אליעזר בוזגלו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 3352/06 בבית המשפט העליון רע"פ 3352/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' אלון המבקש: אליעזר בוזגלו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.9.05 בע"פ 2218/02 על ידי הרכב כבוד השופטים: אב"ד סגן הנשיא ח' פיזם, א' רזי וש' שטמר. תאריך הישיבה: כ' באדר ב התשס"ח (27.03.08) בשם המבקש: עו"ד גלעד משה, עו"ד מיכאל כרמל בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשין פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 2218/02 שניתן ביום 21.9.05 (הרכב כבוד השופטים: אב"ד, סגן הנשיא ח' פיזם, א' רזי וש' שטמר), אשר קיבל באופן חלקי ערעור שאותו הגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת.פ. 2210/01 (כבוד השופט י' אלרון), והרשיע את המבקש בעבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין), הותיר את הזיכוי מעבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין על כנו והחזיר את התיק לבית משפט השלום, לשם שמיעת טיעונים לעונש וגזירת עונשו של המבקש. עיקרי העובדות וההליכים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי 2. כתב האישום. ביום 5.3.01 הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום כנגד המבקש, אשר ייחס לו עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עבד המבקש כפקח באגף הפיקוח העירוני של עיריית חיפה, ולפיכך ענה על הגדרת "עובד ציבור". במסגרת תפקידו, עבד המבקש במפרץ חיפה, באיזור בו ממוקם מכון ליווי בשם "הלגונה הכחולה" (להלן – המכון), שהיה בבעלותו של מר שי בקרמן (להלן – המתלונן). על פי הנטען במהלך התקופה שבין חודש יולי 1997 לבין יום 2.3.98, קיבל המבקש מן המתלונן סכום השווה ל-1,000 דולר ארה"ב מדי חודש, כאשר בתמורה לתשלום חודשי זה הבטיח למתלונן כי יסייע למכון ב"ביטחון ושמירה על השקט" מפני פעילות משטרתית כלפי המכון והנשים המועסקות בו. החל מחודש ינואר 1998, תבע המבקש מהמתלונן כי יגדיל את התשלום החודשי לסכום השווה ל-1,500 דולר ארה"ב. לבסוף, ביום 2.3.98, נפגש המבקש עם המתלונן במכון (להלן – הפגישה) ובתום הפגישה קיבל מהמתלונן סכום נוסף של 3,600 ש"ח, על מנת שיוסיף ויסייע למכון. יצויין כי במהלך הפגישה התנגד המתלונן להגדלת התשלום החודשי כאמור, בטענה כי אין באפשרותו לעמוד בתשלום סכום זה, ובתום הפגישה הודיע המתלונן למבקש כי יודיע לו האם "הרומן ביניהם הסתיים". 3. פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 17.2.02 זיכה בית משפט השלום את המבקש מן העבירות שיוחסו לו, מחמת הספק. בית משפט השלום קבע כי גרסתו של המתלונן אינה מהימנה, בעיקר מן הטעם שהסתיר בחקירתו במשטרה את העובדה כי המבקש העניק לו בעבר הלוואה בסך של 60,000 ש"ח. בית משפט השלום קבע אמנם שגם גרסתו של המבקש "אינה נקייה מספקות ומתהיות", וכי ניתן למצוא בקלטת המתעדת את הפגישה (להלן – הקלטת) ובתמליל השיחה שהתקיימה במהלך הפגישה (להלן – התמליל) אמירות המפלילות את המבקש, אולם קבע כי "הנדבך המרכזי" בראיות התביעה הוא עדות המתלונן וכי התביעה לא הרימה את הנטל הדרוש להרשעת המבקש. 4. הערעור. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טענה כי שגה בית משפט השלום בכל הנוגע למשמעות שיש ליתן לתוכן הקלטת. לטענתה, הקלטת מהווה ראייה חותכת לחובתו של המבקש, וכי ראיה זו נתמכה בראיות נוספות לרבות – תפיסת הכסף המסומן שנתן המתלונן למבקש במהלך הפגישה אצל המבקש, הכחשתו של המבקש במשטרה כי קיבל את הכסף המסומן ומסירת גרסאות שונות על ידו בעניין זה. בנוסף, טענה המשיבה כי שגה בית משפט השלום כשבחן האם המבקש נקט בפועל בפעולה כלשהי לטובת המכון, שעה שדי בעצם ההבטחה שנתן והמצג שיצר כי הוא יסייע למכון "בשמירה על השקט", כדי להקים את יסודותיהן של העבירות בהן הואשם. 5. פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 21.9.05, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה בחלקו, הרשיע את המבקש בעבירה של לקיחת שוחד וזיכה אותו מעבירה של הפרת אמונים, כאמור לעיל. במסגרת פסק דינו, לא חלק בית המשפט המחוזי על התרשמותו השלילית של בית משפט השלום מן המתלונן, אולם קיבל את טענת המשיבה לפיה הקלטת היא הנדבך המרכזי בראיות התביעה, ולא עדות המתלונן. בית המשפט המחוזי קבע כי הקלטת מהווה ראיה חד משמעית להוכחת האישומים נגד המתלונן וכי בניגוד לטענת המבקש, תוכן השיחה המתועדת בקלטת ובתמליל, אינו עולה בקנה אחד עם שיחה על החזרת הלוואה. בית המשפט המחוזי ציטט במסגרת פסק דינו מספר קטעים מהתמליל מהם עולה, לשיטתו, מתוך דברי המבקש עצמו, כי המתלונן פרע את מלוא ההלוואה שניתנה לו, וכי אין למבקש כל טענה בעניין זה. יתר על כן, נקבע כי טענת המבקש לפיה הכסף שקיבל מהמתלונן במהלך הפגישה יועד להחזרת חובו של המתלונן בסך 1,600 ש"ח בגין טבעת שאדם בשם סימון רכש עבורו, היא בבחינת אמירה מנותקת מכל הקשר ואף מהווה עדות כבושה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפרש את המונח "בעד פעולה הקשורה בתפקידו", שהוא יסוד מיסודותיה של עבירת לקיחת השוחד, באופן רחב, ודי במצג לפיו המבקש יפעל לשם השמירה על השקט והביטחון במכון, כדי למלא יסוד זה. לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש עצמו סיפק את הראיות המפלילות כנגדו, הרשיע אותו בעבירה של לקיחת שוחד והחזיר את התיק לבית משפט השלום לשם שמיעת טיעונים לעונש וגזר דין. 6. גזר הדין. לשם השלמת התמונה, יצויין כי ביום 13.11.05 גזר בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' חוזה) על המבקש מאסר בן שלושים חודשים, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל, שהומרו לעבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. בנוסף, גזר בית משפט השלום על המבקש קנס כספי בסך 10,000 ש"ח או מאה ימי מאסר תמורתו. ביום 8.2.06 הגיש המבקש ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום, וביום 3.4.06 דחה בית המשפט המחוזי (הרכב כבוד השופטים: אב"ד ש' ברלינר, י' דר ור' שפירא) את הערעור והותיר את העונש על כנו. בקשת רשות הערעור 7. טענות המבקש. לטענת המבקש, המשיג על עצם הרשעתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שתי שאלות "מהותיות" המצדיקות מתן רשות ערעור; האחת, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור ביחס לראיה חפצית (הקלטת), עליה נתנה הערכאה הראשונה את דעתה; והשניה, עד כמה יש להרחיב את פרשנותו היסוד "בעד פעולה הקשורה לתפקידו", שהוא אחד מיסודותיה של עבירת לקיחת השוחד, ובפרט האם המבקש, פקח