נוקדים (אל-דוד) שכפר שיתופי בע"מ נ. ראש המנהל האזרחי באזור י

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3347/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון העותרת: נוקדים (אל-דוד) כפר שיתופי בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. ראש המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון 2. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 3. חקל – ברית להגנה על זכויות אדם 4. נאג'י עלי רראשיד זיר 5. מחמד מפיד מחמד אחמד זיר 6. טאלב יוסף חליל זיר 7. אחמד עלי מחמד זיר 8. עאדל מחמוד מוסטפא אל זיר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד צפנת נורדמן בשם משיבים 2-1: עו"ד רן רוזנברג; יונתן סיטון בשם משיבים 8-3: עו"ד קמר משרקי-אסעד פסק-דין השופט ד' מינץ: עניינה של העתירה בבקשת העותרת כי נוציא מלפנינו צו על תנאי המורה למשיבים 2-1 לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטת המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן: המינהל האזרחי או המינהל) להכיר בזיקתם של משיבים 7-4 למקרקעין המצויים בלב היישוב נוקדים. כן מבוקש כי נורה על "ביטול עיגונה" של ההחלטה האמורה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 29.6.2016 בעתירה אחרת שעסקה במקרקעין. הרקע לעתירה במוקד העתירה מקרקעין המצויים בחלקה הדרומי של מובלעת התחומה באדמות מדינה מוכרזות בתחומי היישוב נוקדים (להלן: המקרקעין). החל משנות התשעים של המאה הקודמת, לאחר הקמת היישוב נוקדים, התנהלו בין הצדדים מספר הליכים משפטיים שעניינם בשאלת זיקתם של משיבים 8-4 ובני משפחתם למקרקעין ובאפשרות גישתם אליהם (יוער כבר עתה, כי חלק מההליכים לא כללו את משיב 8 אך למען הנוחות, וחרף טענות העותרת בעניין זה, משיבים 8-4 יכונו להלן: המשיבים). במסגרת ההליכים האמורים הוגשה בשנת 2014 עתירה לבית משפט זה נגד גורמים שונים ובכללם העותרת ומשיבים 2-1 (להלן: משיבי המדינה), בה העלו המשיבים טענות באשר לזכותם לגישה למקרקעין לצרכי חקלאות (בג"ץ 8723/14; להלן: העתירה משנת 2014). טענותיהם התבססו, בתמצית, על הסכמות שגובשו בין הצדדים בעתירה קודמת משנת 1995, לפיהן העותרת תאפשר את כניסתם של המשיבים למקרקעין. במסגרת תגובתם המקדמית לעתירה משנת 2014 הכירו גורמי הביטחון והמינהל האזרחי בזיקה של המשיבים למקרקעין. זאת בהתבסס על טענות המשיבים האמורים לעיבוד וחזקה במקרקעין, המגובות בנסחי מס רכוש שהוגשו ללשכת רישום מקרקעין במינהל האזרחי במסגרת פניות קודמות. ביחס לנסחי מס הרכוש צוין כי נערכה השוואה בין השמות המופיעים עליהם לבין שמותיהם של המשיבים, וכי על אף שהם לא מלווים במפה המאפשרת לעמוד על מיקום השטח אליו הם מתייחסים במדויק, לא ניתן לשלול כי הם אכן מתייחסים למקרקעין. על רקע האמור, בפסק דין מיום 29.6.2016 נקבע כי בהינתן ההסכמה של גורמי הביטחון והמינהל האזרחי לזכויות המשיבים במקרקעין, ובהיעדר מחלוקת בעניין, יש לאפשר להם לעבד את אדמתם. בחלוף מספר שנים הגישו המשיבים עתירה נוספת לבית משפט זה בנוגע למקרקעין, שגם היא הופנתה בין היתר נגד העותרת ומשיבי המדינה (להלן: בג"ץ 8182/21). באותה עתירה התבקשו סעדים שתכליתם לאפשר למשיבים גישה