשומות ברישום הנכסים של המשיבה, וגם אינו זכאי לקבל מהמשיבה כל תשלום נוסף. למצב אמיתי זה של המשרד נקרא מצב א'. בנסיבות אלו, פיצויי הקיום אשר נתבעים על ידי המשרד הם ההפרש הכספי בין מצב ה' למצב א'. הנטל להוכיח שהפרש כספי כאמור היה חיובי רבץ על משרד בן זאב (ראו: פסקה 4 לפסק דינו של השופט ברק בעניין אניסימוב). כדי להרים נטל זה, יכול היה המשרד להציג ראיות בדמותם של אומדן תשומות, שיעור הרווח שהיה מקובל בזמן-אמת ברישום זכויות בנכסי מקרקעין, וכיוצא באלה. ראיות כאמור היו דרושות במיוחד לנוכח העובדה שהמשרד קיבל מהמשיבה מקדמת שכר טרחה נדיבה למדי. חרף זאת, משרד בן זאב לא הביא שום ראיה להוכחת רווחיו הצפויים והסתפק בטענה שהרווח הצפוי לו הוא 80% מההכנסה. טענה זו הועלתה בהבל-פה ולא הוכחה. לצד זאת, הוצגו ראיות אשר מראות כי השלמתה של מלאכת הרישום איננה פשוטה כלל ועיקר ומצריכה השקעת תשומות משמעותיות. הדבר בא לידי ביטוי (בין היתר) במחיר אותו הסכימה המשיבה לשלם עבור ביצוע פעולות הרישום הנותרות, לאחר ההליך המכרזי: 1,610,000 ₪. ברי הוא, כי סכום נכבד זה משקף תמורה עבור עבודה בהיקף משמעותי מאד. מטעמים אלה, סבורני כי משרד בן זאב כשל בלהוכיח את הנזק בגינו הוא תבע לעצמו את פיצויי הקיום. הערה בעניין שיעור התמורה המוסכם כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם שיעור התמורה שנקבע בהסכם שכר הטרחה (0.7%) מתייחס לשיעור מכלל נכסי המשיבה אשר עומדים להירשם במרשם המקרקעין (כשיטת משרד בן זאב), או שמא רק לשיעור מנכסי המשיבה שהוחכרו בפועל (כשיטת המשיבה). משרד בן זאב טען בעניין זה שתי טענות: (1) הסכם שכר הטרחה חייב את משרד בן זאב לרשום גם נכסים שלא יוחכרו לעולם (דוגמת רחבת הכותל המערבי); (2) בסעיף א' לנספח השכר נקבע כי "שכרנו יהיה 0.7% מערך כל יחידה הנרשמת בלשכת רישום המקרקעין (דירה חנות וכל נכס אחר)", ניסוח המאפשר פרשנות לפיה מדובר ב-0.7% מכלל נכסי המשיבה. לטעמי, טענות אלה של המשרד אין להן על מה שתסמכנה. ראשית, עצם העובדה שנספח השכר מקנה תמורה רק בגין חלק מהנכסים שמשרד בן זאב התחייב להביא לרישומם אינה מעלה ואינה מורידה. הצדדים בחרו ליצור שונוּת בין העבודות לבין התמורה – זה היה רצונם ואין בכך כל פסול. שנית, כיוון שנספח השכר מתייחס מפורשות רק לנכסים שהוחכרו בפועל, ברור כי גם סעיף א' לאותו נספח מתייחס רק לנכסים שהוחכרו בפועל למרות שאינו אומר זאת ב"רחל בתך הקטנה". לבסוף, בזמן-אמת משרד בן זאב לא כלל בדרישות התשלום ששלח למשיבה דרישות תשלום בנוגע לנכסים שלא הוחכרו בפועל. אני מוצא זאת לא סביר, בלשון המעטה, שמשרד בן זאב האמין כי הינו זכאי לתשלום נוסף מהמשיבה, אולם בחר, מטעמים האצורים בלבו, שלא לדרשו (ראו והשוו: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל פסקה 27 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (12.10.2009)). אוסיף ואציין כי האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מונחת לפתחו של עורך הדין ולא של הלקוח (ראו: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל פ"ד נח(5) 20, פסקה 14 (2004)). לטעמי, עורך הדין אינו רק אחראי לעצם עריכתו של הסכם שכר הטרחה עם לקוחו, אלא גם לכך שתוכנו של ההסכם יהא ברור ונהיר; ובכל מקרה של אי-בהירות מהותית בהסכם שכר הטרחה יפורש ההסכם באופן המיטיב עם הלקוח ולרעת מנסחו, עורך הדין (ראו והשוו: סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; וכן, דניאל פרידמן "שכר טרחה ראוי לעורך דין (בעקבות ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586)" המשפט ב 105 (1995)). נוכח האמור, אני מאמץ את קביעתו של בית משפט קמא בנדון דידן. הערה בעניין מספר הנכסים כאמור, בית משפט קמא קבע כי מספר הנכסים בהם יש להתחשב לעניין שכר הטרחה עומד על 1,000. לטענת משרד בן זאב, מספר הנכסים הינו גדול מ-1,000, הגם שאינו יודע לנקוב במספרם המדויק. טענה זו מעוררת תמיהה. משרד בן זאב טיפל שנים ארוכות בנכסי המשיבה –לטענתו, באינטנסיביות רבה תוך השקעת אלפי שעות עבודה, אם לא הרבה למעלה מכך. בנסיבות אלו, צפוי היה כי משרד בן זאב יידע באופן מדויק ומדוקדק אודות כל נכס ונכס שברשות המשיבה, וכי יהיו בידו מסמכים שיתמכו במוצא פיו; ועל כן לא היה לו שום בסיס לתבוע מהמשיבה – לקוחתו לשעבר – מתן חשבונות. מעבר לכך, צו למתן חשבונות הינו סעד חריג, אשר ככלל לא יינתן בתביעת שכר של נותן שירותים (ראו: רע"א 7200/20 יואר אלזו השקעות בע"מ נ' אאורה ישראל – יזמות והשקעות בע"מ פסקה 38 (6.4.2021) והאסמכתאות שם). לגופם של דברים, נטל ההוכחה ביחס למספר נכסי המשיבה מוטל על משרד בן זאב כחלק מהוכחת הנזק הנטען. בנסיבות אלו, יתכן והיה מקום לקבוע שכר טרחה על בסיס הנכסים שקיומם הוכח, 750 במספר. עם זאת, נוכח העובדה כי מדובר בקביעה עובדתית של ערכאה דיונית, אשר מבוססת על אומדנא שאינה לוקה בחוסר סבירות, אציע לחבריי שלא נתערב בה ונשאירה על כנה כמות שהיא. נוכח האמור, ממילא מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא לפיה שכר הטרחה הכולל אשר היה צפוי למשרד בן זאב בגין קיום העסקה בכללותה (דהיינו: מתחילתה ועד סופה) עומד על סך של כ-4,614,000 ₪. בהתאם לנספח השכר, תמורה זו הייתה אמורה להשתלם בשני חלקים, התשלום הראשון (75% מהתמורה) ויתרת התמורה (25% מהתמורה). כאמור, משרד בן זאב לא טען בזמן אמת כי קיים חוב ביחס לתשלום הראשון; ומשכך, שומה עלינו להניח שחוב כזה אינו קיים. נמצא אפוא כי לו היה משרד בן זאב מקיים את החוזה, הרי שהיה זכאי ל-25% מהסכום האמור – סכום העומד על סך של 1,153,500 ₪. הווה אומר: לו היה משרד בן זאב מביא את התקשרותו עם המשיבה – על כל תנאיה ודרישותיה – לסיומה המוצלח, הוא היה צפוי לקבל הכנסה בגובה של כ-1,153,500 ₪. כדי להרוויח סכום זה, היה על המשדר להשקיע תשומות משמעותיות. בהיעדר ראיות, אין בידינו לאמוד את שיעור התשומות – אף שאנו יודעים, לנוכח שכר הטרחה ששולם למשרד אברמזון (1,610,000 ₪), כי מדובר בתשומות משמעותיות מאוד. כך או אחרת, הנטל להוכיח כי השלמת ההתקשרות היתה רווחית היה מוטל על משרד בן זאב, ונטל זה לא הורם. לצד טענותיו שנדונו לעיל, משרד בן זאב ביקש להיבנות מהסכמתה של המשיבה, שניתנה בעבר, לפצותו בגין הפסקת ההתקשרות נשוא הסכם שכר הטרחה. ברי הוא, כי הסכמה זו של המשיבה אינה בגדר הודאה בחוב, אלא ניסיון לקנות סיכויים וסיכונים במסגרת משא ומתן לפשרה (ראו: ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ פ"ד ס"ה(2) 635, פסקה 12 והאסמכתאות שם (2012)). להסכמה כאמור ולהסכם הפשרה שלא בא לעולם, אין אפוא שום נפקות. סוף דבר במסגרת הדיון שנערך לפנינו, קיבלה המשיבה את הצעתנו כי נסתפק בקביעה שלא הוכח בסיס לחייבה בתשלום נוסף לטובת משרד בן זאב, ולא נקבע שום ממצא בנוגע לחובו של משרד בן זאב למשיבה. לנוכח הסכמה זו, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור, נקבע כי לא הוכח בסיס לחיוב הכספי שהמערער ביקש לייחס למשיבה, ונחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 50,000 ₪. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים לחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין, ומנימוקיו. חברי קבע את אשר קבע על סמך מסקנתו כי המשיבה לא הפרה את ההסכם עם המערער ומשרדו. מסקנה זו מיטיבה, כמובן, עם המשיבה. המסקנה הסופית של חברי נגזרת מכך שאם לא הופר ההסכם – זכאית המערערת לשכר ראוי, ומן התשתית שנפרשה עולה כי שכר זה שולם. לטעמי גישה זו נכונה, ודי בכך – כפי שאף סבור חברי (ראו פסקאות 31-30 לחוות דעתו) – לשם הכרעה בערעור זה. חברי הוסיף והתייחס לשאלות שונות שהיו מתעוררות לו היה נקבע כי ההסכם הופר. סוגיות אלה מוצגות מעבר לנדרש, ולאור מורכבותן איני מוצא מקום להביע עמדה לגביהן. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏כ"ח בחשון התשפ"ב (‏3.11.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19033570_F08.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1