עירוני בתפקידו, יכול לקבל שוחד בגין טובת הנאה של מניעת פעילות משטרתית, שאינה קשורה לתפקידו. באשר לטענה הראשונה, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשהרשיע אותו על סמך הקלטת, הואיל ולשיטתו אין בקלטת כל ראיה חד משמעית להוכחת האישומים נגדו. לטענתו, משקבע בית משפט השלום כי עדותו של המתלונן הינה הנדבך המרכזי בראיות התביעה ומשעה שקבע כי אין מקום ליתן אמון בגרסתו של המתלונן, לא היה באפשרותו של בית המשפט המחוזי ליתן משקל כלשהו לעדות המתלונן. עוד בהקשר זה, טוען המבקש כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה הקלטת היא "חזות הכל", שעה שנקבע כי לא ברור מהקלטת על איזה עניין כספי נסובה השיחה שבין המבקש למתלונן. לפיכך, טוען המבקש כי לא ניתן לראות בקלטת ראייה חותכת, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. באשר לטענה השניה, טוען המבקש כי על מנת לקבוע כי תמורה מסוימת השתלמה לעובד ציבור "בעד פעולה הקשורה לתפקידו", יש להגדיר תחילה את תפקידו של עובד הציבור ולבחון האם אכן יש זיקה בין התמורה לבין התפקיד. לטענתו, מאחר שהמשיבה כלל לא הוכיחה מה היה תפקידו בפועל, די בכך כדי לזכותו. יתר על כן, טוען המבקש כי אין כל זיקה בין תפקידו, פקח עירייה וממונה על אכיפת החוק בתחום רישוי עסקים בלבד, לבין טובת ההנאה שלכאורה הבטיח למתלונן, בדבר מניעת פעילות משטרתית נגד המכון. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן את ליבו לספק המתעורר בעניינו, שבגינו זיכה אותו בית משפט השלום, וכי יש לבטל את פסק דינו בשל כך. 8. טענות המשיבה. מנגד, טוענת המשיבה כי לא מתעוררת במקרה שלפנינו עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, הואיל ושתי הטענות לגביהן טוען המבקש כי הן "מהותיות" נדונו בהרחבה והוכרעו בפסיקתו של בית משפט זה, זה מכבר. באשר לטענת המבקש בדבר התערבותו של בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, בממצאים שאותם קבע בית משפט השלום, טוענת המשיבה כי כאשר מדובר בממצאים עובדתיים המבוססים על שיקולים שבהיגיון בלבד, אין לערכאה הדיונית כל יתרון על ערכאת הערעור, ולפיכך רשאית האחרונה לבקר ממצאים אלו ואף להתערב בהם. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאי המהימנות שאותם קבע בית משפט השלום, אלא קבע כי הקלטת היא ראיה חותכת להוכחת אשמו של המבקש וכי שגה בית משפט השלום בקובעו כי לא כך הדבר. גם לגופו של עניין טוענת המשיבה כי אין מקום לקבל את טענותיו של המבקש, הואיל ולטענתה צפייה בקלטת וקריאת תמליל השיחה המגולל את תוכן הקלטת אינם מותירים מקום לספק בדבר נושא השיחה ובדבר אשמו של המבקש. באשר לטענת המבקש בדבר הפרשנות אותה יש לתת למונח "בעד פעולה הקשורה בתפקידו", טוענת המשיבה כי פרשנותו של מונח זה נדונה בהרחבה בפסיקתו של בית משפט זה והיא אינה מעוררת כל סוגיה חדשה או בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. לטענתה, טענותיו של המבקש נוגעות לאופן שבו יש ליישם את ההלכה שנקבעה ביחס לפרשנותו של מנוח זה, ואין להן השלכה כללית מעבר לכך, ומשכך, אין מקום להעניק לו רשות ערעור. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי אין מקום לקבל את טענות המבקש גם בהקשר זה, הואיל ולטענתה התנהלות המבקש והמצג שהציג בפני המתלונן הם שיצרו את הזיקה הרלוונטית בין תפקידו כעובד ציבור לבין "התפקיד" עבורו קיבל את התמורה מהמתלונן ולפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי די בהוכחת מצג כאמור, גם אם בפועל לא נעשה דבר למימוש ההבטחה שתמורתה התקבלו כספי השוחד. 9. טענות הצדדים בדיון. ביום 27.3.08 התקיים לפנינו דיון בבקשת רשות הערעור. במהלך הדיון הוסיף בא כוח המבקש וטען כי למעשה, הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי "הסכימו" כי הקלטת אינה ראיה מספיקה להרשעת המבקש בפלילים, כאשר "הסכמתו" זו של בית המשפט המחוזי באה לידי ביטוי בקביעתו לפיה הקלטת אינה מגלה על איזה "עניין כספי" נסב הויכוח בין המבקש למתלונן. בנוסף, הדגיש בא כוח המבקש את טענתו לפיה משעה שלא הוכח קשר בין המבקש לבין המשטרה, לא ניתן להרשיע את המבקש בעבירת שוחד הואיל ולא מתקיים היסוד של "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". מאידך, חזר בא כוח המשיבה על טענותיו לפיהן אין מקום להעניק רשות ערעור בנסיבות העניין וכי הקלטת אינה מותירה מקום לספק בדבר אשמו של המבקש וטען כי בנסיבות אלה, אין כל מקום לזכות את המבקש. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובת המשיבה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות, במובן זה שלא תינתן רשות ערעור. רשות ערעור - כללי 11. הלכה ידועה ומושרשת היא כי אין מקום ליתן רשות ערעור לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין כלשהו, אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, אשר מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. 12. במקרה שלפנינו, עניינו של המבקש נדון באריכות בפני שתי ערכאות, ואיני סבור כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית כלשהי המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בפני בית משפט זה. יתר על כן, צודקת המשיבה בטענתה לפיה שתי השאלות "המהותיות" שאותן מעלה המבקש במסגרת הבקשה, ובפרט השאלה בדבר הפרשנות שאותה יש ליתן לביטוי "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" המופיע בסעיף 290 לחוק העונשין, נדונו והוכרעו בפסיקתו של בית משפט זה. לבסוף, גם המחלוקת שנתגלעה בין שתי הערכאות באשר למשקל שיש ליתן לקלטת אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור [ראו למשל: רע"פ 1739/08 שוטה חוחשבילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.2.08)]. הגם שדי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה, ולמעלה מן הצורך, סבורני כי גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. התערבות בית המשפט המחוזי בממצאים שאותם קבע בית משפט השלום. 13. ראשית, באשר לטענתו של המבקש בדבר התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאי מהימנות שאותם קבע בית המשפט המחוזי, דינה של טענה זו להידחות. אין חולק כי ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שאותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם במישרין [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4), 119, 125-124 (2004) והאסמכתאות המופיעות שם]. עם זאת, קיימת רשימה מצומצמת של חריגים לכלל זה, שבהתקיים אחד מהם, רשאית ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא [לסקירת החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.03.2008) (להלן – עניין פלוני)]. אחד מן החריגים הללו הוא מקרה בו מדובר בראיה חפצית, בו אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור בכל הנוגע לבחינת הראיה והתרשמות ממנה [ראו למשל: ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), עניין פלוני הנ"ל]. סבורני כי חריג זה מתקיים במקרה שלפנינו. בית המשפט המחוזי צפה בקלטת ובתמליל ההקלטה, בדיוק כשם שעשה בית משפט השלום, והגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט השלום, לפיה הקלטת מהווה ראיה חותכת וחד משמעית לכך שהמבקש קיבל שוחד מהמתלונן, כאשר עדות המתלונן אינה מעלה או מורידה לעניין זה. ואלו הדברים שאותם קבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה: "כפי שצויין בהכרעת הדין, השופט המלומד בחן את הקלטת ולא נעלמו מעיניו אותן אמירות שיש בהן כדי לסבך את המשיב. השופט גם עמד על כך שדבריו של המשיב הותירו רושם קשה, אלא שכאמור, הוא לא ראה אותם מספיק משכנעים לצורך הרשעה. דעתי בענין זה שונה. לאחר שצפיתי בקלטת ועיינתי שוב ושוב בתמליל (ת/1א) הגעתי למסקנה כי נושאי השיחה במהלך פגישתם המתועדת של המתלונן והמשיב וחילופי הדברים ביניהם, מהווים ראיה חד משמעית להוכחת העובדות שיוחסו למשיב בכתב האישום [...] כבר בשלב הזה, אני גם רואה לנכון לציין, כי סבורני שהראיות המפלילות את המשיב סופקו, בעיקרו של דבר, במו פיו. משכך, הרושם השלילי שהמתלונן הותיר על השופט המלומד, אין בו כדי להועיל למשיב." [סעיפים 10-11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי] 14. לאחר שצפיתי בקלטת ועיינתי בתמליל, הגעתי גם אני לכלל מסקנה כי הקלטת כשלעצמה מהווה ראיה חותכת להוכחת אשמו של המבקש בכל הנוגע לאישום בעבירה של לקיחת שוחד וסבורני כי בצדק קבע כך בית המשפט המחוזי. במסגרת פסק דינו, ציטט בית המשפט המחוזי באריכות את הקטעים מהתמליל הרלוונטיים להוכחת אשמו של המבקש כאמור, ואיני מוצא לנכון לשוב ולצטט קטעים אלו (שאינם מעטים) במלואם. עם זאת, סבורני כי הקטעים הספורים שיצוטטו להלן, אינם מותירים מקום לספק בדבר מערכת היחסים שבין המבקש למתלונן, לרבות בדבר טובת ההנאה שהובטחה או הוצגה למתלונן והתמורה שניתנה למבקש בגין הבטחות או מצגים אלו: "אם רוצים לקחת בחורות, כן, שירים לי טלפון אני מיד מגיע [...] כל אחד בעסקו, כל אחד בדרכו, כל אחד במה שהוא חושב. ואני אומר לך עוד הפעם. ברגע שאני לא מקבל את האהדה במרכאות, כן, שאני צריך לקבל, אני גם לא נותן את הסימפטיה שאני צריך לתת. אף אחד לא חייב לי כלום ואני לא חייב לאף אחד שום דבר. ברגע שאני מודיע מראש, כן, אני מרגיש נקי. לא יודיע יום אחרי." [עמ' 18 לתמליל] "יש לי וותק, ואני עד היום לא חשבתי שאני אצטרך לדבר בכלל בצורה כזאתי. אני חושב שעד היום נתתי פה, מה שנקרא לא בטחון, סופר בטחון כפול שמונה מאות בטחון כפול אלף ביטחון. כי אנשים פה שמחזיקים מהם קליברים... הלכו להם בחורות ולא חזרו... ואצלך... עובדה היו פה ימ"ר צפון ורצו לקחת ולא נתנו להם לקחת. אז אתה מטיל ספק בזה, אז מישהו אחר מוכן לשלם." [עמ' 24 לתמליל] "מישהו אחר מוכן לשלם עשר אלף דולר על כזה דבר בחודש." [עמ' 25 לתמליל] "אני יודע דבר אחד... ברגע שאני יורד מהמקום