ציפורה סבג נ. עו"ד בנטון סיגל - הנאמנת לנכסי החייב סבג יצחק

פסק-דין בתיק ע"א 3354/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3354/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ המערערת: ציפורה סבג נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד סיגל בנטון – הנאמנת לנכסי החייב יצחק סבג 2. יגאל יוספי 3. יצחק סבג 4. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' חזק) מיום 23.2.2016 בפש"ר 39707-02-11 בשם המערערת: עו"ד רוני יצחקי בשם משיבה 1: בעצמה בשם משיב 2: עו"ד אוריאל שמן בשם משיב 3: עו"ד רונן דינאצ'י בשם משיב 4: עו"ד אסף ברקוביץ פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' חזק) מיום 23.2.2016 בפש"ר 39707-02-11, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 17.10.2013 המורה על מכירת ביתם המשותף של המערערת ושל בעלה החייב (להלן: החייב). הרקע לערעור 1. ביום 22.2.2011 ניתן צו כינוס נגד החייב על פי בקשתו, עת הצהיר על חובות בסכום של 332,538 ש"ח לחמישה נושים. במסגרת הצו נקבע כי על החייב לשלם סך של 500 ש"ח לחודש לקופת הכינוס. ביום 16.10.2011 הוכרז החייב פושט רגל ומשיבה 1 מונתה לנאמנת על נכסיו (להלן: הנאמנת). ביום 2.1.2012 הגישה הנאמנת בקשה למכירת ביתם המשותף של המערערת ושל החייב ברחוב גד 8 באופקים, הידוע כגוש 39632 חלקה 24 (להלן: הנכס), כנכס פנוי. ביום 6.10.2012 הוגשה חוות דעת שמאית המעריכה את הנכס למכירה כנכס פנוי בסך של 1,250,000 ש"ח ובמימוש מהיר בסך של 1,060,000 ש"ח. החייב התנגד למכירה ואף ביקש את ביטול הליך פשיטת הרגל נגדו. בדיון שהתקיים ביום 10.12.2012 ציינה הנאמנת כי תביעות החוב המאושרות שהוגשו נגד החייב עומדות על סך של 275,000 ש"ח בדין רגיל ו-18,000 ש"ח בדין קדימה. באותו דיון חזר בו החייב מבקשתו לביטול ההליך. בהמשך לכך, ביום 16.11.2013 החייב הגיש בקשה להסדר והציע לשלם לכלל נושיו סך של 170,000 ש"ח וזאת בנוסף לכספים שהצטברו עד לאותה שעה בקופת הכינוס, היינו סכום כולל של 182,500 ש"ח. 2. בבית המשפט המחוזי התקיימו מספר דיונים נוספים בעניינו של החייב, אך הצעת החייב לא הבשילה לכדי הצעה מקובלת. לכן, בסופו של יום, בדיון שהתקיים ביום 17.10.2013, אליו התייצבה גם המערערת, כל הצדדים שהופיעו לדיון, כולל המערערת ובא-כוח עיריית אופקים – הנושה העיקרית של החייב שהחוב כלפיה אושר בסך של 243,000 ש"ח – הגיעו להסדר כולל כדלקמן: העירייה תראה את החוב כלפיה כמסולק בתנאי שישולם לה סך של 75,000 ש"ח תוך ארבעה חודשים; ישולם דיבידנד בגובה 90% מסכום תביעות החוב האחרות המאושרות; תשולמנה הוצאות הכינוס, שכר טרחת נאמנת ושכר השגחת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר); הנכס יימכר על-ידי הנאמנת בתוך שלושה חודשים וחצי; עם ביצוע מלוא התשלומים יינתן צו הפטר לחייב. בית המשפט נתן להסדר המוסכם תוקף של החלטה. 3. בהתאם להסדר האמור, ביום 21.12.2014 חתמו הנאמנת, החייב והמערערת על הסכם מכירת הנכס למשיב 2 (להלן: הרוכש), וביום 3.1.2015 אישר בית המשפט את ההסכם (להלן: ההסכם). ברם, ביום 22.7.2015 הגישה המערערת בקשה לביטולו. בתמצית, המערערת טענה כי בקשת הנאמנת הראשונה למכירת הנכס מיום 2.1.2012 לא נמסרה לה כדין ולא התבקשה תגובתה. משכך, היא גם לא ידעה שקיימת לה זכות משפטית להתנגד לבקשה או כל אפשרות אחרת מלבד פינוי הנכס ומכירתו. הסכמתה למכירת הנכס לא נעשתה אפוא מרצונה החופשי. כמו כן, היא לא גמרה בדעתה בחתימתה על ההסכם ועל כן הוא כלל לא השתכלל לכדי חוזה מחייב. לחלופין, טענה המערערת כי הרוכש הפר את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא שילם את התמורה במועד המוסכם. על כל אלה, הוסיפה המערערת וטענה בסיכומי טענותיה מיום 26.9.2015 כי התקשרותה בהסכם נבעה מטעות אשר מקורה באי הבנתה כי היא זכאית להתנגד לבקשת הנאמנת, כמו גם באי הבנתה כי לביצוע המכירה על ידי הנאמנת עלות בסך של כ-100,000 ש"ח; כי ההסכם נעדר מסוימות מפני שלא היה בו סעיף המתנֶה את תשלום תמורת המכר בקבלת כספי משכנתה מהבנק על ידי הרוכש. 