פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 3347/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3347/16 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר המערערת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. עירייה פלונית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 28768-11-15 שניתן על ידי כבוד השופט א' בכר בשם המערערת: עו"ד אליס קאופמן; עו"ד ענת קאופמן בשם המשיב 1: עו"ד דרור ארד אילון; עו"ד גיא זאבי בשם המשיבה 2: עו"ד לורן פלקס פסק-דין השופט נ' הנדל: בפני איזו ערכאה משפטית תתברר תביעה הכוללת עוולות נזיקיות בגין מעשי אינוס וסדום לצד עוולות בגין הטרדות מיניות שבוצעו במסגרת יחסי עבודה? האם תביעה כזו תפוצל בין שתי ערכאות – בית המשפט המחוזי ובית הדין לעבודה, או שמא היא תידון כולה בפני אחת מן הערכאות? זו השאלה הניצבת במוקד ערעור זה. מצד אחד, מתעוררת שאלה של סמכות עניינית, וככזו, הניתוח המשפטי חייב להיות פורמלי ומסודר. מצד אחר, ניצבת סוגיית מעמדו של הטוען להיותו קורבן לפגיעות מיניות כתובע בהליך האזרחי. ההכרעה המשפטית דורשת שיקול דעת רחב. רקע וטענות הצדדים 1. המערערת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. וזהו סיפורה. המערערת החלה לעבוד אצל משיבה 2 – עירייה פלונית (להלן: העירייה) – בשנת 2000 כמוקדנית במרכז שליטה של העירייה. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, משיב 1 (להלן: המשיב) שימש כאחראי משמרת של מרכז השליטה והיה קובע, בין היתר, את סידור עבודתה של המערערת. על פי כתב התביעה, במהלך תקופת עבודתה, המשיב העביר את המערערת "מסכת התעללות נפשית ומינית" שתחילתה בהטרדות מיניות וסופה בביצוע מעשי סדום ואונס. כתב התביעה אינו מצביע על כל המועדים המדויקים בהם התחוללו המעשים, אלא מציין כי חומרת המעשים הלכה ועלתה בהדרגה – מהטרדות מיניות עד למעשי אונס. עוד נטען כי בראשית הדרך המערערת הצליחה למנוע מהמשיב לקיים עמה יחסי מין מלאים, אך לאחר כשנה הוא החל לקיים עמה יחסי מין בכפייה ובאונס במשך תקופה של כשנה וחצי עד אשר המערערת הביאה לסיום פרשת ההתעללות בחודש דצמבר 2008 או בינואר 2009. תביעתה של המערערת לבית המשפט המחוזי הוגשה הן כנגד המשיב והן כנגד העירייה, אשר שימשה כמעסיקתם של המערערת והמשיב בעת ביצוע המעשים הנטענים. בתגובה, הגיש המשיב בקשה לדחיית התובענה על הסף משלושה טעמים: היעדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי, התיישנות ושיהוי. ראשית, נטען כי על פי סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, לבית הדין לעבודה מסורה סמכות ייחודית לדון בהליכים אזרחיים שעניינם הטרדות מיניות במקום העבודה. מכאן, שיש לפצל את התביעה בין הערכאה האזרחית לבין בית הדין לעבודה. ההבדל יהא בין מעשים העונים על ההגדרה של הטרדות מיניות במקום העבודה, לבין אלה שלא, כגון אינוס ומעשה סדום. שנית, נטען כי התביעה התיישנה זה מכבר מכיוון שבמועד סיום ביצוע המעשים הנטענים תקופת ההתיישנות הייתה שלוש שנים, ואילו התביעה הוגשה בחלוף תקופה זו. שלישית, המשיב עותר לדחיית התביעה מחמת שיהוי מאחר שחלפו כשבע שנים מיום ביצוע המעשים הנטענים. בית המשפט המחוזי קבע כי לבית הדין לעבודה נתונה סמכות עניינית ייחודית לדון בעוולות הנטענות בגין הטרדה מינית ואילו הסמכות לדון בעילות הנוגעות לפגיעות המיניות החמורות יותר הוענקה לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין לעבודה. אי לכך, נקבע כי אין מנוס מלהורות על פיצול התביעה בין הערכאות המתאימות. באשר לטענת ההתיישנות נקבע כי ביחס למעשים המיניים החמורים שאינם נובעים מהחוק למניעת הטרדה מינית חל סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע כי תובענה שאינה במקרקעין מתיישנת בחלוף שבע שנים. התביעה הוגשה בתאריך 12.11.2015, ולכן – על המעשים שהתחוללו, לכאורה, לפני יום 12.11.2008 חלה התיישנות. טענת השיהוי נדחתה. 2. מכאן הערעור שבפניי, בגדרו טוענת המערערת כי ההחלטה לפצל את התביעה הינה שגויה ממספר סיבות. ראשית, פיצול הדיון יחייב את המערערת להעיד בפני שתי ערכאות שונות על שעברה, באופן שעלול לעורר אצלה תחושות קשות. עוד נטען כי קיים קושי מהותי להפריד בין הנזקים הנפשיים שנגרמו למערערת ממעשי האונס לבין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן ההטרדות המיניות. לנוכח קושי מובנה זה, מתעורר החשש כי המערערת תצא נפסדת מן הניסיון להפריד בין הנזקים. בנוסף, פיצול הדיון יגרום לסרבול ההליך ולהארכתו, והוא אף עלול להוביל להכרעות סותרות. לנוכח זאת, המערערת הציעה לעשות שימוש בהלכת הטפל הולך אחר העיקר ולקבוע כי מכיוון שמעשי ההטרדה המינית טפלים למעשים המיניים החמורים יותר, על התביעה בכללותה להתברר בפני בית המשפט המחוזי. בנוסף, המערערת עותרת נגד קביעת ערכאה קמא כי המעשים שהתרחשו לפני יום ה-12.11.2008 – שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה – התיישנו. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מוסיף לענייננו כי "היום שבו נולדה העוולה" הינו היום שבו חדל המעשה הנמשך או התגלה הנזק. לדברי המערערת, המעשים שבוצעו על ידי המשיב לאורך השנים מהווים מקשה אחת. המעשה הנמשך – "מסכת התעללות נפשית ומינית", במילותיה של המערערת – חדל להתקיים בחודש ינואר 2009, ומכאן שבמועד הגשתה, התביעה טרם התיישנה. עוד נטען כי תקופת ההתיישנות החלה ביום שבו נתגלה הנזק, קרי ביום שבו נחשפה הפרשה והתפרצה מחלתה הנפשית של המערערת בחודש אוקטובר 2009. בנוסף, טוענת המערערת כי בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום הודאת הנתבע בקיום זכות התובע. בחודש פברואר 2010 המשיב הודה במשטרה בקיום יחסי מין עם המערערת בהסכמה. לגישת המערערת, בכך המשיב הודה בעבירה של בעילה אסורה, ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הודאתו. המערערת אף מסתמכת על סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אשר מחריג מתקופת ההתיישנות את "מניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניינו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע". מצבה הנפשי של המערערת היה כה קשה במשך תקופה של שנה וחצי ממועד חשיפת הפרשה באופן המצדיק להחריגה ממניין תקופת ההתיישנות. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, אין מקום להחיל את סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 מכיוון שאין לומר כי ההטרדה המינית טפלה לטענות האונס או כי הכרעה בקיום מעשה האונס דורשת גם הכרעה בטענות להטרדה מינית. המשיב גם מבקש לדחות את טענות המערערת ביחס להתיישנות העבירות מכיוון שלגישתו, המעשים הנטענים אינם מהווים מקשה אחת, אלא אירועים נפרדים. במענה לטענות המערערת סבור המשיב כי היא לא עמדה בתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות באשר היא לא הוכיחה כי חוסר ידיעתה את העובדות נבע מסיבות שאינן תלויות בה. אף הטענה כי הנזק התגלה מאוחר לא נתמכה בתצהיר ודינה להידחות. באשר לסעיף 9 לחוק ההתיישנות נטען כי המשיב מעולם לא הודה בחקירתו בבעילה אסורה בהסכמה או בעבירה פלילית אחרת. אף אין בידי סעיף 11 לחוק ההתיישנות כדי לתמוך בטענות המערערת שכן מצבה הנפשי בתקופת הזמן האמורה לא האמיר לכדי חוסר יכולת לדאוג לענייניה, כנדרש בסעיף. לנוכח כל זאת, סבור המשיב כי יש לאמץ את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה מרבית תביעתה של המערערת התיישנה. להשלמת התמונה, משיבה 2, היא המעסיקה, תמכה בתגובה קצרה בהכרעת בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 3. ההכרעה אינה קלה. מצד אחד, ניצבות הוראות סמכות עניינית על פי דין, הוראות שיש לשמור עליהן בקפדנות. מן העוולות השונות שנטענו עולה כי הסמכות לדון בתביעה אזרחית כספית בגין פגיעות מיניות חמורות מוענקת לבית המשפט האזרחי, ובמקרנו – לבית המשפט המחוזי. לעומת זאת, הסמכות לדון בתביעה כספית בגין הטרדה מינית במסגרת יחסי העבודה מסורה לבית הדין לעבודה. מצד שני, התוצאה האמורה אינה רצויה – משפטית, מעשית ואנושית. תובעת לפגיעה מינית הטוענת לקשר בין שתי העילות תאלץ לנהל את תביעתה – לרבות הצורך למסור עדות – בשני הליכים נפרדים ומקבילים. מה עמדת המשפט בסוגיה זו? ונוסיף קושי על קושי. המחוקק מצא לנכון לקבוע סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה בתביעה בגין הטרדה מינית במקום העבודה, מתוך הכרה במומחיות בית הדין. אך בית הדין איננו מקום בו מתנהלות תביעות נזיקין, ובפרט אין הוא מברר תביעות שעניינן במעשי מין חמורים. אם כן, עילה עילה באכסניה המשפטית הראויה. אלא, מה דין הסמכות כאשר נערך חיבור בין העילות השונות? דרך הילוכי בבחינת הערעור תיפתח בהצגת ההסדר הרלוונטי לענייננו בחוק למניעת הטרדה מינית. בדיקה זו מהווה בסיס להבנת המתח המתקיים בין לשון החוק להשלכות של פיצול התביעה בין שתי הערכאות. המסגרת הנורמטיבית: החוק למניעת הטרדה מינית 4. החוק למניעת הטרדה מינית נחקק לפני שני עשורים ומטרתו "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים" (סעיף 1 לחוק). החוק עושה שימוש נקודתי בדיני הנזיקין, בנוסף על הדין הפלילי, ככלי להטמעת ערכים של שוויון ואוטונומיה של הפרט וכדרך לקידום ההגנה על קבוצות מיעוט. כך על פי דברי ההסבר לחוק: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן" (דברי ההסבר להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; וראו גם: ע"א 2144/13‏ עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, פסקה 114 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (6.12.2017)). הערכים הנשגבים של כבוד האדם וחירותו נותנים הכרה לנפגע ומספקים פלטפורמה משפטית למאבק בניצול המבזה של הקורבן. אם תרצו, כנגד פניה המכוערות, או הפן השלילי של הזכות לכבוד והזכות לחירות. החוק למניעת הטרדה מינית מונה, באופן תקדימי, חמישה סוגי התנהגויות אשר מהוות הטרדה מינית – סחיטה באיומים כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשות הינו בעל אופי מיני; מעשים מגונים; הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם שהראה כי אינו מעוניין בהצעות; התייחסויות חוזרות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה כי אינו מעוניין בהתייחסויות; התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו – כולל פרסום של תצלום, סרט או הקלטה המתמקדת במיניות של אדם – ויש בה כדי לבזות או להשפיל (סעיף 3 לחוק). המדובר ברשימה סגורה. ההתנהגויות המופיעות בחוק – והן בלבד – מוגדרות כהטרדה מינית. הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, אשר דנה בהצעת החוק למניעת הטרדה מינית, הכירה באופן רעיוני בכך שכל אונס או מעשה סדום מהווה הטרדה מינית חמורה. אולם, לגישתה, החוק נועד למגר את מקרי ההטרדה המינית כקבוצה נפרדת שנכון להפנות אליה את הזרקור (ראו אורית קמיר "איזו מין הטרדה: האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?" משפטים כט(2) 317, 382 (התשנ"ח) (להלן: קמיר); נויה רימלט "על מין, מיניות וכבוד: החוק למניעת הטרדה מינית במבחן התאוריה הפמיניסטית והמציאות המשפטית" משפטים לה 601, 610 (2006)). האיסור במעשה האונס מובן לכל, או כך יש לקוות. מנגד, הטרדה מינית כפשוטה, לעתים אף זוכה ל"הגנה מכורח המציאות", כאילו היא אינה עוברת את גבול האיסור. לכן, החוק האמור אינו מגדיר מעשי מין חמורים כהטרדות מיניות. במקביל, בדיונים בכנסת בעניין חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הובעה התפיסה לפיה מעשי אונס הינם כה חמורים עד שיש לייחד להם קטגוריה נפרדת ולדון בהם במסגרת המשפט הפלילי. בהקשר זה, נראה כי אין זה מקרה שבעוד ישנן עוולות מפורשת בפקודת הנזיקין לגזל ולתרמית (סעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין, בהתאמה), אין סעיף שכותרתו "אונס". מצב דברים זה עשוי להשתלב עם עמדת המחוקק לפיה מעשי מין חמורים צריכים להיות מטופלים בראש ובראשונה בערוצים הפליליים. כמובן, אין בכך כדי לשלול הגשת תביעת פיצויים אזרחית בגין ביצוע מעשה אונס, וייתכן כי אף יש להכיר בכך שנכון יהיה לעשות שימוש רב יותר בכלי זה. אלא, שהתביעה האזרחית נעשית בדרך כלל באמצעות עוולות המסגרת הנזיקיות או עוולת התקיפה (בהקשר הרחב ראו פסק הדין שניתן לאחרונה שדן בקשר בין ביצוע עבירה לבין חיוב בפיצויים בהליך הפלילי: דנ"פ 5625/16 קארין נ' טווק בוקובזה (13.9.2017)). כך או כך, החוק רצה לייחד את התופעה של הטרדה מינית והצר את הגדרתה כדי להבליטה (עיינו היטב במאמרה המקיף של קמיר, עמוד 382). החוק למניעת הטרדה מינית מתווה שלושה מסלולים לטיפול בהטרדה מינית: המסלול הפלילי – קובע כי הטרדה מינית על פי החוק מהווה עבירה פלילית (סעיף 5 לחוק). העונש המקסימלי נע בין שנתיים לבין ארבע שנות מאסר על פי החלופות השונות בסעיף ההגדרה של "הטרדה מינית" ו"התנכלות". כמובן, עונשים אלה נופלים בצורה משמעותית מהעונשים בגין עבירות של אינוס ומעשה סדום בחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת, ללמדך כי ההטרדות המיניות נבדלות מהעבירות האחרות ופחותות בחומרתן; המסלול הנזיקי – קובע כי הטרדה מינית והתנכלות מהוות עוולה אזרחית, כי הוראות פקודת הנזיקין יחולו עליהן, וכי בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה על פי חוק זה סך של 120,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק (סעיף 6 לחוק); המסלול במסגרת דיני העבודה – מסלול ייחודי להטרדות מיניות המתרחשות במקום העבודה. הנפגעת רשאית להתלונן במקום עבודתה, ועל תלונתה להתברר ביעילות. במקביל, הנפגעת יכולה להגיש תביעה אזרחית כנגד הפוגע או המעסיק, אם הפר את חובותיו לפי חוק זה (סעיף 7 לחוק). בשנת 2012 הוארכה תקופת ההתיישנות בשל עוולה אזרחית לפי החוק מתקופה של שלוש שנים לתקופה של שבע שנים (סעיף 6 לחוק). הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה על פי החוק למניעת הטרדה מינית 5. סעיף 10(א) לחוק למניעת הטרדה מינית עומד במוקד ענייננו. מפאת חשיבותו הוא יובא כלשונו: 10(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי לפי סעיפים 6, 7 ו-9 שענינו אחד מאלה – (1) הטרדה מינית שעשה מעסיק, או ממונה מטעמו, לעובדו, או שעשה עובד לעובד אחר, במסגרת יחסי עבודה; (2) התנכלות של מעסיק, או של ממונה מטעמו, כלפי עובד, או של עובד כלפי עובד אחר, במסגרת יחסי עבודה; (3) אחריות מעסיק כאמור בסעיף 7 בשל הטרדה מינית או התנכלות שעשה ממונה מטעם המעסיק לעובדו, או עובד לעובד אחר, במסגרת יחסי העבודה. צא ולמד – לבית הדין לעבודה נתונה סמכות ייחודית לדון בהטרדה מינית, כהגדרתה בחוק, שמתרחשת במסגרת יחסי עבודה – בין מעסיק לעובד או בין עובדים. 6. התחקות אחר כוונת המחוקק ביחס לסעיף זה מעלה תמונה מורכבת. הסעיף לא הופיע כלשונו בהצעת החוק. כל שנקבע הוא כי בתובענה בשל הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, "רשאי בית הדין לעבודה" לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, או לתת צו מניעה או צו עשה, בהתאם לסעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. סעיף 10(א) בנוסח המוכר לנו התפתח לאורך הדיונים בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. האמור מעניק הסבר, ולו באופן חלקי, להיקפו המצומצם של הדיון שנערך ביחס להענקת הסמכות העניינית הייחודית לבית הדין לעבודה. בוועדה נחלקו הדעות ביחס לערכאה המתאימה לדון בהטרדות מיניות. חלק מהחברים בה גרסו כי יש להעניק את הסמכות לערכאות האזרחיות לאור מומחיותן בתחום הנזיקין. אחרים הציעו לבסס סמכות מקבילה בין הערכאה האזרחית לבית הדין לעבודה, ולהפקיד בידי התובע את הבחירה באשר לפורום המשפטי המתאים במקרה הקונקרטי. בפועל, הוחלט כאמור, על מתן סמכות ייחודית לדון בהטרדות מיניות במסגרת יחסי העבודה לבית הדין לעבודה. זאת, לאור הרציונאל הבא: בתביעה בגין הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה הסעד המרכזי שאותו העובד שואף להשיג אינו מתמצה בפיצויים נזיקיים, אלא הוא מעוניין במקרים רבים אף בשימור מקום העבודה או בקבלת תנאים אחרים הנובעים מתוקף היותו עובד. לנוכח זאת, הוחלט על הענקת הסמכות העניינית לדון בהטרדות מיניות במסגרת יחסי עבודה באופן ייחודי לערכאה המתמחה ביחסי העבודה (פרוטוקול מס' 64 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 8.7.1997, עמודים 30-29). עוד בהקשר זה ראוי להזכיר את עניין פלוני, במסגרתו דן בית משפט זה בשאלה למי מוענקת הסמכות העניינית בפרשה נטענת של אונס של עובדת על ידי ממונים בעבודתה – האם לבית המשפט האזרחי או לבית הדין לעבודה? נקבע – בין היתר בהסתמך על עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין – כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. ובמילותיו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: "המחוקק בחר בחירה מודעת להגביל את סמכותם של בתי הדין לעבודה להטרדה מינית כפי שהוגדרה בחוק למניעת הטרדה מינית, והרי יכול היה אילו רצה לילך עוד כברת דרך ולהכליל גם עבירות מין חמורות יותר, ולא עשה כן" (רע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית, פסקה ה' (22.9.2014)). ויודגש. עניין פלוני דן באונס במסגרת יחסי העבודה. במובן זה הוא שונה מן השאלה המונחת בפנינו שעניינה בטענה למסכת מתמשכת של מעשים משולבים שחלקם מהווים הטרדה מינית וחלקם הינם מעשים מיניים חמורים יותר. לאמור, החוק מספק תשובה לעניין פלוני בהחריגו את המעשים המיניים החמורים מגדרי החוק למניעת הטרדה מינית. 