אני חייב לבוא ולהודיע במקומות מסויימים שאני במקום הזה לא נמצא יותר. למה? כי אני לא, לא מוכן לבוא ואיך אומרים, להאכיל אותם בגללך, אתה מבין?... " [עמ' 33 לתמליל] "לא, אני יודע דבר אחד, כן, שאני המקום הזה היה לי חלק בבניה שלו, לא רוצה שיהיה לי חלק בהרס שלו." [עמ' 34 לתמליל] ולבסוף: "אני רק מקווה שעצם העובדה כן... שבמידה ואני לא אהיה פה במובן שאני צריך להיות פה, כן, שלא יהיה נזק. למה אני מתכוון, כן? אני לא מתכוון לא לישון לילות, כן, ולחשוב ולדאוג, כן, בתנאי שאני, במקרה שאני לא שייך לסגל כמו שאומרים. אתה מבין? [עמ' 35 לתמליל] דברים אלו מדברים בעד עצמם. בצדק קבע אפוא בית המשפט המחוזי כי חילופי הדברים בין המבקש למתלונן, כפי שהם מופיעים בקלטת, אינם מותירים מקום לפרשנות, וודאי לא הפרשנות שאותה מציע המבקש בדבר "ההלוואה" שאותה נתן כביכול למתלונן. כמו כן, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הקלטת, בצירוף הראיות הנוספות אליהן התייחס בית המשפט המחוזי בפסק דינו, מוכיחים את האישומים כנגד המבקש. יתר על כן, בנסיבות אלה, אכן נודעת חשיבות מועטה לשאלה מדוע בדיוק נמסר למבקש כסף במהלך הפגישה. 15. אשר על כן, הנני דוחה את טענותיו של המבקש בכל הנוגע להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים שאותם קבע בית משפט השלום. "פעולה הקשורה במילוי תפקידו". 16. סעיף 290 לחוק העונשין, קובע את העבירה של לקיחת שוחד כדלקמן: "(א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים או מאסר שבע שנים עם קנס עשרת אלפים לירות. (ב) בסעיף זה, "עובד הציבור" - לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור" בנוסף, סעיף 294(ד) לחוק העונשין קובע כדלקמן: "במשפט על שוחד לא ייזקק בית המשפט לטענה - ... (2) שהלוקח לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה." לדידי, צודקת המשיבה בטענתה כי שאלת פרשנותו של המונח "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" נדון בהרחבה בפסיקתו של בית משפט זה. כך, בע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 281 (1979) קבע כבוד השופט מ' שמגר כי: "הקושיה הראשונה היא, איפוא, מה טיבו של הקשר הטמון במלה "קשורה", היינו האם יש לומר במקרים אלה כי לצורך קיום היסוד של העבירה, המבוטא במלים "פעולה הקשורה בתפקיד", די בכך שהמעשה נעשה בתוך המסגרת הארגונית שבה העובד פועל, או תוך שימוש בקשרים וביכולת הפעולה הנובעים מעבודתו של העובד במקום פלוני או מכהונתו, ואשר אינם בידי מי שאין לו מעמד כאמור או שמא פעולה הקשורה בתפקיד תהא רק זו הנמנית על תפקידיו וסמכויותיו של העובד, בין המפורשים ובין אלה אותם רואים מכללא ככוחותיו. מבחינת המדיניות החקיקתית הרצויה דומני שלא יכול להיות ספק בכך כי מן הנכון לכלול במסגרת איסוריהם של דיני העונשין גם מעשים פסולים מן הסוג הראשון שתואר בפסקה (א) לעיל..." [שם, בעמ' 300] ובהמשך: "מכאן עולה כי יש לפרש את המלים "לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה" כפשוטן ולהציב אותן, כפי שכבר נאמר לעיל, ליד המלים "פעולה הקשורה בתפקידו". משמע הקשר לתפקיד אינו חייב להתבטא דווקא בפעולה הכלולה בין אלה שהן מסמכויותיו, חובותיו או מטלותיו של העובד." [שם, בעמ' 304] 17. יתר על כן, מקובלת עלי גם טענת