4. הרוכש, הנאמנת והכנ"ר התנגדו לביטול ההסכם ולכל טענות המערערת. הרוכש טען כי מדובר בבקשה טורדנית, קנטרנית וחסרת תום לב שכל מטרתה הייתה ניסיון לדחות את פינוי הנכס. הרוכש הסביר כי חלק מכספי התמורה הגיעו מקבלת הלוואה כנגד רישום משכנתה על הנכס. ברם, העיכוב בתשלום נבע מכך שהנאמנת התעכבה בחתימתה על מסמכי ההתחייבות כלפי הבנק הממשכן להסרת החובות והעיקולים שרבצו על הנכס, ומסמכים אלו הועברו לבנק רק ביום 7.7.2015. יומיים בלבד לאחר מכן, ביום 9.7.2015, העביר הרוכש את כספי המשכנתה לידי הנאמנת. הנאמנת טענה כי המערערת נכחה בכל הדיונים שהתקיימו בבית המשפט, הגם שלא תמיד שמה נרשם בפרוטוקול הדיון. מכל מקום, בדיון שהתקיים ביום 10.12.2012 עלתה שאלת מכירת הנכס כתפוס אך הוחלט בסופו על מכירתו כפנוי והמערערת מעולם לא התנגדה למכירה. בנוסף, בדיון שהתקיים ביום 17.10.2013 הביעה המערערת לפני הנאמנת את הסכמתה למכירת הדירה. אף הוסכם כי תינתן למערערת ולחייב האפשרות למכור את הנכס בעצמם ורק בחלוף שלושה חודשים, אם לא יצליחו בכך, הנאמנת תעשה כן. המערערת אף אפשרה כניסת שמאי לדירה, הציגה אותה לרוכשים פוטנציאליים ושיתפה פעולה בכל הנוגע למכירתה. המערערת התייצבה במשרדה של הנאמנת וחתמה על ההסכם לאחר שהוקרא בפניה והוסבר לה תוכנו. המערערת נכחה גם בדיון שהתקיים ביום 9.7.2015, בו נדונו הסכמות הצדדים בנוגע ליישום ההסכם, ולא ביקשה לבטלו. המערערת הייתה עם הנאמנת בקשר טלפוני כדי לברר את מועד קבלת כספי התמורה מהמכירה. לבסוף, האיחור בהעברת המסמכים לבנק נבע מחוסר שיתוף פעולה מצד המערערת וכן מהטעם שמדובר בעסקה מורכבת שהצריכה בדיקות שונות. הכנ"ר החרה החזיק אחר טענות הנאמנת והוסיף כי בחקירת המערערת מיום 16.8.2015 היא הודתה כי לצורך חתימה על ההסכם נערכה ישיבה בת כשעתיים במסגרתה הנאמנת עברה עמה על כל סעיף וסעיף שבהסכם המכר. החלטת בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת. תחילה דחה בית המשפט את טענות המערערת בדבר היעדר הסכמתה למכירת הנכס. בין השאר, צוין כי המערערת השתתפה בדיון שהתקיים ביום 3.10.2013 בו הודיע החייב כי הוא והמערערת מנסים לגייס כספים אך אינם מצליחים בכך, ובאותה שעה ציינה הנאמנת מפורשות כי הוגשה על-ידה בקשה למימוש הנכס. כן נאמר באותו דיון, כי קיים לחייב ולמערערת חוב משותף כלפי עיריית אופקים וכי גם אם יינתן צו הפטר לחייב, תמשיך העירייה לפעול נגד המערערת ללא קשר לבעלה. אף נאמר למערערת באותו דיון כי הושג הסכם עם העירייה כי במידה שישולם לה סך של 75,000 ש"ח תוך 14 יום, יתרת החוב תימחק. במענה לכך ציינה המערערת כי לא יעלה בידה לגייס את הסכום בתוך 14 יום. על כן, הובהר למערערת שאין מנוס אלא למכור את הדירה. נוכח האמור המערערת ידעה היטב כי הנושא המרכזי שיעלה בדיון הבא שהתקיים ביום 17.10.2013 הוא מכירת הנכס, ובשולי הדיון היא נתנה הסכמתה להסדר שהושג. ואכן, דיון זה עסק כולו בבקשת הנאמנת למכירת הנכס, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות והמערערת אף הודיעה מפורשות לבית המשפט כי היא מסכימה להסדר שהוצג. נוכח כל האמור, ובפרט נוכח העובדה שהמערערת התגוררה עם בעלה החייב בתקופה הרלוונטית, אין כל משמעות לכך שהבקשה לא הומצאה לה ושלא נתבקשה תגובתה באופן פורמלי. בית המשפט ציין כי מעיון במהלך הדברים עולה כי הסכמת המערערת למכירת דירתה נעשתה בעיקר על רקע הצעת העירייה, שהוגבלה בזמן, לפיה יימחק חובה לעירייה העומד על סך של כ-324,000 ש"ח בתמורה לתשלום סך של 75,000 ש"ח. בשולי הדברים אף צוין כי נוכח העובדה שמדובר בבני זוג החיים יחדיו בשלום, החלטת המערערת שלא לפנות לייעוץ משפטי נפרד, היא סבירה. 