למקרקעין, להרוס בניה בלתי חוקית שהוקמה בהם ולמנוע פלישה אליהם. במהלך דיונים שהתקיימו בעתירה ההיא הבהירו גורמי הביטחון והמינהל האזרחי כי בכוונתם לפעול לפינוי המקרקעין ולהבטחת גישת המשיבים אליהם, ובהתאם לכך הורה להם בית משפט זה להגיש הודעות משלימות בדבר הצעדים שננקטו ושבכוונתם לנקוט. בעוד בג"ץ 8182/21 תלוי ועומד, ביום 5.2.2023 פנתה העותרת למינהל האזרחי בדרישה לבחון מחדש את החלטתו להכיר בזיקתם של המשיבים למקרקעין. במכתב נטען כי לא היה מקום להכיר בזיקה של המשיבים למקרקעין מבלי שהציגו כל ראיה לכך שהשטח שהם טוענים לבעלות בו הוא דווקא המקרקעין המצויים בלב היישוב נוקדים, ומבלי שהוצגה ראשית ראיה לכך שהם בעלים של שטח כלשהו באזור או בעלי זיקה אמיתית אליו. נטען כי התנהלות המינהל היא חמורה ביותר, שכן מכוחה נמסרו למשיבים מקרקעין שהם אדמות מסוג מוואת השייכות למדינה. לאור פניית העותרת למינהל האזרחי המתוארת לעיל, ביום 22.2.2023 הודיעו גורמי הביטחון והמינהל במסגרת בג"ץ 8182/21 כי בכוונתם לבחון את הפנייה טרם קבלת החלטה בדבר פינוי הפלישה. ואולם בהמשך, בהודעת עדכון מיום 24.4.2023 מסרו גורמי הביטחון והמינהל כי פינוי הפלישה מהמקרקעין הושלם וכי פניית העותרת נבחנה טרם ההחלטה לממש את דרישת הפינוי, הגם שטרם נשלח לעותרת מענה רשמי. במקביל לכך, ביום 23.4.2023 שלחה העותרת מכתב נוסף למינהל, בו הלינה על כך שננקטו פעולות במקרקעין בטרם קיבלה מענה לפנייתה ודרשה לקבל מענה בהקדם האפשרי; ובחלוף כשבוע, משטרם קיבלה מענה לפנייתה למינהל, הגישה העותרת עתירה זו. טענות הצדדים בפתח העתירה ציינה העותרת כי לאחרונה התקבל בידיה מידע חדש ובעל חשיבות מכרעת, הנוגע לשינוי מדיניות המינהל האזרחי. על פי הטענה, במסגרת אותו שינוי התקבלה עמדתה העקרונית של העותרת לפיה משלא ניתן לרכוש בעלות פרטית באדמות מסוג מוואת, יש לבחון את סוג הקרקע ומעמדה בטרם הכרה בזיקה. לגישת העותרת, מדיניות זו משנה את עמדת המינהל האזרחי בענייננו, אשר הכיר בזיקתם של המשיבים למקרקעין שהם אדמות מסוג מוואת, וזאת תוך הסתמכות על מצג מטעה של המשיבים האמורים מבלי שנערכה בחינה עצמאית בעניין. העותרת הרחיבה בעתירה על אודות סיווג המקרקעין, וצירפה חוות דעת אדריכל לתמיכה בטענותיה לגבי הסיווג האמור (להלן: חוות הדעת). עוד חזרה העותרת על הטענות בפנייתה המוקדמת, לפיהן המינהל האזרחי הכיר בזיקת המשיבים למקרקעין על סמך תשתית ראייתית חסרה ובלתי מהימנה, ומבלי שהוצגו לפניו תימוכין לכן שהשטח שבו הם טוענים לבעלות הוא דווקא המקרקעין שבמוקד העתירה המצויים בתוך היישוב נוקדים. נטען כי על רקע כל האמור, ההכרה בזיקתם של המשיבים האמורים למקרקעין ניתנה בחוסר סמכות ולוקה בחוסר סבירות קיצוני. משיבי המדינה טענו בתגובתם כי העתירה לוקה בפגם מהותי של אי-מיצוי הליכים. זאת שכן טענת העותרת לפיה המקרקעין הם אדמות מסוג מוואת השייכות למדינה כך שלא ניתן לקנות בהם חזקה מכוח עיבוד נטענה לראשונה במסגרת העתירה; וגם חוות הדעת נכללה בעתירה לראשונה מבלי שהובאה קודם לכן לפני גורמי המשיבים במסגרת פניותיה. כמו כן צוין כי ביום 10.8.2023 השיב המינהל האזרחי לפניות העותרת, ומשעה שטענותיה זכו למענה מפורט, באופן המשנה את המסד העובדתי והמשפטי, העתירה