פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3347/19
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המערערים:
1. תמיר קליסקי
2. דרור קליסקי
3. חברת שולטן בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. זאב נחמה
2. גל הדני
3. יורם פויזנר
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 16.04.2019 בה"פ 14901-10-16 שניתן על ידי כבוד השופט מ' אלטוביה
תאריך הישיבה:
ט"ז בתמוז התש"ף
(08.07.2020)
בשם המערערים:
עו"ד אילן דסאו
בשם המשיבים:
עו"ד אוהד מחרז
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1. רקע: מערער 1 והמשיבים היו חברים בלהקת "אתניקס". הערעור מתמקד בקשר בין מערער 1 ללהקה, לאחר שהראשון הוצא מן הלהקה במהלך שנת 2016. פסק הדין של בית המשפט המחוזי נתן משקל להסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2012, ופסק בדבר מעמדו של מערער 1 בלהקה וזכויותיו.
2. הערעור מתייחס לשלוש סוגיות שונות. בסוגיה הראשונה קבע בית המשפט המחוזי כי לאור ההסכם משנת 2012, יש לדחות את תביעתו של מערער 1 לאסור על המשיבים להשתמש בשם הלהקה כסימן מסחר. אכן, וכפי שעולה בצורה ברורה מסעיף 21 להסכם בין הצדדים, אין בסיס לאיסור כזה.
הסוגיה השנייה עניינה חלקו של מערער 1 ברווחי הלהקה היה ולא יוחזר אליה בסופו של דבר. על יסוד ההסכם בין הצדדים קבע בית המשפט המחוזי "כי בהתאם להוראות סעיפים 17 ו-9 להסכם, במקרה בו תמיר אינו חלק מהרכב אתניקס עדיין מחויבים המשיבים להעביר 10% מרווחי אתניקס מהופעות ל[מערערת 3] וממילא גם לאחר שסולק מאתניקס יש לתמיר אינטרס בהמשך פעילותה של אתניקס תחת סימן המסחר... המשיבים יעבירו ל[מערערת 3] 10% מההכנסות נטו מהופעות של אתניקס אך לא פחות מ-2000 ש"ח להופעה ולעניין תכניות טלוויזיה – לא פחות מתעריף המינימום של איגוד הנגנים". במהלך הדיון בפנינו התעוררה מחלוקת בשאלה האם המערערים מקבלים את חלקם בהכנסות הלהקה כפי שנקבע בפסק הדין. אין לנו אלא להפנות בעניין זה לסעיפים 9 ו-17 להסכם ביניהם, ולפרשנות שנתן לכך בית המשפט המחוזי, שצוטטה לעיל (ראו גם סעיפים 18-15 לפסק הדין קמא). אשר לשאלה היישומית, אין אנו קובעים עמדה הואיל ויישום ההסכם – בניגוד לפרשנותו – לא נדון בהליך קמא.
הסוגיה השלישית עניינה שכר הטרחה והוצאות המשפט שנקבעו בהליך קמא. לטענת המערערים, הואיל וחלק מהסוגיות – בדגש על הסוגיה השנייה – הוכרעו לטובת המערערים, לא היה ראוי להשית עליהם את הוצאות המשפט בשיעור שנקבע. יש פנים לכאן ולכאן בסוגיה זו, אך יש לקחת בחשבון כי בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המערערים בסוגיה הראשונה, וכי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שנפסקו בערכאה המבררת, לנוכח שיקול הדעת הרחב שלה בעניינים אלה. נראה כי בנסיבות העניין דרך המלך היא שלא להתערב בהוצאות שנפסקו בהליך קמא, אך בד בבד לא להוסיף עליהם במסגרת ערעור זה, חרף דחייתו.
לסיכום, הצדדים חתמו על הסכם. הסכם זה מחייבם. בית המשפט המחוזי צעד בדרך זו, ופירש את ההסכם על פי לשונו ותכליתו. בסוגיות הרלוונטיות, ההסכם ופסיקת בית המשפט ברורים ומדברים בעד עצמם. לא נפלה בפסק הדין טעות בממצאי עובדה או משפט, ואף לא בקשר ביניהם. על כן ניתן לדחות את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
3. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ז בתמוז התש"ף (9.7.2020).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
19033470_Z02.docx מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il