6. באשר לטענה כי התקשרותה של המערערת בהסכם נבעה מטעות, נקבע כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה לא הועלתה בבקשתה המקורית של המערערת לביטול ההסכם. אף לגופו של עניין, נקבע כי הטענה נטענה באופן כללי, לא נתמכה בכל ראיה ממשית, ומכל מקום המכירה נעשתה בהסכמתה המפורשת של המערערת שניתנה גם בקשר לסוגיית שכר הטרחה, מה גם שמדובר בהסכם שנחתם בידי המערערת כשנה לאחר אישורו של בית המשפט. פרק זמן זה היה ארוך דיו כדי לאפשר לה לברר את כל הדרוש בקשר לתנאי ההסכם. 7. בית המשפט אף דחה את טענת המערערת לפיה היא לא גמרה בדעתה בחתימתה על ההסכם. המערערת הצהירה לפני בית המשפט כי היא יודעת קרוא וכתוב, ולהתרשמות בית המשפט היא הייתה מעורבת בניהול כלכלת המשפחה והבינה היטב את אופן התנהלות הדברים. זאת ועוד, חזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו, והמערערת לא סתרה חזקה זו ואף לא הביאה בדל ראיה לכך שלא גמרה בדעתה להתקשר בחוזה בעת שחתמה עליו. אדרבה, הנאמנת הקריאה למערערת סעיף אחר סעיף בהסכם והסבירה אותם בטרם ההתקשרות, ואין בעובדה שהמערערת לא יוצגה על ידי עורך דין בעת חתימת ההסכם כדי להעלות או להוריד מהסכמתה. כן הוסיף בית המשפט כי המערערת לא הביאה בדל ראיה לכך שהנאמנת כפתה עליה לחתום על ההסכם, וזאת בין היתר גם לאור העובדה שההחלטה למכור את הנכס ניתנה למעלה משנה לפני ביצוע ההסכם בפועל, והמכר שבוצע, לכל הדעות בוצע במחיר הוגן. לעניין זה סיכם בית המשפט ואמר כי פעולותיה של המערערת קודם למתן הסכמתה למכירה, לאחר מתן הסכמתה למכירה והתנהלותה בעת חתימתה על ההסכם מאיינות את טענתה בדבר חוסר גמירות דעתה בעניין הסכם המכר. לבסוף הוסיף בית המשפט וציין כי טענות המערערת באשר לגמירות דעתה הן חסרות כל בסיס "ויש בהן כדי להעיד על כך שמדובר במבקשת שאינה מהססת לטעון בבית המשפט טענות ללא כל יסוד בחוסר תום לב". 8. באשר לטענת המערערת כי ההסכם נעדר מסוימות משעה שלא צוין בו ולו סעיף אחד שהתנה את קבלת התמורה בקבלת משכנתה על-ידי הרוכש, נקבע כי גם זו טענה שהיא בגדר הרחבת חזית ועל כן אין צורך להידרש לה. לגופם של דברים נקבע כי לטענה זו אין כל בסיס. אדרבה, מדובר בסעיף מפורש בהסכם המכר (סעיף 11) שהוא ברור ביותר ולפיו הנאמנת תחתום על כתב התחייבות ומסמכי שיעבוד לצורך קבלת הלוואה, בכפוף להתחייבות הרוכש לרישום המשכנתה מיד לאחר קבלת החזקה בנכס. 9. באשר לטענות המערערת בדבר הפרת ההסכם על-ידי הרוכש בכך ששילם את תמורת הנכס באיחור. בית המשפט מצא כי אכן חלו איחורים בהעברת חלק מתשלום התמורה על ידי הרוכש. יחד עם זאת, נקבע כי האיחורים בתשלום היו כולם בעטיין של עיריית אופקים ושל המערערת, אשר עיכבו את העברת מסמכי הבנק על-ידי הנאמנת, דבר שמנע מהרוכש להשיג את המשכנתה המבוקשת על-ידו. נקבע אפוא באופן מפורש כי הרוכש לא היה הגורם לעיכוב הבקשה לקבלת המשכנתה. זאת ועוד, אין מחלוקת כי במועד הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 9.7.2015 שילם הרוכש את מלוא תמורת המכר, וביום 16.8.2015 אישרה המערערת כי נכחה בדיון האמור ולא התנגדה לקבלת כספים מתוך התמורה הכוללת לאחר פירעון החובות. מכאן הסיק בית המשפט כי המערערת ויתרה בפועל על כל הטענות שהיו לה, ככל שהיו לה, עד לאותו מועד שבו קיבלה את הכספים. תמצית טענות הצדדים בערעור 10. המערערת חזרה על מרבית טענותיה כפי שנטענו בבית המשפט המחוזי. בתמצית, תחילה הלינה המערערת ביתר שאת על כך שלא ניתנה לה אפשרות לחקור את הנאמנת, וזאת בשים לב לכך שבית המשפט קבע ממצאים עובדתיים הנוגעים להתנהלות המערערת ולגמירות דעתה ולהתקשרותה בהסכם נוכח טעות על בסיס גרסת הנאמנת. עוד טענה המערערת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי התקיימה גמירות דעת אצלה. גמירות דעת, כך נטען, נבחנת ונלמדת מנסיבות העניין, מהתנהגות הצדדים ומתוכן החוזה, וכל אלה מצביעים בעניינה כי לא גמרה בדעתה לכרות את ההסכם. כך, הנאמנת לא המציאה לידה מעולם את הבקשה למתן הוראות למכירת הדירה ואף תגובתה לבקשה זו