טובולסקי ואח' נ' הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש ואח'

22 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3350/21 בג"ץ 3499/21 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ העותרים בבג"ץ 3350/21: 1. יאיר טובולסקי 2. טליה טובולסקי העותרת בבג"ץ 3499/21: הרי זהב מגורים בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3350/21: 1. הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש 2. ההסתדרות הציונית העולמית – החטיבה להתיישבות 3. הרי זהב מגורים בע"מ 4. שכונת אלדד, אגודה שיתופית בע"מ 5. טבי הלפרין 6. שושנה הלפרין המשיבים בבג"ץ 3499/21: 1. הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש 2. משרד הבינוי והשיכון 3. ההסתדרות הציונית העולמית – החטיבה להתיישבות 4. המועצה האזורית גוש עציון 5. שכונת אלדד, אגודה שיתופית בע"מ 6. יאיר טובולסקי 7. טליה טובולסקי 8. טבי הלפרין 9. שושנה הלפרין עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: א' באייר התשפ"ב (2.5.2022) בשם העותרים בבג"ץ 3350/21 ומשיבים 7-6 בבג"ץ 3499/21: עו"ד אפרים לוזון; עו"ד יונתן דוד בשם העותרת בבג"ץ 3499/21 ומשיבה 3 בבג"ץ 3350/21: עו"ד ארז דר-לולו; עו"ד דוד וינשטיין; עו"ד ישי לבנון בשם משיב 1 בבג"ץ 3350/21 ומשיבים 2-1 בבג"ץ 3499/21: עו"ד שרון הואש-איגר בשם משיבה 2 בבג"ץ 3350/21 ומשיבה 3 בבג"ץ 3499/21: עו"ד אהוד ענבר בשם משיבה 4 בבג"ץ 3350/21 ומשיבה 5 בבג"ץ 3499/21: עו"ד אברהם משה סגל; עו"ד יעל סינמון בשם משיבה 4 בבג"ץ 3499/21: עו"ד אביתר רבנשטיין בשם משיבים 6-5 בבג"ץ 3350/21 ומשיבים 9-8 בבג"ץ 3499/21: עו"ד שושנה הלפרין פסק-דין השופט ד' מינץ: עניינן של העתירות שלפנינו בהחלטתו של משיב 1, הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון (להלן: הממונה), מיום 28.4.2021. ההחלטה נסובה בעיקרה על הקצאת מגרש המצוי בתחומיה של שכונת אלדד – אגודה שיתופית בישוב נוקדים (אל דוד) בע"מ (להלן: כפר אלדד או האגודה). הרקע לעתירות והליכים קודמים ברקע לעתירות מדיניות שהנהיגה מועצת מקרקעי ישראל אשר אפשרה לאגודות שיתופיות להקים שכונות הרחבה ולהקצות את המגרשים למועמדים שהומלצו על ידן בפטור ממכרז. מדיניות זו פתחה פתח לפרקטיקה פסולה של גביית סכומי כסף ניכרים ממועמדים בתמורה לקבלת המלצת האגודה. בעקבות פרקטיקה זו, אשר זכתה לכינוי "כספים אסורים", הבהירה מועצת מקרקעי ישראל בשורת החלטות כי חל איסור לגבות ממשתכנים בהרחבות כספים מעבר לעלויות הפיתוח המאושרות על ידי משרד הבינוי והשיכון. אחת הסוגיות שהתעוררו בהקשר זה, הנוגעת במישרין לעתירות שלפנינו, היא שאלת תחולת האיסור האמור על מקרקעין המנוהלים על ידי הממונה באזור יהודה ושומרון. כפי שיפורט להלן, סוגיה זו באה לבסוף על פתרונה בפסק דינו של בית משפט זה בעניין אשכולות (בג"ץ 3378/18 יהונתן נ' ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות (8.7.2019)), אולם במצב המשפטי שהיה קיים בתחילתו של סיפור המעשה, כפי שיפורט להלן, טרם ניתנה הכרעה בעניין זה. ומכאן לענייננו. הצדדים לעתירות שלפנינו ניהלו שורה של הליכים משפטיים, מנהליים ואזרחיים. הואיל והטענות והקביעות באותם הליכים מהותיות להכרעה בענייננו, תפורט להלן השתלשלות ההליכים בתמצית ככל הניתן. ראשיתה של המחלוקת בהליך שנקטו בני הזוג טבי ושושנה הלפרין (להלן: הלפרין) בשנת 2017 לקבלת זכויות בר-רשות במגרש מספר 118-1 בכפר אלדד (להלן: המגרש). לטענת הלפרין, במסגרת ההליך ובהתאם לדרישותיה של האגודה, הם חתמו על בקשת הצטרפות בה התחייבו לשלם להרי זהב מגורים בע"מ (להלן: הרי זהב), החברה עמה התקשרה האגודה בהסכם הפיתוח של כפר אלדד, סך של 580,000 ש"ח עבור שירותי פיתוח במגרש. אלא שלטענת בני הזוג, בהמשך התברר להם כי חוקיות הדרישה לשלם את הסכום האמור מוטלת בספק, שכן דמי הפיתוח המקסימליים שניתן לגבות בהתאם להנחיות משרד הבינוי והשיכון עומדים על סך של כ-180,000 ש"ח ליחידת דיור, וכי זהו הסכום הנגבה מחברי האגודה הוותיקים שלא נדרשו לעבור ועדת קבלה כתנאי לקבלתם לאגודה. בעקבות גילויים אלה סרבו בני הזוג הלפרין לשלם את דמי הפיתוח, ופנו להרי זהב ולחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית אשר מקצה את המקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון (להלן: החטיבה להתיישבות) לצורך בירור הדברים. בהמשך התקיימו בין הצדדים שיחות, פגישות וחילופי תכתובות שבסופם הודיעה הרי זהב להלפרין כי בקשתם להצטרף לפרויקט פקעה וכי ההתקשרות עמם מבוטלת לאלתר. על רקע זה הגישו הלפרין לבית משפט זה עתירה נגד הממונה, החטיבה להתיישבות, המועצה האזורית גוש עציון (להלן: המועצה האזורית או המועצה), כפר אלדד והרי זהב (בג"ץ 7776/18; להלן: העתירה הראשונה). בעתירתם הלינו הלפרין על ביטול ההתקשרות עמם; ועל גובהן של עלויות הפיתוח בהן נדרשו לשאת, הן על רקע הפערים שמצאו כאמור בינן לבין העלויות שנדרשו מחברי האגודה הוותיקים והן על רקע החלטות מועצת מקרקעי ישראל האוסרות על גביית כספים אסורים, החלות לגישתם גם באזור יהודה ושומרון. הרי זהב בתגובה לעתירה הראשונה טענה כי כלל לא נחתם עם הלפרין כל הסכם מחייב המקנה להם זכות כלשהי במגרש. באשר לעלויות הפיתוח, עמדה הרי זהב על הטענה כי החלטות מועצת מקרקעי ישראל כלל אינן חלות באזור יהודה ושומרון וכי ככל שבפי הלפרין טענות בדבר גביית כספים אסורים, מקומן של טענות עובדתיות אלו בבירור לפני ערכאה אזרחית. מנגד, הממונה – שהסעד שהתבקש כלפיו היה כי הוא יורה לחטיבה להתיישבות להקצות להלפרין את המגרש, ללא תלות בהמלצת האגודה – סבר כי יש ממש בטענות הלפרין. הוא ציין כי אמנם החוק הישראלי אינו חל באופן ישיר בשטחי יהודה ושומרון, אולם בהיותו גוף ציבורי הוא מכפיף את עצמו לנהליה של רשות מקרקעי ישראל ומחיל על עצמו את אמות המידה המנהליות החלות בה, לרבות האיסור על גביית כספים אסורים. הממונה ציין עוד כי על מנת לאשר עלויות פיתוח יש להגיש למשרד הבינוי והשיכון תכנון מפורט לביצוע, הנבחן על פי אמות המידה והסטנדרטים התכנוניים של המשרד. אלא שלשכונה בה מצוי המגרש לא אושרו עלויות פיתוח על ידי המשרד, ואף לא הועבר לו תכנון מפורט לביצוע שעל בסיסו ניתן לאשר עלויות פיתוח מדויקות. הממונה הדגיש כי עובדה זו כשלעצמה מעוררת קושי, שכן האגודה או המועצה מחויבות לבצע את הפיתוח בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל. מכל מקום על רקע האמור, ולצורך מתן מענה לעתירה, ערך משרד הבינוי והשיכון הערכה ראשונית של עלויות פיתוח לשכונה הרלוונטית. מהאומדן שנערך עולה כי דמי פיתוח בסך של 580,000 ש"ח גבוהים באופן משמעותי מעלויות הפיתוח שהיו נקבעות לוּ הייתה נערכת פניה מצד האגודה או המועצה האזורית כנדרש. לפיכך, דרישת דמי הפיתוח על ידי הרי זהב נעדרת בסיס חוקי ואינה יכולה לשמש תנאי להמלצה לקבלת זכות במקרקעין. נוכח כל האמור ציין הממונה כי לעמדתו אין להתנות את הקצאת המגרש בהמלצת האגודה, וזאת בכפוף לכך שישולמו עלויות הפיתוח המאושרות. ביום 7.3.2019 התקיים דיון בעתירה הראשונה. בתום הדיון, ובהסכמת הצדדים, ניתן פסק דין בזו הלשון: "1. בהמלצת בית המשפט הוסכם בין הצדדים כי העותרים ישלמו, תחת מחאה, הסך של 580,000 ₪ שנדרש ע"י המשיבה 5 כדמי פיתוח וזאת תוך 30 יום. ככל שהעותרים יבקשו לעשות כן, הם יתדיינו בהליך אזרחי נפרד בשאלה העובדתית אם סכום דמי הפיתוח שנדרש מגלם בחובו 'כספים אסורים'. 2. עניינם של העותרים יובא בפני ועדת הקבלה אשר תדון בעניינם בלב פתוח ונפש חפצה. מנגד, מובהר בזה כי אין בהסכמה לעיל כדי להקנות לעותרים יתרון כלשהו בפני ועדת הקבלה או כלפי מועמדים אחרים. 3. [...] 4. לאור האמור לעיל, ובהינתן שהנושא העקרוני של איסור גביית 'כספים אסורים' בשטחי איו"ש תלוי ועומד כיום בבג"ץ 3378/18, [עניין אשכולות – ד.מ.] איננו רואים לקבוע מסמרות בנושא זה ורשמנו לפנינו עמדתו של המשיב 1 ולפיה יש תחולה לאיסור וכי ההסכמה דלעיל היא בין העותרים לבין הצדדים האחרים. כן רשמנו לפנינו כי אין בהסכמת המשיב 1 כדי לגרוע מכל זכות העומדת לו, לרבות בדיקה אם נגבו 'כספים אסורים' במקרים אחרים. לאור ההסכמה לעיל, העתירה נדחית [...]". אלא שביום 25.3.2019, עוד טרם חלפו 30 הימים שנקבעו בפסק הדין לתשלום דמי הפיתוח, הגישה הרי זהב לבית משפט השלום בירושלים הליך של טען ביניים (ה"פ 56814-03-19; להלן: טען הביניים) נגד הלפרין ושניים נוספים – בני הזוג יאיר וטליה טובולסקי, העותרים בבג"ץ 3350/21 לפנינו (להלן: טובולסקי). בטען הביניים ציינה הרי זהב כי טובולסקי, חברי אגודה מן המניין המתגוררים בכפר אלדד מזה מספר שנים, פנו אליה בדרישה כי תתקשר עמם בהסכם בנוגע למגרש. משכך, שעה שהן הלפרין והן טובולסקי טוענים כי הם זכאים לחתום על הסכם הפיתוח בקשר לאותו מגרש, נדרשת הכרעת בית המשפט בשאלה מי מהם זכאי להתקשר בהסכם פיתוח עם הרי זהב. בעקבות הגשת טען הביניים הגישו הלפרין עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 2417/19; להלן: העתירה השנייה). בעתירה זו נטען, בתמצית, כי באמצעות הגשת טען הביניים הרי זהב סיכלה את יישום פסק הדין בעתירה הראשונה. טענות דומות העלו הלפרין גם במסגרת תגובתם לטען הביניים, והדגישו כי הרי זהב אינה מוסמכת כלל להקצות את המגרש כי אם הממונה והחטיבה להתיישבות. גם טובולסקי טענו בתשובה לטען הביניים כי לא היה מקום להגישו, הואיל והיה על הרי זהב להתקשר עמם ישירות בהיעדר זכות של הלפרין במגרש. נוכח טיב הטענות, בית המשפט הורה על קבלת עמדת הממונה והחטיבה להתיישבות בנוגע למחלוקת שבין הצדדים. אלא שעוד טרם הוגשו העמדות האמורות, ניתן על ידי בית משפט זה פסק הדין בעניין אשכולות. בפסק הדין נקבע, בהסכמת המדינה, כי האיסור על גביית כספים אסורים חל גם על מקרקעין המנוהלים על ידי הממונה באזור יהודה ושומרון, ועל כן לא ניתן לגבות ממתיישבים כספים מעבר לעלויות הפיתוח שאושרו על ידי משרד הבינוי והשיכון. עוד נקבע כי על רקע זה, ובניסיון להבטיח את אי-הישנותה של גביית כספים אסורים באזור יהודה ושומרון, בטרם פניה להליכים משפטיים הונחו הממונה, החטיבה להתיישבות ומשרד הבינוי והשיכון לפעול בהתאם לכללים המפורטים בנהלי רשות מקרקעי ישראל, תוך שהובהר בין היתר, כי: עלויות הפיתוח המאושרות יוגדרו על ידי משרד הבינוי והשיכון; במקרים בהם נגבו כספים אסורים או במקרים בהם הותנתה ההמלצה להקצות קרקע בתשלום כספים אסורים, הממונה ינחה את החטיבה להתיישבות להקצות את הקרקע ישירות למתיישב ללא תלות בהמלצת האגודה, וזאת כנגד תשלום הוצאות פיתוח שלא יעלה על עלויות הפיתוח המאושרות; וכי במקרים בהם משרד הבינוי והשיכון לא קבע עלויות פיתוח, רשאי הממונה לבדוק זאת בעצמו או בסיועה של חברת בקרה. על רקע פסק הדין שניתן בעניין אשכולות, בתשובתו לטען הביניים חזר הממונה על עמדתו לפיה אין להתנות את הקצאת המגרש להלפרין בהמלצת האגודה, וזאת בכפוף לכך שישלמו את עלויות הפיתוח המאושרות על ידי משרד הבינוי והשיכון. באשר לתחרות בין הלפרין לטובולסקי, העיר הממונה כי הואיל והתברר שטענות הלפרין בדבר אי-חוקיות התשלום היו מוצדקות, ההליכים המשפטיים שניהלו והזמן שחלף בעטיים אינם צריכים להיזקף לחובתם. הממונה הוסיף כי לעמדתו, בהכרעה בטען הביניים יש לקחת בחשבון את הרקע הנורמטיבי הקשור בפעילות ועדת הקבלה בכפר אלדד. בהקשר זה צוין כי פועלן של ועדות קבלה מוסדר רק בישובים שמספר בתי האב בהם אינו עולה על 400. אלא שבענייננו, כפר אלדד הכולל כ-150 בתי אב אינו ישוב עצמאי אלא מהווה מבחינה מוניציפלית שכונה של היישוב נוקדים, בו מתגוררים כ-350 בתי אב נוספים. משמעות הדבר היא שקיומה של ועדת הקבלה ליישוב לכאורה אינו חוקי. בצד הדברים האמורים הבהיר הממונה בתשובתו כי הוא אינו הגורם המקצה את המגרשים ואינו מעורב בהקצאה. ביום 18.8.2020 דחה בית משפט השלום את טען הביניים. תחילה נקבע כי מתעורר ספק אם עצם פנייתה של הרי זהב לבית המשפט, תוך סיכולה של ההסכמה שהושגה בין הצדדים בעתירה הראשונה, עולה בקנה אחד עם דרישת הניטרליות המוחלטת הנדרשת ממבקש סעד של טען ביניים. זאת בפרט בשים לב לכך שהרי זהב כלל אינה הגורם המקצה את המגרשים. לגופו של ענין נדחה טען הביניים נוכח העובדה שלא הובהר די הצורך אם הלפרין או טובולסקי אוחזים בזכות במגרש. אמנם על פני הדברים, זכותם של הלפרין גוברת על זו של טובולסקי. אולם נוכח המורכבות המשפטית הכרוכה בפעילות ועדת הקבלה – אשר לכאורה טובולסקי פטורים ממנה – לא הובהר די הצורך מעמדם של טובולסקי אשר מתגוררים בתחומי כפר אלדד מזה למעלה מחמש שנים, והתקבלו לכאורה כחברים באגודה זה מכבר. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת למי נתונה הזכות במגרש. טובולסקי לא אמרו נואש, וביום 8.11.2020 הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה אזרחית משלהם נגד הרי זהב, האגודה והלפרין, למתן סעד הצהרתי המורה כי הם זכאים לקבל את המלצת האגודה ולהתקשר עם הרי זהב בהסכם פיתוח בקשר למגרש מושא המחלוקת (ת"א 19407-11-20; להלן: התביעה האזרחית הראשונה). למחרת היום, ביום 9.11.2020 התקיים דיון לפני בית משפט זה בעתירה השנייה שהגישו הלפרין, עתירה אשר הוגשה כאמור טרם ניתן פסק הדין בטען הביניים ובעניין אשכולות. התפתחויות אלה הביאו להגשת בקשה לתיקון העתירה, דבר אשר הוביל את בית משפט זה להורות על מחיקתה, בזו הלשון: "בהינתן ההתפתחויות שהתרחשו בפרשה זו מאז ניתן פסק הדין מיום 7.3.19 בעתירה הראשונה (בג"ץ 7776/18 הלפרין נ' הממונה על רכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש (13.12.2018)), ואף מאז שהוגשה העתירה דנן, מבקשים העותרים כי נאפשר את תיקון העתירה על מנת להתאים את הסעדים המבוקשים בה לנסיבות החדשות. שמענו את טיעוני כל הצדדים בעניין זה והגענו למסקנה כי המחלוקות העדכניות בין הצדדים ראוי ונכון להן להתברר בזירה האזרחית משהסוגיה המינהלית-העקרונית בדבר גביית 'כספים אסורים' באה על פתרונה בהליך שנדון בבג"ץ 3378/18 יהונתן נ' ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות (8.7.2019) (עניין אשכולות). לפיכך, לא ראינו מקום לאפשר את תיקון העתירה דנן ואנו סבורים כי דינה להימחק תוך שמירת מלוא טענות הצדדים בכל הליך ככל שהוא דרוש וככל שאותו יראו מי מהצדדים לנכון לנהל במצב החדש שנוצר." בחלוף כשבועיים הגישו טובולסקי בקשה למחיקת התביעה האזרחית הראשונה, בטענה כי הם הגיעו להבנות מול הרי זהב והאגודה באופן אשר ייתר את סעדי התביעה. יצוין כי מטענות הצדדים בעתירות שלפנינו עולה כי במהלך תקופה זו התקשרו טובולסקי בהסכם עם הרי זהב בנוגע למגרש ואף קיבלו את המלצת האגודה לשם חתימה על הסכם בר-רשות עם החטיבה להתיישבות. זמן קצר לאחר מכן, במהלכו נערכו חילופי תכתובות בין הצדדים והממונה אף הורה לחטיבה להתיישבות כי אין להקצות את המגרש עד לסיום ההליכים המשפטיים בין הלפרין לבין טובולסקי ועד לקבלת אישור בכתב ממנו, ביום 8.12.2020 הגישו טובולסקי לבית משפט השלום בירושלים תביעה נוספת (ת"א 15979-12-20; להלן: התביעה האזרחית השנייה). בתביעה זו התבקש סעד הצהרתי לפיו הם זכאים להקצאת המגרש שכן זכותם גוברת על זכותם של הלפרין. כן התבקש צו עשה המחייב את הממונה ואת החטיבה להתיישבות להתקשר עמם בנוגע למגרש. אלא שביום 9.3.2021 נמחקה התביעה על הסף. נקבע כי הסמכות להקצות מגרשים נתונה לממונה, ותביעת טובולסקי היא למעשה ניסיון לכפות על גוף מינהלי הקצאת מקרקעין באמצעות הליך אזרחי. סעד מעין זה אינו מצוי בסמכותו של בית משפט אזרחי, והדרך הנכונה היא הגשת הליך מינהלי שבו ניתן יהיה לבחון גם את טענותיהם האזרחיות של טובולסקי. על פסק דין זה לא הוגש ערעור. החלטת הממונה וטענות הצדדים בעקבות ריבוי ההליכים והיעדר ההכרעה, ביום 10.3.2021 פנה הממונה להלפרין וטובולסקי והודיע להם כי בכוונתו לקבל החלטה בעניין הקצאת המגרש, וכי לשם כך הוא מבקש לקבל את עמדותיהם בכתב. לאחר שהתקבלו העמדות, ולאחר שגם האגודה העבירה את טיעוניה, ניתנה ביום 28.4.2021 החלטת הממונה הניצבת במוקד העתירות שלפנינו (להלן: ההחלטה). בהחלטה נקבע תחילה כי מעמדם של טובולסקי כחברי אגודה אינו מקנה להם עדיפות לקבלת המגרש על פני הלפרין, שכן הלפרין פנו לקבלת הקצאה למגרש זמן רב לפניהם ואלמלא ההליכים המשפטיים שנאלצו לנקוט ייתכן שהמגרש כבר היה מוקצה להם לפני פניית טובולסקי. עוד נקבע כי אמנם הלפרין לא קיימו את פסק הדין בעתירה הראשונה בכך שלא שילמו את מלוא דמי הפיתוח בסך של 580,000 ש"ח ולוּ תחת מחאה, אולם השתלשלות העניינים מאז מתן פסק הדין ורצף ההליכים המשפטיים שנוהלו מעידים כי הדבר לא נבע מכך שהם ויתרו על בקשתם להקצאת המגרש, אלא כי סברו שההליכים המשפטיים שננקטו סיכלו הלכה למעשה את מימוש פסק הדין או קידום הקצאת המגרש. בנסיבות אלה קבע הממונה כי אין לזקוף לחובתם את אי קיום פסק הדין. יתר על כן, הממונה ציין כי ממשרד הבינוי והשיכון נמסר כי הוצאות הפיתוח המאושרות למגרש הן בסך של 274,000 ש"ח ועל כן אין עוד טעם בתשלום סך של 580,000 ש"ח שהלפרין הסכימו בעבר לשלם תחת מחאה. משום כך החליט הממונה כי אם הלפרין ישלמו את הוצאות הפיתוח המאושרות בסך של 274,000 ש"ח עד ליום 1.6.2021, הוא ינחה את החטיבה להתיישבות להקצות להם את המגרש. עוד הבהיר הממונה כי ככל שבישוב נוקדים מספר בתי האב עולה על 400, קבלת בני הזוג הלפרין אינה כפופה לאישור ועדת קבלה וההקצאה תיעשה ללא צורך בהמלצת האגודה. נגד ההחלטה האמורה הוגשו לבית משפט זה שתי עתירות: האחת על ידי טובולסקי, שהופנתה בעיקרה נגד הקביעה כי יש להקצות את המגרש להלפרין (בג"ץ 3350/21); והשנייה על ידי הרי זהב, שהופנתה בעיקרה נגד קביעת סכום דמי הפיתוח שעל הלפרין לשלם (בג"ץ 3499/21). לטענת טובולסקי, בהחלטת הממונה נפלו פגמים רבים. ראשית, ההחלטה סותרת את פסק הדין בעתירה הראשונה אשר קבע מפורשות כי על הלפרין לשלם סך של 580,000 ש"ח תחת מחאה בתוך 30 ימים וכי דינה של סוגיית הכספים האסורים להתברר בערכאה אזרחית מתאימה. בהקשר זה צוין כי הלפרין בחרו שלא לשלם את דמי הפיתוח הנדרשים, אף לא תחת מחאה, ובכך ויתרו על כל זכות שהייתה קיימת להם במגרש. שנית, ההחלטה סותרת את עמדת הממונה עצמו במספר הזדמנויות בהליכים השונים, לפיה הוא אינו הגורם המקצה או המעורב בהקצאת מגרשים כאשר עניין זה מסור לידיהן של האגודות השיתופיות והחטיבה להתיישבות. שלישית, החלטת הממונה בכל הנוגע לקביעה כי להלפרין זכות קדימה על פני טובולסקי ניתנה מבלי שנוהל הליך, נשמעו עדויות, נבחנו ראיות ונטענו טענות הצדדים, וחרף זכות הקדימה הנתונה לטובולסקי הנובעת ממעמדם כחברי אגודה. יתרה מכך, ההחלטה בהקשר זה סותרת את עמדת הממונה עצמו בטען הביניים, לפיה עניין זה מסור להכרעת ערכאה אזרחית ואין ביכולתו או בסמכותו להכריע בו. רביעית, החלטת הממונה בכל הנוגע לכספים האסורים ניתנה מבלי לנהל פרוצדורה סדורה, באופן חד צדדי ומבלי להידרש לעמדתה של הרי זהב. חמישית, החלטת הממונה בכל הנוגע להיעדר חובת המועמדים לעבור ועדת קבלה עומדת בסתירה למציאות העובדתית והמשפטית. הואיל והאגודה היא אגודה להתיישבות קהילתית, בהתאם לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון), התשל"ט-1979 (להלן: תקנון המועצות האזוריות) ולפסיקת בית משפט זה, היא רשאית לקיים ועדת קבלה. מכל הטעמים הנזכרים החלטת הממונה ניתנה בהיעדר סמכות ובניגוד לעקרונות בסיסיים ביותר בהליך המינהלי, ומשכך דינה להיבטל. הרי זהב החזיקה אחר טענותיהם של טובולסקי והוסיפה כי החלטת הממונה ניתנה גם בניגוד לפסק הדין בעתירה השנייה, בו נקבע כי על הלפרין לנהוג על פי פסק הדין בעתירה הראשונה ונדחתה בקשת הממונה להחיל על העניין את הקביעות בעניין אשכולות; כי תחולתו של פסק הדין בעניין אשכולות היא לעתיד לבוא בלבד ולא היה מקום להחיל את קביעותיו בענייננו; כי הממונה כלל לא הוסמך בדין להכריע בשאלת סכום דמי הפיתוח שעל הלפרין לשלם, וגם בעניין אשכולות נקבע כי הרחבות שכבר בוצעו ייבחנו בהליך אזרחי; וכי התעלמות הממונה מהכרעותיו המחייבות של בית משפט זה לוקה באי-חוקיות חמורה ביותר המצדיקה בטלות למפרע של ההחלטה. נוסף על האמור נטען כי בהחלטת הממונה ובהחלטת משרד הבינוי והשיכון בדבר הסכום שעל הלפרין לשלם נפלו פגמים פרוצדורליים המחייבים את בטלותן. מדובר בהחלטות בלתי סבירות שהתקבלו בהיחבא, מבלי שניתנה להרי זהב ההזדמנות להציג את עמדותיה וטענותיה ולהגן על קניינה, וללא כל הנמקה ברורה. קביעת הוצאות פיתוח היא