7. ברקע, ולא רק, הניסיון המלמד כי הטרדות מיניות רבות מבוצעות ביחסי עבודה. אין בכך כדי להפתיע. אנשים מצויים שעות רבות במסגרת העבודה ונפגשים לרוב, יום יום, לאורך שנים, והאָרֶנָה המשותפת של החיים תופסת כוח, תרתי משמע (באורח הכללי ראו למשל: Chelsea R. Willness, Piers Steel and Kibeom Lee, A Meta-analysis of the Antecedents and Consequences of Workplace Sexual Harassment, 60 Personnel Psychology 127 (2007)). פרופ' קתרין מקינון, מחלוצות הפמיניזם הרדיקלי, מדגישה את היותה של ההטרדה המינית פרקטיקה של הפליה נגד נשים. אף היא שמה את הדגש על פערי הכוחות בין גברים ונשים, אשר מהווים כר פורה לביצוע הטרדות מיניות במקום העבודה, ולא בכדי: "Sexual harassment flourishes in hierarchical contexts, possibly increasing in prevalence with the intensity of hierarchical organization. […] Consider also the possibility that sexual harassment is a method men use at work to secure competitive advantage over women competitors for status and remuneration" (Catharine A. MacKinnon, Sex Equality 854-855 (2nd ed., 2007). בכך מקינון מפנה זרקור לשני מאפיינים משלימים של ההטרדה המינית הייחודיים בעיקר למקום העבודה – הראשון, המאפיין של ניצול יחסי הכוח; השני – הניסיון לנשל את המוטרדת מכוחה בכדי לבסס יתרון תחרותי למטריד אותה. ממד נוסף וקשור הוא הסטריאוטיפ המגדרי. האחרון מוביל ואף עומד בליבת ההפליה המינית. תופעה זו חוצה גבולות ומשפיעה על גברים ונשים כאחד (ראו: Stephanie Bornstein, The Law of Gender Stereotyping and the Work-Family Conflicts of Men, 63 Hastings L.J. 1297 (2012).). המאמר מתמקד בעבודתה של שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב רות ביידר גינסבורג טרם מינויה לשיפוט, כפרקליטה ראשית ב-ACLU (American Civil Liberties Union) בשנות ה-70 של המאה הקודמת. במסגרת תפקידה בפרויקט זכויות הנשים ב-ACLU היא ייצגה גם גברים והופיעה רבות בפני בית המשפט העליון האמריקאי, תוך תקיפת חקיקה מפלה מגדרית לשני המינים). הניתוח של שמירה על היררכיית הכוח, הסטריאוטיפ המגדרי וההפליה המינית מבססים את המסקנה כי המקרה ה"בודד" של הטרדה ותקיפה מינית במקום העבודה אינו בודד בפועל. הוא מצטרף למקרים נוספים ומנציח את המצב הקיים. צא ולמד, כי המקרה הבודד של הטרדה מינית במקום העבודה עשוי להיות תוצאה של המקרה שבא לפניו וגורם למקרה שיבוא אחריו. 8. ובחזרה לענייננו. ברבות השנים נשמעים גם קולות של ביקורת על הענקת הסמכות הייחודית לבית הדין לעבודה, אם כי הביקורת הנשמעת לא מתמקדת בחשש מפיצול תביעות. הביקורת ממוקדת בניסיון המשפטי שהצטבר ואשר מראה כי בתי הדין לעבודה נוטים לפסוק לתובעים פיצוי בסכום נמוך יחסית, ובמקרים רבים הם נמנעים מלפסוק הוצאות כנגד הצד שהפסיד. על כן, שבה ועלתה ההצעה לבטל את הסמכות הייחודית ולהשתית סמכות מקבילה לערכאה האזרחית ולבית הדין לעבודה (אורית קמיר זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית 207-206 (2009)). ממכלול הדברים מתבהרת המסקנה כי מטרת החוק הינה למגר את תופעת ההטרדות המיניות, וזאת באמצעות מתן מגוון רחב של כלים משפטיים על מנת לעודד את מי שחווה הטרדה מינית לממש את זכויותיו. אף ניתן לומר כי החידוש בחוק, וזהו צעדו הראשון, הוא בהכרה בקיומה של התופעה. עולה כי החוק נועד להתמודד בעיקר עם מעשים שנמצאים בקצה התחתון של הסקאלה מבחינת חומרתן – הטרדות מילוליות עד מעשים מגונים. מתן הסמכות העניינית לבית הדין לעבודה בהטרדות מיניות המתקיימות במסגרת יחסי העבודה נובע מאותו העקרון – התאמת האמצעי למטרה. דהיינו, בקרב המחוקק, לאחר התחבטויות ודיונים, התבהרה התובנה כי בית הדין לעבודה מחזיק במומחיות הדרושה לטיפול בהטרדות מיניות הרווחות במקום העבודה, תוך מתן משקל נכבד להטרדות מילוליות. על כן, יש לאפשר לבית הדין להתאים את הסעד הדרוש למקרה ולספק גם סעדים שאינם ממוקדים בפיצוי כספי בלבד. דוגמאות לכך – אכיפת חוזה עבודה או ביטול פיטורים (ראו פרוטוקול מס' 111 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 24.2.1998, בעמוד 25). משאלה אבני הבסיס של החוק – נפנה לבחון את מימושם במקרה המונח בפנינו. פיצול תביעה בגין הטרדות ופגיעות מיניות על רקע יחסי עבודה – ותכלית החוק 9. הקושי המתעורר במקרנו כולל בחובו שני מאפיינים ייחודיים המשתקפים בכתב התביעה. המאפיין הראשון עניינו בטיב היחסים בין הצדדים – המעשים הנטענים התרחשו, על פי הנטען, במסגרת יחסי העבודה. המאפיין השני קשור למהות המעשים הנטענים – שילוב של הטרדות מיניות ופגיעות מיניות חמורות יותר. כאמור, על פי לשון סעיף 10(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, בית הדין לעבודה הוא המוסמך לדון בהתנהגות שעולה כדי הטרדה מינית של מעסיק כלפי עובדו או של עובד כלפי עובד אחר. מכאן שהסמכות לדון בהטרדות המיניות שביצע המשיב, לכאורה, במערערת מצויה בידי בית הדין לעבודה. הפגיעות המיניות החמורות יותר – מעשי האונס, מעשי הסדום והבעילה האסורה – אינם מוגדרים כהטרדות מיניות, שכן הם אינם נכנסים בגדרי הרשימה הסגורה של ההתנהגויות שמהוות הטרדה מינית. על כן, הסמכות לדון בעוולות הנזיקיות שמתבססות על הפגיעות המיניות החמורות מסורה לבית המשפט האזרחי. מכאן פסיקת בית המשפט המחוזי כי יש לפצל את התביעה בין שתי הערכאות. בבואנו להידרש לשאלה, נכון לעמוד על המטרות בקביעת כללי סמכות עניינית. ניתן למנות שתי מטרות עיקריות. האחת, עשיית סדר. תחילתו של סדר דין הוא בקביעת מקום השיפוט הענייני. כללי דיני הסמכות אמורים להיות בהירים ומכוונים התנהגות. במובן זה הם דומים לתמרור תנועה. אדם הנוהג ברכבו מגיע לצומת וחייב לדעת אם מותר לו לפנות ימינה או שמאלה. בדומה, על המתדיין בראשית ההליך לדעת לאיזו ערכאה עליו להגיש את תביעתו. כללי הסמכות העניינית משמשים כמעין תמרור, ובהתאם עליהם להיות ברורים ופשוטים ליישום (בג"ץ 6355/16 חב' כלל גלגלי פרסום בע"מ נ' עיריית מודיעין עילית, פסקה 3 לחוות דעתי (1.9.2016)). עניין זה מהווה רק מטרה אחת בקביעת כללי הסמכות העניינית. ההנחה היא כי כללי הסמכות אינם שרירותיים אלא הגיון דיוני בחובם. לא בכדי בית המשפט המחוזי רשאי לברר תביעות כספיות בשיעור גבוה יותר מבית משפט השלום. מעבר לחלוקה הפנימית בין בתי המשפט האזרחיים, ישנם בתי דין שיתרונם בהתמצאות בתחום מסוים. כך הדבר ביחס לבית הדין לעבודה, בית הדין למים, בית הדין הרבני ובית הדין הצבאי. "הכוונת התנועה" לבתי הדין נועדה לא רק לשם עשיית סדר, אלא אף לשם קידום הצדק הדיוני. היעד הוא כי בתי דין מסוימים, מכוח התמקצעותם, ידונו בתיקים בנושאים מסוימים. אגב, צדק דיוני עומד גם ביחס לבתי משפט מיוחדים, כגון בית המשפט לתביעות קטנות, בית המשפט לנוער, בית המשפט לתעבורה, בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט לעניינים מנהליים. זוהי העדשה שדרכה יש לבחון את המקרה שבפנינו. ודוק, לא המקרה, אלא סוג המקרים. כדי שהטפל לא יהיה העיקר, יש לקבוע כללים שיקבעו את הסמכות העניינית ביחס לתיקים מסוימים, במטרה למנוע קיום דיון בכל מקרה ומקרה (וראו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד 100-99 (מהדורה שניה, התשס"ח)). ברם, מורכבות החיים משליכה על סיווג הליכים למשבצות מסודרות, ולא תמיד הסיווג הפשוט הינו אפשרי או רצוי. טול המקרה שבפנינו, בגדרו פסק בית המשפט המחוזי כי חלק מסיפור המעשה ידון בפני בית הדין לעבודה והחלק האחר בפני בית המשפט המחוזי. האם פיצול הליכים במקרה זה משתלב עם תכלית החוק? נראה כי יש להבחין בין קיומו של הליך בבית הדין לעבודה שבמסגרתו התשתית העובדתית הנטענת ממוקדת בהטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, ועל כן נקל להכריע כי מלוא התשתית העובדתית תתברר שם – לבין מקרה כפי שבפנינו, שחלק אחד של