לא נדרשה. המערערת לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי יכולה הייתה להתגונן ולהביע את דעתה לפני בית המשפט. גם החייב עצמו לא העביר לידיעתה את הבקשה, שכן חשש שהדבר יסכן את נישואיו למערערת והביע חשש זה לפני בית המשפט. כמו כן, היחסים בין בני הזוג ראו עליות ומורדות, ומכל מקום עד לשלב שבו הגישה המערערת בקשה לביטול ההסכם, בית המשפט כלל לא היה מודע לטיב היחסים בין המערערת לבין החייב. על כן, קביעת בית המשפט המחוזי כי המערערת ידעה על הבקשה משום שהיא ובעלה חיים בשלום תחת קורת גג אחת, אין לה על מה להישען. 11. עוד נטען כי מפרוטוקולי הדיונים שקדמו לאישור ההסכם עולה בבירור אי-גמירות דעתה של המערערת ביחס להסכם. נטען כי לו ידעה המערערת שבכוחה להתנגד להסכם, לא הייתה נותנת הסכמתה לתשלום שכר טרחה לנאמנת בסך של למעלה מ-100,000 ש"ח, שאינו רחוק מגובה החוב כולו. בנסיבות אלה גם לא ברורה קביעתו של בית המשפט כי החלטת המערערת שלא להיוועץ בעורך דין היא החלטה סבירה. לחלופין טענה המערערת כי התקשרות המערערת בהסכם נבעה מטעות שמקורה באי הבנה שלה כי עומדת לה הזכות להתגונן בהליך. 12. כן הלינה המערערת על השפעתה הפסולה של הנאמנת על כריתת ההסכם. המערערת אכן מודה בכך שלא אמרה לנאמנת מפורשות שהיא מתנגדת למכירת הנכס, אולם הדבר נעוץ בכך שלא ידעה שזכותה להתנגד. אף אמרותיה של הנאמנת בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי כי בני הזוג הם שהציעו למכור את הנכס אינן עולות בקנה אחד עם המציאות, ובפועל הוחלט למכור את הנכס בשל לחצים שהופעלו על המערערת מצד הנאמנת ותוך הטעייתה. לבסוף חזרה המערערת על טענותיה שההסכם לא היה מסוים מפני שלא הייתה בו תניה המתנה את תשלום התמורה בקבלת משכנתה, והוסיפה כי גם לא היה מקום ללמוד מהתנהגותה לאחר חתימת ההסכם על גמירות דעתה עובר לחתימת ההסכם. 13. מדרך הטבע המשיבים כולם, הנאמנת הרוכש והכנ"ר, מחזיקים אחר החלטת בית המשפט המחוזי על ראשה, קרבה וכרעיה וטוענים כי מדובר בערעור המופנה כלפי ממצאי עובדה בלבד. הנאמנת הוסיפה כי היא בעלת תפקיד מטעם בית המשפט, ולא הונח בסיס ראייתי שהצדיק את חקירתה. כמו כן, הטענה שהיא השפיעה לרעה על המערערת נטענה בעלמא ללא ביסוס. הרוכש מטעמו הוסיף, כי פעל כל העת לפי הנחיות הנאמנת ובכל מקרה הואיל ומדובר במכירת נכס בהליכי כינוס, אין כל נפקות משפטית ומעשית לגמירות דעתם או חוסר גמירות דעתם של המוכרים. אם לא כן, אין משמעות להליך כינוס נכסים. לטענתו, המערערת קיבצה טענות "מכל הבא ליד", ואין בהן דבר וחצי דבר. הכנ"ר הוסיף וטען אף הוא, כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית שתצדיק את חקירתה של הנאמנת בבית המשפט ואף אם המערערת לא קיבלה לידה את בקשתה המקורית של הנאמנת, הרי שאין ספק שהיא ידעה על הבקשה ואין לעניין זה נפקא מינה עם המערערת והחייב חיים בשלום ביחד אם לאו. דיון והכרעה 14. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמוצגים מטעמם, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 15. פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) מתייחסת לחייב כישות נפרדת ללא תלות בישויות אחרות הנמצאות בקרבתו. הפקודה אינה מתייחסת לבני זוג כיחידה שניתן להגדירה "חייב". השותפות בין בני הזוג אינה מוכרת כאישיות משפטית משלה, ורק בני הזוג כישויות נפרדות כשרים לפשוט את הרגל (א' פרוקצ'יה, "יחסי ממון בין בני זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם", משפטים ז (תשל"ו-תשל"ז) 266, עמ' 279 והלאה; דוד מינץ, "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש", דין ודברים ט 105, 132 (תשע"ו) (להלן: מינץ, השותפות הנישואית)). היוצא מהכלל הוא שותפות הפושטת רגל, כאשר לפי סעיף 199 לפקודה, כל שותף יחוב בחבות השותפות בחיוביה לפי דיני השותפויות. לפיכך, פשיטת רגלו של בן זוג אחד, אינה גוררת אחריה פשיטת רגלו של בן הזוג השני. זאת ועוד, ככלל, אין בן הזוג מחויב לשאת בעול פירעון חובותיו של בן זוגו. משטר יחסי הממון בין בני הזוג חל אפוא רק במישור היחסים הפנימיים בין בני הזוג ולא כלפי צדדים שלישיים (וראו: ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 (1995); ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד אורי רפ, פ"ד נז(3) 433 (2003); ועיינו עוד בעניין זה ובעניין ההבחנה במשטרי יחסי הממון בין בני הזוג לפי "חזקת השיתוף" ו"איזון המשאבים": מינץ, השותפות הנישואית). 