מלאכה מקיפה ויסודית הנעשית תוך הידברות מעמיקה עם המועצה האזורית והיזם, אולם הדבר לא נעשה בענייננו. יתרה מכך, דומה כי קביעת עלויות הפיתוח התבססה על חישוב רטרואקטיבי תוך השוואה לעלויות פיתוח של שכונה סמוכה שונה בתכלית, מבלי להסתמך על נתונים רלוונטיים וללא שמיעת עמדת הרי זהב ביחס לנתונים וביחס למתודולוגיית החישוב. בנוסף, הקביעה כי על הלפרין לשלם סך של 274,000 ש"ח בלבד גורמת לפגיעה חמורה בזכות הקניין של הרי זהב, שכן על יסוד תנאי ההסכם עם האגודה שנחתם בידיעת כל הגורמים הרלוונטיים (שלא הוברר מי הם) והסכומים שהובטחו לה היא ביצעה עבודות פיתוח בכפר אלדד בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים. האגודה הצטרפה לטענות העותרים וסברה גם היא כי החלטת הממונה בלתי סבירה ומנוגדת להוראות פסק הדין בעתירה הראשונה. משלא פנו הלפרין או הממונה בהליך לביטול פסק הדין, הוראותיו חלוטות ומהוות מעשה בית דין לכל דבר ועניין. עוד טענה האגודה כי הואיל והלפרין לא מילאו אחר הוראות פסק הדין בעתירה הראשונה, הם לא זכאים להתקבל כחברים באגודה ולטובולסקי זכות קדימה במגרש. כמו כן, החלטת הממונה המורה על הקצאת המגרש להלפרין ללא ועדת קבלה מנוגדת להוראות פסק הדין בעתירה הראשונה, לעמדותיו של הממונה בהליכים קודמים ולפסיקת בית משפט זה. הודגש בהקשר זה כי היישוב נוקדים וכפר אלדד הסמוך לו הוקמו מלכתחילה כשכונות נפרדות ושניהם פועלים גם כיום באופן נפרד, כאשר כפר אלדד מצוי בתהליך להשלמת התנאים הקבועים בדין לצורך הפעלת ועדת קבלה. על רקע זה, האגודה הייתה ועודנה רשאית להפעיל ועדת קבלה, מפני שאין מקום לצרף את מספר בתי האב בשני היישובים כדי להימלט מקבלת החלטת ועדת קבלה. הממונה ומשרד הבינוי והשיכון טענו מצדם כי דין העתירות להידחות בהיעדר עילה להתערבות. תחילה וראש לכל, הקצאת המגרש להלפרין נעשתה כדין. בכל הנוגע לטובולסקי, לא יכול להיות חולק על סמכות הממונה להורות על הקצאת המקרקעין, שכן טובולסקי עצמם פנו אליו על מנת שיורה על הקצאת המקרקעין ואף הגישו תביעה שהסעד המבוקש בה היה כי בית המשפט יורה לממונה להקצות להם את המגרש. כמו כן, ההחלטה אינה סותרת את פסק הדין בעתירה הראשונה שכן הסכמת הצדדים שהובילה אליו לא הייתה על דעתו של הממונה, ובכל מקרה יישומו סוכל בפועל על ידי הגשת טען הביניים שיזמה הרי זהב. ההחלטה גם אינה סותרת את פסק הדין בעתירה השנייה, שכן לא נקבע בו כי הממונה משולל סמכות לקבל החלטה מינהלית. הממונה הוסיף כי נוכח שינויי נסיבות שאירעו לאחר מתן פסק הדין בעתירה הראשונה, הוא סבר כי אין מנוס מקבלת החלטה מינהלית על ידו במטרה להביא לסיום המחלוקת בעניין הקצאת המגרש. בין נסיבות אלו ציין הממונה את מתן פסק הדין בטען הביניים לפיו הרי זהב אינה ניטרלית במחלוקת; מתן פסק הדין בעניין אשכולות; העובדה שמכוח ההליכים המשפטיים הרבים שניהלו הצדדים הונח לפני הממונה מידע רב; והעובדה שכל אותם הליכים משפטיים נדחו או נמחקו ללא הכרעה. משמצא הממונה כי עליו לגבש את עמדתו בשאלת הקצאת המקרקעין ולקבל החלטה מינהלית סדורה בעניין, הוא פנה להלפרין וטובולסקי על מנת לקבל את עמדתם ולשמוע את טענותיהם. גם האגודה הביעה את עמדתה בנושא. במצב דברים זה, כלל המידע הנדרש לצורך קבלת ההחלטה עמד לפני הממונה ולא הייתה כל מניעה לתתה. בהקשר זה צוין כי עמדת הרי זהב ביחס לשאלת ההקצאה אינה רלוונטית ועל כן לא נפל פגם בכך שזו לא הונחה לפני הממונה בהחלטתו. הממונה הדגיש כי החלטתו התקבלה לאחר שקילת מכלול השיקולים והטענות שהובאו לפניו, כי היא סבירה ומידתית וניתנה בסמכות, וכי אין כל מקום להתערב בה. בכל הנוגע לגובה הוצאות הפיתוח, נטען כי גם במישור זה אין עילה להתערבות. ככלל, גובה הוצאות הפיתוח נקבע על ידי משרד הבינוי והשיכון על בסיס תכנון מפורט לביצוע. בהקשר זה הודגש כי המשרד אינו מקבל מידע או פועל אל מול היזמים או הקבלנים, ולפיכך גם בעניין זה לא היה מקום להידרש לעמדת הרי זהב. ואכן בענייננו, עוד בעתירה הראשונה נערך על ידי המשרד אומדן של עלויות הפיתוח, ממנו עלה כי דרישת דמי הפיתוח על ידי הרי זהב עולה משמעותית על סכום עלויות הפיתוח שהיה נקבע לוּ הייתה פניה מצד האגודה או המועצה האזורית למשרד הבינוי והשיכון. לקראת קבלת ההחלטה מושא העתירות פנו הממונה ונציגת המשרד למהנדסת המועצה האזורית על מנת לקבל ממנה את התכנית המפורטת של השכונה כדי לבדוק את האומדן שנערך, אולם חרף הפניות לא התקבל המידע הנדרש. על רקע התנהלות זו ובהינתן סמכותו כעולה מפסק הדין בעניין אשכולות, החליט הממונה להסתמך על האומדן שנערך על ידי המשרד. הודגש כי האומדן הוכן אמנם ללא תכנון מפורט מלא, אולם הסתמך על נתוני התב"ע ועל שטח ההרחבה, ונעשתה השוואה בין שכונה סמוכה, לה אושרו עלויות פיתוח. לעמדת הממונה, מדובר בהחלטה בעלת אופי מקצועי מובהק ומתחם ההתערבות של בית משפט זה בהחלטות מעין אלו הוא מצומצם, ומכל מקום מדובר בהחלטה סבירה בשים לב להיעדר שיתוף הפעולה מצד המועצה האזורית. הממונה הדגיש כי ככל שייערך חישוב סופי על ידי משרד הבינוי והשיכון ויימצא פער בין הסכום ששולם על ידי הלפרין לבין הסכום שייקבע לבסוף, הלפרין יידרשו להשלים את הסכום או לחלופין הרי זהב יידרשו להשיב את מה ששולם ביתר. בעת הזו, משקיים אומדן לגבי עלויות הפיתוח, אין כל סתירה בין החלטת הממונה לבין פסק הדין בעניין אשכולות ואין הכרח כי הדברים יתבררו בתביעה אזרחית. מעבר לאמור הודגש כי טענת הרי זהב באשר להשלכות של החלטת הממונה בהקשר זה נטענו בעלמא ללא תימוכין, ומכל מקום מצבה הכלכלי אינו עומד במוקד שאלת גביית הכספים האסורים ואין זה מתפקידם של מתיישבים לממן את הרי זהב. לבסוף, בנוגע לסוגיית ועדות הקבלה, הודגש כי פסק הדין בעניין אשכולות אינו מתייחס למעורבות או אישור ועדות קבלה. הוא מורה כי הסמכות להקצות קרקע למתיישב אינה תלויה בהמלצת האגודה השיתופית. הקצאת המגרש להלפרין נעשתה אפוא בהתאם להוראות פסק הדין. עוד הודגש כי אין בסיס לטענת טובולסקי לפיה הממונה פטר את הלפרין מלקבל את אישורה של ועדת קבלה, ומכל מקום בשלב זה ובהתייחס לכפר אלדד לא התקבלו האישורים לכך שמתקיימים התנאים הקבועים בדין לצורך קיום ועדת קבלה. הלפרין סמכו את ידם על עמדת הממונה ומשרד הבינוי והשיכון. הם הדגישו כי תשלום דמי הפיתוח בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין בעתירה הראשונה סוכל על ידי הרי זהב באמצעות הגשת טען הביניים בו טענה כי היא מנועה מלהשלים עם הלפרין את ההתקשרות עד להכרעת בית המשפט. גם פסק הדין בעניין אשכולות שהביא לשינוי המצב החוקי הפך את המתווה הדיוני לבלתי אפשרי, וזאת הן לעניין תשלום כספים אסורים תחת מחאה והן לעניין חוקיות פעילותה של ועדת הקבלה. בהקשר זה הודגש כי בניגוד לטענות העותרים, האיסור על גביית כספים אסורים בעניין אשכולות הוכר גם ביחס