מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 3345/07 ע"פ 3345/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: מרדכי אסולין ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.2.07 בת.פ.ח. 532/06 שניתן על-ידי כבוד השופטים: מ' בן דוד – נשיא, א' אברהם וב' ארבל תאריך הישיבה: ג' בשבט התשס"ח (10.1.2008) בשם המערערת: עו"ד תמר פרוש בשם המשיב: עו"ד מרואן מויס בשם שירות המבחן: גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא בן דוד והשופטים אברהם וארבל) בתפ"ח 532/06 ביום 28.2.07, בו נדון על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בארבעה אישומים של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות בקטינים (סעיף 348(א)(א)(3) לחוק העונשין תשל"ז-1977) ובאחד מהם גם במעשה מגונה בפומבי ומעשה מגונה. על המשיב נגזרו שמונה שנות מאסר, מתוכן חמש שנים בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי, וכן פיצוי כספי של 10,000 ש"ח לכל אחד מחמשת המתלוננים. ב. בתמצית, על-פי כתב האישום המתוקן בו הודה המשיב, היה בבעלותו מכון כושר בצפת. אמו של הקטין באישום הראשון (שהיה בן 11 לעת המעשים) עבדה במכון; המשיב הציע לשמור על ילדיה בערבים, ובהזדמנויות שונות עשה מעשים מגונים באיבר מינו של הקטין, ואמר לו להניח ידו על איבר מינו. באישום השני נטל ידה של ילדה בת תשע שהשתתפה בחוג במכון הכושר והניחה במספר מקרים על איבר מינו. באישום השלישי נצמד לגופן של אחיות קטינות וחיכך בהן את איבר מינו באזורים שונים, ואף הניח ידן על איבר מינו בתוך בגדיו, וכמו כן התקלח ואונן בפני אחת מהן תוך חיכוך סבון אל איבר מינו. גיל הקטינות היה – האחת מכתה ד' עד גיל בת מצוה, האחרת מגיל 8 עד 10. הדברים היו כרוכים במתן ממתקים או כסף. באישום הרביעי הניח המשיב ידה של קטינה בת תשע על איבר מינו מעל בגדיו. ג. (1) בית המשפט קמא עיין בתסקירי שירות המבחן באשר למשיב ובאשר לשתיים מן הקטינות. לגבי המשיב צוין כי לו רקע קודם בעבירות מסוג זה; ואכן עיינו בגיליון הרישום הפלילי, לפיו למשיב הרשעות מן העבר במעשים מגונים בקטינות, מן השנים 1995 ו-1999, בהם נידון למאסרים בני שנה, שאחד מהם קוצר בערעור ל-6 חודשים. בתסקירי שירות המבחן תוארו רקעו המשפחתי והמקצועי (הוראת חינוך גופני), דפוסי התמכרותו לעבירות המין וחשיבה מעוותת; תוארו גם תכנון העבירה ורמת דחפים גבוהה. הוסק כי קיימת סבירות בינונית עד גבוהה להישנות מעשים בעתיד, והומלץ על טיפול למנוע זאת. בתסקיר נפגע בקשר לאחת הקטינות תוארה הפגיעה הקשה בה וחרדת ההורים, שהמשיב היה חברם. בית המשפט עיין גם במזכר אבי שתיים מן הקטינות, שבו תוארה הפרשה, ונסקרו הוצאות שנגרמו למשפחה בעקבותיה, לרבות טיפולים פסיכולוגיים. (2) בית המשפט ציין בגזרו את הדין, לאחר שסקר את הרקע והשיקולים השונים, כי: "מעשיו והתנהגותו של הנאשם ראויים לכל גנאי ולענישה מחמירה, ואם החלטנו בסופו של יום שלא למצות עמו הדין עד תומו, אזי זה בגין העובדה שהוא הודה בפנינו במעשיו כבר בראשית ההליך, צעד שמשמעותו אישור טענות הקטינים נגדו, אשר מנע את הצורך בהעמדת גרסתם למבחן, ומחלקם אף את הצורך להעיד בין כתלי בית המשפט ולחוות בשנית את אשר עבר עליהם. עוד הבאנו בחשבון לקולה את העובדה שמעשיו של הנאשם לבד מהיותם שפלים ובזויים, לא לוו בכוח או במעשי אלימות כלפי הקטינים". ד. (1) בערעור טענה המדינה, כי עונש המאסר והפיצוי אינם תואמים את חומרת המעשים. נטען כי מסוכנות המשיב כעולה מעברו מצדיקה החמרה בעונשו, נוכח ניצול חולשתם של הקטינים, וכן כי הפיצוי נמוך מדי. (2) לקראת הדיון קיבלנו תסקיר מעדכן של שירות המבחן, לפיו מתפקד המשיב בבית הסוהר כראוי; אך על-פי קביעת מב"ן, מסוכנותו המינית גבוהה, ולא הומלץ על יציאה לחופשות. המשיב הביע רצון לטיפול, אך מב"ן התרשם כי הדבר בא בעיקר כדי להשיג "רווחים משניים". נמסר על קשר מעקבי עם גורמי טיפול בכלא, והתרשמותם כי פנייתו אליהם באה לשכנע בכנות רצונו בטיפול. (3) בפנינו טענה באת-כוח המדינה, כי המסוכנות מחייבת הרחקת המשיב לתקופה ארוכה ככל הניתן; אין כל נסיבה לקולה בעבירות שהעונש שלצדן הוא 7 ו-10 שנים; הפיצוי אף הוא רחוק מן הסכומים הנדרשים. (4) באת-כוח שירות המבחן ציינה את הצורך בטיפול. (5) בא-כוח המשיב טען, כי גזר הדין קמא מאוזן ושקול. המשיב עשה הכל על מנת לקבל טיפול מראשית מעצרו, אך לא אומצה ההמלצה הטיפולית שישולב במרכז לעברייני מין בפתח-תקוה. המשיב לא שולב גם בתכנית טיפולית בבית סוהר איילון. עוד צוין כי הפיצוי כולו שולם; נטען גם כי המשיב לא יקבל, ככל הנראה, שליש או חופשות, בהעדר טיפול, ואין מקום להחמרה. המשיב עצמו ציין את חרטתו וצערו, והבנתו לסבל הקרבנות; גם בו עצמו התנכלו מינית; בקשתו היא לא חופשה ולא שליש, שהוא מוותר עליהם - אלא טיפול. (6) ההכרעה בערעור זה לא היתה קלה. מחד גיסא, המדובר בעבירות מין, ועל כך אין חולק ולא יתכן חולק; ועוד, המדובר ברצידיביסט החוזר לסורו בתחום זה עצמו, לאחר שנידון בעבר לא אחת. מאידך גיסא, בפני בית המשפט קמא עמדו נתונים אלה, והעונש שהטיל על המשיב לא היה קל. השאלה היא היש מקום להתערבותנו. (7) אכן, ההתמודדות השיפוטית עם עבירות מין של בעלי נטיות חולניות אינה פשוטה. בע"פ 2824/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006) – מקרה שבו היו קוי דמיון מסוימים לענייננו, אף כי בחומרה רבה יותר, נתן לכך בית משפט זה דעתו מפי השופטת פרוקצ'יה, ונוכח חשיבות הדברים נביא אותם במקצת הרחבה: "המקרה שלפנינו הוא בעל מאפיינים מיוחדים נוכח הצורך לקבוע במסגרתו את נקודת האיזון הראויה בענישה בין היבטי הגמול, ההרתעה וההגנה על הציבור מחד,לבין היבטי שיקומו של העבריין מצד שני. מורכבות זו מתבטאת, בין היתר, בעובדה כי שיקומו של העבריין, שהוא חולה פדופיליה, נועד לא רק להיטיב את סיכוייו כפרט לפתוח דף חדש בחייו עם שחרורו מן הכלא, אלא גם לפעול לגריעה משמעותית של הסכנה לציבור מחזרתו לביצוע עבירות עם שחרורו. סכנה זו מתעצמת נוכח ההנחה, שניתן לה ביסוס מקצועי, כי העבריינות במקרה זה נובעת באופן ישיר ממחלת הפדופיליה, ובלא נקיטת מאמצי שיקום אינטנסיביים לאורך זמן, קיימת ציפייה סבירה לרצידיביזם ולגלגל חוזר של עבריינות קשה אשר תחזור ותפיל קרבנות תמימים ברשת מעשי מין חמורים, על השלכותיה ההרסניות והקשות של תופעה זו. תכלית השיקום במקרה זה משתלבת הן עם הצורך להיטיב עם הפרט והן עם חובת ההגנה על בטחון הציבור, והיא מקבלת משקל מיוחד במסגרת האיזון בין מרכיבי הענישה למיניהם. מושכלות ראשונים הם כי האיזון בין מרכיבי הענישה השונים משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. משקלם היחסי של האינטרס הציבורי והאינטרס האינדיבידואלי לנאשם משתנה על פי הנתונים המיוחדים של הענין, וחובתו של בית המשפט בגוזרו את הדין במקרה נתון לשקלל בדרך זהירה את מכלול הנתונים כדי להגיע לתוצאה עונשית מאוזנת שתייחס חשיבות יחסית ראויה לשיקולים כולם. במקרה שלפנינו, שני צידי המשוואה בענישה ראויים למשקל יחסי משמעותי. היבטי הגמול, ההרתעה וההגנה על הציבור ראויים להדגשה יתירה בענישה. מדובר במערער אשר ביצע שורה של עבירות מין נפשעות בקטינים, תוך ניצול חולשתם וחוסר הישע שלהם. הוא עשה כן מתוך מודעות ושליטה על מעשיו. הנזק שגרם לקרבנותיו רב ללא שיעור, וספק אם ניתן כיום לאמוד את מלוא היקפו. חובתה של החברה לבטא בענישה את מימד הגמול הכבד שיש לגמול לנאשם על עבירות מסוג אלה שעבר, ועל הפגיעה האנושה שפגע בקרבנות צעירים, אשר בודאי תיתן את אותותיה בהמשך חייהם. על הענישה להרתיע אחרים, ולהעביר מסר חד וברור כי ניצול נפשע של בני אדם למטרות סיפוק יצרי מין ראוי לכל הוקעה; במיוחד כך הוא כאשר קרבנות הניצול הם ילדים, ובכללם אף ילדים פגועים אשר יכולתם להתגונן כנגד עבריין מין בוגר מוגבלת ביותר. הענישה במאסר אמורה לשמש הרתעה מפני הישנות מעשי עבירה הן ביחס לעבריין עצמו והן ביחס לעבריינים פוטנציאליים אחרים, והחזקתו בין סורג ובריח גם מבטיחה כי למשך תקופת מאסרו הוא יבודד מן החברה, ושוב לא יסכן את הציבור. מנגד, מוטלת על החברה החובה להשקיע ממשאביה לשיקום ותיקון העבריין, והדבר אמור ביחס לכל עבריין באשר הוא. אולם צרכי השיקום, המשאבים שיש להשקיע בכך, ומשך הזמן הנדרש לשיקום, שונים הם ממקרה למקרה. בתחום עבריינות המין הרצידיביסטית, מקבל מימד השיקום נופך מיוחד, בעיקר באותם מקרים בהם פשיעת המין קשורה בדחפים יצריים שהם סימפטומטיים לליקויים נפשיים מובנים. כזה הוא המקרה שלפנינו, בו הוגדר המערער כסובל ממחלת פדופיליה. מהחומר המקצועי שהוגש לפנינו עולה כי מחלה זו ניתנת לטיפול, וכי טיפול אינטנסיבי משולב-תרופתי ושיחתי, עשוי להניב תוצאות משמעותיות. אולם נדרש זמן רב, הנאמד בשנים, לצורך השגת תוצאות של ממש בטיפול כזה. חשיבות השיקום בהקשר זה איננה מצטמצמת בטובת הנאשם בלבד, אלא היא מתרחבת על פני אינטרס טובת הציבור כולו, שכן בלא התמודדות אפקטיבית עם המחלה, קימת הסתברות גבוהה כי בצאתו של הנאשם לחפשי, תחזור תופעת העבריינות על עצמה, על התוצאות החמורות הצפויות ממנה, ומפני סיכון חמור אפשרי זה ראוי להתגונן בכל האמצעים הזמינים הקיימים. דרך האיזון הראויה במקרה שלפנינו בין מרכיבי הענישה הצופים פני האינטרס הציבורי לעומת מרכיב השיקום הצופה פני טובת הנאשם, מצדיקה מצד אחד, הטלת עונש מאסר על המערער אשר יגשים את המסר הציבורי הנדרש ביחס ישר לאחריות המוסרית הכבדה שהוא נושא על שכמו. על עונש המאסר גם להרתיע מפני ביצוע עבירות נוספות, ולגונן על הציבור מפני יציאתו של המערער לרחוב והמשך העמדתם של קרבנות פוטנציאליים נוספים בסיכון של פגיעה. עונש המאסר צריך לתת ביטוי לעוצמת הריאקציה של החברה כלפי מעשי עבירות כדוגמת אלה שהמערער ביצע, והיבט השיקום, ככל שהוא מחייב התייחסות, אינו צריך להשפיע על היקפו של המאסר, הנגזר, בעיקרו, מהתכלית הציבורית שבענישה. היבט השיקום, על חשיבותו המיוחדת, צריך להשתלב במסגרת ריצוי עונש המאסר, ולמצוא את ביטויו ואת מיצויו במסגרת ההליך העונשי המגשים את מכלול היעדים שהענישה אמורה לשקף". (8) המטוטלת נעה, אפוא, בין הצורך בהרחקת העבריין בעל הנטיה החולנית הנשנית מן הציבור, לבין צרכי הטיפול - שאינם של העבריין בלבד, אלא של החברה כולה. זאת, שכן אם לא יטופל כדבעי ויחזור לסורו, ולוא גם אחרי מאסר ממושך, יוצאים הכל ניזוקים, ובראשם הקרבנות הפוטנציאליים. (9) הובא לפנינו קובץ פסיקה בעבירות מין בקטינים ובהם ענישה מחמירה יותר (ראו למשל ע"פ 6899/04 ד' פ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן) (2006), שם הושתו שבע שנות מאסר בפועל; ע"פ 9286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן) (2007), שם הוטלו תשע שנות מאסר בפועל; בע"פ 7614/05 טרפוצניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן) (2007), הושתו 6.5 שנות מאסר (במקום 8 שהוטלו בבית המשפט המחוזי); ומנגד, מקרים של ענישה קלה יותר (ע"פ 11526/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ארבל) (2006), שם הושתו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל; ע"פ 5917/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) (השופטת ארבל) (2007), שם הושתו שלושים ושישה חודשי מאסר בפועל. חלק מן המקרים דומים לענייננו, וחלקם פחות, והנסיבות כמובן נדונות באופן אינדיבידואלי וספציפי, וזאת יש להטעים. (10) כאמור, בנידון דידן נודעת לעבירות חומרה יתרה בשל הרצידיביזם. אך כאן המקום להידרש גם לשאלת השיקום. נזדמן לבית משפט זה לעסוק פעמים אחדות בשאלת הטיפול בעברייני מין בבתי הסוהר (ראו ע"פ 5164/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007); ע"פ 9286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007). בע"פ 5164/05 נאמר: "מי שהשתקע בעבירות לאורך שנים – זקוק מן הסתם – כדי שבהשתחררו יחיה חיים נורמטיביים – לטיפול ממושך... האם די בטיפול של שנה, שנה וחצי לפני השחרור, עליו נמסר לנו, או שמא יש מקום להדרגתיות? האם הגישה הראויה היא כללית ואחידה, לכל עברייני המין, או יש מקום להתייחסות אינדיבידואלית לפי נסיבות המקרה והמוטיבציה של האדם בו מדובר?". ובע"פ 9286/06 הוסף: "כי אין מדובר בתועלת לעבריין בלבד – דבר שכשלעצמו חשוב כמובן – אלא לכלל החברה (ההדגשה במקור – א"ר) כדי למנוע ככל האפשר רצידיביזם". ראו גם ע"פ 5917/06 מדינת ישראל נ' פלוני, הנזכר מעלה. (11) קיימנו בענין זה לא אחת דיאלוג עם שירות המבחן, שגם בא בדברים עם שירות בתי הסוהר, ומבקשים אנו כי הנושא יקבל עדיפות. עיינו עתה גם בעע"א (ת"א) 1461/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת שיצר) (2007), שם נדרש בית המשפט לבעיה של הכשרת כוח אדם טיפולי לעברייני מין עליה מוסר שירות בתי הסוהר. השופטת הנכבדה ציינה את חשיבות הטיפול וקראה למתן עדיפות לנושא זה (בהקשר שנדון שם). אנו מצטרפים לקריאה זו, ויפה שעה אחת קודם. (12) במקרה דנא נודעת לכך חשיבות מרובה במיוחד, נוכח הרצידיביזם. מבקשים אנו כי תישקל בהקדם תחילת טיפול, ולא תידחה לחלק האחרון של ריצוי העונש, כפי שנעשה על פי רוב. אנו מבקשים גם כי פסק דין זה יועבר לידיעת שירות בתי הסוהר, לרבות שלטונות בית הסוהר "צלמון" בו נמצא המשיב, וכמובן גם לשירות המבחן. ה. בסופו של יום סברנו, כי גם אם פסק הדין קמא נוטה במידה מסוימת לקולה, בהתחשב ברצידיביזם, אין תקופת המאסר שנגזרה, שאינה קצרה, מצדיקה בנסיבות התערבותנו בה, מה גם שכפי שצוין מטעם המשיב עצמו, סיכויי ההקלה לגביו אם בחופשות ואם בשחרור על תנאי בעייתיים מאוד, ללא שנקבע מסמרות. זאת אף שאדם כמו המשיב צריך היה, בידיעת חולשתו, להימנע מעיסוק שיש בו אפשרות למגע עם קטינים. בהקשר קרוב אמרו חכמים, מפי האמורא עולא על דרך ההיקש "לך לך אמרין נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" (בבלי עבודה זרה, י"ז א') ("לך לך – אומרים אנו – הנזיר סביב סביב, לכרם אל תקרב"; קרי, הנזיר האסור בשתיית יין אל יתקרב לגפן היין). מנגד סברנו, כי יש מקום להתערבות בפיצוי שהושת, וכי המתלוננים ראויים לפיצוי גבוה יותר. זאת, אף שנתנו אל לבנו את העובדה שהמשיב, שלא כפי שיקרה לא אחת, שילם את שהושת עליו על-ידי בית המשפט קמא. אנו מעמידים את הפיצוי לכל מתלונן (חמישה במספר) על 18,000 ₪. סכום התוספת - 8,000 ₪ לכל מתלונן מעבר למה ששולם - יהא בערכו להיום. ולבסוף נביע תקוה כי המשיב אכן יטופל והטיפול ישא פרי, ועל ידי כך לא ישוב לעבירות. הערעור מתקבל בהתאם לאמור. ניתן היום, ז' בשבט תשס"ח (14.1.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07033450_T01.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il