16. אכן, סעיף 83 לפקודה מורה כך: "(א) אשה נשואה שהוכרזה פושטת רגל, כל כסף שהלווה לה בעלה וכל נכס שהפקיד בידה, לצורך עסקה, לא יוכל בעלה לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיה האחרים בשל תמורה בת-ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף. (ב) אשה שהוכרז בעלה פושט רגל, כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו, או באופן אחר, ייראו כנכסיו, והיא לא תוכל לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיו האחרים בשל תמורה בת-ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף". לפי פשוטו של מקרא, סעיף זה רואה במשפחה יחידה כלכלית אחת ושולל הלכה למעשה את האוטונומיה של בני הזוג בתוך היחידה הכלכלית המשפחתית. הסעיף קובע את עקרון הנשייה הנדחית של בני הזוג, לפיו בן זוג אחד שייתן הלוואה למשנהו שפשט את רגלו לא יוכל להיפרע ממנו, אלא לאחר פירעון מלוא חובותיו, מציאות שאינה שכיחה בהליכי פשיטת רגל. ברם, נקבע בפסיקה כי הוראה זו פוגעת בקניינו של בן הזוג הנושה, ולכן כמו כל הוראה אחרת הסוטה מעקרון השוויון, יש לפרשה על דרך הצמצום (ע"א 650/88 יריב הספקה לחקלאות בע"מ בכינוס נכסים נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק), פ"ד מז(5) 144, 146 (1993)). אף נקבע כי הרציונל שביסוד סעיף 83 לפקודה איננו שיתוף כללי בחובות בין בני זוג (ע"א 3929/02 לוין כרם נ' עו"ד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ"ד נח(5) 364, 372 (2004) (להלן: עניין לוין)). אדרבה, הגישה ההפוכה הרואה בחובות בני הזוג כחובות משותפים אינה מתיישבת עם לשון הסעיף, המגביל את הנשייה הנדחית רק למקרים של הלוואת כספים והפקדת נכסים, ואף זאת רק במקום שבו ניתנו ההלוואות או הופקדו הנכסים לצורך עסק המתנהל בידו או באופן אחר. 17. החלת עקרון הנשייה הנדחית של בן זוג על מקרים מסוימים בלבד מלמדת כי נקודת המוצא בבסיס הוראת הסעיף הייתה כי ככלל, ואם אין מדובר במקרים המנויים בו, זכאים בן או בת הזוג, ככל נושה אחר, לחלוקה שוויונית של נכסי פושט הרגל. גישה זו מתיישבת אפוא עם התפיסה שלפיה אין בן או בת הזוג מאבדים את האוטונומיה שלהם כפרטים לזכויות או לרכוש בשל קשר הנישואין (שלמה לוין, אשר גרוניס, פשיטת רגל 301 (מהדורה שלישית, 2010). עוד נקבע מפורשות שאישה אינה חבה בחובות הבעל, ואין מקום להיזקק להוראות סעיף 83 לפקודה בשגרה (עניין לוין). 18. חרף האמור, במקום שבו חוב החל על בני הזוג הוא חוב משותף, או כאשר שני בני הזוג יצרו את החוב יחדיו, או כשהם קיבלו על עצמם את המחויבות לפרוע את החוב יחד על אף שרק אחד מהם יצר אותו, בן הזוג המצוי בהליך פשיטת רגל יפרע את החוב רק באותו שיעור שיפרע את כל חובותיו הנוספים בעלי קדימות שווה. לעומתו, בן הזוג השני מחויב לפרוע את מלוא החוב. 19. בענייננו, חובו של החייב כלפי עיריית אופקים מהווה את החלק הארי של כל תביעות החוב שאושרו כלפיו (243,000 ש"ח מתוך 275,000 ש"ח). ברם, חוב זה משותף לחייב ולמערערת. לכן, חרף העובדה שהמערערת לא הוכרזה פושטת רגל אלא החייב לבדו, היא נושאת יחד עמו כמעט במלוא חובותיו והיא בעלת אינטרסים זהים לשלו כי ייפרעו החובות. אדרבה, למערערת אינטרס גדול יותר משל החייב כי ייפרע החוב כלפי עיריית אופקים, ודאי בסכום המוסכם על העירייה בסך של 75,000 ש"ח, שאם לא כן, בהיות החייב פושט רגל, עול פירעון החוב כלפי העירייה ייפול ברובו אם לא כולו על כתפיה. עובדה זו לא נעלמה מעיניה של המערערת, שכן בדיון שהתקיים ביום 3.10.2013, במסגרתו דן בית המשפט בשאלת מימוש הנכס, ציינה הנאמנת כי החוב לעירייה עומד על כ-250,000 ש"ח וכי יש חשש שאם יינתן הפטר לחייב, העירייה תפעל נגד האישה מתוקף העובדה שהחוב המיוחס לחייב מיוחס גם לה, ומשכך נעשים מאמצים להגיע להסדר כולל עם העירייה. זוהי אפוא נקודת המוצא לדיון בערעור שלפנינו. 