להרחבות שבוצעו וכספים ששולמו קודם לכן. ההבדל הוא שבמקרים בהם מדובר בהקצאות שטרם בוצעו וכספים שטרם שולמו, הליך ההקצאה יבוצע ישירות באמצעות הגורמים המנהליים המוסמכים בכפוף לתשלום דמי פיתוח חוקיים; ואילו במקרים של הקצאות שבוצעו וכספים ששולמו, ההליך יהיה אזרחי הואיל ומדובר בתביעת השבה של כספים שנגבו ביתר. בנוסף, כעולה מעתירת הרי זהב, היא התקשרה עם טובולסקי בעניין המגרש, וגם עובדה זו מעידה על כך שהצדדים האחרים להסכמות בעתירה הראשונה רואים בהן כאות מתה. הלפרין הוסיפו עוד כי אין ממש בטענה לפיה היותם של טובולסקי חברי אגודה מקנה להם זכות קדימה בנוגע למגרש. טענה זו נטענה בעלמא ומכל מקום היא עומדת בסתירה לטענות שהעלו בהליכים קודמים. גם הטענה כי במסגרת המתווה הדיוני בעתירה הראשונה הלפרין הסכימו כי לא יהיה להם יתרון על מועמדים אחרים אינה יכולה לעמוד. טענה זו עומדת בסתירה לטענות שהועלו על ידי הרי זהב במסגרת טען הביניים, והיא אף עומדת בסתירה להיגיון. גם הטענה כי ויתרו על זכותם במגרש בכך שלא הפקידו את הכספים בקופת בית המשפט אין בה ממש, שכן הם הביעו את עמידתם על זכותם באמצעות התנגדות לטענות טובולסקי והרי זהב בטען הביניים וביתר ההליכים. בנוגע לטענות הרי זהב לעניין קביעת עלויות הפיתוח, נטען כי ככלל הליך קביעת עלויות הפיתוח נעשה על ידי משרד הבינוי והשיכון עובר לביצוע עבודות הפיתוח. הרי זהב מבקשת כעת להיבנות מהעובדה שהיא עצמה בחרה לבצע את עבודות הפיתוח טרם אושרה התב"ע הרלוונטית וטרם שניתן לה אישור משרד הבינוי והשיכון. כמו כן, הרי זהב אינה כופרת בכך שגבתה ממשתכנים שונים סכומים העולים על דמי הפיתוח שאושרו לבסוף על ידי משרד הבינוי והשיכון, אולם לטענתה זכותה לגבייה ביתר עוגנה בהסכם שנחתם בינה לבין האגודה ואושר על ידי "הגורמים הרלוונטיים". אלא שאותו חוזה לא צורף לעתירה ולא פורטו הסכומים שנגבו או הגורמים הרלוונטיים שאישרו אותו. במצב דברים זה, החלטת הממונה בדבר הקצאת המגרש להם באופן ישיר ניתנה כדין. הלפרין הדגישו כי קביעת גובה דמי הפיתוח המותרים אינה שאלה עובדתית אזרחית אלא קביעה מינהלית המצויה במסגרת סמכותו הייחודית של משרד הבינוי והשיכון, וכך גם סוגיית הקצאת מגרשים במקרים בהם נדרשו כספים אסורים. טובולסקי טענו בתשובה כי אין ממש בטענת הממונה לפיה הוא לא היה צד להסכמות שהתגבשו בעתירה הראשונה באופן המקנה לו זכות להחריג עצמו מתחולת פסק הדין. הממונה ציין מפורשות כי הוא מקבל את המלצת בית המשפט והסתייגותו הייתה מצומצמת אך ורק לקביעות ביחס לכשרותם של הכספים שגבתה הרי זהב. מכל מקום, אף אם תתקבלנה כל טענותיו של הממונה, מסקנתו שגויה, לא מאוזנת, לא סבירה ולא שוויונית. הרי זהב הוסיפו בתשובה מטעמם כי עמדה זו של הממונה לפיה הוא לא היה חלק מההסכמות בפסק הדין בעתירה הראשונה נגועה בחוסר תום לב והיעדר שקיפות. כמו כן, ניסיונו של הממונה להיתלות בקביעות שניתנו במסגרת פסק הדין בעניין אשכולות אין בו ממש. זאת, שכן פסק הדין בעתירה הראשונה ניתן כאשר היה ידוע לצדדים כי ההכרעה בעניין אשכולות צפויה להינתן וחרף זאת בית המשפט לא מצא להגביל את תוקפן וכוחן המחייב והבלתי מסויג של ההסכמות. באשר לשיתוף הפעולה מצד המועצה לצורך חישוב עלויות הפיתוח, נטען כי מתכתובות בין הצדדים בהקשר זה עולה כי המועצה הודיעה לממונה באופן מיידי כי אין בידה את המידע הנדרש המצוי בידי האגודה או היזם, וכי הממונה הפיץ את החלטתו לצדדים מבלי שהמתין לקבלת המידע התכנוני אותו ביקש לקבל. החטיבה להתיישבות הודיעה כי היא אינה צד נדרש לבירור המחלוקת וכי אין לה כל העדפה בשאלה למי יוקצה המגרש ובלבד שהמתיישב יומלץ על ידי האגודה. גם המועצה האזורית הודיעה כי אינה רואה עצמה צד רלוונטי לעתירות וכי היא תכבד כל פסק דין שייצא תחת ידו של בית משפט זה. יצוין כי ביום 2.3.2022, עובר לדיון שהתקיים לפנינו, הגישו הממונה ומשרד הבינוי והשיכון הודעת עדכון על פיה הועבר להם המידע התכנוני המפורט הנדרש לשם חישוב עלויות הפיתוח כמקובל. על בסיס מידע זה נערך חישוב נוסף על פיו סך עלות הוצאות הפיתוח במגרש עומד על סך של 302,300 ש"ח ולא 274,000 ש"ח כפי שצוין בהחלטה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירות להידחות וכך אציע לחברותיי שנעשה. הקצאת המגרש להלפרין כפי שפורט, סוגיית הקצאת המקרקעין להלפרין מצויה בליבת עתירתם של טובולסקי. בכל הנוגע לעתירת הרי זהב, וכפי שכעולה מלשונה – "עניינה של עתירה זו מצוי אך ורק אצל ההחלטה השניה (שאלת ה-'כמה')" (פסקה 2 לעתירה), היינו סוגיית הכספים האסורים. עם זאת, הואיל והלכה למעשה טענותיה של הרי זהב מופנות גם נגד הקצאת המגרש להלפרין, אתייחס לטענות שהועלו בהקשר זה כמקשה אחת. תחילה באשר לטענות הנסובות על סמכותו של הממונה להורות כי "המגרש יוקצה להלפרין". כהערה מקדימה, יש לחדד כי הממונה בהחלטתו לא הורה על הקצאת המגרש להלפרין, כטענת העותרים, אלא הנחה את החטיבה להתיישבות להקצות להם את המגרש. כפי שנראה להלן, הבדל זה אינו סמנטי כי אם משמעותי נוכח פסק הדין בעניין אשכולות. במישור הסמכות טוענים העותרים כאמור, כי החלטת הממונה אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין בעתירה הראשונה, על פיו המגרש יוקצה להלפרין בכפוף לתנאים. ההחלטה אף אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין בעתירה השנייה, "המאשרר" לטענת העותרים את פסק הדין בעתירה הראשונה. היא אף אינה מתיישבת עם עמדת הממונה בהליכים קודמים. לטענת העותרים, אי-הלימה זו משמעה כי החלטת הממונה ניתנה בחוסר סמכות ונגועה באי-חוקיות. די בפסק הדין שניתן בעניין אשכולות כדי לסתום את הגולל על טענות אלו. אין ממש חולק כי בגדרי העתירה הראשונה סוכם על הקצאת המגרש להלפרין, תוך הותרת סוגיית סכום דמי הפיתוח שעליהם לשלם לבירור בערכאות המתאימות. השאלה שנותרה הייתה אפוא לא "האם" יוקצה המגרש להלפרין, כי אם "כמה" דמי פיתוח ישולמו על ידם. הנה כי כן, בפסק הדין בעניין אשכולות נקבע כי האיסור על גביית כספים אסורים חל גם על מקרקעין המנוהלים על ידי הממונה באזור יהודה ושומרון; כי עלויות הפיתוח המאושרות יוגדרו על ידי משרד הבינוי והשיכון; וכי במקרים בהם נגבו או נדרשו כספים אסורים הממונה ינחה את החטיבה להתיישבות להקצות את הקרקע ישירות למתיישב ללא תלות בהמלצת האגודה. בגדרי העתירה השנייה אף הובהר כי הסוגיה המינהלית-העקרונית בקשר לתחולת האיסור על גביית כספים אסורים באזור יהודה ושומרון הוכרעה זה מכבר בעניין אשכולות. ואכן, בהתאם למה שנקבע בפסק הדין בעניין אשכולות, נקבעו על ידי הממונה עלויות הפיתוח המאושרות כפי שהוגדרו על ידי משרד הבינוי והשיכון, והוא הנחה את החטיבה להתיישבות להקצות את המגרש להלפרין. בכך אפוא יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת למרבית טענות העותרים. יתר על כן, העלאת הטענה מפי טובולסקי לחוסר סמכות הממונה להורות על הקצאת המגרש, מוקשית למדי. הטעם לכך נעוץ בעובדה שחודשים ספורים לפני הגשת עתירתם, טובולסקי הגישו כאמור את התביעה האזרחית השנייה בה התבקש בית המשפט "להורות כי זכותם עודפת על זו של הנתבעים [הלפרין – ד.