התשתית העובדתית הנטענת עונה על דרישת הסמכות של בית הדין לעבודה, וחלק אחר לא. בעוד שעל פי הדוגמא הראשונה החלטה כי העניין ידון בפני בית הדין לעבודה משתלבת עם תכלית החוק, אין זה נכון לגבי הדוגמא השנייה. הרצון כי הערכאה המתמצאת ביחסי עבודה תברר תביעה בגין הטרדה מינית במקום העבודה שזור בהנחה כי ערכאה זו תיטיב עם שני המתדיינים. לא כן הדבר בפיצול הדיון באירוע מתפתח רב-שנים בין שני אנשים שביניהם מתקיימים יחסי עבודה, כפי שנטען בענייננו. תוצאה אחרונה זו מקשה על המערערת, שהביאה את עניינה לפתחי בית המשפט. כמובן, בית משפט זה אינו מביע כל תחזית באשר לתוצאות התביעה מושא ענייננו. ייתכן והיא תתקבל, ייתכן כי היא תידחה וייתכן כי תתקבל באופן חלקי. ברם, הבירור הכפול מכביד, מקשה ואף שלא במכוון עלול להרתיע תובעת כזו מלהגיש תביעה על מלוא האירוע, ולגרום לה לוותר על חלק מעילות תביעתה. החוויה של מסירת עדות, בהנחה שהאירוע התרחש, קשה ובמקרים מסוימים עלולה לסחוט את נפש הנפגע במידה זו או אחרת. אמת, חלק מהמחיר של הגשת תביעה הוא שהתובע חייב להעיד. אך עמידה כפולה בשני הליכים נפרדים עולה על המחיר המקובל של עדות בפני ערכאה אחת, ולא ברור כלל שהמחוקק התכוון לכך. ככלל, יש לזכור כי אף ההליך האזרחי הממוני נועד לעשיית צדק, בין אם מדובר בצדק מתקן או בצדק מחלק. 10. נצמצם ונחדד. המדיניות המשפטית הרצויה אינה צריכה לתמוך בפיצול תביעות במקרים מסוג זה. ברי, כי כל החלטה על פיצול תביעה בין שתי ערכאות טומנת בחובה פגיעה מסוימת באינטרס הציבורי. פיצול התביעה בוודאי גובה מחיר בזמנן השיפוטי של הערכאות השונות ושל הצדדים להליך, וכפועל יוצא אף נפגעת זכות הגישה לערכאות. בנוסף, ניהול הליכים מקבילים גובה מחיר מהקופה הציבורית ואף עלול להוביל להכרעות סותרות ((ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט (3) 497, 519 (2004)). אולם, כאמור, לא אינטרסים אלה עומדים בלב המסקנה כי פיצול התביעה אינו ראוי במקרנו. העיקר אינו בפגיעה באינטרס הציבורי הכללי או בהשחתת הזמן השיפוטי, ואף לא בחשש להכרעות סותרות. העיקר נגלה בהפניית המבט אל עבר המערערת במקרנו, ואל עבר תובעים בהליכים מסוג זה, אשר טוענים כי חוו פגיעות מיניות שכוללות הן הטרדות מיניות והן מעשים מיניים חמורים יותר, כגון אונס ומעשי סדום. ענייננו – וזה העיקר – בפריזמה הייחודית של פגיעות מיניות. נדרשת רגישות שיפוטית יתרה, לנוכח הסיטואציה האנושית והמשפטית המורכבת שמולה ניצבים התובעים בגין פגיעות מיניות שחוו. תנועת תורת המשפט העכשווית של משפט וספרות (Law and Literature) עשויה לסייע בכך. התנועה מעלה על נס קריאה "ספרותית" של סוגיות משפטיות שונות, במטרה לנתחן מתוך ראיית עולם מורכבת ובהקשרן הרחב. גישה זו קוראת להפגנת רגישות וגמישות מצד המשפט ולמיקוד הקשב בצרכים קונקרטיים ובנסיבות המשתנות (ראו: ע"פ 132/10 טוואצאו נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לחוות דעתי (5.9.2011); שולמית אלמוג "ספרות לצד משפט: הודעה תודעה אמת" מחקרי משפט יז 297 (התשס"ב)). עקרונות אלה – גמישות ורגישות לצד שאיבת כוחו של הסיפור כמפתח להבנת האנשים המעורבים בו וצרכיהם – יסייעו בעמידה על השלכות פיצול התביעה בענייננו. ונרחיב עוד. ההשלכה המרכזית שעולה מפיצול התביעה טמונה בעדות המערערת על אשר ארע לה – עדות שתצטרך להיפרש בפני שתי ערכאות. עדותה של מי שחוותה פגיעות מיניות הינה קשה לנוכח אופי העדות, שעיקרה בנושאים שהם טראומתיים ואינטימיים כאחד (ראו, בהקשר הפלילי: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 123 לחוות דעתה של הנשיאה מ' נאור (10.11.2011); ראו גם: לסלי סבה "עבירת האונס – מגמות משפטיות וקרימינולוגיות" פלילים ג 46, 76 (1992); ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, פסקה 74 לחוות דעתו של השופט י' עמית (14.3.2016)). עדותם של נפגעי ונפגעות עבירות מין מציפה בקרבם לא פעם רגשות אשם ובושה, והיא כרוכה באופן אינהרנטי בפגיעה בזכותם לפרטיות ולכבוד, לנוכח הצורך לחשוף אירועים אינטימיים (בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 380 (2005); בש"פ 7630/16 מדינת ישראל נ' דרוקר (1.2.2017); ע"א 8195/09 ‏ פלוני ז"ל נ' פלונית, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר (20.9.2015)). לכך יש לצרף רובד נוסף, והוא חוויית העדות מול הפוגע. מצב זה שבו הנפגע נאלץ להעיד בפני מי שפגע בו, מעלה את החשש לפגיעה שניונית בקורבן, מעבר לזו שחווה זה מכבר (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל (23.7.2009)). ברי, כי כל עדות של נפגע מין מציפה את החששות המתוארים, אך העדות הכפולה בשל פיצול התביעה תוביל להגברת הפגיעה. העדות הכפולה תציף – פעם אחת ופעם נוספת – את המעשים שהתבצעו, ותחייב את הנפגע להתמודד עם הטראומה שמלווה אותו. האמנם יהיה נכון שלא להכיר בשוני בין נפגע כספית לבין נפגע מינית, ואף בין נפגע בגוף לבין נפגע בנפש? קושי מרכזי ומוקד חשש נוסף במתן העדות הכפולה בקרב נפגעי עבירות מין – החקירה נגדית. אכן, כל חקירה נגדית מתאפיינת בירידה לפרטים ועימות העד עם נקודות שבמחלוקת. ברם, חקירה נגדית של מי שטוען לפגיעה מינית עשויה להיות קשה במיוחד. עד זה יצטרך להשיב על שאלות שנוגעות בלב הספירה הפרטית ובמצבים האינטימיים ביותר. אף עולה החשש כי החקירה הנגדית לא תתוחם כראוי, ויריעתה תורחב אל מעבר לצורך, באופן שיעמיק את הפגיעה. קווים אלה לדמותה של חקירת קורבנות פגיעה מינית עלולים להעצים את ההשפלה והחדירה לפרטיות שמאפיינים את הפגיעות המיניות עצמן, ובכך לתרום להעמקת הטראומה (דן ביין "השינויים בנקודת האיזון שבין ההגנה על קורבן עבירת האינוס לבין השמירה על זכויות הנאשם" הפרקליט מ"ב 281, 294-293 (1995); ליאורה בילסקי "אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול" עיוני משפט כג 421, 438-437 (התש"ס);William Simon, The Ideology of Advocacy: Procedural Justice and Professional Ethics, 29 Wis. L. Rev. 98-99 (1978)). החקירה הנגדית אף מהווה גורם שמניא נפגעים מהגשת תביעות ומעמידה על זכויותיהם (ע"פ 5612/92‏ מדינת ישראל‎ ‎נ' בארי, פ''ד מח(1) 302, 362-361 (1993)). בהקשר הרחב אף יש לתת את הדעת לתת-הדיווח הקיים ביחס לתופעות של פגיעות מיניות. תופעת ההטרדות והתקיפות המיניות הפכה, למרבה הצער, לחזון נפרץ בימינו, והדיה אף הלכו והתגברו בעת האחרונה. בד בבד, עולה כי חלק מהנפגעים נמנעים מפניה לערוצים המשפטיים, בין היתר מחשש להכפשתם בציבור ובשל רתיעתם ממתן עדות ומעימות עם הפוגע. פער זה ותת-הדיווח מחייבים רגישות משפטית שמטרתה לתת מענה לחששות אלה גם בשדה האזרחי, ולהפוך את ההליך לנגיש יותר. פיצול התביעה בין הערכאות השונות, דווקא בעת הנוכחית, עלול להניא נפגעי עבירות מין מלפנות לערכאות השיפוטיות. 11. ועדיין, על התובע לחשוף את עצמו לחקירה נגדית. עסקינן בתובענה אזרחית שהִגישה הטוענת לפגיעות מיניות. שני צדדים לתביעה ולשניהם זכויות שיש לשמור עליהן. זכויות הנתבע כוללות את הכלל כי "המוציא מחברו עליו הראיה". לאמור, הנטל הוא על התובע. ברי, כי אין הנחה כי המעשה בוצע רק מפני שהוא מכוער. על בית המשפט המברר לבחון היטב את הראיות ואת העדויות המשתלבות והסותרות. כמובן, חקירת עדים וחקירתם הנגדית הינה אינהרנטית להליך המשפטי והיא נחוצה לשם בירור האמת. ברם, ענייננו מעלה אפשרות שחורגת מגדרי המתכונת הרגילה של התביעה האזרחית. המערערת תאלץ לעמוד פעמיים בחקירה נגדית בשני בתי משפט, בפני שני מותבים שונים. לא רק המספר מדבר בקול רם, אלא גם המהות. ישנו אזור עובדתי חופף בין שתי העוולות – ההטרדה המינית והמעשים המיניים החמורים המיוחסים לאותו אדם. השאלות עליהן חייבת המערערת להשיב בערכאות השונות, על פי הנקבע, שלובות זו בזו. כפל זה עלול להוביל למצב שבו במסגרת החקירה הנגדית השנייה שהמערערת תעבור – לאחר שכבר העידה בפורום אחד – היא תעומת עם אמירותיה מן החקירה הראשונה ויעשו ניסיונות מתמשכים לערער את אמינותה. יוצא שדווקא בנושא הרגיש והמורכב של הטרדה מינית ופגיעה מינית בהליך אזרחי, האדם הטוען שנפגע נדרש לסדרי דין כפולים וקשים מבחינה חווייתית, בהשוואה לתובע הרגיל. ואל תשיבני כי ייתכנו מקרים אחרים בהם נפגע עבירה יאלץ להעיד בפני שתי ערכאות שונות, למשל במשפט פלילי ובמשפט אזרחי. זאת, מכיוון שישנם לפחות שני הבדלים מהותיים בין מקרה כזה לבין ענייננו. ראשית, הפער בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי – מבחינת מטרותיו, תכליותיו וסדרי הדין – גדול באופן מובהק מהפער שבין ההליך האזרחי לבין ההליך בענייני עבודה. הנפקות היא כי בעוד שניתן לאפשר את איחוד התיקים במקרה שלנו, נראה כי הדבר אינו אפשרי ביחס להליך הפלילי וההליך האזרחי. ההבדל השני הינו ראייתי-מעשי. סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובע כי ממצא עובדתי בפסק דין המרשיע את הנאשם במשפט הפלילי יהיה קביל כראיה לכאורה בהליך האזרחי. קביעה זו של המחוקק נובעת מקל וחומר: אם הוכח ממצא נגד נאשם מעל לכל ספק סביר, משמעו כי הוא הוכח גם במאזן ההסתברויות על פי כללי הנטל במשפט האזרחי. האפיק המעשי הוא כי אם נאשם מורשע במשפט הפלילי, ניתן לעשות שימוש בממצאים העובדתיים נגדו בהליך האזרחי ללא צורך כי נפגע העבירה יעיד פעם נוספת. אם כן, הקשיים בפיצול התביעה עומדים בעינם. 