פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 334/14
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 334/14
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ע' פוגלמן
המערער:
אריה האס
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 31.12.2013 בתיק פ 041498-03-13
בשם המערער:
עו"ד בועז קניג; עו"ד מור עטיה
בשם המשיבה:
עו"ד עדי שגב
בשם שירות המבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1. מונח לפנינו ערעור על חומרת העונש אשר הושת על המערער בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 41498-03-13, כב' השופט י' כהן) – 42 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי למשך שנה לבל יעבור עבירת הצתה או התפרצות. זאת לאחר שהודה – במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש – בביצוע עבירת הצתה לפי סעיף 488(א) בצירוף סעיף 29, בסיוע להצתה לפי סעיף 448(א) בצירוף סעיף 31 ובעבירת התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 407(ב) בצירוף סעיף 29 – כולם לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977.
לפי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער קיבל מאת פקח עיריית חדרה דוח חניה בסך 250 ₪. בין השניים התפתחו דין ודברים ובמהלכם גידף המערער את הפקח. בהמשך, בעקבות זעמו של המערער על הדוח, החליטו המערער וגיסו, דורון, להצית מחסן בו אוחסנו מייצגים לתהלוכת העדלאידע בחדרה, ואת רכבו של ראש עיריית חדרה (עניינו של דורון נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 41490-03-13, כב' השופט מ' גלעד; ערעור המדינה על קולת העונש בעניינו נדון בע"פ 2529/14). לשם כך נפגשו השניים בשעות הערב באזור התעשייה בחדרה, פרצו אל המחסן, ריכזו את המייצגים שהיו פזורים בו, שפכו עליהם חומר דליק בו הצטיידו מראש והציתו את המחסן ותכולתו. למחסן נגרמו נזקים קשים והמייצגים נשרפו כליל. לאחר מכן נסעו השניים, על הקטנוע שעמו הגיע דורון, אל עבר ביתו של ראש העירייה. עם הגיעם למקום ירד דורון מהקטנוע, שפך על רכבו של ראש העירייה חומר דליק מבקבוק בו הצטייד קודם לכן ושילח אש ברכב. השניים נמלטו מהמקום על הקטנוע. כל זאת, כאשר המערער ממתין לדורון על הקטנוע בכדי "לאבטח" אותו ולהקל עליו במלאכה.
בית המשפט המחוזי קבע, לעניין העונש, שמדובר בשלוש עבירות המהוות אירוע מתמשך אחד. כשיקולים לחומרה התחשב בית המשפט בכך שהפגיעה הייתה מתוכננת, בכוונה לפגוע ברכוש ציבורי וברכוש של איש ציבור, וכפעולת נקם על דו"ח חניה. כשיקול לקולא התייחס בית המשפט לתסקיר שנערך בעניינו של המערער, אשר הינו חיובי בעיקרו וממנו עולה כי הוא מביע חרטה כנה על מעשיו. כן ניתן משקל למצבו המשפחתי, בהיותו הדמות המפרנסת במשפחתו, ולכך שזוהי הרשעתו הראשונה. לנוכח כל האמור גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונש האמור. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כלפי עונש המאסר בפועל למשך 42 חודשים.
2. לטענת הסנגור, העונש שהוטל חמור יתר על המידה מן הטעמים הבאים: ראשון, חלקו של המערער פחות משמעותית מחלקו של דורון. שני, הנזק הצפוי והנזק שנגרם בפועל הם קטנים יחסית. שלישי, המתחם חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה. רביעי, לא ניתן די משקל לפגיעה הצפויה במערער ובמשפחתו, לנטילת האחריות על ידו והודאתו, ולכך שזוהי הרשעתו הראשונה. על כן, לשיטתו, היה מקום לחרוג לקולא ממתחם הענישה שנקבע. חמישי, שירות המבחן חרג מסמכותו, כאשר שיקולי הלימה הם שהכריעו את הכף ולא שיקולי שיקום.
מנגד, באת כוח המשיבה סמכה ידה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה במעשיו של המערער טמונה חומרה יתרה לנוכח בקשתו לפגוע בשלום הציבור ובשלטון החוק, הן לנוכח הסיבה בגינה החליט לבצע את מעשיו – דו"ח שקיבל כחוק – והן לנוכח המטרות שנבחרו. באשר לחלקו של המערער, לגרסתה לא ניתן להמעיט ממנו.
