משולמי נ' בית המשפט העליון ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 33404-08-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב העותר: ידידיה אפרים משולמי נגד המשיבים: 1. בית המשפט העליון 2. בית המשפט המחוזי בירושלים 3. בית משפט השלום בירושלים 4. המנהל האזרחי באיו"ש 5. משמר הגבול 6. עמותת "חוננו" (פורמלי) עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט חאלד כבוב: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נקבע "את ההלכה המתבקשת מן הדין", ונבטל את פסקי הדין וההחלטות שניתנו בהליכים שהתנהלו בעניינו בשלוש ערכאות: (-) פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ק' מילר), בת"א 22521-03-21 מיום 05.06.2023. במסגרתו, התקבלה בעיקרה תביעת משיבים 5-4, לשיפוי המדינה בגין הוצאות בהן היא נשאה עקב אכיפת בניה בלתי חוקית שביצע העותר באזור יהודה ושומרון. (-) פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ת' בר-אשר) בע"א 24930-09-23 מיום 05.04.2024. בגדרו נדחה ברובו ערעור העותר והתקבל ערעור משיבים 5-4 על פסק הדין של בית משפט השלום. (-) החלטותיו של בית המשפט העליון (השופט א' שטיין) שניתנו בגדרי רע"א 4690/24. בהן נדחתה, תחילה, בקשת העותר למתן רשות ערעור בגלגול שלישי על ההליכים האמורים (החלטה מיום 17.06.2024); ובהמשך, נדחתה גם בקשתו לעיון חוזר (החלטה מיום 02.07.2025). טענת העותר היא "כי דיני האזור הקובעים את סמכותן של הרשויות השונות ואת נהלי פעולתן (לרבות חיוב תשלום כתנאי לשחרור טובין ועוד) – אינם מתירים בשום אופן שיפוי כספי בדרך של הליך אזרחי. למעשה, נקיטה בהליך אזרחי בבית המשפט בישראל בגין אירועי אכיפה שבדין האזור בלבד אין בה אלא כלאיים שעטנז המערב מין בשאינו מינו, הן בדין עצמו, הן בגורמי המינהל המוסמכים והן בטריבונאל השיפוטי המוסמך". כידוע, תפקידו וסמכויותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוגדרים בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. בתוך כך, סעיף 15(ד)(3) שולל מתן צווים נגד "בתי משפט שחוק זה דן בהם", קרי – בתי משפט השלום, בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון עצמו. אשר לסמכותו הכללית של בית המשפט הגבוה לצדק, לדון "בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר" לפי סעיף 15(ג) לחוק היסוד – הלכה היא כי בית משפט זה לא יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי משפט אחרים. היקף ביקורתו מתמצה במקרים של חריגה מסמכות עניינית-פונקציונלית, ובהיעדר סעד חלופי (בג"ץ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, פ"ד י"ב 1668, 1674-1673 (1958)). חריג נוסף, שנקבע זה מכבר, הוא כאשר מדובר במקרים קיצוניים של שרירות "בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 683, 703-702 (1987)). ואולם, העתירה שבכותרת לא מכוונת נגד מעשה המהווה חריגה מסמכות עניינית-פונקציונלית; ואין בנמצא החלטה שהיא בתחום שהוא מינהלי טהור, לא כל שכן החלטה שרירותית בתחום זה. השאלה שבה העותר תולה יהבו עוסקת, בעיקרה, בברירת הדין החל ביחס לשיפוי המדינה בגין הוצאות שהוציאה לאכיפת הדין באזור. יתרה מזאת, נקבע כי העותר מושתק מלטעון טענה זאת, מאחר שהוא עצמו הגיש נגד המשיבים תביעה שכנגד ותביעה נפרדת נוספת, במסגרתן תבע פיצויים בשל האירועים הנדונים. קביעות אלו מצויות בגרעין הסמכות הפונקציונלית של בתי המשפט שדנו בעניין. על כן, לא נמצאת כל עילה מבוררת להתערבותו של בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בנדון. אשר על כן העתירה נדחית בזאת. בנסיבות העניין, ובמידה רבה לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ב' אלול תשפ"ה (26 אוגוסט 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט