פלוני נ. משרד הפנים

15 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3353/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר העותרים: 1. אמונה קליבורן 2. פיליפ קליבורן נ ג ד המשיב: משרד הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד יפית וייסבוך בשם המשיב: עו"ד סיגל אבנון; עו"ד אבי טוויג פסק-דין השופט נ' סולברג: מיהו 'תושב ישראל' שסעיף 8(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 מדבר בו, לצורך התאזרחות של קטינים? רקע עובדתי 1. העותר 2, פיליפ קליבורן (להלן: פיליפ), הגיע לישראל בשנות ה-80 על סמך רישיון לישיבת ביקור (תייר), והשתקע באופן בלתי-חוקי בקהילת העבריים בדימונה. העותרת 1, אמונה קליבורן (להלן: אמונה), היא בתו של פיליפ, אשר נולדה ביום 29.4.2000, ב'לידה ביתית' בבית היולדות של הקהילה. אמהּ של אמונה, גם היא חסרת מעמד בישראל, עזבה את הארץ מספר שנים לאחר הלידה, והקשר עמה נותק. בית היולדות שבו נולדה אמונה אינו מוסד מוכר, ולכן לא הופקה לה תעודת לידה רשמית; הוריה גם לא עשו להנפקת אישור רשמי בדבר הלידה על סמך הנהלים בקשר ללידת-בית. אמונה לא נרשמה אפוא כבתם של הוריה. 2. מספר חודשים לאחר לידתה של אמונה, קיבל פיליפ רישיון לישיבת ארעי, וזאת בהתאם להחלטת שר הפנים על הסדרת מעמדם של בני קהילת העבריים בדימונה. מעמדם של בני הקהילה הוסדר על סמך רשימת שמות סגורה שהועברה למשרד הפנים. שמה של אמונה לא נכלל באותה רשימה, ופיליפ לא ביקש להסדיר את מעמדה. בהמשך, בעקבות החלטת מנהל מינהל האוכלוסין לגבי הסדרת מעמדם של בני הקהילה ששהו בארץ במשך למעלה מ-10 שנים, קיבל פיליפ ביום 17.12.2003 רישיון לישיבת קבע בישראל. גם בהזדמנות זו לא ראה פיליפ לנכון לציין את דבר קיומה של בתו, וזאת חרף התחייבות הקהילה להעביר רשימה שמית מסודרת של בני משפחותיהם של מבקשי המעמד. 3. כעבור שנים, ביום 20.7.2011, פנה פיליפ למשיב בבקשה לרשום את אמונה כבתו, ולהעניק לה מעמד תושבת קבע, בהתאם לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. לבקשה צורפו פסק דין הצהרתי, לפיו פיליפ הוא אביה של אמונה, ו'תעודת לידה' שהופקה על-ידי מוסד בלתי מוכר של הקהילה, המאשרת את תאריך ומקום הלידה. בהמשך הודיע המשיב לפיליפ, כי תעודת הלידה אינה קבילה, ודרש ממנו להמציא פסק דין לגבי פרטי לידתה. 4. בעקבות זאת, הגיש פיליפ עתירה מנהלית, שבגדרה ביקש להורות למשיב לרושמו כאביה של אמונה, ולהעניק לה מעמד בישראל. לאחר דין ודברים בין הצדדים, נרשמה אמונה כבתו, והוסכם כי "לצורך הסדרת מעמדה של [אמונה] תוכח תחילה זהותה של אם הקטינה וקבלת הסכמתה להסדרת מעמדה של הקטינה, ולאחר מכן, המבקש יפעל להנפקת דרכון זר לקטינה והגשת בקשה לוועדה הבינמשרדית לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים". בהתאם להסכמת הצדדים – נמחקה העתירה. 5. ביום 2.2.2015 קיבל פיליפ מעמד אזרח בישראל. המעמד הוקנה לו על סמך בקשה שהגיש, בהתאם להחלטת שר הפנים שבה נקבע שחברי הקהילה שהם הורים לחיילים יוכלו להגיש בקשות להתאזרח מבלי שידרשו לוותר על נתינותם הנוספת. עם זאת, נמסר לפיליפ כי אמונה לא תוכל להתאזרח כקטינה נלווית טרם הסדרת מעמדה ורישומה. 6. בהתאם להסכמה שאליה הגיעו הצדדים בעתירה המנהלית, הגיש פיליפ בקשה ליתן לאמונה מעמד מטעמים הומניטריים. המשיב ביקש מפיליפ להמציא פרטים נוספים, ובכללם – דרכון זר על-שמה של אמונה. בתגובה טען פיליפ, כי פנה לשגרירות ארצות-הברית, אך זו סירבה להנפיק דרכון לאמונה מפני שתעודת הלידה שהונפקה על-ידי הקהילה אינה מוכרת, ונדרש אישור לידה מטעם משרד הפנים. בתשובה, נמסר לפיליפ כי לא ניתן להנפיק לאמונה אישור לידה, כיוון שמדובר ב'לידת-בית', וזו, על-פי הנהלים, מצריכה פנייה לקבלת אישור בתוך שנה ממועד הלידה. עוד צוין, כי על מנת לקבל את האישור הדרוש בשלב זה, יש להמציא פסק דין הקובע אימהות. השתלשלות ההליכים בעתירה דנא 7. ביום 26.4.2018 הגישו אמונה ופיליפ את העתירה שלפנינו, ובה טענו כי בעקבות התאזרחותו של פיליפ, זכאית גם אמונה למעמד אזרחית בישראל. הדיון הראשון בעתירה התקיים ביום 11.11.2018, ובסיומו הסכימו ב"כ הצדדים כי בשלב הראשון יפנו העותרים לאמהּ של אמונה, על מנת לברר את נכונותה לעבור בדיקת רקמות לצורך אימות אימהותה. האם הסכימה, נעשתה בדיקת רקמות, ובעקבות זאת ניתן פסק דין המצהיר על אימהותה (תמ"ש 26442-12-18 (31.3.2019)). העותרים טענו, כי בעקבות פסק הדין נסללה הדרך להעניק לאמונה אזרחות; המשיב גרס, כי עליהם לפעול להנפקת דרכון אמריקאי, ולאחר מכן לפנות לוועדה הבין-משרדית בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים – בהתאם למתווה שעליו הסכימו הצדדים בעתירה המנהלית. 8. ביום 7.10.2019 התקיים דיון שני בעתירה, ובמסגרתו חזרה באת-כוחם של העותרים על הטענה, לפיה בעקבות התאזרחותו של פיליפ ב-2015, זכאית היתה אמונה עוד מאז להתאזרח גם היא. טענה זו נסמכה על סעיף 8(א) לחוק האזרחות, זו לשונו: "התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל או תושב של אזור המוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו". מנגד טען המשיב, כי הוראה זו אינה חלה בעניינה של אמונה, שכן היא דורשת שהקטין יהיה 'תושב ישראל', בעוד שאמונה היתה מחוסרת מעמד במועד התאזרחות אביה. לאחר שנשמעו טענות הצדדים, הוצאנו צו על-תנאי, המורה למשיב "לבוא וליתן טעם מדוע לא יעניק אזרחות ישראלית לעותרת 1, עם התאזרחות אביה, העותר 2, חרף העובדה שנולדה בישראל ולא יצאה כלל מגבולות הארץ". 9. לאחר שניתן צו על-תנאי, הגיש המשיב תצהיר תשובה, שבו ציין כי לאחר בחינת הערות בית המשפט, הוחלט להעניק לאמונה רישיון לישיבת קבע, אשר יאפשר לה בחלוף פרק זמן מסוים להגיש בקשת התאזרחות בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות. לצד זאת, עמד המשיב איתן בדעתו כי בהתחשב בכך שאמונה "שוהה בישראל שלא כדין מאז לידתה ועד היום", לא ניתן להחיל לגביה את סעיף 8 לחוק האזרחות ולהעניק לה אזרחות בשלב זה. תמיכה לעמדה זו מצא המשיב בבג"ץ 3917/03 עטאאללה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (29.3.2007) (להלן: עניין עטאאללה), שבו צוין כי "חוק האזרחות מעניק זכות להתאזרחות רק לקטין תושב ישראל השוהה בישראל כדין". משכך, סבר המשיב כי "ההכרעה בעתירה זו – הכרעה שמטבע הדברים, עשויות להיות לה השלכות מרחיקות לכת – התייתרה, ודינה של העתירה להימחק". העותרים התנגדו למחיקת העתירה, וסירבו לקבל בחסד את מה שלשיטתם מגיע להם בזכות, ועל-פי דין. הם הדגישו, כי אין ערובה לכך שבקשת התאזרחות לפי סעיף 5 תתקבל, שכן זו כפופה לשיקול דעת שר הפנים, וממילא אין הצדקה לדחות את הענקת האזרחות עד לחלוף פרק הזמן הנדרש בחוק. כמו כן, עדכנה ב"כ העותרים, כי בעקבות ההתפתחויות בעתירה ועל סמך 'הודעת לידה' שמסר המשיב, הצליחה אמונה לקבל לאחרונה אזרחות אמריקאית. שלא כמו קבלת אזרחות על-פי סעיף 8, בקשת התאזרחות לפי סעיף 5 דורשת ממנה לוותר על אזרחותה הזרה (סעיף 5(א)(6) לחוק האזרחות), וגם מן הטעם הזה היא עומדת על דרישתה להתאזרחות מכוח סעיף 8. 10. ביום 27.5.2020 קיימנו דיון בהתנגדות המשיב לצו על-תנאי. ציינו באוזני ב"כ הצדדים את הקשיים בעמדותיהם ועודדנו אותם לנסות להגיע לפתרון מוסכם. עוד ארכה, עוד ניסיון, אך כל אלה לא נשאו פרי. לאחר שב"כ הצדדים הודיעונו, כי הם עומדים על טענותיהם, וכי נדרשת הכרעה, נעתרנו לבקשת המשיב להגיש השלמת טיעון לגבי פרשנותו לסעיף 8 לחוק האזרחות, ותחולתו בנסיבות העניין דנן. עיקרי טענות הצדדים 11. בהשלמת הטיעון עמד המשיב על כך שבניגוד להקניית אזרחות מכוח חוק השבות, הקניית אזרחות מכוח סעיפים 9-5 לחוק האזרחות הריהי 'תהליכית'. היא דורשת מהמדינה לערוך היכרות עם מבקש ההתאזרחות ועם התא המשפחתי הנלווה אליו. אמנם, בכל אחד מהסעיפים מוסדר תהליך שונה, אולם בכולם דרישה משותפת לעבור 'שלב מקדמי' שבו מוסדר מעמד המבקש לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. התאזרחות ישירה בלי מעמד קודם – אינה אפשרית. 12. לעמדת המשיב, פרשנותו נתמכת הן בלשונו של חוק האזרחות, הן בתכליתו. לטענתו, החוק מבחין בלשונו באופן ברור בין 'תושבות' לבין נוכחות במדינה. כך למשל, על-פי סעיף 9(א)(4) רשאי שר הפנים להעניק אזרחות ישראלית ל"לתושב ישראל הנמצא בישראל שהשר שוכנע כי [...]". מכאן, ש'תושב' ו-'נמצא' – נבדלים זה מזה. יתר על כן, הפרשנות שמציעים העותרים תאפשר מצב שבו שוהה בלתי-חוקי יהפוך לאזרח 'על אתר', באופן שיסכל את האופי התהליכי של הענקת האזרחות. 13. מוסיף המשיב, כי אמנם כפי שנקבע בעע"ם 9102/12 קוזמינה נ' משרד הפנים (26.8.2014)) (להלן: עניין קוזמינה), תכליתו העיקרית של הסעיף היא להבטיח, כי "הקטין 'יוצמד' להליך רכישת המעמד של ההורה, וכי השניים יהנו ממעמד סטטוטורי זהה שיבטיח כי לא יאלצו להיפרד כתוצאה משינוי במעמדו של מי מהם". ברם, ביסודה של תכלית זו מונחת 'הנחת עבודה', לפיה הקטין הנלווה משולב בבקשת האזרחות, ובעת הגשתה ידוע כי הוא בנו של ההורה המתאזרח, וכי הוא שוהה בישראל כדין. הדבר מתיישב גם עם הדרישה בסעיף 8(ב) לחוק האזרחות, לפיה במצבים שבהם חיים הורי הקטין בנפרד, כפופה קבלת האזרחות להסכמתו של ההורה שאינו מתאזרח. לשיטת המשיב, לא ניתן לקבל פרשנות המובילה לכך שבירור ההסכמה יֵעשה בדיעבד, ולא בזמן אמת. 14. המשיב ביקש לתמוך את פרשנותו גם בהשוואה למשמעות התיבה 'תושב ישראל' בחוקים בעלי זיקה לחוק האזרחות. בכלל זה ציין המשיב את חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 ואת חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שבהם, בניגוד לחוק האזרחות, מוגדר המונח במפורש. כך, בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין נקבע כדלקמן: "(א) בחוק זה – [...] 'תושב' - מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רשיון לישיבת קבע. (ב) לענין חוק זה יראו כתושב גם אדם אחר הנמצא כחוק בישראל (ההדגשה הוספה – נ' ס'), אך לא יראו כתושב את מי שנמצא בה על פי רשיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור או על פי דרכון-חוץ דיפלומטי". גם בחוק זה קיימת הבחנה בין נוכחות פיזית בישראל, לבין תושבות. כך למשל, על-פי סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין, תינתן תעודת זהות ל"תושב ישראל הנמצא בישראל". משמעות 'תושב ישראל' בסעיף זה הוגדרה כאמור בסעיף 1, בעוד שהמונח 'נמצא בישראל' התפרש בפסיקה כמתייחס למי שמרכז חייו בישראל (בג"ץ 393/18 אומיה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקה 4 (30.04.2019)). לפיכך, קבלת הפרשנות שמציעים העותרים למונח 'תושב' תיצור סתירה בין חוק האזרחות לבין חוק מרשם האוכלוסין. 15. פרשנות העותרים גם אינה מתיישבת עם הגדרת המונח 'תושב ישראל' בחוק הביטוח הלאומי. אמנם בעבר, לא כלל חוק הביטוח הלאומי הגדרה למונח זה, והמבחן הקובע היה 'מרכז החיים', אולם בשנת 2002 תוקן החוק, נוסף בו סעיף 2א, שבמסגרתו נקבע, בין היתר: "(ב)  לענין חוק זה לא יראו כתושב ישראל, בין השאר, כל אחד מאלה: (1)   שוהה שלא כדין, כמשמעותו בסעיף 13 בחוק הכניסה לישראל". על-פי חוק הכניסה לישראל, שוהה שלא כדין הריהו "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה". הנה כי כן, פרשנות לפיה אמונה – שבעת התאזרחות אביה נמצאה בישראל בלי רישיון ישיבה – היתה 'תושבת ישראל' לצורך סעיף 8 לחוק האזרחות, סותרת את הגדרת 'תושב' בחוק הביטוח הלאומי. המשיב ער לכך שהוצאת קטינים חסרי מעמד אל מחוץ לגבולות ה'תושבות', יכולה לפגוע בהם ולגרום לכך שיאבדו זכויות על לא עוול בכפם. אלא שלשיטתו, ההתמודדות עם בעיה זו אינה דרך הרחבה של הגדרת התושבות, בניגוד לכוונת המחוקק, כי אם באמצעות הסדרים חלופיים (ראו למשל, בעניין ביטוח בריאות: בג"ץ 11044/04 סולומטין נ' שר הבריאות, פ"ד סד(3) 778, פסקאות 31-28 (2011)). בעניינה של אמונה, גורס המשיב כי דרך המלך להסדרת מעמדה – כפי שהוסכם בעתירה המינהלית – בפנייה לוועדה הבינמשרדית לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. 16. עוד טוען המשיב, כי נסיבות העניין דנן ממחישות ביתר שאת מדוע פרשנותו לחוק – היא הנכונה. האחראי העיקרי למחדל ולהגעה למצב הנוכחי – הריהו פיליפ, אביה של אמונה. הזדמנויות בשפע היו לו לדווח על בתו ולפעול להסדרת מעמדה, אולם הוא בשלו – מיאן לעשות כן. פיליפ הסתיר את דבר לידתה, ולא דיווח עליה כנדרש בחוק. פיליפ לא עשה כן, אף לאחר שקיבל רישיון לישיבת ארעי. גם בבקשתו לקבל רישיון לישיבת קבע הסתיר פיליפ את דבר קיומה של בתו. גם לאחר שב"כ הצדדים הגיעו למתווה מוסכם במסגרת העתירה המינהלית – לא פעל פיליפ על-פיו. לטענת המשיב, לא נכון יהיה לפרש את סעיף 8 באופן שמאפשר ומעודד התנהלות שכזו. 17. לבסוף טוען המשיב, כי קבלת פרשנות העותרים תפגע ביכולתו לקבל החלטות מושכלות בבקשת התאזרחות של הורה. לשיטתו, אין להלום מצב שבו מגיש אדם בקשת התאזרחות, מבלי לדווח על כך שבמשמורתו מצויים ילדים שאינם מופיעים במרשם האוכלוסין. פרשנות המתירה להורה לנהוג כך, ולבקש בדיעבד הכרה והתאזרחות גם עבור קטינים נלווים תחטא למטרה של חוק האזרחות, תמנע מהמשיב לבדוק האם מבקש ההתאזרחות ממלא אחר תנאי-החוק, ותגרום לעיוות בהפעלת שיקול הדעת. 18. מנגד מבקשים העותרים לדחות את טענות המשיב ולקבוע, כי סעיף 8 לחוק האזרחות מתייחס לתושבות 'דה פקטו', ולא למעמד חוקי. לשיטתם, פרשנות זו נתמכת הן בלשון החוק, הן בכוונת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בהיסטוריה החקיקתית. תימוכין לעמדתם מוצאים העותרים בתכליתו של החוק, כפי שעמד עליה בית המשפט בעניין קוזמינה. העותרים גורסים, כי כל יסודות הפרשנות מובילים יחדיו לפרשנות החוק כפי עמדתם. 19. לדעת העותרים, אין הצדקה לפנות לחוקים אחרים על מנת לפרש את המונח 'תושב ישראל', ובפרט, אין להקיש מההגדרות המפורשות בחוק מרשם האוכלוסין ובחוק הביטוח הלאומי. תכליותיהם השונות של החוקים הללו – אינן מאפשרות להקיש מהתם להכא. העותרים תומכים את טענתם זו בפסיקה שעמדה על היבטיו המגוונים של המונח 'תושב ישראל', ועל הצורך להתאים את פרשנות המונח לכל חוק על-פי תכליתו (בג"ץ 296/80 בוקובזה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 492 (1981) (להן: עניין בוקובזה); ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) (2000)). 20. העותרים מוסיפים, כי יש לדחות את עמדת המשיב לפיה הענקת אזרחות מכוח סעיף 8 לחוק האזרחות אינה 'אוטומטית'. המחוקק הבחין במפורש בין הענקת אזרחות לפי סעיפים 5 ו-9 לחוק, לבין התאזרחות לפי סעיף 8. בעוד שעל-פי סעיפים 5 ו-9 מוקנה לשר הפנים שיקול דעת אם להעניק אזרחות אם לאו, התאזרחות קטין לפי סעיף 8 אינה כפופה להפעלת שיקול דעת, ומוקנית מיד עם התקיימות תנאי-הסעיף. 21. לחלופין סבורים העותרים, כי גם אם תתקבל פרשנותו של המשיב לסעיף 8, בנסיבות העניין עדיין יש להעניק לאמונה אזרחות. עמדה זו נסמכת על טענתם, לפיה מחדליו של המשיב הם הסיבה לכך שאמונה נותרה מחוסרת מעמד בשעת התאזרחותו של אביה. לשיטתם, כבר בשנת 2011, לאחר שניתן פסק הדין שקבע את אבהותו של פיליפ, היתה זכאית אמונה לקבל רישיון לישיבת קבע, בהתאם לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל. לפיכך, לא זו בלבד שאמונה היתה תושבת 'דה פקטו' במועד התאזרחותו של פיליפ, אלא שבמועד זה כבר היתה זכאית לקבל רישיון לישיבת קבע. 22. לבסוף מבקשים העותרים שלא לזקוף את החטא הקדמון של פיליפ לחובתה של אמונה, ולשלול ממנה את זכויותיה. אכן, מכירים העותרים בפגמים שנפלו בהתנהלותו של פיליפ. פגמים אלו מקורם, כך נטען, בהשתייכותו לקהילה סגורה, בהעדר אמצעים כלכליים ובהעדר יצוג משפטי נאות. על כל פנים, סבורים העותרים כי יש להתחשב בכך שמאז שנת 2009 פועל פיליפ לתקן את הטעון תיקון, ולהסדיר את מעמדה של בתו. דיון והכרעה 23. הסוגיה שבמוקד המחלוקת – פרשנות המונח 'תושב ישראל' בסעיף 8 לחוק האזרחות – טרם זכתה לעיון ממצה בפסיקה. אמנם, בעניין עטאאללה צוין, כי "חוק האזרחות מעניק זכות להתאזרחות רק לקטין תושב ישראל השוהה בישראל כדין", אולם עיון בעובדות אותו עניין מעלה, כי העותרים כלל לא התגוררו בישראל, ולא היו בחזקת אביהם במועד התאזרחותו, וממילא לא התעוררה שאלת פרשנותו של סעיף 8. בעניין קוזמינה נחלקו הצדדים לגבי פרשנות הסעיף, אולם בית המשפט קבע שההכרעה בין עמדותיהם אינה נדרשת באותו עניין, והותיר את השאלה לעת מצוא (פסקה 15). העת הגיעה. פרשנות המונח 'תושב ישראל' 24. על שלושה אדנים מושתתת פרשנותו של חוק: על לשונו, על כוונת המחוקק (ה'תכלית הסובייקטיבית') ועל תכליתו האובייקטיבית (הרחבתי על התהליך הפרשני בבג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל (6.6.2016): על לשון החוק (פסקאות 36-27), על התכלית הסובייקטיבית (פסקאות 48-37), על התכלית האובייקטיבית (פסקאות 52-49), על תכלית החקיקה (פסקאות 55-53) ושם אסמכתאות לרוב). ראשית המעשה הפרשני – בלשון החוק. גבולותיו נתחמים במילותיו של המחוקק; הענקת משמעות שאינה נתמכת בלשון איננה פרשנות, כי אם מעשה יצירה – השלמת חסר בחוק או חקיקה שיפוטית (אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה 97 (התשנ"ג)). ברם, אם לא נמצאה תשובה אחת ברורה והחלטית בלשון החוק, יתוּר הפרשן אחר תכליתו. בבירור התכלית, ישקול הפרשן את התכלית הסובייקטיבית, הנלמדת מההיסטוריה החקיקתית, מדברי ההסבר ומדברי הכנסת; ואת התכלית האובייקטיבית, קרי, 'מטרת החקיקה', התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית (בג"ץ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764 (1993)). מבין האפשרויות שמתירה הלשון, על הפרשן לבחור את זו המגשימה באופן מיטבי את תכלית החקיקה. נצעד אפוא בדרך זו, עקב בצד אגודל. לשון החוק 25. רבים ומגוונים הם דברי-החקיקה אשר נוקטים במונח 'תושב ישראל'. לעתים מוגדר המונח במפורש לצורך חוק מסוים, כפי שנעשה בחוק מרשם האוכלוסין שאליו הפנה המשיב. הגדרות שונות ניתן למצוא גם, למשל, בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; בסעיף 2 לחוק אומנה לילדים, התשע"ו-2016; בסעיף 1 לחוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע-2010; ובסעיף 1 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 ('תושב קבוע'). בחוקים אחרים, הותיר המחוקק את המונח סתום, כפי שנעשה בענייננו (ראו גם, למשל: סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953; סעיף 1 לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978; סעיף 1א לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954; סעיף 1 לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991)). 26. ריבוי המופעים של המונח הוביל לריבוי משמעויות, והמונח 'תושב ישראל' התפרש באופן שונה מחוק לחוק. בחוקים אחדים ניתנה לו משמעות דומה לזו שמבקשים העותרים בענייננו, והתושבות נבחנה על-פי זיקות למדינה ומבחן 'מרכז החיים' (ראו למשל, לגבי חוק ההסגרה: דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, פסקה 20 (2001)). בחוקים אחרים, כמו בחוק מרשם האוכלוסין, נבחנה התושבות על סמך המעמד החוקי, כפי שמבקש המשיב לעשות בענייננו. לשון החוק אם כן, אינה מחייבת פרשנות אחת ל'תושב ישראל'. גם ההשוואה לפרשנות שניתנה למונח בחוק זה או אחר – אינה מובילה לפתרון. כפי שציין הנשיא (כתוארו אז) מ' לנדוי בעניין בוקובזה, לגבי פרשנות סעיף 10 לחוק האזרחות: "[המחוקק השתמש] בשלושה מושגים – תושבות, מגורים והשתקעות [...] אף אחד מהם אינו מוגדר בחוק האזרחות עצמו, והגדרתם אינה פשוטה. לעניין זה ניתן למצוא בפסיקה של בית-משפט זה הדרכה, שהיא על-פי רוב רק בדרך השלילה: שלמונחים אלה אין משמעות קבועה בתחיקה, אלא משמעותם יכולה להשתנות מחוק לחוק. למשל, לא הרי 'תושב' בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 (או בפקודה שקדמה לו) כהרי 'תושב' בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 [...] אני מניח, שגם ה'תושב' שבחוק האזרחות חייב להתפרש מתוך אותו חוק עצמו, בלי שנוכל להיעזר בפירושים, שניתנו למונח זה בחוקים אחרים" (עמוד 496). באותו עניין אף עמד הנשיא לנדוי על כך, ש"התושבות האמורה בחוק האזרחות אינה תלויה בסטטוס הפורמלי אלא בכוונותיו של אדם, כפי שהן מתגלות בעובדות החיצוניות של עניינו". אולם לא נפטור את עצמנו בכך, שכן הסוגיה שנדונה באותו עניין – שונה היתה. לפנינו אפוא לשון אחת, ופרשנויות כמה. משלא מצאנו את מבוקשנו בלשון החוק, נפנה לתכליתו. התכלית הסובייקטיבית של סעיף 8 לחוק האזרחות 27. חוק האזרחות נחקק בשנת 1952. דרישת התושבות שבמוקד המחלוקת שלפנינו לא הופיעה בנוסחו המקורי של סעיף 8, שבו נקבע כי: "התאזרחות מקנה אזרחות ישראלית גם לילדיו הקטינים של המתאזרח". אופיה המוכני ('אוטומטי') של התאזרחות הקטין לפי סעיף זה, והעדר הדרישה לזיקת נוכחות עוררו הסתייגות. בישיבת הכנסת שהתקיימה ביום 25.3.1952, ביקש חבר הכנסת, זרח ורהפטיג ז"ל, להתנות את האזרחות בנוכחות במדינה. לדבריו, בהעדר זיקת נוכחות, אין ערובה לכך "שהקטינים יתחנכו לקראת נאמנות למדינה". לעומתו, ביקש חבר הכנסת יעקב קליבנוב ז"ל, יו"ר הוועדה לחוק האזרחות – לדחות את ההתנגדות, בהבהירו כי התכלית העיקרית של הסעיף היא להשוות את זכויות ההורים לזכויות ילדיהם, ולמנוע הפרדה בין הורה לילדו. בהמשך לדברים הללו, דחתה הכנסת את התיקון שהציע חבר הכנסת ורהפטיג. 