ב"כ היועצת המשפטית לממשלה נ. פלוני

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בע"מ 3347/24 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט י' כשר המבקשת: ב"כ היועצת המשפטית לממשלה נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.4.2024 בעמ"צ 16492-03-24 שניתן על ידי כב' הנשיא משה סובל, כב' השופט העמית דניאל טפרברג וכב' השופטת מרים אילני תאריך הישיבה: כ' באייר התשפ"ד (28.5.2024) בשם המבקשת: עו"ד רות גורדין בשם המשיבים: עו"ד יוסי נקר; עו"ד ורדה ברכה שטיינברג פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא משה סובל, כב' השופט העמית דניאל טפרברג וכב' השופטת מרים אילני) בעמ"צ 16492-03-24 מיום 1.4.2024, שבגדרו התקבל ערעור המשיבים על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת אורית בן-דור ליבל) באמ"ץ 4/24 מיום 28.2.2024, ונדחתה בקשת המבקשת לאישור העברת קטינה למשפחה המעוניינת לאמצה אם תוכרז בת-אימוץ, לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ או החוק). הרקע העובדתי והליכים קודמים המשיבים הם הוריה של הקטינה ל' (להלן: הקטינה), אשר נולדה ביום 3.1.2023, ולמרבה הצער עברה מראשית חייה בין מסגרות אומנה שונות. זאת, בהינתן מצבם הנפשי של המשיבים, המתמודדים עם מחלות נפש שונות, ובכלל זה סכיזופרניה ושמיעת קולות רדיפה. למשיבה 1, אם הקטינה, שני ילדים מנשואיה הקודמים, הגדלים מאז ינקותם באומנת קרובים אצל אימה (להלן: הסבתא). המשיב 2, אב הקטינה, מוכר כנכה צה"ל, בעקבות מחלת נפש אשר התפרצה, באופן טרגי, ביום הראשון לשירותו הצבאי. שני המשיבים אינם עובדים, והם מקיימים את עצמם מקצבאות מאת המוסד הלאומי ומשרד הביטחון. אין חולק כי לעת הזו אין המשיבים יכולים לגדל את הקטינה, הגם שלשיטתם הדבר יתאפשר להם, ככל שיקבלו סיוע כספי מתאים, אשר ייתן בידם את האפשרות לשכור עזרה בתשלום לצורך טיפול בקטינה. בהקשר זה, יצוין כי הוגשה ביום 1.5.2024 עתירה מטעם המשיבים כנגד היועצת המשפטית לממשלה ומשרד הביטחון, הדורשת מן האחרון סיוע כספי משמעותי לצורך גידול הקטינה בשל היות המשיב 2 נכה צה"ל (בג"ץ 3665/24 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה, להלן: עתירת הסיוע). כבר למחרת יום לידתה של הקטינה, נקבע על ידי הצוות הסוציאלי של בית החולים כי המשיבים אינם מסוגלים לטפל בה לבדם. לפיכך, הוחלט על העברת הקטינה לאשפוז סוציאלי, וכן הומלץ על העברתה לאומנת חירום. לאחר שלילת האפשרות להשים את הקטינה באומנת קרובים אצל אחות האם, החליט בית המשפט לנוער (כב' השופט שמעון לייבו) ביום 2.2.2023 על השמתה באומנת חירום (צב"נ 20203-02-23). ביום 3.8.2023, לאחר כחצי שנה בה שהתה הקטינה באומנת החירום, קיבל בית המשפט לנוער (כב' השופט לייבו) את בקשת אחיינית האב (להלן: האחיינית) לשמש כאומנת קרובים עבור הקטינה, והשים אותה בביתה (צב"נ 48319-07-23). לאחר זמן לא רב, החלו להתגלות קשיים משמעותיים מצד האחיינית ובעלה בגידול הקטינה. על כן, ולבקשתם, ביום 9.11.2023 נקטה העובדת הסוציאלית לחוק הנוער בצו חירום שהורה על החזרת הקטינה לאומנת החירום בה היא שהתה קודם לכן. הצו אושר ביום 13.11.2023 על ידי בית המשפט לנוער (כב' השופט לייבו, בצב"נ 4899-09-23). בעקבות זאת, ביום 19.11.2023 המליצה וועדת תכנון-טיפול שהתכנסה בעניינה של הקטינה על פתיחה בהליך אימוץ של הקטינה והעברתה מאומנת החירום למשפחת אומנה, אשר תסכים לאמצה אם תוכרז בת-אימוץ (נספח 38 לבקשת רשות הערעור. להלן: המלצת ועדת התכנון-טיפול). עוד יצוין, כי בממצאי אבחון פסיכולוגי שנערך לקטינה ביום 4.12.2024 (נספח 41 לבקשת רשות הערעור. להלן: האבחון הפסיכולוגי) עלה כי היא בפיגור התפתחותי של כ-4 חודשים בתחום המוטוריקה הגסה, והומלץ לצמצם את זמנה במסגרת ביתית זמנית, כדוגמת אומנת החירום בה היא נמצאת כעת, ולהחליט במהירות בנוגע למסגרת ביתית קבועה עבורה. ביום 4.2.2024, לאחר שנמצאה משפחה אשר הביעה את כוונתה לאמץ את הקטינה אם תוכרז כבת-אימוץ (להלן: המשפחה המעוניינת לאמצה), הגישה המבקשת, היועצת המשפטית לממשלה, בקשה להעברת הקטינה למשפחה זו עוד בטרם תוכרז הקטינה בת-אימוץ. זאת, לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, המאפשר בנסיבות חריגות, באישור בית משפט, להשים קטין במשפחה המעוניינת לאמצו, בטרם הוכרז הקטין כבר-אימוץ (להלן: הבקשה להעברת הקטינה). ביום 28.2.2024, החליט בית המשפט לענייני משפחה על קבלת הבקשה להעברת הקטינה. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי ישנן ראיות לכאוריות השוללות את מסוגלות המשיבים לגדל את הקטינה, עקב התמודדותם עם מחלות נפש, וכי למעשה אף הם ובני משפחתם אינם חולקים על כך. בקביעה זו הסתמך בית המשפט על כך שהמשיבים לא ערערו על פסקי הדין השונים שהוציאו את הקטינה ממשמורתם, על עדויותיהם בהליך שהתנהל בפניו ועל הוצאת ילדיה של המשיבה מנישואיה הקודמים ממשמורתה. כמו כן, נקבע כי הותרת הקטינה באומנת החירום עד לתום הדיון בבקשת האימוץ תגרום לה נזק, שכן מדובר באומנה זמנית בלבד אשר תקופת שלושה החודשים שהקציב לה המחוקק (לפי סעיף 62 לחוק אומנה לילדים, התשע"ו-2016 (להלן: חוק האומנה)) כבר חלפה. זאת, במיוחד לנוכח המעברים הרבים שחוותה הקטינה והיקשרותה הנוכחית למסגרת אומנת החירום, אשר בהיותה זמנית בהכרח תנותק בהמשך, ובהתחשב בהמלצת האבחון הפסיכולוגי על צמצום שהות הקטינה במסגרת ביתית זמנית. על כן, הורה בית המשפט לענייני משפחה על העברת הקטינה למשפחה המעוניינת לאמצה, תוך שהתנה את ביצוע ההעברה בפועל בהגשת בקשה להכרה בקטינה כבת-אימוץ – בקשה אשר אכן הוגשה ביום 3.3.2024 (להלן: הבקשה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ). ביום 7.3.2024, הגישו המשיבים ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 13.3.2024, עיכב בית המשפט המחוזי את החלטת בית המשפט לענייני משפחה עד למתן החלטה אחרת. ביום 1.4.2024, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוצגו נימוקים משכנעים לכך שהמקרה נמנה על "המקרים החריגים ביותר" (עמ' 6 להחלטת בית המשפט המחוזי) בהם ניתן להשתמש בסעיף 12(ג) לחוק האימוץ, ולכן יש להעדיף את השארת הקטינה באומנה זמנית, ולהחיש ככל שניתן את ההליך המשפטי שיכריע על הכרזתה כבת-אימוץ. בית המשפט המחוזי סיפק שני טעמים להכרעתו. ראשית, נקבע כי הנזקים ששיער בית המשפט לענייני משפחה שייגרמו לקטינה עקב הישארותה באומנת החירום אינם עולים בקנה אחד עם האבחון הפסיכולוגי שנערך לה, בו לא הומלצה הוצאה דחופה של הקטינה מאומנת החירום, ואף הודגש כי פעולות אם אומנת החירום משפרות את מצב הקטינה. שנית, נקבע כי ככל שלא נשללה היתכנותה של תכנית מתאימה שתאפשר למשיבים לגדל את הקטינה, אין הצדקה בהשמתה במשפחה המעוניינת לאמצה מפאת הסיכון שהתקשרותה אליהם תמנע את שובה לחיק משפחתה הביולוגית. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. בקשת רשות הערעור דנן וההליך בבית משפט זה לעמדת המבקשת, בקשתה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן מדובר ב"דיני נפשות כפשוטם" (סעיף 53 לבקשת רשות הערעור). בגוף בקשתה, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כאשר קבע כי עניינה של הקטינה אינו בא בגדרי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. לפי הנטען, עיון בסעיף החוק מעיד כי המחוקק פירש את טובת הילד כזכותו לבית קבוע ויציב, אף בטרם הכרזתו כבר-אימוץ. זאת, בפרט לאור תיקון החוק בשנת 2010 ודברי ההסבר לו, לפיהם ניתן למסור את הילד למי שמסכימים לאמצו אף במקרים שאינם דחופים ומחויבים מכורח הנסיבות, כל עוד ישנן נסיבות המצדיקות זאת. עוד טוענת המבקשת, כי למרות שאכן נפסק כי שימוש בסעיף 12(ג) לחוק יעשה במקרים חריגים ביותר, המקרה שלפנינו הוא דוגמא מובהקת למקרה שכזה. זאת, לאור מסכת האירועים המורכבת שעברה על הקטינה מראשית חייה, הכוללת ארבעה מעברים בין מסגרות שונות, והישארותה באומנת חירום יותר משישה חודשים, באופן המנוגד לסעיף 62 לחוק האומנה. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא בחן לעומק את קביעות בית המשפט לענייני משפחה לעניין הראיות הלכאוריות להיעדר יכולת המשיבים לגדל את הקטינה. לבסוף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התחשב בעמדת גורמי המקצוע בעניינה של הקטינה. בהקשר זה, מצרפת המבקשת תסקיר מעודכן בנוגע לקטינה מיום 15.4.2024 שנערך על ידי עובדת סוציאלית לחוק האימוץ, בו היא ממליצה על השמתה של הקטינה במשפחה המעוניינת לאמצה (נספח 4 לבקשת רשות הערעור. להלן: התסקיר המעודכן). ביום 6.5.2024, השיבו המשיבים לבקשת רשות הערעור. בפתח תשובתם, הם טוענים כי בקשת רשות הערעור אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן היא לא מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או מעלה חשש לעיוות דין. לגופן של הטענות המועלות בבקשת רשות הערעור, טוענים המשיבים כי סיכויי הבקשה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ קלושים ביותר. זאת, מפני שהמשיב 2, כנכה צה"ל, זכאי לעזרה שיקומית ברמה הגבוהה ביותר, וכי יש להניח שבעקבות עתירת הסיוע שהגיש יוענק לו סיוע כלכלי, אשר יאפשר לו לגדל את הקטינה. לטענתם, כל סיוע הפחות מכך יפר את זכותו כהורה בעל מוגבלות. בהמשך לכך, נטען כי המשיבים מעוניינים לגדל את הקטינה ומסוגלים להעניק לה את החום והקשר המשפחתי לו היא זקוקה. לחילופין, נטען כי לא נבדקו כדבעי חלופות לאומנת קרובים, כגון אחות המשיבה (דודתה של הקטינה). כמו כן, טוענים המשיבים, תוך הסתמכות על בע"מ 5620/22 היועצת המשפטית לממשלה נ' פלוני, פסקה 23 (27.12.2022) (להלן: בע"מ 5620/22), כי אין להתחשב במסגרת סעיף 12(ג) לחוק בעיקרון "טובת הילד", שכן זה כבר מוזג לתוך תכלית "מניעת הנזק לילד" המצוינת במפורש בסעיף. לפיכך, משנטען כי אין כל דחיפות או מצב חירום שבו נגרם נזק לקטינה, ענייננו אינו נכנס בגדרי סעיף 12(ג) לחוק. כראיה לכך, נטען כי במשך שלושה חודשים מאז שהועברה הקטינה לאומנת חירום לא הוגשה בקשה להכרזתה כבת-אימוץ. באשר לתסקיר המעודכן, המשיבים מתנגדים לצירופו, שכן הוא לא הוגש לאף אחד מבתי משפט