פרץ אברהם נ. אייל בן עמי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3341/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערערים: 1. אברהם פרץ 2. מדינת ישראל נ ג ד המשיב: אייל בן עמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.2.98 בת"א 680/95 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' גילאור בשם המערערים: עו"ד שלמה פרידלנדר בשם המשיב: עו"ד ניסן גיצה פסק-דין השופט ת' אור: 1. המשיב, יליד 13.11.70, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 4.5.93 בעת שרכב על אופנוע. בעת התאונה לתובע לא היה ביטוח חובה שיכסה את נהיגתו באופנוע. אשר על כן, הגיש את תביעתו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה בהתבסס על פקודת הנזיקין (נוסח חדש). את התביעה הגיש נגד המערער הראשון, נהג משאית צבאית אשר היה מעורב בתאונה, ונגד המדינה, כאחראית אחריות שילוחית למעשיו. בתום מסכת הראיות בבית המשפט המחוזי, הסכימו בעלי הדין שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א', וכי פסק הדין יכלול נימוקים קצרים בלבד. בנוסף, הואיל ובתאריך קודם, במהלך שמיעת הראיות, הציע בית המשפט הצעה לפשרה (אשר המערערים לא הסכימו לה), הוסכם שסכום פסק הדין לא יעלה על הסכום שהוצע בהצעת הפשרה. 2. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע שהאחריות לקרות התאונה רובצת על נהג המשאית הצבאית לבדו, ועל כן על המערערים לפצות את המשיב על מלוא נזקיו. כתוצאה מהתאונה נגרמה למשיב נכות רפואית משוקללת בשיעור 64.5% המורכבת מנכות אורטופדית, נכות פסיכיאטרית, נכות בתחום אף אוזן גרון ונכות בתחום העיניים. בית המשפט קבע, ששיעור נכות משוקללת זו משקף גם את שיעור הפסד כושר השתכרותו של המשיב. את סך כל הפיצויים המגיעים למשיב קבע בית המשפט בסכום 1,615,389 ש"ח, וסכום זה בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין נפסק למשיב. ערעור המערערים סב הן על כך שלא נקבעה רשלנות תורמת של המשיב והן על גובה הפיצוי במספר פרטי נזק כפי שזה נקבע על ידי בית המשפט. 3. התאונה ארעה שעה שהמשאית בה נהג המערער הראשון (להלן: המשאית) התקדמה מכיוון ראש פינה לצומת כביש ראש פינה-טבריה-קרית שמונה, כשכוונת המערער היתה לסטות שמאלה לכיוון קרית שמונה. בעשותו כן, חסם את דרכו של המשיב אשר התקרב בנסיעה אל הצומת מכיוון קרית שמונה, ועקב כך ארעה התאונה. לא יכול להיות ספק בדבר רשלנותו בדרגה גבוהה של המערער. מכיוון התקרבות המשאית אל הצומת מוצב תמרור "תן זכות קדימה". יוצא, שלרוכב האופנוע, אשר התקרב אל הצומת, מכיוון אחר היתה זכות קדימה. כפי שעולה מדו"ח בוחן התנועה, היתה למערער ראות טובה לכיוון שמאל, כיוון התקרבותו של האופנוע, ראות למרחק של כ400- מטר. על אף זאת, מעדות המערער מתברר שהוא לא הסתכל שמאלה מרגע שהחל להכנס לצומת והוא כלל לא ראה את האופנוע עד להתנגשות עצמה. בנסיבות אלה, לא מלא המשיב את חובתו הבסיסית של כל נוהג רכב, והיא, לשים לב לנעשה בדרך כיוון נסיעתו על מנת לברר אם נסיעתו לא תהווה מכשול או סיכון למשתמשים אחרים בדרך. זאת, בפרט כשלרכב הנוסע בכביש אליו בכוונתו להכנס יש זכות קדימה. המערערים אינם חולקים על קיום רשלנות מצד המערער. אך, לטענתם, היתה רשלנות גם מצד המשיב. בהודעת הערעור העריכו אותה בשיעור 50% לפחות. הטענה היא, שבנסיבות המקרה היה על המשיב לקחת בחשבון אפשרות שהמשאית תחסום את דרכו ולכלכל את נהיגתו באופנוע בהתאם לכך. דהיינו, להיות ער לכך ולהקטין את מהירותו על מנת שיוכל לעצור את האופנוע מבלי להתנגש במשאית. 