מ.] ובתוך כך להורות למשיבות הפורמאליות [הממונה והחטיבה להתיישבות – ד.מ.] בצו עשה קבוע כי עליהן להתקשר עם התובעים [טובולסקי – ד.מ.]" בנוגע למגרש מושא ענייננו. תביעה זו נדחתה בפסק דין מיום 9.3.2021 בו קבע בית המשפט מפורשות כי סמכותו של הממונה להקצות מגרשים היא סמכות מנהלית ברורה וכי אין מקום לכפות על גופים מינהליים לקבל החלטה באמצעות הליך אזרחי. טובולסקי לא הגישו ערעור על פסק הדין והוא הפך חלוט זה מכבר. גם מצד הרי זהב, לא יכולה להישמע הטענה כי החלטת הממונה נעדרת סמכות נוכח פסק הדין בעתירה הראשונה. בתום הדיון בעתירה הראשונה הגיעו הצדדים להסכמה בהמלצת בית משפט זה (המלצה שניתנה על רקע העובדה שהשאלה העקרונית בדבר תחולת האיסור על גביית כספים אסורים באזור יהודה ושומרון הייתה באותה שעה תלויה ועומדת בעניין אשכולות), לפיה הלפרין ישלמו תחת מחאה דמי פיתוח בסך של 580,000 ש"ח בתוך 30 ימים והשאלה העובדתית אם סכום דמי הפיתוח שנדרש מגלם בחובו כספים אסורים תתברר בהליך אזרחי. אלא שעוד טרם חלפו 30 הימים המוסכמים, הרי זהב הגישה לבית משפט השלום את טען הביניים. באותו הליך, הרי זהב לא טענה בשום שלב כי נפל פגם בהתנהלות הלפרין בקשר עם יישום פסק הדין בעתירה הראשונה. להיפך, היא הודתה מפורשות כי הלפרין ביקשו לקדם את יישום ההסכמות, אולם הפניה שקיבלו מטובולסקי מנעה ממנה להיענות לכך. וכלשונה: "בסמוך לאחר מתן פסק הדין הודיעו הלפרין ליועציה המשפטיים של החברה [הרי זהב – ד.מ.] כי הם מעוניינים לבצע את ההתקשרות בעניינו של המגרש וביקשו להתקדם עם עריכת המסמכים הנדרשים, כך שניתן יהיה לקבוע מועד לחתימה. בעקבות זאת, החלה החלפת מסמכים בין הצדדים, ברם בשלב זה הדברים לא הגיעו לידי השלמה... לעת הזו, מונחות על שולחנה של החברה שתי דרישות להתקשרות בקשר עם המגרש, אשר מוציאות זו את זו. ברור שאין ביכולת החברה להיענות בו זמנית לשתי הדרישות ולהתקשר בעיסקות [כך במקור] סותרות עם שתי המשפחות... בנסיבות אלה, מתעורר צורך בהכרעת בית המשפט בשאלת זהות המשפחה אשר זכאית להתקשר עם החברה בהסכם הפיתוח למגרש" (שם, בפסקה 13, 17 ו-20; ההדגשות הוספו). בשל דברים אלו, בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי הגשת טען הביניים על ידי הרי זהב היוותה הלכה למעשה סיכול של ההסכמה שהושגה בעתירה הראשונה, ואף הביע ביקורת על התנהלותה בהליך. קביעות אלו צוינו באופן זה: "ספק בעיניי אם עצם פנייתה של הרי זהב מגורים בהליך הנוכחי, תוך סיכולה הלכה למעשה של ההסכמה שהושגה בין הצדדים בבית המשפט העליון זמן קצר קודם לכן לתשלום דמי הפיתוח שנדרשו 'תחת מחאה', עולה בקנה אחד עם דרישת הניטרליות המוחלטת הנדרשת ממבקש סעד של טען ביניים. ספק זה מתעצם נוכח עמדות הממונה והחטיבה להתיישבות שהובאו לעיל, מהן עולה לכאורה כי לא הרי זהב מגורים היא המקצה את המגרשים ביישוב. [...] חרף טענותיה הנמרצות של הרי זהב מגורים בעניין זה, ספק בעיני אם כתבי הטענות מטעמה אינם מבטאים הזדהות מסוימת עם עניינם של טובולסקי [...]" (פסקאות 13 ו-15 לפסק הדין; ההדגשות הוספו). סדר הדברים היה אפוא כך: הרי זהב יזמה הליך של טען ביניים בו הודתה כי הלפרין ביקשו לקדם את ההסכמות שגובשו בפסק הדין בעתירה הראשונה; בסופו של אותו הליך נקבע מפורשות כי הגשתו סיכלה את הסכמות הצדדים בפסק הדין בעתירה הראשונה; הרי זהב לא הגישה ערעור על פסק הדין והוא הפך חלוט זה מכבר. משאלו הם פני הדברים, לא זו בלבד שאין כל בסיס לטענה כי החלטת הממונה סותרת את הסכמות הצדדים במסגרת פסק הדין בעתירה הראשונה, שעה שהן סוכלו; אלא שהעלאת הטענה מפי הגורם שנקבע כי הוא זה שסיכל את ההסכמות, בלתי מתקבלת על הדעת. לא למותר לציין כי גם העלאת הטענה מפי טובולסקי, אשר כלל לא היו צד לאותה עתירה, מוקשית אף היא. העותרים טוענים עוד, כי החלטת הממונה סותרת את פסק הדין בעתירה השנייה, בו נקבע כי על הלפרין לנהוג על פי פסק הדין בעתירה הראשונה ונדחתה בקשת הממונה להחיל את הקביעות בעניין אשכולות. גם טענה זו אין לקבל. במסגרת פסק הדין בעתירה השנייה אין כל אמירה המצביעה על "אשרור" פסק הדין בעתירה הראשונה או על כך שהוא עומד בעינו בהינתן הנסיבות החדשות. אף אין בו כל אמירה המלמדת כי נדחתה בקשה להחיל את קביעות פסק הדין בעניין אשכולות על המקרה מושא ענייננו. ההיפך הוא הנכון. נקבע בו כי המחלוקת המינהלית-עקרונית בין הצדדים באה על פתרונה בעניין אשכולות, וכי דינה של העתירה להימחק "תוך שמירת מלוא טענות הצדדים בכל הליך ככל שהוא דרוש וככל שאותו יראו מי מהצדדים לנכון לנהל במצב החדש שנוצר". טרוניה נוספת בפי העותרים, היא כי החלטת הממונה אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו ועמדותיו בהליכים קודמים. כהערה מקדימה ייאמר, כי עמדתו העקרונית של הממונה הייתה ונותרה זהה לאורך כל הדרך: האיסור על גביית כספים אסורים חל גם באזור יהודה ושומרון; הקביעה אם נגבו כספים אסורים אם לאו תתבסס על חישוב משרד הבינוי והשיכון לעניין דמי הפיתוח המאושרים ללא צורך בהיזקקות להליך אזרחי; ככל שנגבו כספים אסורים יש להורות על הקצאה ישירה של המגרש למתיישב ללא המלצת האגודה. כך היה בתגובתו לבקשה לצווי ביניים שהגישו הלפרין (בפרט ברישא לתשובה ובפסקה 25 לה); כך היה בתגובתו לעתירה הראשונה (פסקה 5); כך היה בדיון שהתקיים בעתירה הראשונה ובעקבותיו גם בפסק הדין בעתירה הראשונה (פסקה 4 לפסק הדין); כך היה בעמדה שהוגשה מטעמו במסגרת טען הביניים (פסקאות 20-19); וכך היה בתגובתו לבקשת הלפרין לתיקון העתירה השנייה (פסקה 18). אכן, טענתם של העותרים בהקשר זה אינה מבוססת על עמדתו העקרונית של הממונה בסוגיה שבמוקד העתירות, כי אם בכך שבהליכים קודמים ציין הממונה כי הוא אינו הגורם המקצה את המגרשים למתיישבים וכי אין בידו את הכלים להכריע בשאלה זו. כך, במסגרת טען הביניים הממונה הביע את העמדה כי אין לו הרקע העובדתי הדרוש על מנת להכריע במחלוקת שבין הלפרין לטובולסקי, וכי הדבר צריך להיות מוכרע על ידי האגודה או במסגרת הליך אזרחי. אלא שמאז זרמו לא מעט מים בירדן וחלו מספר אירועים משמעותיים מהיום שהביע הממונה עמדה זו. בראשם, פסק הדין שניתן בעניין אשכולות, ובו נאמר באופן מפורש כי במצב דברים שבו נגבו כספים אסורים או שהמלצה להקצאת קרקע מותנית בתשלום כספים אסורים, הממונה ינחה את החטיבה להתיישבות להקצות את הקרקע ישירות למתיישב ללא תלות בהמלצת האגודה. טוב עשה הממונה אפוא כי פעל כמצוותו של בית משפט זה, גם אם בעבר סבר כי אין לו לרדת לזירה שבין הלפרין