12. מכאן עולה כי פיצול התביעה אינו הפתרון הראוי. הוא יביא לפגיעה שאינה מידתית במערערת. מן העבר השני, המשיב לא עמד על הנזקים שייגרמו לו מאי-פיצול התביעה. משזהו מצב הדברים, הרי שנראה כי יש מקום למנוע את ההתדיינות הכפולה ולרכז את הדיון בתיק להליך אחד. זהו מקרה מובהק שבו הפרוצדורה המשפטית מהותית ביותר. אנו נדרשים להאניש את סדרי הדין ואת כללי הסמכות העניינית, תוך מתן דגש למאטריה המשפטית והאנושית שעומדת במוקד ערעור זה, ולהשלכות הרוחב של קביעה בדבר פיצול ההליכים במקרה מסוג זה. ואף על פי כן, מלאכת ההכרעה לא הסתיימה. כבודם של כללי הסמכות העניינית במקומם מונח. השאלה היא האם ישנה דרך משפטית למנוע את פיצול התביעה. לשון אחר, מסקנתי הינה כי המדיניות המשפטית הרצויה היא כי ערכאה אחת תדון בשני סוגי העילות – אך מובן כי יש לתור אחר פתרון משפטי שיאפשר את בירור ההליך כולו מול ערכאה אחת. לכך אפנה עתה. הכלל בדבר הטפל הולך אחר העיקר 13. על מנת לאפשר את ניהול ההליך מול ערכאה אחת, נבחן השימוש בכלל הסמכות בדבר "הטפל הולך אחר העיקר". משמע, דיון משותף בשתי העוולות בפני ערכאה שיפוטית אחד. מנגד, נטען, כי השימוש בכלל נעשה רק ביחס לענייני מקרקעין. נפנה לבחון את מהות הכלל, את מידת חריגותו ואת התאמתו לנסיבות ענייננו. הטפל הולך אחר העיקר – רקע כללי 14. כדי לעמוד על מאפייני הכלל בדבר הטפל הולך אחר העיקר יש לשוב כששה עשורים לאחור, אל עניין עקריש, במסגרתו קבע הנשיא י' זוסמן את הלכת פיצול הסעדים (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב(2) 1457 (1958)). בעניין עקריש נדון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שבמסגרתה נקבע כי אין מקום לפצל תביעה שעסקה בשני סעדים הנתונים כל אחד לסמכות ערכאה אחרת – סעד של חזקה ושימוש במקרקעין המסור לסמכות בית משפט השלום, וסעד כספי בגובה סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה הפך את תוצאתו של בית המשפט המחוזי וקבע כי כאשר חלק מן הסעדים המבוקשים אינם תלויים בסכום בעוד אחרים הם סעדים כספיים, על התובע לפצל את ההליכים בין הערכאות המתאימות. כאשר נקבעה הלכה זו – שנודעה, כאמור, כהלכת פיצול הסעדים – אמר הנשיא זוסמן את הדברים הבאים, שהמשיכו להדהד בפסיקות בית המשפט: "ייתכן, שזוהי אמנם תוצאה שאינה רצויה, אך אם כך הדבר, יש להצטער על כך, שהמחוקק לא מצא שעת כושר לתקן את הדבר כאשר חקק את חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957" (פסקה 4 לחוות דעתו של הנשיא זוסמן). עד ימינו אנו המחוקק לא מצא שעת כושר לתקן את הדבר והלכת פיצול הסעדים ממשיכה להתקיים. בד בבד עם יישומה היא זכתה, כאמור, לביקורת מצד שופטים שחשו כי ההלכה נכפתה עליהם הר כגיגית לנוכח היעדר חקיקה מסדירה בנושא (ראו, לדוגמא: ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 13 (1983); רע"א 11122/08 אסולין נ' דרוקר, פסקה 3 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (12.2.2009); רע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט י' עמית (6.12.2015); ע"א 360/77 חמאתי נ' חמאתי, חוות דעתה של השופטת מ' בן-פורת, פ"ד לג(2) 197, 202 (1979); להמחשת הביקורת ראו: ת"א (ב) 50/95 חברת מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלון ספורט אילת ואח' (1995), בסעיף 4 להחלטתי הבאתי דוגמה שבה אדם חורג מהיתר בנייה בכך שבנה קומה רביעית שהושלמה והוא אף מתכוון לבנות קומה חמישית. התוצאה לפי הדין באותו הזמן היא כי אם תוגש תובענה למתן צו עשה להריסת הקומה הרביעית וצו לא תעשה למנוע את בניית הקומה החמישית – הדיון בסעד המבוקש ביחס לקומה האחת יתנהל בבית משפט השלום ואילו הדיון בדבר הקומה האחרת יתנהל בבית המשפט המחוזי. והשוו לעניין זה רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר (1.8.2013) (להלן: עניין בר-עוז), אשר ביטל את הלכת שמש (ע"א 59/37 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, פ"ד יג(1) 834 (1959)). לביקורת נוספת ראו: יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל – בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו" הפרקליט נ 229 (התשס"ח)). מיום היוולדה של ההלכה פותחו דוקטרינות פסיקתיות להתגבר על התוצאה הבעייתית של פיצול תביעות. כך בא לעולם, בהקשר שונה, הכלל בדבר הטפל הולך אחרי העיקר, שפותח אך חודשים ספורים לאחר מתן פסק הדין בעניין עקריש. בעניין קלקודה התעוררה שאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה למתן שני סעדים: סעד אחד של מסירת החזקה בנכס בדרך של שכירות וסעד שני של רישום השכירות בספרי האחוזה. לכאורה, על פי הלכת עקריש, היה ניתן לצפות כי התובענה תפוצל, כך שהתביעה למתן סעד של רישום השכירות תידון בבית המשפט המחוזי, ואילו הסעד של העברת החזקה יידון בפני בית משפט השלום. ברם, הנשיא זוסמן קבע את הדברים הבאים: "מי שתובע ביצוע בעין של ההסכם – כאשר השכירות תהא חייבת ברישום, כאמור – על כל החיובים הכלולים בהסכם, אינו תובע את ביצוע החיוב למסירת החזקה בלבד, אלא גם את ביצוע החיוב השני, לרישום השכירות בספרי האחוזה, שבלעדיו תהא השכירות בטלה ומבוטלת. [...] מן הראוי כי גם כאן ילך הטפל אחר העיקר" (ע"א 125/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג(1) 260, 268 (1959)). אם כן, הכלל בדבר הטפל ההולך אחר העיקר קובע כי במקרה שבו תביעה כוללת שני סעדים הנוגעים לעניינים שבמקרקעין המסורים לסמכותן העניינית של ערכאות שונות, הסעד הטפל ייגרר אחר הסעד העיקרי, ושני הסעדים יידונו בפני הערכאה המוסמכת לברר את הסעד העיקרי. הכרעה בדבר זהות הסעד העיקרי וזהות הסעד הטפל מסורה לבית המשפט, אשר יפסוק בשאלה על פי מבחן ענייני ולא פורמאלי. הפסיקה הכירה בכך שסיווג הסעדים כורך בחובו עמימות ואף שרירותיות מסוימת (ראו: עניין בר-עוז, פסקאות 11-10 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס; רע"א 4890/15‏ ‏אלוש נ' עירית טבריה, פסקה 9 לחוות דעתי (31.12.2015); ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא(2) 737 (1977)). 15. ככלל, הלכה זו כוחה יפה רק למקרים שבהם שני הסעדים הנתונים לסמכותן של ערכאות שונות נוגעים כולם לעניינים שבמקרקעין (ראו לדוגמא: ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (4.5.2003); עניין בר-עוז, פסקה 10 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס). עם זאת, במרוצת השנים הכלל הורחב במשתמע ובמסלולים עצמאיים אל מעבר לגבולות דיני המקרקעין ופרש את יריעתו על תחומי משפט נוספים. לנוכח חשיבות הדברים נעמוד על השימוש המתרחב בכלל זה בענפי משפט שונים. התחום העיקרי בו נעשה שימוש בכלל של הטפל הולך אחר העיקר מעבר לדיני המקרקעין הינו המשפט המנהלי. כאשר שר הפנים מאשר תכנית מתאר לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מתעוררת השאלה מי הערכאה המוסכמת לדון בטענות כנגד תכנית המתאר – האם הסמכות נתונה לבתי המשפט המינהליים, שהוסמכו לדון במרבית ענייני התכנון והבנייה, או האם היא מסורה לבג"ץ, מכיוון שהטענות מופנות כלפי החלטה של שר הפנים? הפסיקה קבעה בהקשר זה כי הטפל הולך אחר העיקר: "המסקנה היא, כי עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מיתאר מקומית מכוח סעיף 109 תצא מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי רק כאשר העתירה מבקשת לפסול את החלטת השר בטענה שנפל פגם בהחלטה זאת, להבדיל מפגם בהחלטה של הוועדה המקומית, וטענה זאת היא טענה עיקרית בעתירה. כנגד זאת, כאשר הטענה העיקרית בעתירה היא, שתכנית מיתאר מקומית פסולה בשל פגם שנפל בהחלטה של הוועדה המקומית, והטענה שנפל