המשיבה לפיה התנהלותו של המבקש והמצגים שהציג בפני המתלונן, כפי שהם עולים מן הקלטת והתמליל, הם שיצרו את הזיקה בין תפקידו כעובד ציבור לבין "התפקיד" עבורו קיבל המבקש את הכסף מהמתלונן, כאשר אי הוכחת תפקידו המדויק של המבקש אינה מעלה או מורידה לעניין זה. המבקש, שעבד כפקח באגף הפיקוח העירוני של עיריית חיפה, היה מזוהה מתוקף תפקידו עם מערכת אכיפת החוק, ודי בכך כדי להקים את הזיקה הנדרשת בין תפקידו לבין ה"תפקיד" שאותו נטל על עצמו, לשמור על "שקט וביטחון" ולמנוע פעילות משטרתית במכון. מהתבטאויותיו של המבקש במסגרת הפגישה, עולה כי הוא הציג מצג לפיו קיימת זיקה בין תפקידו לבין "התפקיד" שנטל על עצמו. כך למשל: "אני לא שולח ניידות ואני לא מתכוון לשלוח ניידות. אני לא מתכוון לבוא ולאיים על אנשים. בסך הכל אני, אני אומר את זה בפה מלא, כן, אני התמורה שלי זה מידע מודיעיני גרידא." [עמ' 8 לתמליל, ההדגשות שלי – י.ד.] "זה יהיה טיפשי שאני אשלח ניידת שלפני יומיים שאני עוד לא סגרתי שיחה איתך סופית, שאומרת שאני פה כבר לא קיים" [עמ' 19 לתמליל] "אז אני ככה שלא שולח ניידות אדון שי. אם אני צריך לבוא ולדרוש משהו אני לא אתבייש, אני אבוא עד אליך ואני אגיד לך תשמע אני עובד. זה העבודה שלי. זה העבודה שלי. זה מקובל בכל העולם." [עמ' 23 לתמליל, ההדגשות שלי – י.ד.] גם דברים אלו מדברים בעד עצמם. 18. לעניין זה, סעיף 294(ד)(2) לחוק העונשין קובע מפורשות כי אין מקום לטעון בקשר ליסוד של "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" כי מי שקיבל את השוחד לא עשה בפועל את הפעולה שבגינה קיבל את השוחד, לא התכוון לעשותה ואף לא היה מוסמך או רשאי לעשותה. לפיכך, גם אם נכונה טענתו של המבקש לפיה לא היו לו קשרים כלשהם במשטרת ישראל אשר היו מאפשרים לו למנוע פעילות משטרתית במכון, ואיני קובע מסמרות בעניין זה, הרי שמשעה שהמבקש הציג בפני המתלונן את המצגים הנ"ל בדבר מסוגלותו למנוע פעילות משטרתית ו"לשמור על השקט" כאמור, ממילא מתקיימת זיקה בין תפקידו בפועל לבין התפקיד שנטל על עצמו. 19. לבסוף, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה התקיים במבקש גם היסוד הנפשי הדרוש לשכלול העבירה של לקיחת שוחד, קרי – מודעותו לעובדה שהתמורה ששילם לו המתלונן ניתנה לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו, גם אם כלל לא היה בכוונתו לבצע את הפעולות שבגינן ניתנה לו התמורה [השוו: ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4) 695 (1999)]. על מודעות זו של המבקש ניתן ללמוד, גם כן, מתוך הקלטת והתמליל. 20. לפיכך, הנני דוחה גם את טענותיו של המבקש בדבר הפרשנות שיש להעניק למונח "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" בכלל ובעניינו, בפרט. 21. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הבקשה. הממונה על עבודות השירות יגיש חוות דעת עדכנית לגבי מקום ומועד ההתייצבות של המבקש לריצוי עונשו. חוות הדעת תוגש לבית משפט זה בתוך 30 ימים מהיום, ולאחר קבלתה ניתן החלטה משלימה בלא צורך בהתייצבות הצדדים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט' בסיוון התשס"ח (12.6.08) המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06033520_W05.doc עא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il