לטובולסקי. בנוסף, אין חולק כי ההליכים הרבים שנוהלו בין הצדדים במשך השנים הביאו לכך שהונחו לפני הממונה כתבי טענות רבים הכוללים ראיות ומסמכים שונים שיש בהם כדי לספק תשתית עובדתית רחבה המספיקה לצורך קבלת החלטה מינהלית מושכלת. הצדדים עצמם "שיוועו" לקבלת הכרעה, לאחר שההליכים השונים שננקטו – שישה במספר – לא הביאו להכרעה המיוחלת. כך אף טובולסקי עצמם ציינו בתביעה האזרחית השנייה, בה ביקשו כי בית המשפט יורה לממונה להקצות להם את המגרש, כי "בכל אחד מההליכים שננקטו לא הוכרע גורל הקצאת המגרש ומכאן הצורך להידרש לתובענה זו" (פסקה 2). מכלול האירועים הנזכרים לעיל אינם מותירים אפוא מקום לספק כי אין מקום לבוא עם הממונה חשבון כי שינה עמדתו בקשר למידת מעורבותו בסוגיית ההקצאה (וראו לעניין סמכותה של הרשות המינהלית לשנות החלטה שניתנה על ידה במקרים של שינוי נסיבות: בג"ץ 3070/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 (28.2.2018); ראו גם: בג"ץ 6747/05 המועצה המקומית תל שבע נ' שר הפנים, פסקה 9 (29.7.2008); בג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97, 117-116 (2003); ובספרות: יצחק זמיר הסמכות המינהלית ג 1775-1774 (2014); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א 406-371 (2010)). סיכומו של פרק זה, לא נמצא כל ממש בטענות העותרים כי החלטת הממונה סותרת את פסק הדין בעתירה הראשונה, את פסק הדין בעתירה השנייה או את עמדות הממונה בהליכים קודמים באופן המצדיק את ביטולה. ומכאן לגופה של ההחלטה. מושכלות יסוד הן כי בית משפט זה נוהג בריסון בהתערבות בהחלטות הרשות המינהלית. בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו מקום בו ההחלטה עומדת בכללי המנהל התקין ואינה לוקה בפגם היורד לשורש העניין (בג"ץ 1253/20 ולנשטיין נ' המנהל האזרחי באזור יו"ש – הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי, פסקה 9 (24.9.2020); בג"ץ 4874/21 ‏אליקים בן ארי בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 30 (6.2.2022)). החלטת הממונה אינה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה. כאמור לעיל, לאחר שגיבש הממונה את העמדה כי עליו לקבל החלטה בשאלת ההקצאה, פנה להלפרין ולטובולסקי וביקש את טיעוניהם בכתב. לאחר שאלה התקבלו, לאחר שהוגשה עמדת האגודה, ולאחר שקילת מכלול השיקולים והטענות שהובאו לפניו – לרבות קביעות הערכאות השיפוטיות השונות והאומדן שערך משרד הבינוי והשיכון על פיו הוצאות הפיתוח שנדרשו מהלפרין היו מעבר להוצאות הפיתוח שהיו מאושרות – הגיע הממונה למסקנה כי יש מקום להורות על הקצאת המגרש להלפרין תוך התנייתה בתשלום הוצאות פיתוח בהתאם לקביעת משרד הבינוי והשיכון. בין היתר נתן הממונה דעתו לכך שבקשתם של הלפרין לקבלת הקצאה למגרש הוגשה בחודש יוני 2017, בעוד שפנייתם של טובולסקי להרי זהב נעשתה רק לאחר מתן פסק הדין בעתירה הראשונה בחודש מרץ 2019. עוד נתן הממונה דעתו לכך שאי-קיום פסק הדין בעתירה הראשונה נבע מהתנהלותם של הרי זהב ובפרט מההליכים המשפטיים שנקטו אשר סיכלו את מימוש פסק הדין ואת קידום הקצאת המגרש. כן ניתנה הדעת לכך שטובולסקי הם חברי אגודה מן המניין, תוך שנקבע כי אין לכך כל נפקות. משהונחו לפני הממונה כלל הטענות והעמדות הרלוונטיות להכרעה בהקשר זה, ומשנלקחו בחשבון כל השיקולים הצריכים לעניין, לא קמה אפוא כל עילת התערבות. על כל אלה יש להוסיף כי גם טובולסקי עצמם טענו בתביעה האזרחית השנייה שהגישו, כי מעצם החתימה של הלפרין על מסמך ההתחייבות כלפי הרי זהב, הייתה להם זכות קדימה על פני טובולסקי (פסקה 23 לכתב התביעה). טרם סיום חלק זה אוסיף כי אין לשעות לטענת העותרים כי הלפרין ויתרו על זכויותיהם בנוגע למגרש בכך שנמנעו מלשלם את הסך של 580,000 ש"ח כפי שנקבע בעתירה הראשונה. זאת, לא רק משום שכאמור לעיל, מי שסיכל את התשלום הייתה הרי זהב חרף רצונם ופניותיהם של הלפרין לקידום העניין; אלא גם משום שהלפרין הביאו לידי ביטוי את עמידתם על זכותם בדרך אחרת – הצגת עמדותיהם במסגרת טען הביניים, ובהמשך גם בעתירה השנייה ובתביעה האזרחית השנייה שהגישו טובולסקי. במילים אחרות, התנהלותם של הלפרין העידה בבירור על כך שאין הם מוותרים על המגרש ועל כל טענה העומדת להם בקשר אליו. אדרבה, נראה בעניין זה כי הרי זהב מבקשת בטענותיה לאחוז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד, היא עומדת על כך שיש בהימנעותם של הלפרין מלשאת בתשלום שהתחייבו בו בגדרי העתירה הראשונה משום ויתור על זכויותיהם; מצד שני, היא עצמה זו שמנעה מהם מלשלם לה סכום זה, ופנתה לבית משפט השלום בטען הביניים. זאת אין להלום. תשאל השאלה הרטורית: אם בית משפט השלום אכן היה מחליט בטען הביניים כי על הרי זהב להתקשר בהסכם הפיתוח עם טובולסקי, האם גם אז הייתה הרי זהב עומדת על טענתה כי היה על הלפרין למלא את חלקם על פי העתירה הראשונה? להרי זהב הפתרונים. יתר על כן, נראה כי הלפרין פעלו כפי המצופה מהם. בשים לב לכך שהם מצאו עצמם בדרך ללא מוצא, האפשרות היחידה שנותרה בידיהם הייתה לפנות למתן סעד לבית משפט זה אשר נתן את פסק הדין בעתירה הראשונה, נוכח הפעולה האקטיבית שיצרה הרי זהב שמנעה מבעדם ליישם את אשר נפסק. כך אכן הלפרין עשו – בחלוף שבוע וחצי בלבד לאחר הגשת טען הביניים על ידי הרי זהב, הם הגישו כאמור את העתירה השנייה. עוד אוסיף, כי אין כל בסיס לטענה לפיה היה על הממונה לשמוע עדויות ולקיים "חקירות" בעניין. כאמור, כלל המסמכים והטענות הרלוונטיים הונחו לפני הממונה בהחלטתו, וכן העמדות הכתובות שהתבקשו מהצדדים לקראת קבלת ההחלטה. ככל שמי מהצדדים נמנע מלהעלות טענה כזו או אחרת, אין לו להלין אלא על עצמו. סיכומו של דבר, טענות העותרים בקשר עם הקצאת המקרקעין להלפרין – דינן להידחות. קביעת הוצאות הפיתוח סוגיה נוספת בהחלטתו של הממונה אליה כאמור הופנו חיצים רבים, היא קביעתו לעניין הוצאות הפיתוח המאושרות. הטענות בהקשר זה מבוססות הן על סמכותו של הממונה ליתן קביעה זו, הן על כך שעמדתה של הרי זהב בעניין חישוב הכספים האסורים לא נשמעה והן על החישוב שנערך על ידי משרד הבינוי והשיכון לגופו. גם בעניין זה, בכל הנוגע למישור הסמכות, פסק הדין שניתן בעניין אשכולות נותן מענה מלא לטענות העותרים. לטענת הרי זהב, בפסק הדין בעניין אשכולות נקבע כי עניינן של הרחבות שכבר בוצעו יתברר בהליך אזרחי, ואין הדבר מסור לסמכותו של הממונה. אלא שכאמור לעיל, בעניין אשכולות נקבע מפורשות כי עלויות הפיתוח המאושרות יוגדרו על ידי משרד הבינוי והשיכון, ואף כי במקרים בהם המשרד לא קבע עלויות פיתוח, רשאי הממונה לבדוק זאת בעצמו או בסיועה של חברה חיצונית. אמנם, בית המשפט לא ראה להידרש "להרחבות שכבר בוצעו ולכספים אסורים שכבר נגבו, ומקרים אלה הם עניין להתדיינות אזרחית פרטנית" (פסקה 3 לפסק הדין). אלא