3. כלל ידוע הוא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונשים שהוטלו על ידי הערכאה הדיונית אלא אם מדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות זו או בסטייה משמעותית ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 2333/13 סאלם נ' מדינת ישראל (3.8.2014); ע"פ 2450/14 סאלח נ' מדינת ישראל (29.12.2014); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (2.6.2008)). אכן, העונש שהושת על המערער, 42 חודשי מאסר בפועל, אינו עונש קל. זאת בייחוד כאשר מדובר בהרשעתו הראשונה. ואולם, לאחר שעיינתי בגזר דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי, בחומר שהונח בפנינו ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים – לא מצאתי כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.
4. המעשים בהם הורשע המערער על פי הודאתו הם חמורים מאוד משלושה היבטים שונים. הראשון, הפגיעה כוונה כנגד שלטון החוק באופן ישיר וברור. כאמור, הסיבה שבגינה קשר המערער קשר עם דורון במטרה להצית את היעדים הציבוריים הייתה דוח שקיבל המערער מאת פקח חנייה של העירייה. הלה פעל מתוקף סמכותו בחוק על מנת לאכוף את הדין. המערער סירב לקבל זאת, ובמילים אחרות – סירב לקבל את מרות החוק. הוא גידף את הפקח וקשר את הקשר שתכליתו פעולת נקם בגין הדוח שקיבל. בעקבות זאת קשרו המערער ודורון קשר להצית את רכבו של ראש העירייה – אישיות ציבורית מובהקת אשר כשמו כן הוא. למעשה, לראש העירייה כלל לא היה קשר ישיר לחילופי הדברים שהתגלעו בין המערער לפקח העירייה. הוא הושם למטרה באופן מובהק כסמלה של העיר, סמלו של השלטון המקומי. זאת, בנוסף ומיד לאחר שהציתו השניים מחסן של העירייה, בו אוחסנו מייצגים לעדלאידע, אירוע מרכזי מטעם העירייה. אין להקל ראש במבקש לפגוע בצורה כה בוטה וחמורה בשלטון החוק, הארצי או המקומי. גם אם המערער הוא בגדר מסייע לעבירה זו, חלקו אינו זניח כלל וכלל – הוא זה שיזם את פעולת הנקם, שבאה ממניע אישי שלו ולא של דורון. אמנם המערער לא הצית בפועל את רכבו של ראש העירייה, אך הוא הקל על דורון לבצע את המעשה, מיד לאחר שהשניים הציתו יחדיו את מחסן המייצגים. הוא "איבטח" אותו כך שלא ייתפס ונמלט עימו על הקטנוע.
השני, הפגיעה בכלל תושבי העיר כתוצאה משריפת המייצגים לעדלאידע. בא כוחו של המערער מבקש להתחשב, כנסיבה לקולא, בכך שלמייצגים אין ערך כלכלי מובהק. לעמדתו הדבר מצביע על נזק מועט שנגרם כתוצאה ממעשיו של המערער. אלא במובנים שונים ההיפך הוא הנכון – דווקא ההיבט הלבר-כלכלי של המייצגים הוא שמוביל למסקנה שמדובר בנסיבה לחומרה, פגיעה שלא ניתן היה להשיב לקדמותה. העדלאידע היא אירוע חגיגי המשמח את כלל תושבי העיר ואנשים נוספים. לחגיגה זו קודמות הכנות רבות, בין אם בתשלום ובין אם בהתנדבות קהילתית לשם הצלחת המאורע. האמנית שעמלה על המייצגים הקדישה מזמנה ומיצירתיותה. המערער ודורון התפרצו למחסן, ובין אם ידעו כי בו מאוחסנים המייצגים ובין אם לא – החליטו לרכז את כלל המייצגים ולשרוף אותם כליל. בכך לא ניתן לראות אלא נסיבה לחומרה, של מערער המבקש לחרב את שמחתם של תושבי העיר. כל זאת, כאמור, בגין דוח שקיבל על ידי פקח העירייה כחוק. לציבור הרחב שציפה בקוצר רוח לחגיגות ולאמנית שעמלה על הכנת המייצגים – אין כל יד בסכסוך זה. אמנם, עיריית חדרה הצליחה לבסוף לקיים את תהלוכת העדלאידע, חרף ההרס הרב שנגרם, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו של המערער.
השלישי, פוטנציאל הנזק הגלום בעבירת הצתה הוא רב מאוד. אין לדעת לאן תתפשט האש, במי או במה תפגע ובאיזו עוצמה. המשלח אש אינו יכול לשלוט בהשתוללותה. הנזק אינו צפוי ופוטנציאל הסיכון הטמון בו רב – יודעים את תחילת הדברים אך לא את סופם (ראו למשל: ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נ' אבו תקפה (27.3.2008); בש"פ 6526/02 אלענמי נ' מדינת ישראל (30.7.2002)). במקרה הנידון השתתף המערער בשתי פעולות הצתה שבוצעו בשעת ליל – הראשונה בוצעה באזור תעשייה והשנייה באזור מגורים. אכן, הצתה באזור תעשייה שלא בשעות העבודה טומנת בחובה פוטנציאל נמוך יותר לפגיעה בנפש, מאשר הצתה באזור מגורים או אזור תעשייה בשעות העבודה. ברם, המערער לקח חלק פעיל בשתי ההצתות. לצד ההתחשבות בכך שהיה צפוי נזק קטן יותר כתוצאה מהצתת המחסן – יש להתחשב במלוא כובד הראש להצתת רכבו של ראש העירייה בשכונת מגורים בשעת לילה, שעה בה מרבית התושבים נמצאים בביתם, מבוגרים וילדים כאחד.
לפיכך, מתחם הענישה ההולם שקבע בית המשפט המחוזי אינו חורג לחומרה בנסיבות העניין. הוא אף אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה. בית המשפט עמד על כך שמדובר בטווח ענישה רחב יחסית, תוך בחינת הפסיקה שהוגשה על ידי שני הצדדים, שמשכה כמובן לכיוונים נוגדים. מתחם זה הולם, ולוקח בחשבון את הערכים המוגנים בהם ביקש המערער לפגוע ואת עוצמת הפגיעה בהם, לצד יתר השיקולים.
5. אף בהתייחסות בית המשפט המחוזי לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה לא מצאתי כי נפלה שגגה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. לנוכח חומרת העבירה נקבע שמתחם הענישה ההולם נע בין 3 ל-6 שנות מאסר. העונש שנגזר לבסוף על המערער מצוי ברף התחתון של המתחם, שלוש שנים ומחצה. בית המשפט התייחס לכך שזוהי הרשעתו הראשונה, לחרטה הכנה שהביע על מעשיו, לכך שהוא הגורם המפרנס את משפחתו ולתסקיר החיובי בעניינו. על אף טענת הסנגור, מגזר הדין עולה כי בית המשפט נתן לנסיבות אלו את המשקל הראוי.
המערער חוזר ומדגיש שהוא מביע חרטה כנה על מעשיו, וכי הוא מתקשה להסביר את מעשיו. עם זאת, מהתסקיר שנערך בעניינו לפני גזר דינו צוין, לצד ההתרשמות החיובית בכללותה, כי המערער מבטא אמפטיה בינונית ביחס לפגיעה בקהילה ובמערכת השלטונית. כמו כן, הוא עדיין טוען שנגרר אחר דורון. אמירות אלה מעוררות קושי, במידה המעוררת ספק באשר למידת סיכויי ההצלחה של האפיק השיקומי בשלב זה. לצד הטלת רוב האחריות לשני המעשים על דורון, למרות שאין עוררין על כך שמה שהוביל לקשירת הקשר מלכתחילה הוא הדוח שקיבל ופנייתו לדורון – גם קשייו להסביר את מעשיו מעוררים קושי.
על כן, החלטתו של בית המשפט שלא לסטות ממתחם הענישה ההולם משיקולי שיקום מנומקת אף היא. העונש מתחשב במערער, ובהימצאותו בתחתית המתחם. כאמור, נכון למתן גזר דינו לא השתלב המערער בתכנית שיקומית. רק לאחרונה התחיל להשתלב המערער בטיפול פרטני על ידי סטודנטית, ואז תיבחן התאמתו לטיפול קבוצתי. עם כל התקווה כי הליך זה יצלח והמערער יבין את פשר מעשיו וישתקם, אך לשלב זה אין מצבו מצדיק סטייה לקולה ממתחם העונש ההולם את חומרת מעשיו.
6. הערעור נדחה.
ניתן היום, י"א ניסן תשע"ה (31.3.2015).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14003340_Z01.doc מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il