אנדריי מזדיקוב נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק בג"ץ 3349/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3349/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות העותר: אנדריי מזדיקוב נ ג ד המשיבים: 1. בנק לאומי לישראל בע"מ 2. שר המשפטים עתירה מיום 4.4.05 נגד החלטת בית משפט זה מיום 17.10.04 בתיק רע"א 758/04 ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 11.11.03 ובית משפט השלום בתל-אביב מיום 14.4.01 בשם העותר: עו"ד דויטש יורי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד העותר ורעייתו. ביום 21.5.95 ניתן פסק דין לטובת המשיב בהעדר הגנה. מאוחר יותר, בוטל פסק הדין לבקשת העותר ונתקיים דיון בבקשתו לרשות להתגונן. ב. ביום 16.4.01 דחה בית משפט השלום בתל-אביב (השופטת קוברסקי) את בקשת העותר לרשות להתגונן. טענותיו של העותר לפיהן לא קיבל את המסמכים שנדרשו לו לשם הגנתו לא נתקבלו, וזאת נוכח הימנעותו מפנייה לבא כוח המשיב לשם גילוי מסמכים, דבר שהביא לדחיית הדיון בבקשה פעמיים, ונוכח העובדה כי לא פירט אילו מסמכים דרושים לו. לגופו של עניין קבע בית משפט השלום כי דין הבקשה להידחות בשל היות תצהירו של העותר סתמי וכוללני, וכן הוסיף, כי מחקירתו הנגדית עולה כי הגנתו היא הגנת בדים. ג. ביום 11.11.03 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא גרוס, והשופטות קובו ורובינשטיין) את ערעורו של העותר בפסק דינו סמך בית המשפט המחוזי את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, דחה את טענת העותר לפיה תביעת המשיב לא היתה לסכום קצוב, וקבע כי די במסמכים אשר הוגשו על ידי המשיב כדי למלא את הדרישה לראיה בכתב כמצוות תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ('התקנות'). ד. בקשתו של העותר למתן רשות ערעור בבית משפט זה נדחתה על-ידי השופטת פרוקצ'יה. נקבע, כי טענותיו של העותר, אשר הועלו גם בפני הערכאות הקודמות, אין בהן כדי להצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי, מה עוד שחלק מן הטענות הן טענות עובדתיות, אשר אין מקומן להידון בבית משפט זה. עוד נקבע, כי די בהסכם ניהול החשבון ובדפי החשבון שהוגשו על ידי המשיב כדי לקבוע את חובו של העותר, ועל העותר מוטלת היתה החובה לסתור את נכונות החשבון, ולוא לכאורה, על מנת שתוענק לו הזכות להתגונן. חובה זו, כך נקבע, לא נתמלאה, וטענות העותר לפיהן פעולות בחשבונו נעשו ללא הרשאתו וללא ידיעתו נותרו ללא ביסוס. ה. בעתירה זו, מעבר לחזרה על הטענות שנטענו בפני שלוש הערכאות, מבקש העותר מבית המשפט לקבוע כי תקנה 204 לתקנות היא בלתי חוקתית, כי ההחלטות ופסקי הדין אשר מנעו מן העותר, כנטען, גישה לערכאות השיפוטיות הם בלתי חוקתיים, ולתת צו לבית משפט השלום לדון בעניין בהתחשב בהוראות הקונסטיטוציוניות, כלשונו. לטענת העותר, תקנה 204 לתקנות לפיה "לא יתגונן הנתבע מפני תביעה (בסדר דין מקוצר – א"ר) אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם", נוגדת את סעיפים 3 ו- 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינה עומדת בפסקת ההגבלה בחוק היסוד. זכותו הבסיסית של כל אדם, כך נטען, להשתתף ולהישמע בהליך משפטי המתנהל כנגדו, ותקנה 204 הנזכרת מונעת ממנו זכות זו. בנוסף נטען, כי הנורמה עצמה היא אבסורדית, שכן שלוש ערכאות דנו בשאלה אם לתת לעותר זכות להישמע ולא דנו בעניינו לגופו, כי בתי המשפט לא הגדירו מהי "הגנת בדים", וכמו כן נטען לאי שוויון זכויות בין בנקים