קמא, ולכן, לפי תקנה 134(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), לא ניתן לצרפו לבקשת רשות הערעור. ביום 28.5.2024, קיימנו דיון בנוכחות הצדדים ובדלתיים סגורות, במהלכו הצדדים שטחו בפנינו בעל פה את טיעוניהם, אשר חזרו על עיקרי טיעוניהם שבכתב (להלן: הדיון). דיון והכרעה  לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב, על כלל מוצגיהם ונספחיהם, בהכרעות בתי המשפט קמא, ומששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, סברתי, וכך גם אציע לחבריי, כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ומשנדון בה כערעור – לקבלו. אסביר את עמדתי. כידוע, רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן במשורה ובמקרים חריגים, כאשר הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית, פסקה יז (23.6.2009)) או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (בע"מ 2780/12 פלוני נ' פלוני, פסקה 11 (5.6.2012); בע"מ 7051/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (22.5.2019)). לצד זאת, במקרים העוסקים באימוץ, נוקט בית משפט זה במידה מקלה יותר (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 (22.4.2009); ראו והשוו בע"מ 3039/12 פלונית נ' משרד הרווחה, פסקה 5 (19.4.2012)), לפיה יש להעניק רשות ערעור כאשר מדובר בהכרעה הרת גורל עבור הקטין או הקטינה (בע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני, בפסקה 26 (2.10.2008); ראו גם בע"מ 856/23 אלמונית נ' פלונית, פסקה 40 (6.3.2023)). בהתחשב בעובדות שתוארו לעיל, ברי כי כזה הוא המקרה שלפנינו. בהתאם לכך, סברתי כי יש להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור, ולדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה, מכוח סמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, מעתה תכונה המבקשת – המערערת. אפתח בעניין התסקיר המעודכן, ואומר כי לא מצאתי כל פסול בצירופו לבקשת רשות הערעור. בהליכים הנוגעים לחוק האימוץ הדין מאפשר, ולעיתים אף מחייב, הגשת תסקיר עדכני מטעם עובד סוציאלי, אשר לא עמד בפני בתי המשפט קמא (ראו סעיף 62(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, וכן דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד סד(3) 356, 384 (2011)). ואכן, כדבר שבשגרה מוגשים תסקירים עדכניים הנוגעים לקטינים בהליכים כגון אלו (ראו, למשל, בע"מ 5807/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (26.9.2010); בע"מ 791/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 6-4 (1.3.2020)). על כן, צירוף התסקיר המעודכן נעשה כדין ושומה עלינו להתחשב בו בהכרעתנו. וכעת, לגופו של עניין. כבר בראשית הדברים חשוב להבהיר את המובן מאליו, החלטתנו בשלב זה אינה עוסקת בבקשה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ, אלא בבקשה להעברת הקטינה, ובה בלבד. זאת ועוד, במהלך הדיון לפנינו הבהירה באת-כוח המערערת כי היענות לבקשתה, והשמת הקטינה בבית המשפחה המעוניינת לאמצה, לא תהווה כל שיקול במסגרת הבקשה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ – בקשה אשר תוכרע על פי השיקולים הנוגעים להתקיימות העילה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ (במקרה דנן, העדר מסוגלות הורית), ועל פיהם בלבד. עוד נמסר כי מצב הדברים