28. בשנת 1968 תוקן חוק האזרחות, ונוספו בסעיף 8 שתי דרישות: האחת – שהקטין המתאזרח יהיה 'תושב ישראל'; השניה – שההורה המתאזרח יהיה זה שרשאי להחזיק בו. לאחר התיקון, נוסח הסעיף הוא זה: "(א) התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו.  (ב) היה הקטין אזרח חוץ ושני הוריו היו רשאים להחזיק בו ורק אחד מהם התאזרח, לא תוקנה לקטין אזרחות לפי סעיף קטן (א) אם הצהיר אחד ההורים שאין ברצונו שהקטין יהיה אזרח ישראלי". כמו כן, נוסף לחוק סעיף 4א, אשר מתייחס גם הוא לשאלת התושבות: "(א) מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום לידתו, ולא היתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21 ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו. (ב) מי שהגיש בקשה לפי סעיף קטן (א) ונתקיימו לגביו התנאים המפורשים בו, יאשר שר הפנים, או מי שהשר הסמיכו לכך, את בקשתו; אולם רשאי הוא שלא לאשר את הבקשה אם הורשע המבקש בעבירה על בטחון המדינה או שנידון למאסר חמש שנים או יותר בשל עבירה אחרת. (ג) אזרחות לפי סעיף זה נקנית מיום אישור הבקשה". בדברי ההסבר שנלוו להצעת החוק צוין, כי התיקון הוצע על רקע חתימתה של ישראל על טיוטת האמנה הבין-לאומית בדבר חיסול המעמד של חוסר נתינות או צמצומו (1961). סעיף 4א מבוסס בעיקרו על העקרונות שנקבעו בסעיף 1 לאמנה. סעיף 1 לאמנה נוקט במונח habitual residence, שדומה כי כוונתו לתושבות במובן של מגורים קבועים, ולא של מעמד חוקי (ראו למשל: סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי 30 (2013)). אולם, דברי ההסבר עצמם אינם מבארים האם התכוון המחוקק הישראלי לאמץ הגדרה זו. 29. מעט מידע לגבי כוונת המחוקק בהקשר הנדון, ניתן לדלות מן הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, שקדמו לתיקון החוק. בישיבה שהתקיימה ביום 5.6.1968, הסביר חבר הכנסת חיים צדוק ז"ל את הרציונל להוספת דרישת התושבות ודרישת המשמורת בסעיף 8: "סעיף שלפיו מוענקת אוטומטית אזרחות ישראלית לקטין, שאין לו בעצם כל זיקה לישראל, הוא סעיף בלתי רצוי. נניח שההורים חיים בנפרד, והם חילקו ביניהם את הילדים. האם עלתה ארצה או נמצאת פה במצב שהיא מתאזרחת עם ילד אחד. הילד השני גר עם האב באיזה מקום בעולם. האב אינו חושב על עליה, והאם שנמצאת פה אין לה זיקה לילד השני שנמצא בהחזקת האב. עד עכשיו היה מצב שמכוח התאזרחותה של האם בישראל, היא גוררת איתה אזרחות ישראלית לא רק לילד שנמצא איתה, אלא גם לזה שנמצא במרחקים ושאין לו שום זיקה לא לישראל ולא לאם. אני חושב שזה מצב לא רצוי וצריך לתקן אותו" (עמוד 14 לפרוטוקול). אשר להגדרת המונח 'תושב', התייחסו חברי הכנסת באותה ישיבה לאמוּר בסעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962: "'מקום מושב' של אדם – המקום בו נמצא מרכז חייו; קטין, פסול-דין ואדם שמונה לו אפוטרופוס, חזקה עליו שמקום מושבו הוא במקום מושבו של נציגו כל עוד לא הוכח שמרכז חייו נמצא במקום אחר" (ראו את ההתייחסויות בעמודים 8 ו-11 לפרוטוקול). עינינו הרואות, ההגדרה שעמדה לנגד עיני חברי הוועדה הריהי דווקא הגדרת ה'מושב' – מרכז החיים, הזיקה; ולא תושבות כמעמד משפטי. 30. בישיבה שהתקיימה ביום 15.7.1968 התייחסו חברי הוועדה ישירות לשאלה שמונחת לפנינו (עמוד 4 לפרוטוקול): הנה כי כן, הבחירה להשתמש במונח 'תושב' הריהי בחירה מוּדעת, והיא נעשתה חרף ההצעה המפורשת לבסס את ההגדרה על מעמד פורמלי והחזקה ברישיון ישיבה. 