4. לדעתי, אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. כדי להבהיר את עמדתי, מן הראוי להזכיר תחילה מספר ממצאים אשר נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. המשיב רכב על אופנועו עובר לקרות התאונה במהירות של כ60- קמ"ש, ואולי פחות, כשחברו, אורן סגל, רוכב על אופנוע אחריו. עובר לתאונה, המשאית, אשר עצרה תחילה לפני קו הצומת, התקדמה ונכנסה מעט לצומת, אך בסמוך לאחר מכן עצרה פעם נוספת, בנסיבות שהמשיב וחברו הבינו שנהגה נותן להם זכות קדימה. על סמך זאת, המשיכו השניים בנסיעה, לאחר שקודם לכן, לאחר ראותם את המשאית האטו את מהירות נסיעתם. בשלב זה, לאחר שכבר היתה בעצירה מוחלטת, החלה המשאית שוב בנסיעה. נסיעה זו של המשאית אל תוך הצומת חסמה את דרכו של המשיב, ולא היתה לו דרך למנוע את התאונה. המערערים טוענים שהמשיב התרשל בכך שלא צפה את המשך נסיעת המשאית, ובכך שסמך על נהג המשאית שהוא נותן לו זכות קדימה. בין היתר כותב בא כוח המערערים בסיכומיו, באותיות מודגשות, כך: "המערערת סבורה כי בנפשנו-כולנו הדבר, כמשתמשים בדרך בכלל ובתחבורה המנועית בפרט, כי תצא מבית משפט נכבד זה קביעה שאינה משתמעת לשתי פנים, לפיה השועט לצומת בלא ליתן דין וחשבון לאפשרות שאינו פנוי, ומה-גם משרכב ההולך וחוסם את הדרך נראה בעליל - לא יינקה; ובהקשר האזרחי - יוכר אשמו התורם בשיעור משמעותי. קביעתו של כבוד בית משפט קמא, לפיה אין כל אחריות (!!!) על המשיב - חרף נסיונו חסר-האחריות 'לחטוף' את הצומת תוך 'חיתוך' מסוכן של המשאית ההולכת וחוסמת אותו בדרך הילוכה - והנה, בכל הכבוד, בעייתית מאוד מבחינה נורמטיבית" (ההדגשות כולן במקור - ת"א). אין ספק, שעל נוהג רכב ליתן דעתו להתנהגותם של אחרים המשתמשים בדרך, ולאפשרות של התנהגות רשלנית מצידם. אך המקרה שבפנינו אינו מקרה של רוכב אופנוע אשר אינו עורך דין וחשבון לעצמו על התנהגותם של אחרים בדרך, בענייננו, התנהגותו של נהג המשאית. גם אין מדובר בניסיון "לחתוך" או "לחטוף" את הדרך לפני המשאית ולחלוף על פניה קודם שתשלים את השתלבותה במסלול נסיעתו של האופנוע. ענייננו, כפי שקבע בית המשפט, בהתנהגות של נהג משאית אשר נתן למשיב ולחברו להבין שהוא ער להתקרבותם, ומטעם זה עצר את המשאית. בנסיבות אלה, ניתן היה להבין שאין הוא מתכוון להשלים את כניסתו לכביש בו נסע המשיב עם אופנועו, וכי הוא ער להתקרבות האופנועים ומכבד את זכות הקדימה של המשיב וחברו. רק משום נסיבות מיוחדות אלה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנתו. בנסיבות מיוחדות אלה גם לא היתה הצדקה לכתיבה הנרגשת של בא כוח המערערים, כפי שזו מצאה את ביטויה בקטע המצוטט לעיל. סיכומה של נקודה זו הוא, שאין עילה שנתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר העדר רשלנות תורמת מצד המשיב. מה גם, שבעלי הדין הסכימו שפסק הדין יינתן על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, ובמקרה כזה, כידוע, תהיה נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בקביעותיה של הערכאה הראשונה. 4. גם בשיעור הפיצויים אין עילה שנתערב. אלה נפסקו, כאמור, על דרך הפשרה, ולא נמצא בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט המחוזי לעניין גובה הפיצויים דבר אשר יצדיק את התערבות ערכאת הערעור. נזכיר בהקשר זה, שהפיצויים אשר נפסקו אינם חורגים מהסכום שהוצע בפשרה על ידי בית המשפט, ועל כן הינו במסגרת המוסכם בין בעלי הדין. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיב הוצאות ערעור זה בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ו' באב התש"ס (7.8.2000). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98033410.E08 /עכב