ללקוחותיהם. ו. (1) אין בידנו להיעתר לעתירה. לעניין טענות העותר שכבר נטענו בפני הערכאות הקודמות, כבר נפסק פעמים רבות כי אין בית המשפט הגבוה לצדק יושב כערכאת ערעור נוספת על החלטותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ופליליים, ועל הכרעות שניתנו בבתי המשפט הפועלים מכוח חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (ראו בג"צ 11466/03 שטרית נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ואח' (טרם פורסם) (השופטת נאור), והאסמכתאות שם; בג"צ 2722/04 בן ציון נ' נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק ואח' (טרם פורסם)). (2) לא נוכל לקבל גם את טענות העותר ביחס לחוקתיות תקנה 204 לתקנות. מטרת התקנות העוסקות בסדר דין מקוצר היא לייעל את ההליכים, לטובת האינטרס הציבורי בהפחתת העומס על בתי המשפט, וזאת בתנאים המנויים בתקנה 202, אשר מטרתם להבטיח כי זכייתו של התובע בתביעתו לא תיעשה בשרירות ובלא בסיס מוצק להסתמך עליו. יתר על כן, אף במקרים בהם עומדת התביעה בתנאיה של תקנה 202 לתקנות, לא נשללת זכותו של הנתבע להציג את טיעוניו בפני בית המשפט, ויש בידו להגיש בקשת רשות להתגונן, כאמור בתקנה 204 לתקנות. ההסדר "מבוסס על ניסיון החיים, המלמד שברוב המקרים (הללו – א"ר) ... ידו של התובע היא על העליונה, ולפיכך שומה על הנתבע להראות, לכאורה שעניינו יוצא מן הכלל" (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 44, עמ' 38). כפי שנפסק פעמים רבות, די שיראה הנתבע שבידו הגנה אפשרית, ולוא בדוחק, על מנת שתינתן לו רשות להתגונן, ובשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן אין בודקים האם יצליח הנתבע להוכיח את הגנתו, ואין בודקים את טיב ראיותיו: "מטרתו של סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסם) (השופט טירקל); כן ראו ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' .VIDEO (U.K.) LTD, פ"ד מו(2), 273, 277, (הנשיא שמגר); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, 375). הסדרים אלה שנקבעו על ידי מחוקק המשנה ופורשו על ידי הפסיקה, משקפים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין זכות הגישה של הנתבע לבית המשפט, ואין מקום לומר כי הוא אינו מידתי (ראו לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, שם). כפי שנקבע בשלוש הערכאות בהן נדון עניינו של העותר, העותר לא הצליח להראות כי בידו הגנה, ולוא לכאורה, כנגד תביעתו של המשיב, ועל כן בדין נדחתה בקשתו לרשות להתגונן. אין מקום איפוא להידרשות נוספת לכך. (3) באשר ל"הגנת בדים", משמעה כפי שציין בית משפט השלום, כי הוברר לו – לאחר חקירה נגדית – שהטענות שבתצהירו של העותר הן "חסרות שחר"; לעניין "הגנת בדים" ראו ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 322 (הנשיא שמגר), וכן גורן, שם, 383. (4) באשר ליחסי בנק ולקוחותיו, לסוגיה זו שבוודאי אינה מבוטלת, נדרש המחוקק – בין היתר – בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, וכן בית משפט זה לא אחת; אך בענייננו נדרשו שלוש ערכאות למערכת היחסים הספציפית שבין הצדדים וקבעו את שקבעו, ואין איפוא לומר כי לא היה לעותר יומו. (5) כאמור, אין בידינו להעתר לעתירה. ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ניתן היום, י' באייר תשס"ה (19.5.05). _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05033490_T01.docלח מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il