גם פגם בהחלטת השר היא טענה משנית או נגררת, אין העתירה יוצאת מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי. הטפל הולך אחר העיקר" (בג"ץ 4381/97 מייזליק ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח-תקווה, פ"ד נא(5) 385, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט י' זמיר (1997) (להלן: הלכת מייזליק); ראו גם: בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' שר הפנים (9.5.2005); בג"ץ 6354/16 הרוש נ' שר הפנים (27.9.2016)). באופן דומה, הדוקטרינה יושמה אף בתחום הארנונה, אם כי בשמלה אחרת. בית המשפט לעניינים מינהליים הוא המוסמך לדון בענייני ארנונה. חריג לכך נוגע לתקיפת החלטות שהתקבלו על ידי שר האוצר או שר הפנים, ובמקרה כזה הסמכות מסורה לבג"ץ. בעניין יוניברס נקבע כי הלכת מייזליק חלה גם על דיני ארנונה. הווה אומר, כדי שבג"ץ ידון בענייני ארנונה נדרש כי הטענה הדומיננטית בעתירה תופנה כלפי פגם שנפל בהחלטת שר הפנים או שר האוצר ביחס לדיני הארנונה (בר"ם 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ פסקה 17 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (22.11.2016)). אמנם פסק הדין האחרון מתבסס על הלכת מייזליק, אך אמת המידה המוצגת איננה כלל הטפל והעיקר אלא מבחן הדומיננטיות. הכלל לפיו הטפל הולך אחר העיקר הופעל אף ביחס לשאלות שבמסגרת דיני העבודה. בעניין חסון נדון מקרה שבו נשללו מחברה היתרים להעסקת עובדים שהוענקו לה מכוח שני חוקים – חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 וחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991. הסמכות לדון בערעור על החלטה בעניין רשיון מכוח החוק הראשון נתונה לבית הדין הארצי לעבודה בעוד הסמכות לדון בערעור על פי החוק השני מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית משפט זה אימץ את קביעת ערכאה קמא לפיה יש להפעיל את הכלל של הטפל הולך אחר העיקר ולדון במכלול הטענות כנגד שלילת הרשיונות בערכאה שמוסמכת לדון בטענה העיקרית, תוך התייחסות להלכת מייזליק (עע"מ 693/15 חסון גשר כח אדם בע"מ נ' משרד הפנים (8.3.2015)). סקירה זו לא תושלם ללא התייחסות לדיני הקניין הרוחני, במסגרתם המחוקק אימץ את העיקרון בדבר הטפל הולך אחר העיקר. בשנת 2003 תוקן חוק בתי המשפט בסעיף 40, הדן בסמכויות בית המשפט המחוזי. במסגרת התיקון חוקק סעיף 40(4) המסמיך את בית המשפט המחוזי לדון בתביעה בענייני קנין רוחני אף אם סכום התביעה אינו עולה על הסכום הנמצא בסמכותו של בית משפט השלום, כל עוד תביעה זו כרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני המצויה בסמכות בית המשפט המחוזי. יש בדוגמאות אלה כדי להצביע על הרחבת הכלל בדבר הטפל הולך אחר העיקר בשני רבדים: הרובד הראשון עניינו באופי הנושאים שעליהם חל הכלל. לאמור, הכלל הורחב אף אל מעבר לדיני המקרקעין והקיף מגוון נושאים – תכנון ובנייה, ארנונה וצווים במסגרת דיני העבודה. הרובד השני נוגע לאופי בתי המשפט שלהם מסורה הסמכות. ברבות השנים הכלל הורחב אף אל מעבר למקרים שבהם הסמכויות נמסרו לשתי ערכאות מבין בתי המשפט האזרחיים, והיא הוחלה גם במקרים שבהם הסמכות העניינית נמסרה הן לבית משפט האזרחי והן לטריבונל מקצועי. הכרעה: החלת הכלל על מקרנו – האם וכיצד? 16. עמדנו על ההשלכות הקשות של פיצול התביעה במקרה מהסוג הנידון, וביססנו את הצורך למצוא פתרון שימנע את הפיצול. עוד ראינו כי בימינו הכלל בדבר הטפל הולך אחר העיקר קנה לו שביתה בתחומים שונים מלבד תחום המקרקעין – כולל בתחום דיני העבודה, וכי אין מניעה עקרונית להחילו על מקרנו. ממכלול דברים אלה סבורני כי כלל הטפל והעיקר מספק פתרון משפטי הולם לאיחוד הדיון במקרה זה ובמקרים דומים לו. שהרי אם ניתן לאחוז בכלל לצרכי עניינים שבמקרקעין וארנונה, הישנה הצדקה פחותה לצעוד בדרך זו בעניינים של הטרדה מינית, אונס ומעשה סדום? זאת ועוד. כפי שיבואר להלן, מקרנו הינו מסוג המקרים בהם נקל לקבוע את זהות העיקר והטפל. אף נראה כי התוצאה אליה הכלל מוביל מתיישבת עם תכליות החוק למניעת הטרדה מינית ופקודת הנזיקין. ואסביר. בעניין בר-עוז הסתייג הנשיא א' גרוניס מהשימוש בכלל בדבר הטפל הולך אחר העיקר לנוכח המורכבות בישומו. לגישתו, ישנם קשיים לא מבוטלים בקביעה מיהו העיקר ומי הטפל והמבחן מתאפיין בעמימות. התוצאה של החלת המבחן הינה חוסר ודאות לתובע בבואו להגיש תביעתו לבית המשפט. תובנה זו נכבדה היא, שהרי כפי שצוין, אחת מהמטרות בקביעת כללי סמכות היא הכוונה הכיצד לנהוג, בדומה לתמרור תעבורה. בכך אשיב בשניים. הראשון – כי עדיין, הכלל בנמצא והוא מהווה חלק מדיני הסמכות. כנראה יתרונותיו עולים על חסרונותיו. המחיר של אי-הודאות משתלם אל מול מניעת כפל דיון. השני – כי אף אם ברובד הכללי ישנן סיבות טובות לצמצם את השימוש בכלל, הרי שההסתייגות שהובאה לעיל אינה חלה על מקרה זה. לאמור, הכלל מתאים לענייננו, שבו ניתן לאבחן בקלות יחסית מיהו הטפל ומי העיקר. העוולות הנזיקיות הנובעות ממעשי האונס, מעשי הסדום והבעילה האסורה הן העוולות העיקריות, בעוד עוולת ההטרדה המינית טפלה להן, לצורך הניתוח המשפטי. יש בכך כדי ליטול את העוקץ מהסתייגותו של הנשיא גרוניס ביחס להרחבת הכלל, לפחות במקרה המונח לפנינו. ניתן למצוא עיגון ממשי לקביעת זהות העיקר והטפל בסוג המקרים שמונח בפנינו, הן ברובד הכללי והן ברובד הפרטני. ברובד הכללי – כוונת המחוקק מובילה למסקנה האמורה בדבר אבחון העיקר והטפל. המחוקק בעצמו הגדיר הטרדות מיניות כעבירות קלות בהשוואה למעשים מיניים כגון מעשי אונס וסדום (עניין פלוני פסקה ה' לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין); קמיר). ברובד הפרטני – נפנה לבחינת כתב התביעה. מן העובדות המוצגות בכתב התביעה ניתן להיווכח כי ההטרדות המיניות טפלות למעשים המיניים החמורים יותר. על פי המתואר, המעשים התמצו בראשית הדרך בהטרדות מיניות וחומרתם הלכה וגדלה עד כדי ביצוע מעשי סדום ואונס. במילים אחרות, המעשים הסלימו וסופם בביצוע מעשים מיניים חמורים. מכאן שנראה כי ההטרדות המיניות – אשר על פי הנטען הקדימו אותם – עומדות ברקע למעשי הסדום והאונס. נדמה כי התפתחות העלילה באופן האמור תואמת את המקרים בהם ניתן לאחד תביעה כספית שמוגשת בגין הטרדה על רקע יחסי העבודה ובגין ביצוע מעשים מיניים חמורים יותר. בכל מקרה, הרבדים קשורים. החוק למניעת הטרדה מינית אינו מחיל עצמו על עבירות מין חמורות. כפי שצוין לעיל, ההגדרה להטרדה מינית מתייחסת לרשימה סגורה של התנהגויות שמצויות בקצה התחתון של המעשים המיניים האסורים – הטרדות מילוליות עד מעשים מגונים. בהתאם, העונשים הפליליים נעים, כאמור, בין שנתיים לארבע שנות מאסר, ואף הפיצוי האזרחי מוגבל לסכום של 120,000 ש"ח ללא הוכחת נזק (ראו סעיפים 6-5 לחוק למניעת הטרדה מינית). זאת, בהשוואה למעשי אינוס וסדום, המצויים בקצה העליון של הסקאלה מבחינת חומרתם. הערכאה המתאימה לדון בתביעות אזרחיות ביחס למעשים החמורים עשויה להיות בית המשפט המחוזי, על פי הסכום הנתבע. אף הפניית המבט אל עבר זהות הפורום שידון בתביעה תומכת במסקנה בדבר סיווג העיקר והטפל. ערכאה ערכאה על פי סמכותה, מומחיותה ותפקידה. ברם, בצומת שבין עיקר לטפל עולה כי בית המשפט האזרחי מחזיק ביתרון. הערכאות האזרחיות מוסמכות לפסוק בתביעות נזיקין, והן אכן פוסקות בתחום זה כדרך קבע. להן אף מסורה הסמכות לפסוק בעוולות על פי החוק למניעת הטרדה מינית בהקשרן הרחב, קרי כאשר הן אינן מבוצעות במסגרת יחסי העבודה. בית הדין לעבודה אמנם צבר ניסיון רב בסוגיה של הטרדות מיניות בעבודה, שמהוות מרכיב אחד בתביעה שניצבת מולנו. עם זאת, הוא אינו מוסמך לדון במרבית תביעות הנזיקין (לחריגים ראו סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). אם כן, על מנת לדון בתביעה המונחת לפנינו, בית הדין לעבודה יצטרך להוסיף תחומי מומחיות חדשים על אלה שהוענקו לו עד היום. כאמור, תחום תחום והמומחיות שהוא דורש. בית הדין לעבודה, כשמו כן הוא. הוא מתמצא היטב ובאופן ייחודי בנושאים שונים הנוגעים לפן יחסי העבודה של חיינו. ברם, בית המשפט האזרחי דן בשגרה בתביעות נזיקין שונות, כולל במנעד רחב של פגיעות מיניות – מהטרדות מיניות ועד מעשי אונס (עניין פלוני, פסקה ה' לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (22.9.2014)). ממנעד הסמכויות שהוענקו לשתי הערכאות מתחוור כי בית המשפט המחוזי הוא הפורום העדיף לדון בתביעה שבענייננו. אין בכך כדי לגרוע מעמדת המחוקק לפיה מוטב כי הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה תידון בבית הדין לעבודה. כך אם עילה זו עומדת לבדה בתביעה. האתגר המשפטי בתביעה על פי שני סוגי העילות – הראשון הנובע מפקודת הנזיקין והשני בגין הטרדה מינית ביחסי עבודה – הינו, על פי הניתוח המשפטי לעיל, לבחור את הפורום המתאים ביותר לבירור ההליך כולו. כאמור, בית המשפט האזרחי דן הן בתביעות נזיקיות בגין מעשים מיניים חמורים והן בתביעות בגין הטרדה מינית שאינה במקום העבודה. כללי סמכות אלה מצביעים על "העיקר" בתביעת המערערת. 