ביחס לקטינה הובהר למשפחה המעוניינת לאמצה, וכי היא מבינה זאת היטב, ונתנה את הסכמתה לכך (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 2 שורות 33 – 36). ממילא יובן כי עסקינן אך רק בשאלת המקום בו תשהה הקטינה בתקופת הביניים בה מתנהל הליך האימוץ בעניינה – שאלה אשר בשל גיל של הקטינה יש לה חשיבות רבה בהליכי התפתחותה, אך אין בה כדי להשפיע לכאן או לכאן על ההכרעה בבקשה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ. הבקשה להעברת הקטינה הוגשה כאמור לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, אשר בחלקו המהותי (סעיף 12(ג)(1) לחוק) קובע כדלהלן: "ראה עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ שהדבר מוצדק כדי למנוע נזק לילד, רשאי הוא, אף בלא הסכמת ההורים או הכרזה על הילד כבר-אימוץ, לקבוע את מקום הימצאו של הילד או למסרו למי שהסכים לקבלו לביתו, לרבות למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו; פעולה כאמור טעונה את אישור בית המשפט". על מנת לאשר העברת קטינה למשפחה המעוניינת לאמצה לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, על בית המשפט לבחון את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: התנאי החקיקתי, לפיו המעבר מוצדק "כדי למנוע נזק לילד" (יצוין כי תנאי זה הוא ריכוך של התנאי הנוקשה שנהג עד 2010, לפיו נדרש "שהמקרה אינו סובל דיחוי והנסיבות מחייבות זאת"), והתנאי שנוסף בפסיקה, לפיו יש להשתכנע כי הונחה תשתית לכאורית מספקת להכרזת הילד כבר-אימוץ (ע"א 3236/90 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(3) 460, 472 (1991) (להלן: עניין פלונים); עמ"צ (מחוזי תל אביב-יפו) 47475-02-21 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (22.3.2021)). אתחיל דווקא בבחינת התנאי האחרון. השתכנעתי כי אכן קיימות במקרה שלפנינו ראיות לכאורה התומכות ברמה הדרושה באפשרות כי הקטינה תוכרז כבת-אימוץ, וזאת לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, המאפשר הכרזה שכזו במקרה ש"ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו" (להרחבה ביחס לעילה של העדר מסוגלות הורית ראו בע"מ 7204/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 (22.2.2011); בע"מ 2709/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה משרד הרווחה, פסקה 11 (7.5.2017)). בנסיבות המקרה, סבורני כי ישנה הסתברות משמעותית, החוצה את הרף הנדרש, כי לאור ראיות לכאוריות אלה ייקבע שהמשיבים אינם מסוגלים לטפל כראוי בקטינה. זאת, בהינתן המצב הנפשי של המשיבים, אשר מנע מהם למעשה לגדל את הקטינה מאז שנולדה ובמשך כמעט שנה וחצי. כמו כן, בהליכים הקודמים, ובשונה מהליך זה, המשיבים אף הצהירו בעצמם כי הם אינם מסוגלים לגדל את הקטינה (ראו פסקאות 15 ו-22 להחלטת בית המשפט לענייני משפחה). גם הימצאות ילדיה הקודמים של המשיבה מחוץ למשמורתה מהווה אינדיקציה לכאורית להיעדר מסוגלותה לתפקד כאם הקטינה (ראו בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פסקה 16 (10.8.2005); בע"מ 1906/17 פלוני (קטין) אפוטרופא לדין נ' פלונית, פסקה 7 (6.4.2017)). המשיבים, כנזכר, מתמקדים בסיפא של סעיף 13(א)(7) ("על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל [...]") וטוענים כי עתירת הסיוע שהגישו לאחרונה תספק להם עזרה אף למעלה מן המקובל, עקב נכותו של המשיב 2, אשר תאפשר להם לדאוג כראוי לקטינה. לטעמי, ואיני מחווה כל דעה לגופה של עתירת הסיוע ולסיכויי הצלחתה, הראיות שהועמדו לפנינו חוצות את הרף הנדרש גם בהינתן עתירה זו. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהסיוע אליו מתייחס סעיף 13(א)(7) לחוק נועד "להיטיב את רמת מסוגלותו של ההורה עצמו" (ע"א 3554/91 אלמונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (9.10.1991); ראו גם ע"א 594/84 פלונית נ' לשכת העבודה והרווחה, פ"ד לט(2) 570, 573 (1985)), בעוד שלפחות במידה מסוימת המשיבים מתייחסים לסעד שיתקבל מעתירתם כסיוע חיצוני להם, בדמות "מטפלת" או השמת הקטינה באומנת קרובים (ראו סעיפים 19-17 לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור וסעיף 74 לעתירת הסיוע). זאת ועוד, סיכוייה של עתירת הסיוע אינם ברורים, ובוודאי שלא ניתן לקבוע בשלב זה כי יינתן למשיבים סיוע כספי נוסף לצורך גידול הקטינה, וכי היקפו יהיה כזה שיאפשר למשיבים הלכה למעשה את גידול הקטינה. בהינתן כל אלה, סבורני כי הועמדה על ידי המערערת תשתית לכאורית מספקת להכרזת הקטינה כבת-אימוץ. למען הזהירות, והגם שהדברים ברורים מאליהם, אציין ברחל בתך הקטנה כי מדובר במסקנה לכאורית בלבד, ואין בכך כדי לטעת מסמרות ביחס לבקשת ההכרזה על הקטינה כבת-אימוץ. באשר למניעת הנזק לקטינה, אני סבור כי העברת הקטינה למשפחה המעוניינת לאמצה מקיימת תנאי זה. אקדים ואדגיש, כי בשלב הנוכחי עלינו לבחור בין שתי אפשרויות בלבד: השארת הקטינה במסגרת אומנת החירום שבה היא חוסה כעת; והעברתה לאומנה במשפחה המעוניינת לאמצה. שתי אלה הן האפשרויות הראליות היחידות העומדות כרגע לפנינו. אומנם, באי-כוח המשיבים הצהירו כי המשיבים מעוניינים לגדל את הקטינה, למרות עמדתם בהליכים קודמים, אך גם הם מודים כי אין באפשרותם לעשות כן במצב הדברים הנוכחי, וגם אם משאלתם תתאפשר בעתיד, ככל שעתירת הסיוע תתקבל, בעת הזו אפשרות זו אינה מונחת על השולחן. אפשרות נוספת לה טענו המשיבים היא העברת הקטינה לאומנת קרובים אצל אחות המשיבה. ואולם חלופה זו, אשר נפסלה בעבר על ידי בית המשפט לנוער, מעוררת קושי ניכר לגופה (המדינה טענה כי אחות המשיבה סמוכה על שולחן הסבתא, שכאמור כבר מגדלת את שני ילדיה של המשיבה 1 מנשואיה הקודמים), ועל כל פנים גם היא אינה חלופה מעשית וישימה בטווח הקרוב. בהכרעה בין שתי האפשרויות שהוצגו, השמת הקטינה במשפחה המעוניינת לאמצה עדיפה, שכן היא תמנע ממנה נזק שיגרם לה מהישארותה באומנת החירום. זאת, עקב שהותה הממושכת במסגרת זו, שהינה זמנית באופיה. יש לזכור, כי הקטינה נמצאת באומנת החירום הנוכחית, זו הפעם השנייה, והשמתה הנוכחית נמשכת כבר למעלה מ-6 חודשים, בניגוד לעמדת המחוקק כי אומנת חירום "[...] לא תעלה על שלושה חודשים" כאשר ניתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך תקופה זו לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים נוספים" (סעיף 62 לחוק האומנה). לא בכדי קצב המחוקק תקופה קצרה לאומנת החירום. אומנת החירום, כפי שמעיד עליה שמה, היא מסגרת זמנית, לתקופת זמן קצרה. היא לא נועדה, ולא הותאמה, לשמש כפתרון לתקופה העולה משמעותית על זו שקצב המחוקק. ודוק, גם אם נניח כי ניתן לחרוג ממגבלת חצי השנה במקרים יוצאי דופן, עדיין אין בכך כדי לשנות מיעודה וטיבה של המסגרת האמורה. מכאן שהקטינה