20. בשים לב לאמור, עיון בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט המחוזי מוליך למסקנה כי המערערת הייתה מודעת לבקשה למימוש הנכס, הייתה מעורבת במגעים להגעה להסדר עם העירייה ואף הסכימה מרצונה למכירת הנכס. כך, בפתחו של הדיון מיום 3.10.2013 ציינה הנאמנת מפורשות כי הגישה בקשה למימוש הנכס, וכי "בשיחה עם בא-כוח העיריה טרם הדיון, נאמר לי שנערך הסכם עם אשת החייב שאם הייתה משלמת 75,000 ש"ח בכפוף לאישור המועצה, החוב ימחק ולא יהיו דרישות נגד הזוג" (פרוטוקול הדיון מיום 3.10.2013, עמ' 7, שורות 27-22). בהמשך לדברים אלה ציין בא-כוח החייב כי "נעשו מהלכים מצד אשת החייב... הבנתי שיש שיחות בין האישה לעירייה" (פרוטוקול הדיון מיום 3.10.2013, עמ' 8, שורות 5-1). המערערת עצמה אף השתתפה בדיון וציינה כי היא והחייב לא יצליחו לגייס סכום של 75,000 ש"ח בתוך 14 ימים (עמ' 8, שורה 20). בתום הדיון הודיעו בא-כוח הכנ"ר והנאמנת כי הוסכם שאם הסכום של 75,000 ש"ח ישולם בתוך 15 יום מיום הדיון, יינתן הפטר מותנה לתשלום יתר הסכום, וזאת "בכפוף לכך שאשת החייב תסכים למכר הדירה לצורך תשלום יתרת הסכום אם לא ישולם הסכום במועד שייקבע למתן הפטר סופי" (עמ' 8, שורות 34-29). 21. בחלוף כשבועיים, ביום 17.10.2013, התקיים דיון נוסף לפני בית המשפט המחוזי. בפתח הדיון ציינה הנאמנת כי לבני הזוג אין אפשרות לשלם את הסכום של 75,000 ש"ח ולכן "הם הציעו למכור את הנכס". הנאמנת אף ציינה כי הסידור הנוכחי מיטיב עם המערערת, שכן החוב המשותף של בני הזוג לעירייה עומד נכון ליום הדיון על סך של 329,000 ש"ח. בתגובה לכך ציינה המערערת כי "אם יגיעו איתי להסדרים של כל חודש – אין לי בעיה לעמוד בהסדרים. אבל סכומים כאלה – אין לי" (פרוטוקול הדיון מיום 17.12.2013, עמ' 10, שורות 24-23). בתגובה לכך ציינה הנאמנת כי מונחת לפני בית המשפט בקשה למתן הוראות בעניין הנכס ויש מקום לדון בה בנסיבות אלה. אכן, בא-כוחו של החייב ציין כי "יתכן שיש מקום לכך שאשת החייב תקבל ייעוץ משפטי נפרד לגבי השאלה הזו". אולם, הנאמנת ציינה ובצדק, כי המכירה נעשית על דעתם של בני הזוג ולפי הצעתם. בסיום הדיון, בו פורטו תנאי ההסדר כפי שפורט לעיל, ציינה המערערת כי היא מסכימה להסדר שהוצג (פרוטוקול הדיון מיום 17.12.2013, עמוד 12, שורות 15-14). נוכח כל האמור, אין ולא יכולה להיות מחלוקת על מעורבותה של המערערת בעריכת ההסדר ובתנאיו, וכפועל יוצא מכך על הסכמתה למכירת הנכס. 22. אכן נכון, לו המערערת לא הייתה נותנת את הסכמתה למכירת הנכס, הנאמנת הייתה נתקלת במכשולים לא פשוטים במימושו. היה עליה לדאוג לחייב ולמערערת ל"מקום מגורים סביר" או ל"סידור חלוף" או ל"המצאת דירה אחרת" או ל"תשלום פיצויים" או ל"דרך אחרת" – כאמור בסעיף 86א לפקודה (וראו רע"א 4628/18 סגלשטיין נ' שמואל, פסקה 15 (19.7.2018); ע"א 2000/01 בן בסט נ' הנאמנת בפשיטת רגל על נכסי בן בסט, פ"ד נט(1) 483 (2005); רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נו(1) 338 (2002); ע"א 866/17 חן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 9 (25.10.2017); רע"א 9166/12 בריסק נ' עו"ד קובי בן איון (14.7.2013). אם כי, בכל מקרה המערערת לא הייתה הופכת לדייר מוגן בנכס הואיל ועל פי אישור רישום זכויותיה בנכס היא במעמד של חוכרת ולא של בעלים. וראו לעניין זה: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111 (1996)). ברם, המערערת עמדה לפני סיכון שהנכס ימומש ושהעירייה תגבה מתמורת המימוש את מלוא החוב כלפיה ולא רק פחות משליש ממנו. העירייה אף ציינה במפורש בדיון מיום 17.10.2013 כי ככל שלא יושג הסדר, היא תפעל בהליכי גבייה (עמ' 11, שורות 21-20). מדבריה באותו דיון לא ניתן היה להסיק מסקנה אחרת מלבד הקביעה כי הליכי גבייה משמעם גביית מלוא החוב המיוחס למערערת. משכך, ההסדר שהושג בעניינו של החייב שירת כאמור גם את האינטרסים של המערערת ועל כן לא זו בלבד שהמערערת לא התנגדה לו, אף לא היה כל מקום להניח כי יש לה טעם להתנגד כאמור. 