17. ודוק, יש לזכור את המסגרת: כלל העיקר והטפל. לאמור, כדי לקבוע שהמקרה כולו יתברר בפני בית המשפט האזרחי יש לעמוד על הקשר בין ההטרדות המיניות לבין המעשים המיניים החמורים יותר. במסגרת זאת, יש לבחון האם הם מהווים חלק ממסכת אחת כוללת של פגיעות מיניות או שמא מדובר במקרים העומדים במנותק זה מזה – כל מקרה בפני עצמו. אם המקרים הינם מבודדים ואינם חלק ממסכת מתמשכת, הרי שלא ניתן להצביע על טפל ועיקר, וכל מקרה יידון בתביעה נפרדת על פי הערכאה המתאימה. כלל וחריג? 18. תוצאה זו לפיה בית המשפט המחוזי הוא הפורום העדיף לבירור תביעת המערערת תואמת אף את סוג הסעד המבוקש במקרנו – סעד כספי. הפיצוי הכספי הינו סעד טבעי בתובענה הנזיקית. פיצוי כזה הוא אף סעד מרכזי בחוק למניעת הטרדה מינית. בתובענה כספית המשלבת עילות מן החוק למניעת הטרדה מינית ומפקודת הנזיקין, נכון יהיה לאחד את העילות, גם אם הפגיעה הינה על רקע יחסי עבודה, כך שהתיק יתנהל בפני בית המשפט האזרחי. ענייננו בתובענה כזו שיש לבררה בבית המשפט המחוזי. ברם, הסמכויות של בית הדין לעבודה שהוענקו לו בחוק למניעת הטרדה מינית הן רחבות יותר. כזכור, החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית מהווה עבירה פלילית (סעיף 5) וגם מקימה עוולה אזרחית (סעיף 6). בעוד סעיף 6 מתייחס לפיצוי הכספי בגין הטרדה מינית, לרבות על רקע יחסי עבודה, כותרתו של סעיף 7 לחוק היא "נקיטת אמצעים בידי מעסיק". הדין מחייב מעסיק לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע הטרדה מינית. עליו לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולשם בירור התלונה; לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות; ובמקום בו מועסקים יותר מ-25 עובדים, עליו לקבוע תקנון. ניתן לתבוע מעסיק שהפר את החובות המוטלות עליו על פי חוק בתביעה אזרחית (סעיף 7(ג) לחוק). ברגיל, תביעה כזו תישמע בבית הדין לעבודה. ברם במקרה כמו שלנו, בו הוגשה תביעה כספית הן בגין הטרדה מינית על רקע יחסי עבודה והן לפי פקודת הנזיקין, העניין ישמע בבית המשפט המחוזי. על פי הרציונאל שהצגנו, אין בכך שהמעסיק מהווה נתבע בתביעה לסעד כספי כדי לשנות את המסקנה בדבר מקום בירור התובענה. מסקנה זו רלוונטית לענייננו שכן המעסיקה צורפה כצד להליך בערעור. יוזכר כי המשיב הוא שהגיש את הבקשה לדחייה על הסף, אם כי משיבה 2, העירייה – היא המעסיקה – הגישה תגובה קצרה לערעור בה צידדה בהכרעת בית המשפט המחוזי, תוך אזכור סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית ואזכור עניין פלוני. כך או כך, בלב העניין עומדים, כאמור, השיקולים של מניעת פיצול התביעה הכספית, והם גוברים על הסמכות הייחודית שמוענקת לבית הדין לעבודה. 19. עם זאת, ייתכנו מקרים נוספים מורכבים ממקרנו. על מנת שלא ליצור אי-הבנה, ראוי להתייחס אליהם אף מבלי לקבוע מסקנה נחרצת. כאשר ההטרדה המינית הנטענת היא על רקע יחסי עבודה, החוק למניעת הטרדה מינית מעניק סמכות לבית הדין לעבודה לפסוק סעדים נוספים מעבר לפיצוי הכספי הקבוע בחוק. סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, שעניינו, כזכור, בסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה, קובע כך: 10(ג) הוראות סעיפים 10, 10א, 12 ו-13 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, יחולו על הליכים לפי סעיף זה. מכאן שגם הוראות בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה רלוונטיות לענייננו. בפרט, רלוונטי להכרעתנו סעיף 10(א)(2) לחוק זה, שזהו לשונו: 10(א) לבית-הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי – (1) לפסוק פיצויים [...] (2) ליתן צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו להוציא צו כאמור יביא בית הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע, ולגבי פיטורים הנובעים מצמצומים בעבודה גם את הוראותיו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים. הוראות סעיף קטן זה כוחן יפה על אף האמור בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. הווה אומר, מעבר לפיצוי הכספי, בית הדין לעבודה מוסמך להעניק סעדים נוספים אשר ייחודיים לעולם דיני העבודה. כך, לדוגמא הוא יכול להורות על ביטול פיטורים או להביא לאכיפת קידום במקום העבודה (ראו גם: פרוטוקול מס' 64 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 8.7.1997, עמוד 29). אלה מהווים סעדים חשובים שממוקדים בשמירה על העובד ועל יכולתו להישאר במקום העבודה באופן בטוח. הקשת הרחבה של סעדים שאותם יכול עובד לבקש בתביעה בגין הטרדה מינית שהתבצעה במסגרת יחסי העבודה – פיצוי כספי לצד סעדים בתחום דיני העבודה – מוסיפים ממד נוסף לדיון בסוגיית הסמכות. נשאלת השאלה מה דינה של תביעה כספית הנשענת על עוולות הן לפי החוק למניעת הטרדה מינית והן לפי פקודת הנזיקין שמוגשת גם עם סעד מתחום דיני העבודה? לשון אחר, נניח כי, מוגשת תביעה הכוללת עילות לפי החוק להטרדה מינית ועילות בגין מעשי מין חמורים שהתרחשו, כפי שקרה בעניינו. בנוסף לתביעת הפיצויים – וכאן טמון החידוש – מתבקש גם סעד של ביטול פיטורים. איזו ערכאה תהא מוסמכת לדון בתביעה? האם אף דינה של תביעה זו להישמע כולה בפני בית המשפט המחוזי? זו שאלה שאיננה פשוטה כלל וכלל. מענה לשאלה זו אינו נחוץ להכרעה כאן, אך נטייתי היא שנכון יותר שסעד כאמור יתברר בפני בית הדין לעבודה, אף אם יתר התביעה בסעדים הכספיים תידון בבית המשפט המחוזי. הטעם בדבר מצוי בכך שהחלטה לפטר עובד או למנוע את פיטוריו, או החלטה על פגיעה אחרת בעובד ובמעמדו הינן החלטות שבליבת הסמכות של בית הדין לעבודה. יתרה מכך, אלה אינם נושאים שבתי המשפט האזרחיים מתמצאים בהם. לכן, כפי שבית המשפט המחוזי קונה "יתרון" או העדפה על בית הדין לעבודה משום שהוא דן בשגרה בתביעות נזיקיות ובתביעות כספיות על פי החוק למניעת הטרדה מינית, כאשר ההטרדה הנטענת אינה על רקע יחסי עבודה – כך בית הדין לעבודה הוא בעל יתרון מובהק וברור בנושאים שעניינם בלב ליבם של דיני העבודה. מסקנה זו מתיישבת עם התכלית הניצבת בבסיס סעיף 10(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, שנשענת על מומחיות בית הדין לעבודה ועל התאמתו לדון בתביעות שמוקדן ביחסי העבודה. על כן ומבלי להכריע בשאלה שאינה מונחת בפנינו, דעתי נוטה לכך שמוטב כי דבר הצווים שבית הדין לעבודה מוסמך להעניק על פי סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה יתברר בבית הדין לעבודה, במקביל לתביעה הכספית שראויה להישמע בבית המשפט האזרחי. כפל הליכים זה עשוי ליצור קשיים מעשיים, אך נראה כי הערכאות השונות תדענה לשלב ידיים תוך כיבוד הדדי זה של זה למציאת פתרון ככל שיידרש במקרה הקונקרטי. כאמור, פיצול כזה אינו נדרש כאשר הסעד המבוקש בתביעה הן על פי החוק למניעת הטרדה מינית והן על פי פקודת הנזיקין הינו סעד כספי. כך בתיק זה. 20. ונשוב לענייננו. מכלול הנימוקים המפורטים – הקלות היחסית שבה ניתן לקבוע מיהו העיקר ומי הטפל; מומחיותו של בית המשפט המחוזי ביחס למקרנו; והסעדים המבוקשים במסגרת התביעה – כל אלה מובילים למסקנה כי זהו המקרה המתאים להחיל את הכלל בדבר הטפל הולך אחר העיקר, וכי הערכאה המתאימה לדון בתביעת המערערת הינה בית המשפט המחוזי. 