במתכונתה הנוכחית אינה מעודכנת ודינה להימחק. לעמדת משיבי המדינה, ככל שתשובת המינהל האזרחי אינה לרוחה של העותרת, עליה למצות הליכים מולם ורק לאחר מכן תוכל להגיש עתירה חדשה בגין ההחלטה העדכנית. יצוין כי לתגובת משיבי המדינה צורף מענה המינהל האזרחי מיום 10.8.2023 בו נכתב, בתמצית, כי עניינם של המקרקעין נדון בשורה של הליכים שהעותרת הייתה צד להם; בהם היא אף הסכימה כאמור לאפשר את כניסת המשיבים למקרקעין, וכי עמדת המדינה באותם הליכים נסמכה על בדיקה של גורמי המקצוע הרלוונטיים בהתאם לדין ולנהלים המקובלים. באשר לסיווג המקרקעין כאדמת מוואת צוין כי אף אם נכונה טענתה הכללית של העותרת שלא לוותה בהסבר, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שמדובר באדמת מוואת שהוחייתה כדין, וקיימות אינדיקציות העשויות ללמד על הסכמת הרשויות לעיבוד הקרקע. באשר לזיקה הקונקרטית של המשיבים למקרקעין צוין כי ברמת הבחינה המינהלית הנדרשת, המשיבים הם בעלי זיקה למי שהוכרו כמחזיקים במקרקעין עוד בתקופת השלטון הירדני באזור, ומכל מקום זיקתם אינה נופלת מזיקת העותרת. בתגובת המשיבים (אליהם הצטרף משיב 3) לעתירה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי הכבד בהגשתה. מעמד המקרקעין כפרטיים וזכויות המשיבים בהם ידועים לעותרת מזה שנים רבות, בין היתר נוכח ההליכים המשפטיים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, וחרף זאת עד עתה היא לא מצאה לנכון להעלות כל טענה בעניין. נוסף על האמור נטען כי יש לדחות על הסף את העתירה גם מחמת השתק וסופיות הדיון, שכן שאלת הזיקה של המשיבים למקרקעין כבר הוכרעה כאמור בעתירה משנת 2014 שהעותרת הייתה צד לה; בשל היעדר תשתית עובדתית מתאימה המצדיקה התערבות בהחלטות מקצועיות של גורמי המינהל האזרחי; ומאחר שהעותרת נעדרת כל מעמד בעתירה. עוד הוסיפו המשיבים כי דין העתירה להידחות גם לגופה בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתם המקצועית של משיבי המדינה בדבר מעמד המקרקעין, בדבר זיקתם הקניינית של המשיבים למקרקעין ובדבר זכותם לעשות שימוש במקרקעין מכוח זיקה זו. בתשובת העותרת לתגובות המשיבים היא חזרה על טענותיה והוסיפה כי הימנעות משיבי המדינה מלהתייחס לטענותיה לגופן מוכיחה כשלעצמה כי הצדק עמה. בהתייחס לטענות הסף שהעלו משיבי המדינה הודגש כי אין במענה מטעם המינהל האזרחי כדי לשנות את המסד העובדתי והמשפטי של העתירה, וכי הם מושתקים מלטעון לאי-מיצוי הליכים שעה שהמענה לפניות העותרת ניתן בחלוף כחצי שנה מפניות העותרת. בהתייחס לטענות המשיבים צוין כי גם הם התחמקו ממתן מענה לשאלת קיומה של זיקה אישית שלהם למקרקעין; כי טענת השיהוי שהעלו מתעלמת משינוי המדיניות שחל במינהל האזרחי בכל הנוגע לבחינת סוג הקרקע טרם הכרה בזיקה למקרקעין; וכי המקרה דנן הוא מקרה חריג שבחריגים המצדיק סטייה מעקרון סופיות הדיון. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להימחק. ראשית ייאמר כמפורט לעיל, כי לפני בית משפט זה תלויה ועומדת עתירה נוספת בין הצדדים – בג"ץ 8182/21 – אשר במרכזה ניצבים המקרקעין ושביסודה עומדת ההנחה בדבר זיקתם של המשיבים אליהם. במסגרת אותה עתירה ועל בסיס אותה הנחה אף ניתן ביום 18.4.2024 (לאחר הגשת העתירה שלפנינו) צו על תנאי המורה למשיבי המדינה לבוא וליתן טעם מדוע לא יפעלו לסילוק הפלישה הנטענת למקרקעין נושא העתירה; ומדוע לא יינקטו האמצעים המתאימים על מנת למנוע הסגות גבול עתידיות למקרקעין. בנסיבות אלה, טענותיה של העותרת ראויות להישמע באותה עתירה. מעבר לאמור ואף בבחינת למעלה מן הצורך, דין העתירה להימחק גם מחמת אי-מיצוי הליכים. במוקד העתירה ניצבת כאמור הטענה כי לאור "מידע חדש ובעל חשיבות מכרעת" שהתקבל אצל העותרת בסמוך להגשת עתירתה יש מקום לבחינה מחודשת של ההכרה בזיקתם של המשיבים למקרקעין. בכך מכוונת העותרת לשינוי שחל לשיטתה לאחרונה במדיניות המינהל האזרחי לפיו בטרם הכרה בזיקה למקרקעין יש לבחון את סוג הקרקע, שינוי המבוסס לטענתה על אימוץ העמדה לפיה לא ניתן לרכוש בעלות פרטית באדמה מסוג מווואת. אלא שבפנייתה המוקדמת התמקדה העותרת בטענה כי המשיבים לא הניחו לפני המינהל האזרחי תשתית ראייתית מספקת לצורך הוכחת זיקתם לשטח כלשהו בכלל ולמקרקעין בפרט, ולכן לטענתה החלטת המינהל האזרחי התקבלה בצורה שגויה. הטענה בדבר שינוי המדיניות המצדיק בחינה מחדש של ההחלטה בעיתוי זה כלל לא הועלתה בפנייה האמורה, ולא נטען כי היה כל ניסיון אחר מצידה לפנות למינהל האזרחי לאור שינוי המדיניות הנטען. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי ניתנה למינהל האזרחי הזדמנות לבחון את הטענה ולהשיב לה בטרם הגשת העתירה (בג"ץ 2906/23 ויסברגר נ' שר האוצר, פסקה 3 (19.4.2023); בג"ץ 3618/12 ויסמן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.9.2012)). הוא הדין גם ביחס לטענות העותרת בדבר סיווג המקרקעין כאדמת מאוות. מלבד אמירה אגבית וכללית בפניית העותרת למינהל האזרחי לפיה מדובר ב"אדמות מוואת השייכות לריבון", לא נטען דבר בהקשר זה. טענותיה המבקשות לבסס סיווג זה כמו גם הטענה שהמינהל האזרחי "הוטעה הטעיה חמורה" בידי המשיבים בעניין זה, הועלו לראשונה במסגרת העתירה; וכך גם חוות הדעת שצורפה לצורך תמיכה בטענות האמורות. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בעותרת כמי שמיצתה הליכים כנדרש, ואין בטענה כי משיבי המדינה מודעים לסוג הקרקע ו"אינם זקוקים לעותרת לשם כך" כדי לרפא את מחדלה. די בכך אפוא כדי להביא לדחיית העתירה. לכך יש להוסיף כי מהתגובה המקדמית של משיבי המדינה עולה כי מאז הגשת העתירה השיב המינהל האזרחי לפניית העותרת. במסגרת המענה זכו בין היתר להתייחסות טענות העותרת בדבר התשתית העובדתית ששימשה את המינהל האזרחי בקבלת ההחלטה, וכן נאמר לה כי אף אם נכונה טענתה הכללית בדבר היות סיווג המקרקעין אדמת מוואת, אין בכך לשלול את האפשרות לרכוש בהם זיקה. בנסיבות אלה ברור כי העתירה במתכונתה הנוכחית אינה מעודכנת עוד, ואין מקום לדון בה (בג"ץ 1433/21 המועצה האזורית עמק חפר נ' משרד התחבורה, פסקה 7 (11.5.2021); בג"ץ 2556/18 פלונית נ' יו"ר הוועדה לעניינים הומניטאריים מיוחדים, פסקה 3 (20.6.2019)). אשר על כן, העתירה נמחקת. טענות העותרת שמורות לה לאחר מיצוי הליכים כנדרש. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ח בתמוז התשפ"ד (‏24.7.2024). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23033470_N13.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1