תיאלץ בהכרח, במוקדם או במאוחר, לעזוב אותה, ולנתק את הקשר המתהדק הנוצר בינה לבין ההורים האומנים באומנת החירום. הגבלת זמן השהות במסגרת זו מונעת את העמקת הקשר אשר סופו בוודאי להתנתק. לפיכך, להערכת גורמי המקצוע, בה לא ראינו כל מקום להתערב, הישארותה הממושכת של הקטינה באומנת החירום גורמת לה נזק (וראו לעניין זה פסקה 4 לתסקיר המעודכן). כמו כן, מטבע הדברים, אומנת החירום לא מותאמת לטפל בקטינה למשך זמן רב יותר מהקבוע בחוק. ניתן להצביע על אי-רישומה של הקטינה למעון יום במסגרת אומנת החירום, עקב הציפייה ששהותה לא תעלה על המותר לפי חוק (פסקה 4 לתסקיר המעודכן), כדי להמחיש את הנזקים הנגרמים לה מעובדה זו. על כל זאת יש להוסיף, כי הקטינה שהתה באותה אומנת החירום חצי שנה נוספת לפני השהות הנוכחית, כך ששהותה הכוללת במסגרת זמנית זו, כשנה, נפרשת על פני מרבית משך חייה. מטעמים אלו, ונוספים, אוחזים בתוקף כל הגורמים המקצועיים המטפלים בקטינה מטעם המדינה בדעה כי יש להעביר את הקטינה למסגרת קבועה, כפי שניתן לראות בתסקיר המעודכן, באבחון הפסיכולוגי ובהמלצת ועדת התכנון-טיפול. לעמדתם המקצועית של גורמים אלה, האמונים על הטיפול במקרים מסוג זה, יש ליחס משקל משמעותי. על כן, ההערכה המקצועית אשר צריכה לשמש מצע להכרעתנו היא שמעבר הקטינה למשפחה המעוניינת לאמצה, הערוכה לקלוט אותה לזמן ממושך יותר, ולו עד להכרעה בשאלת הכרזתה כבת-אימוץ (אשר יכולה להתארך עד כדי חודשים ארוכים. ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 3, שורה 35), צפויה למנוע ממנה את הנזק הנגרם לה משהותה הנוכחית באומנת החירום. אגב כך, אעיר כי אין נפקות בענייננו לשאלה, שהועלתה על ידי המשיבים תוך הפנייה לבע"מ 5620/22, האם במסגרת סעיף 12(ג) לחוק האימוץ יש להשתמש בעיקרון "טובת הילד" או שמא עיקרון זה מגולם בתכלית מניעת הנזק לילד הנקובה בסעיף. בין כך ובין כך נגיע למסקנה כי במקרה שלפנינו יש להעביר את הקטינה למשפחה המעוניינת לאמצה. סיכומם של הדברים – אין חולק כי בסעיף 12(ג) לחוק האימוץ יש לעשות שימוש זהיר מאד, וככלל יש להעדיף את מסירת הקטינה לאומנה זמנית, ולהאיץ ככל הניתן את הטיפול בהליך האימוץ (ראו דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה - משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ' פלונית, פסקה 38 (23.12.2013)). עם זאת, בנסיבות הייחודיות שנוצרו בעניינה של הקטינה בה עסקינן, החלופה הנוכחית בה היא מצויה, מפאת טיבה וטבעה, אינה בת קיימא, אלא פתרון חירום המיועד לתקופה שכבר מוצתה. במצב הדברים האמור, ובהינתן האפשרות הממשית בעליל, גם אם לא הוודאית, שהקטינה תוכרז כבת-אימוץ, מתקיימים שני התנאים להפעלת סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, ומתבקש להבנתי להורות מכוחו על העברת הקטינה למשפחה המעוניינת לאמצה. סוף דבר: אציע לחבריי להעניק למערערת רשות ערעור, ולאחר דיון בבקשתה כערעור – לקבלו, במובן זה שנחזיר את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה על כנה, ונורה על העברת הקטינה למשפחה המעוניינת לאמצה, וזאת בתנאים שקבע בית המשפט לענייני משפחה. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏כ"ה באייר התשפ"ד (‏2.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24033470_Y05.docx אד מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1