שענייננו לא נמנה על אותם מקרים שיש לבררם בהליך אזרחי, שהרי אין חולק כי הכספים האסורים לא שולמו על ידי הלפרין בפועל (וזאת, כאמור, בשל התנהלותה של הרי זהב). משמעות הדבר היא כי הקביעות שניתנו בפסק הדין בעניין אשכולות חלות גם בענייננו, ולא היה כל צורך לפנות להליך אזרחי בנושא. לא למותר להזכיר כי העמדה לפיה שאלת הכספים האסורים אינה מצריכה בירור בהליך אזרחי, הועלתה על ידי הממונה מתחילת הדרך וקיבלה ביטוי מפורש בפסק הדין בעתירה הראשונה כך: "לאור האמור לעיל, ובהינתן שהנושא העקרוני של איסור גביית 'כספים אסורים' בשטחי איו"ש תלוי ועומד כיום בבג"ץ 3378/18, איננו רואים לקבוע מסמרות בנושא זה ורשמנו לפנינו עמדתו של המשיב 1 ולפיה יש תחולה לאיסור וכי ההסכמה דלעיל היא בין העותרים לבין הצדדים האחרים. כן רשמנו לפנינו כי אין בהסכמת המשיב 1 כדי לגרוע מכל זכות העומדת לו, לרבות בדיקה אם נגבו 'כספים אסורים' במקרים אחרים" (פסקה 4; ההדגשות הוספו). ובאשר לטענותיה של הרי זהב המלינה על כך שלא ניתנה לה ההזדמנות להציג את עמדותיה. על דרך הכלל, מלאכת קביעת עלויות הפיתוח המאושרות נעשית כאמור על ידי משרד הבינוי והשיכון על בסיס תכנון מפורט המתקבל מהמועצה האזורית. בעשותו כן, משרד הבינוי והשיכון אינו מקבל מידע או פועל למול היזמים או הקבלנים של השכונות השונות. כפי שהוסבר בתשובת הממונה והמשרד לעתירות, הטעם לכך נעוץ בעובדה שמשרד הבינוי והשיכון מחויב בהוראות חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 ואילו יזמים וקבלנים נבחרים על ידי היישובים בפטור ממכרז. בגין טעם זה לא התבקשה הרי זהב להשמיע דעתה ולא הוצגו לה נתונים עובר לעריכת החישוב וקבלת ההחלטה על בסיסו, ואין בכך כל פגם. למותר לציין כי טענותיה של הרי זהב ועמדתה לעניין הכספים האסורים הובעו במסגרת ההליכים הקודמים שכתבי הטענות בהם הונחו כאמור לפני הממונה. ומכאן לחישוב גופו. כבר במענה לעתירה הראשונה הגיש הממונה אומדן שנערך על ידי משרד הבינוי והשיכון באשר לעלויות הפיתוח המאושרות. הטעם לכך שנערך אומדן בלבד ולא חישוב מדויק, הוא העובדה שהאגודה נמנעה מלפנות למשרד, כמתחייב ממנה, לצורך קביעת עלויות הפיתוח. לקראת קבלת החלטת הממונה הנוכחית פנו הממונה ונציגת המשרד למהנדסת המועצה על מנת לקבל ממנה תכנון מפורט לביצוע שעל בסיסו ניתן יהיה לערוך חישוב מדויק של עלויות הפיתוח המאושרות. אלא שתכנון כאמור לא הועבר. אמנם, המועצה השיבה תחילה כי אין בידה תכניות מפורטות של כפר אלדד, אולם בהמשך היא ציינה כי היא פועלת להשגת התכניות ואף עדכנה כי נקבעה ישיבה להצגת התכניות של כפר אלדד למשרד הבינוי והשיכון. אלא שבפועל התכניות לא הוצגו. בהינתן האמור, האומדן שערך משרד הבינוי והשיכון, אשר התבסס על נתוני התב"ע, על השוואה לשכונה סמוכה ביישוב נוקדים ועל הערכות וכללים בהם עושה משרד הבינוי והשיכון שימוש בקביעת עלויות פיתוח דרך קבע, אינו מגלה עילה להתערבות. מדובר בהחלטה בעלת אופי מקצועי מובהק אשר מתחם ההתערבות בה מצומצם ביותר (ראו והשוו: בג"ץ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (26.11.2012); רע"א 7451/19 עזבון המנוח גבריאל אסולין ז"ל נ' דרויש, פסקה 23 לחוות דעתי (12.10.2020); בג"ץ 6575/20 פרופ' צביקה גרנות נ' ראש הממשלה, פסקה 7 (24.9.2020); בג"ץ 8136/20 י.ג. היכלי מלכות נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (8.12.2020); בג"ץ 6269/12 הנהגת ההורים הארצית נ' שר החינוך, פסקה 16 (29.4.2015)). מכל מקום, לאחר שהועבר למשרד הבינוי והשיכון המידע התכנוני הנדרש לשם חישוב עלויות פיתוח כמקובל, נערך חישוב מחודש על פיו סך עלות הוצאות הפיתוח במגרש עומד על 302,300 ש"ח. גם בכך יש כדי לאיין את טענות העותרים בהקשר זה. לבסוף אעיר, כי לא מצאתי להידרש לטענותיה של הרי זהב לפיהן החלטת הממונה בהקשר זה גורמת לפגיעה חמורה בזכות הקניין שלה, שכן היא ביצעה עבודות פיתוח על יסוד תנאי הסכם עליו חתמה עם האגודה ועל הסכומים שהובטחו לה במסגרתו. כפי שטענו הלפרין ובצדק, טענה זו נטענה בכלליות, מבלי שצורף לעתירה ההסכם עליו התבססה, מבלי שפורטו הסכומים שהובטחו לה לטענתה ומבלי שצוינו הגורמים הרלוונטיים שידעו על קיומו. מזורה של הרי זהב מצוי אפוא באכסניה אחרת אל מול גורמים אחרים. גם טענותיה של הרי זהב כי החלטת הממונה עשויה לגרור אותה לחדלות פירעון לא פורטה ולא גובתה בכל אסמכתא. מכל מקום, אין בטענות מעין אלו כדי להכשיר גבייה של כספים אסורים. הנה כי כן, גם הטענות לעניין חישוב עלויות הפיתוח דינן להידחות. ועדת קבלה בטרם סיום אתייחס בתמצית לטענת העותרים באשר לקביעת הממונה בקשר לקבלת אישור ועדת הקבלה בכפר אלדד. בהקשר זה נטען כי הממונה פטר את הלפרין מקבלת אישורה של ועדת קבלה, וזאת בניגוד לפסק הדין בעניין אשכולות ובניגוד לפסיקת בית משפט זה. גם טענה זו אין לקבל. ראשית, בעניין אשכולות לא ניתנה כל התייחסות לוועדות קבלה או למעורבותן. כמו כן, הממונה לא קבע בהחלטתו כי הלפרין פטורים מקבלת אישורה של ועדת קבלה. כל שנקבע הוא כי "ככל וביישוב נוקדים מספר בתי האב עולה על 400 בתי אב, קבלת בני הזוג הלפרין אינה כפופה לאישור ועדת הקבלה..." (סעיף ז' להחלטה). קביעה זו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 179ג(ב) לתקנון המועצות האזוריות לפיהן "ניתן למנות ועדת קבלה ביישוב קהילתי שמספר בתי האב בו או ביישוב המקורי ובהרחבה יחד אינו עולה על 400". כחריג לכך ניתן להפעיל ועדת קבלה בתחומי אגודה שיתופית שסווגה על ידי רשם האגודות השיתופיות בישראל כ"אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית" הפועלת בתחום ישוב קיים, אולם זאת רק בהתקיים מספר תנאים ובכללם אישור מאת ראש תחום תשתית במינהל האזרחי והכרתה "כאזור בחירה" (סעיף 179ג(ג) לתקנון המועצות האזוריות; ראו גם: בג"ץ 7203/16 רויאל נ' ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות (21.2.2021) אליו הפנו העותרים). עוד חזון למועד אפוא וככל שיתאפשר לאגודה על פי התקנון לקבל מתיישבים על ידי ועדת קבלה או ככל שתקבל את האישורים הנדרשים לכך כפי שטענה בתשובתה לעתירה, ברי כי לא תהיה מנועה מלעשות כן. סיכום לאחר כחמש שנים רוויות הליכים משפטיים הגיעה העת להביא את המחלוקת בין הצדדים לכדי סיום. החלטתו של הממונה, אשר נועדה לתכלית זו אינה מגלה כל עילה להתערבות בית משפט זה. אציע אפוא לחברותיי כי נדחה את העתירות ונחייב את העותרים בכל אחת מהעתירות לשאת בהוצאות הממונה ומשרד הבינוי והשיכון (יחדיו) בסך של 15,000 ש"ח; ובהוצאות הלפרין בסך של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏כ' בסיון התשפ"ב (‏19.6.2022). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21033500_N15.docx לש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1