23. בנסיבות אלה, בהן ההסדר שירת כאמור גם את האינטרסים של המערערת, טיב היחסים שהיו בין המערערת לבעלה ערב חתימת ההסכם, אינו מעלה או מוריד. ובנסיבות אלה, בהן המערערת עצמה הודתה כי אין לה כל מקור אחר לכיסוי החובות המופחתים (כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 14.10.2013, עמ' 11, שורות 12-11), גם אם נניח שלא ידעה על זכותה להתנגד למכירה, ספק רב אם הייתה מתנגדת בפועל. 24. אף אין להיעתר לטענת המערערת כי שגה בית המשפט עת קבע כי היא גמרה בדעתה בחתימתה על ההסכם. כאמור, המערערת הייתה מודעת היטב לבקשת הנאמנת למכור את הבית שהוגשה כשנה וחצי עובר לחתימת ההסכם. לאורך כל התקופה שבין החלטת בית המשפט להיעתר לבקשת הנאמנת למכור את הנכס לבין חתימת המערערת והחייב על ההסכם, המערערת שיתפה פעולה ואִפשרה כניסת רוכשים פוטנציאליים לביתה. המערערת נפגשה עם הנאמנת עובר לחתימה על ההסכם למשך כשעתיים והשתיים עיינו יחד בסעיפי ההסכם. המערערת חתמה בכתב ידה על כל אחד ואחד מ-20 עמודי ההסכם. בנסיבות אלה, בשים לב לזהות האינטרסים שבין המערערת לבין בעלה החייב כאמור, ובהיעדר כל ראיה לכך שהנאמנת כפתה על המערערת לחתום על ההסכם, יש לדחות את טענתה להיעדר גמירות דעת. 25. ולבסוף, לא למותר לציין כי טענות המערערת לעניין הסכמתה למכירת הנכס ולעניין גמירות דעתה בחתימתה על ההסכם מופנות כלפי קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. הלכה מבוססת קובעת כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, להוציא מקרים חריגים שבהם נפלו פגמים מהותיים בהחלטה היורדים לשורש העניין (ע"א 8263/16 ‏אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' עו"ד איתן ארז, פסקה 61 (19.3.2018); ע"א 1267/16‏ בלו סקאי ליסינג תפעולי בע"מ נ' מיטבית סיבל באר שבע 1995 בע"מ (בכינוס), פסקה 14 (1.8.2016); ע"א 6991/14 מפרם סוכנויות (1999) בע"מ נ' חריש וקציר 2000 בע"מ, פסקה 25 (19.5.2016) והאסמכתאות שם), ואין מקרה זה נמנה על המקרים המצדיקים התערבות. 26. באשר לטענת המערערת כי לא ניתנה לה אפשרות לחקור את הנאמנת על גרסתה. ראשית ייאמר, כי מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 16.5.2015 עולה כי המערערת כלל לא ביקשה במפורש לחקור את הנאמנת. להיפך, בא-כוח המערערת ציין לפני בית המשפט כי "בהיותה [של המערערת] צד חיצוני להליך, אין לה אפשרות לחקור נגדית את הנאמנת שנמצאת בניגוד עניינים שיש לה אינטרס שהעסקה תבוצע" (שם, עמ' 25, שורות 23-22). וכל זאת, לאחר שבית המשפט כבר הכריע, באותו דיון, כי אינו מוצא ממש בטענות המערערת לפיהן הנאמנת מצויה בניגוד עניינים. משכך, אין כל צורך להידרש לטענה זו של המערערת. 27. למעלה מכך, גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענת המערערת. הכללים בדבר חקירתו של בעל תפקיד הריהם ידועים וההלכה היא כי אין מזמינים נושאי תפקיד מטעם בית המשפט, דוגמת מנהלים מיוחדים, נאמנים, מפרקים או כונסי נכסים לחקירה, אלא לעיתים נדירות ובמקרים המצדיקים זאת (רע"א 1753/16 אורון נ' התכוף בע"מ (בהקפאת הליכים), פסקה 7 וההפניות שם (10.3.2016)). הטעם לכך הוא כפי שאמר בית המשפט מקדמת דנא כי: "נושאי תפקיד מטעם בית-המשפט ככונסי נכסים, מפרקים, נאמנים בפשיטת רגל ומנהלי עיזבון, פועלים במסגרת תפקידם בפיקוחו של בית-המשפט. בהליכים שהם יוזמים לקבלת הוראות, ההנחה היא