31. מן המקובץ אנו למדים, כי תכליתו העיקרית של סעיף 8 לחוק היתה להבטיח אחידות בין מעמד ההורה לבין מעמד הקטין, ולמנוע הפרדה ביניהם. עם זאת, המחוקק רצה להימנע מהענקת אזרחות במצבים של חוסר זיקה בין הקטין לבין המדינה, ועל כן הוגבלה תחולת החוק לקטינים שהם 'תושבי ישראל', ושההורה המתאזרח רשאי להחזיק בהם. התושבות נועדה אפוא להבטיח זיקה למדינה, והמחוקק נמנע מלקבוע דרישה נוקשה של רישיון ישיבה. 32. דומני, אם כן, כי התחקות אחר כוונת המחוקק, תומכת בפרשנות העותרת למונח 'תושב' שבחוק האזרחות. בעבר עמדתי על כך, ש"ככלל, כאשר ניצבת לפני השופט-הפרשן תכלית סובייקטיבית אמינה, בטוחה וברורה, הריהי עדיפה על פני התכלית האובייקטיבית" (דנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקה 15 (12.09.2017)). דא עקא, אינני סבור כי במצב מובהק שכזה עסקינן. אמנם, הצעה מפורשת להחליף את המונח 'תושב' בהפנייה למעמד החוקי של הקטין – נדחתה. אולם, סיבת דחייתה אינה ברורה דיה, ולא נדון במפורש מצב שבו הקטין שוהה בישראל באופן בלתי-חוקי. יתר על כן, מדובר בהתייחסויות נקודתיות וקצרות לנושא במהלך דיוני הוועדה, אשר לא קיבלו ביטוי בדברי-ההסבר לחוק, או בדיוני המליאה. משאלו הם פני הדברים, נפנה לבחון את התכלית האובייקטיבית של הוראת החוק. התכלית האובייקטיבית של סעיף 8 לחוק האזרחות 33. על תכליתו האובייקטיבית של חוק, "לומד הפרשן, בראש ובראשונה, מתוך לשון החקיקה, סוגה וטיפוס הסדריה. אלה עשויים להצביע על תכלית ספציפית המונחת ביסוד החוק. כן עשויים אלה להצביע על תכליות כלליות, שהחוק מיועד להגשימן. על תכליות כלליות אלה ניתן ללמוד גם מערכי היסוד של השיטה" (ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, פסקה 10 (1993)). בנדון דידן מסכימים הצדדים, כי ביסודו של סעיף 8 לחוק האזרחות תכלית ספציפית – הבטחת אחידות בין המעמד האזרחי של הילד, לבין מעמדו של ההורה המשמורן. אחידות זו מקנה לקטין ולהורהו ביטחון, כי לא יאלצו להיפרד זה מזה (עניין עטאללה, עמודים 3-2). חשיבותה של השוואת המעמד נגזרת הן מהזכות לחיי משפחה, הן מעיקרון טובת הילד (ראו: עע"ם 5718/09 מדינת ישראל נ' סרור, פ"ד סד(3) 319, פסקה 36 (2011) וההפניות שם). על חשיבות זו עמד השופט ע' פוגלמן בעניין קוזמינה, בציינו: "[סעיף 8 לחוק האזרחות] מכיר בחשיבות הרבה הנודעת לתחושה של יציבות וקבע שהיא מנת חלקם של הורה וילד שהליכי השגת המעמד שלהם כרוכים אלה באלה. כאשר שהותו של כל אחד מהם נסמכת על מסד נורמטיבי אחר ותלויה בגורמים נפרדים, מאופיינים חיי המשפחה בחוסר ודאות ובחרדה מפני הבאות, שאינם מתיישבים עם הרציונל שבבסיס ההסדר". 34. לטענת המשיב, הגבלת תחולתו של סעיף 8 לקטינים שיושבים בישראל כדין, מתיישבת עם תכלית החוק. אמנם, המשיב מכיר כאמור בתכלית של השוואת המעמד של הקטין וההורה המשמורן, אולם לעמדתו, ביסודה של תכלית זו "מונחת הנחת העבודה כי במעמד בקשת האזרחות נוכח ומשולב הקטין הנלווה, כאשר ידוע כי הקטין הוא אכן בנו של ההורה, שהוא אכן נמצא בישראל כדין, מוכר לרשויות בישראל ונלווה לבקשת הורהו להסדרת מעמד". לעמדת המשיב, סעיף 8 לא נועד למצבים שבהם נתין זר שנכנס לישראל הסתיר את לידת בתו, ולא הסדיר את מעמדה במשך שנות בגרותה. 35. אכן, הכרעה בדבר התאזרחות דורשת תשתית עובדתית מוצקה, והיכרות עם המתאזרח ועם התא המשפחתי הנלווה אליו. אין להשלים עם מצב שבו מסתיר המתאזרח מידע רלוונטי, באופן שמוביל להפעלה מוטה של שיקול הדעת של שר הפנים, או להתאזרחות של מי שאינו זכאי לכך. הדבר נגזר מחשיבותה הנעלה של ההכרעה בדבר האזרחות. יפים לכך דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 10533/04 ויס נ' שר הפנים, פ"ד סד(3) 807 (2011): "דיני המעמד, ובפרט האזרחות, הם מדיני התשתית של המדינה; הם קובעים את 'מפתחות' הכניסה והישיבה בארץ, ואת מכלול הזכויות הכרוכות בכך, המקרינים במישרין על חיי הפרט ועל המרקם החברתי כולו. דינים אלה קשורים בטבורם לקביעת זהותה של המדינה: התשובה לשאלה מי יכול להצטרף למדינה, קובעת במידה רבה את זהותה של המדינה ואת פניה, שהרי פני המדינה כפני תושביה. מחשיבות ערך המעמד בישראל מבחינת הפרט והמדינה נובע האינטרס הציבורי שלא יוענקו אזרחות או רישיון ישיבת קבע אלא למי שעומד באמות-המידה שנקבעו לכך בדין". דא עקא, דברים אלו אינם תומכים