21. הערה לפני סיום. יש להדגיש כי המונחים "עיקר" ו"טפל" משמשים אך לצורך הניתוח המשפטי והחלת הכלל שיאפשר למנוע את פיצול התביעה. מובן כי אין הכוונה שההטרדות המיניות טפלות במובן זה שהן משניות או שוליות מבחינת תחושותיה של המערערת או הנזק שהן גרמו לה. אין צורך להרחיב באשר לחומרה הגלומה בביצוע הטרדות מיניות – שמהוות אף עבירות פליליות. הטרדה מינית במקום העבודה אף עלולה לבטא חומרה יתרה, בין היתר לנוכח הניצול המובהק והגלוי של יחסי המרות בין הפוגע לנפגע, או למצער, הקשר היום-יומי המתמשך בין העובדים. נאמר זאת בקול צלול וברור. את תופעת ההטרדה המינית בכלל, ובמקום העבודה בפרט, יש לעקור. העבודה היא צורך וגם ברכה. היא עשויה להעניק סיפוק לעובד ולהתפתחותו כפרט. יש בה לקדם את החברה בצורות שונות ומגוונות. אל להפוך את החיוני והיפה בחיינו למקום מכוער ומבזה. אם כן, כל שנאמר הוא כי לצורך קביעת הסמכות העניינית, המעשים המיניים החמורים יותר עומדים במרכז ומהווים את "עיקר" המסכת המתוארת בכתב התביעה לפיצוי כספי. טענת ההתיישנות 22. כזכור, הערעור כולל שני ראשים – הראשון, טענת הסמכות העניינית לפיה אין לפצל את תביעתה של המערערת. השני, טענת ההתיישנות. הגיעה העת להכריע בטענה השנייה. הראש השני של תביעת המערערת מתייחס, כאמור לעיל, לקביעת בית המשפט המחוזי כי האירועים שהתרחשו לפני יום ה-12.11.2008 התיישנו במועד הגשת התביעה. כפי שפורט לעיל, למערערת טענות רבות ושונות לביסוס עמדתה כי מלוא תביעתה טרם התיישנה. בין היתר ובתמצית, היא טוענת כי "מסכת ההתעללות" – במילותיה של המערערת – שהעבירהּ המשיב מהווה מעשה נמשך, שבעת הגשת התביעה טרם התיישן. עוד נטען כי מועד תחילת ההתיישנות במקרה זה אינו ביום שבו הופסקו המעשים, אלא במועד מאוחר יותר – בעת התגבשות הנזק; במועד הודאת המשיב בקיום זכות למערערת; או במועד שבו מצבה הנפשי של המערערת אפשר לה להגיש את התביעה. מנגד, המשיב טוען כי לא ניתן לראות במעשים השונים כאירוע אחד נמשך, וכן כי מרוץ ההתיישנות החל עם הביצוע המוכחש של המעשה האחרון, ולא בשום שלב אחריו. דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות מהווה מסקנה משפטית אשר נגזרת מעובדות התיק הקונקרטי. כל מקרה ונסיבותיו. את זאת יש לזכור. כשם שראוי לדחות תובענה על הסף מחמת התיישנות בשלב המקדמי, כאשר ניתן לעשות זאת בבירור נקודתי כמו עניין של תחשיב – כך אין להכריע בשאלת ההתיישנות בהיעדר בירור התשתית העובדתית הנחוצה לשם הכרעה זו. זהו גורלו של מוסד ההתיישנות שמחיל נורמה משפטית על עובדות מסוימות. אין זה מפתיע, אפוא, כי לא כל הבירורים הנדרשים להכרעה בטענה לובשים אותה מידה. ניתן להצביע על לפחות שני סוגי מקרים בהעלאת טענת התיישנות. ישנם מקרים בהם המצב העובדתי הרלוונטי הינו פשוט וברור יחסית. בנוסף, יהיו מצבים בהם טענת ההתיישנות אינה מחייבת קביעת מסמרות במכלול עובדות המקרה. במקרים אלה, ניתן יהיה להכריע באשר לטענת ההתיישנות כבר בשלב המקדמי, בעת הגשה הבקשה לדחיית התובענה על הסף. ברם, במקרים אחרים סוגיית ההתיישנות עשויה להתבהר רק לאחר בירור עובדתי מעמיק ביחס לכלל הסוגיות שבמחלוקת. אלה הינם אותם המקרים בהם לא ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות רק מתוך בחינת כתב התביעה ונספחיו, אלא נדרש לקיים הליך של הבאת ראיות הנוגעות לנסיבותיו הייחודיות של המקרה (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 867 (1998)). או אז ראוי כי ההכרעה בטענת ההתיישנות תיעשה במסגרת בירור התובענה גופא ולא בשלב מקדים לו. המקרה המונח לפנינו נמנה עם סוג המצבים השני שבו לא ניתן להכריע בשלב המקדמי בטענת ההתיישנות. כך, עולה כי טענת ההתיישנות משתרעת על סיפור התביעה ופרטיה. לאמור לא ניתן יהיה לקבוע מסקנה חד משמעית בעניין ההתיישנות ללא עריכת בירור עובדתי בסוגיות השונות שעל הפרק. מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, נראה כי בכדי לקבוע מסמרות ביחס לטענת ההתיישנות – האם התובענה התיישנה כולה, בחלקה או שהיא טרם התיישנה – נדרש לברר את טיב המעשים ומועדי ביצועם, את מהות הקשר הנטען ביניהם, ואת השפעתם על הצדדים בתקופות זמן שונות. ואין זו בהכרח רשימה ממצה. יוצא כי הבירור העובדתי הנחוץ לשם גיבוש המסקנה בטענת ההתיישנות עומד בליבת הטענות המועלות בתביעה. בשל מורכבות ענייננו, נראה כי התביעה נמצאת בשלב מוקדם מבחינת הבירור העובדתי מכדי להכריע האם יש להורות על דחיית התובענה מחמת התיישנותה (ע"א 1969/10 אבו שיבלי נ' מרכז רפואי זיו-צפת, פסקה 6 לחוות דעתי (9.5.2012)). על כן, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, ראוי שההכרעה תינתן בשלב מאוחר יותר תוך מתן הזדמנות לצדדים להשמיע ראיות ולאפשר את בירור הטענות הנחוצות לעניין. יתרה מזאת, הבקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות וטענות הנגד שהעלתה המערערת ביחס לכך, מספקות נימוק נוסף למסקנה שהובאה לעיל לפיה יהיה נכון למנוע את פיצול התביעה במקרנו. כך, המערערת טוענת כי המעשים השונים מהווים אירוע נמשך, ובמילותיה, המדובר במסכת אחת של התעללות מינית. המשיב מתנגד לדרך הצגת הדברים וטוען כי המעשים המוכחשים מבחינתו הינם נפרדים. לנוכח פער העמדות בסוגיה יסודית זו, עולה כי ישנה חשיבות עובדתית ומשפטית כי ערכאה אחת תבחן את מלוא התמונה בטרם תוכרע טענת ההתיישנות. באופן דומה אך בהקשר רחב יותר, קשה להפריד בין הנזקים הנפשיים שנגרמו למערערת, אם נגרמו, בתקופות הזמן השונות. טיעונים אלה – ביחס לתיחום האירוע והיכולת לעמוד על טיב כל אחד מהמעשים ועל השלכותיו – מהווים נימוקים נוספים מדוע הצדק הדיוני מחייב את איחוד הדיון. 23. לנוכח מכלול השיקולים, אציע לחבריי לקבוע כי טרם בשלה העת להכריע בטענת ההתיישנות. לצדדים תהא שמורה הזכות לשוב להעלות ולהרחיב את טיעוניהם ביחס לטענת ההתיישנות בפני בית משפט קמא לקראת סוף ההליך. סוף דבר 24. המקרה המונח בפנינו מציב שאלה שעניינה לכאורה בד' אמות סדרי הדין – היכן יש לברר תביעה בגין הטרדות מיניות ומעשים מיניים חמורים יותר שהתרחשו, לכאורה, במסגרת יחסי העבודה. כפי שראינו, לנוכח מורכבותו של המקרה הניצב בפנינו, מן הבחינה המשפטית, האנושית והמעשית כאחד, יש למנוע את פיצול התביעה. טיעונים כבדי משקל עומדים ביסוד מסקנה זו. כזכור, במוקד ניצבת העדות הכפולה שתצטרך לספק המערערת בשני הליכים נפרדים, על מכלול השלכותיה. עוד עמדנו על הרצון שלא להניא מתלוננים עתידיים מפנייה אל הערכאות המשפטיות לקבלת הכרה וסעד, במיוחד במקרים מסובכים מהסוג המתואר. הכלל בדבר הטפל והעיקר מאפשר לאחד את התביעות הכספיות ועל פיו נקבע כי בית המשפט המחוזי הוא הערכאה המתאימה לדון במקרה מסוג זה, לנוכח מומחיותו בתביעות נזיקין שעניינן, בין היתר, בפגיעות מיניות. בד בבד, לא ראינו לנכון לקבוע מסמרות בשלב זה ביחס לטענת ההתיישנות במקרה הקונקרטי. טענה זו, ביחס להתיישנות המעשים – כולם או חלקם – תוכרע על ידי בית המשפט המחוזי עם תום הבירור העובדתי. 25. לסיום נדגיש כי הטרדה מינית במובנה הרחב, שאף עשויה להגיע לכדי תקיפה מינית, הינה תחום משפטי רב-ממדי, רגיש ומתפתח. תנאי להתפתחות ראויה של הדין וליישומו הוא הבנת התופעה. בהקשר זה נביא את הדברים הבאים: "Sexual harassment and sexual assaults are not accidents arising in the course of employment. Sexual harassment is no accident. Moreover, even if sexual harassment arises out of the employment in a literal sense, that does not mean that we can ignore public policy aimed at preventing sexual harassment. [...] It is not the work that causes the problem; it is the attitude and behavior […] in the workplace. The workplace may provide the excuse, but it is not the cause" (Korn, Jane Byeff, The Fungible Woman and Other Myths of Sexual Harassment, 67 Tul. L. Rev. 1363 (1993)). הטרדה מינית ותקיפה מינית בכלל, ובמקום העבודה בפרט, אינן בגדר "תאונה". לא מקום העבודה הוא הגורם לתופעה, אלא הגישה והתנהגות במקום העבודה. ואכן, מקום העבודה מספק את התירוץ, אך אינו הגורם. על כן, חשוב לפתח כלים מעשיים ויישומיים לבית המשפט למגר את התופעה, כמצוות המחוקק. תוצאה של ניהול הליכים כפולים איננה משרתת את תכלית זו. 26. אם כן, בשל מכלול הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינה של ערכאה קמא ותחתיו לקבוע כי התביעה תתברר כולה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. שאלת ההתיישנות תיוותר לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, אשר יכריע בה לקראת תום ההליך. קביעת ערכאה קמא בדבר דחיית טענת השיהוי בהגשת התביעה עומדת על כנה. המשיב יישא בהוצאות המערערת ושכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ש"ח בגין שני ההליכים. לא יעשה צו להוצאות ביחס למשיבה 2. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה עם פסק דינו המקיף והיסודי של חברי השופט נ' הנדל. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ה' באדר התשע"ח (‏20.2.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16033470_Z07.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il