כי הם מביאים בפני בית-המשפט תשתית עובדתית מוסמכת, שלעתים קרובות אינה מצריכה חקירה ודרישה נוספות בדרך של הגשת תצהיר וחקירה עליו, כמצופה מנושא תפקיד הפועל בחסותו של בית-המשפט" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 937 (2001) (להלן: עניין שילר)). אכן, כטענת המערערת, אין להוציא מכלל אפשרות כי קיימים מצבים שבהם יידרש בעל תפקיד לתמוך בקשתו בתצהיר, ולעיתים אף להידרש לחקירה נגדית על הטענות העובדתיות אשר טען (עניין שילר, עמ' 937). יחד עם זאת, לא בנקל יורה בית המשפט על חקירת בעל תפקיד. על צד המבקש לחקור בעל תפקיד להצביע על נימוק כבד משקל אשר יצדיק זאת (וראו: רע"א 3044/18 דיין נ' עו"ד ישראל שפלר, מנהל מיוחד לחייב יצחק דיין, פסקה 10 (8.5.2018); רע"א 5524/12 עתמאנה נ' עו"ד איתן ארז - בתפקידו כמפרק החברות בני סלים עתאמנה בע"מ (בפירוק) וחברת בלוק הסלע האדום - מפעלי בלוק בע"מ (בפירוק), פסקה 6 (20.11.2012)). 28. בענייננו, המערערת לא הצביעה על נימוק שכזה. לטענתה, חקירת הנאמנת נדרשת כדי לאפשר לה לסתור כמה מטענות הנאמנת אשר עליהן נסמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו. טענות הנאמנת אשר פורטו בסיכומי המערערת הן, בין השאר, כי היא והחייב שוחחו עם הנאמנת במישרין וביקשו הארכת מועד למכירת הבית, וכי בטרם חתמו המערערת והחייב על ההסכם שוחחו השניים עם בא-כוח החייב ונועצו עמו. אלא שאלה לא היו הנימוקים הבלעדיים ואף לא המרכזיים אשר הובילו את בית המשפט למסקנתו. כפי שפורט לעיל, ניתן להסיק על אודות הסכמתה של המערערת למכירת הנכס ועל גמירות דעתה בעריכת ההסכם אף מבלי להידרש להן. 29. גם דינן של טענות המערערת כי היא התקשרה בהסכם עקב טעות שנבעה מאי ידיעתה על זכותה להתנגד וכי ההסכם נעדר מסוימות – להידחות. המדובר בטענות המרחיבות את חזית המחלוקת בין הצדדים, משעה שלא נטענו בבקשתה המקורית של המערערת כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי. על העקרונות בבסיס הכלל האוסר על הרחבת חזית עמד בית משפט זה לא אחת, בקבעו כי הרציונאל העיקרי שבבסיסו הוא "מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה ששינוי החזית הוא מצד התובע" (ע"א 2281/06 אבן-זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 80 (28.4.2010); ראו גם: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ, פסקה 12 (25.10.2007)). על כך יש להוסיף כי ככלל, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בקביעות לעניין הרחבת חזית, שכן לערכאה הדיונית הבקיאה בחומר שבתיק נתון בעניין זה יתרון ברור (ראו, למשל: עע"מ 8499/16 מ.ו השקעות בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 26 (21.1.2018); רע"א 5424/16 טינקו בע"מ נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ, פסקה 8 (13.10.2016)). משכך, אין להידרש לטענות אלה ודינן להידחות כאמור. לפיכך גם, טענת המערערת על דבר השפעתה הפסולה של הנאמנת, אשר כלל לא נטענה לפני בית המשפט המחוזי, מהווה אף היא הרחבת חזית אסורה ודינה להידחות. 30. למעלה מן הצורך יצוין כי לא מצאתי ממש גם בגופן של הטענות. באשר להתקשרות עקב טעות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, טענה זו נטענה מבלי להיתמך בכל ראיה ממשית, ומכל מקום כאמור המערערת הסכימה למכר הנכס. באשר לטענת היעדר המסוימות, בהסכם סעיף מפורש לפיו הנאמנת תחתום על כתב התחייבות לצורך קבלת הלוואת משכנתה ועל מסמכי שעבוד בכפוף להתחייבות הקונה לרישום המשכנתה מיד לאחר קבלת החזקה בנכס. כך שגם דינה של טענה זו להידחות. 31. סוף דבר, אם תישמע דעתי דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מסכים. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏ה' בטבת התשע"ט (‏13.12.2018). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 16033540_N12.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il