בעמדת המשיב בענייננו. פיליפ אמנם לא מילא אחר חובותיו החוקיות, ולא דיווח על לידתה של אמונה כפי שנדרש ממנו. פיליפ גם לא העיר את תשומת לבו של המשיב לעצם קיומה של בתו עלי-אדמות במשך שנות חייה הראשונות, חרף הזדמנויות רבות שהיו לו. רק כשהיתה אמונה בת 9 החל פיליפ לפעול להסדרת מעמדה החוקי. אולם בעת בקשת ההתאזרחות שהגיש פיליפ בשנת 2015, כבר היה פרוש המידע לגבי אמונה לפני המשיב, ולמרות שפיליפ ביקש לכלול אותה בבקשת ההתאזרחות – דחה המשיב את בקשתו, בעומדו על כך שהחוק אינו מאפשר את התאזרחותה כקטינה נלווית, טרם הסדרת מעמדה החוקי בישראל. 36. הנה כי כן, איננו עוסקים במי שניסה לקנות אזרחות לו או לבתו, על סמך הצהרות כזב או הסתרת מידע ביחס לתא המשפחתי הנלווה אליו. גם החשש שהציג המשיב, לפיו פרשנות העותרים תעודד ניסיונות 'להסתיר' את דבר קיומם של קטינים נלווים, או תגרום להכרעה בבקשות על סמך מידע חסר, אינו מוצדק. המענה לחשש זה נמצא בסעיף 11 לחוק האזרחות, אשר מסדיר את ביטול אזרחותו של אדם שהוענקה לו על סמך פרטים כוזבים. 37. על יסוד האמור, סבורני כי אין הצדקה להבחין בין קטין שמעמדו אינו מוסדר, לבין קטין שמחזיק ברישיון ישיבה על-פי חוק הכניסה לישראל. קטין שהיכה שורש בארץ, ונמצא במשמורתו של ההורה המתאזרח – יש לאפשר לו ולהורהו להנות מתחושת הביטחון ומההבטחה שלא יאלצו להיקרע הורה מזרועות ילדו. פרשנות זו, לפיה 'תושב ישראל' הוא מי שמרכז חייו במדינה, מגשימה את התכלית הספציפית של סעיף 8 לחוק האזרחות. היא מבטיחה הגנה על הזכות לחיי משפחה, ונשמר גם עיקרון טובת הילד. פרשנות זו גם מתיישבת עם התכלית הכללית של החוק – שמירה על 'מפתחות הכניסה' לחברה הישראלית. היא מבטיחה זיקה חזקה בין הקטין המתאזרח לבין המדינה, ומובילה לכך שבעת ההכרעה בבקשת ההתאזרחות של ההורה, ישקול המשיב את מכלול השיקולים הרלוונטיים, מתוך הבנה של השפעת הכרעתו על הקטין הנלווה, מבלי שמעמדו יִוותר תלוי על בלימה. סוף דבר 38. כאמור לעיל, שיג ושיח בין ב"כ הצדדים, בהמלצתנו, לא הביאם לעמק השווה. נדרשנו אפוא להכריע במחלוקת. אמונה נולדה בישראל בשנת 2000, ומעולם לא יצאה את גבולות הארץ. היא צעדה את צעדיה הראשונים במדינה, דיברה בה את מילותיה הראשונות, התחנכה והתבגרה כאן. חיים אחרים לא ידעה מעולם. כאן נולדה, כאן ביתה, כאן חבריה, ואין לה מקום מושב אחר בעולם. אין עוררין על כך שמרכז חייה של אמונה בישראל, וכך היה גם בעת שאביה התאזרח. במועד ההתאזרחות, היתה אפוא אמונה תושבת ישראל, כמשמעות המונח בסעיף 8(א) לחוק האזרחות, והיא זכאית להתאזרח בה, בתור קטינה נלווית. 39. אין במסקנתי זו כדי להקל ראש באופן התנהלותו של פיליפ, אביה של אמונה. כפי שתואר לעיל, במשך 9 שנות חייה הראשונות של אמונה היה על פיליפ לפעול להסדרת מעמדה, אך הוא לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות. דא עקא, 'הענשת' אמונה בשלב ההתאזרחות בבחינת 'אבות אכלו בוסר ושיני בנות תקהינה' אינה מתיישבת עם תכלית החוק, ואין לה הצדקה. במועד שבו קיבל המשיב את ההחלטה לגבי התאזרחותו של פיליפ היה המידע על אמונה מונח לפניו, והמשיב יכול היה לשקללו במכלול השיקולים. משהתקבלה ההחלטה לאזרח את פיליפ, היה על המשיב להחיל את סעיף 8, ולאזרח את אמונה כקטינה נלווית. 40. אשר על כן, לוּ תישמע דעתי, נעשה את הצו על-תנאי למוחלט, ונורה למשיב להעניק לאמונה אזרחות ישראלית. הוצאות משפט לא נפסוק לטובת העותרים, חרף זכייתם במשפט, וזאת מחמת 'תרומתו' של פיליפ ל'סאגה' הנדונה. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט נ' סולברג, ולעמדתו לפיה יש לפרש את המונח "תושב ישראל" המופיע בסעיף 8(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, כמתייחס לקטין שמרכז חייו בישראל. בהקשר זה אדגיש כי הפרשנות האמורה תחומה אך לגדרי סעיף 8(א) לחוק האזרחות, על לשונו ותכליותיו הקונקרטיות, כמובהר היטב בחוות דעתו של חברי השופט סולברג. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ד' בתשרי התשפ"א (‏22.9.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18033530_O29.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1