פסק-דין בתיק רע"א 3339/00
בבית המשפט העליון
רע"א
3339/00
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' ריבלין
המערערות:
1. אליהו חברה
לביטוח בע"מ
2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
נ ג ד
המשיב:
דהן שמעון
ערעור ברשות על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו, מיום 6.4.2000, בבר"ע 22015/99,
שניתנה על ידי כבוד השופט ד' ארבל
תאריך הישיבה:
כ' באדר התשס"א (15.03.2001)
בשם המערערות:
עו"ד אורי ירון; עו"ד דניאלה בן-אשר
בשם המשיב:
עו"ד אפרים שימקביץ
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
נהג נפגע בתאונת דרכים, בהיותו מצוי
בפסילה מנהיגה. לימים, בוטל עונש הפסילה על ידי בית המשפט, שעה שנקבע כי ההרשעה
כולה בטלה, שכן הנהג הועמד לדין פעמיים בגין אותה עבירה. מהי השפעת ביטול הפסילה
לעניין זכאותו של אותו אדם לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
תשל"ה-1975? זו השאלה הניצבת בפנינו.
העובדות
1. המשיב הורשע (ביום 28.11.85) בפני בית
משפט השלום ברחובות (ת.פ. 2686/86) בגין עבירות שונות ונפסל מלקבל או להחזיק רשיון
נהיגה למשך 10 שנים, דהיינו עד ליום 28.11.95 (להלן: ההרשעה ה"ראשונה").
בעודו בפסילה זו, ביצע עבירות תעבורה נוספות, בגינן הורשע - שלא בפניו - (ביום
14.2.93) בבית המשפט לתעבורה באשקלון (750336/93) ונגזרו עליו קנס כספי ו-15 חודשי
שלילת רשיון (להלן: ההרשעה ה"שניה").
2. לאחר מכן, הורשע המשיב (ביום 30.3.93)
בבית המשפט בקרית גת (ת.פ. 121/93) באישומים פליליים שונים, ביניהם גם אותם
אירועים ועובדות בגינן הורשע קודם לכן (ללא ידיעתו) בבית המשפט לתעבורה באשקלון
("ההרשעה השניה"). בשל אישומים אלו נגזרו עליו שתי שנות מאסר בפועל
ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים, החל בתום כל תקופת פסילה אחרת שבה
נמצא הנאשם, או בתום תקופת המאסר שהוטלה עליו בתיק זה (להלן: ההרשעה
ה"שלישית"). ערעורו של המשיב על ההרשעה ה"שלישית" נדחה (ביום
7.7.93) על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 218/93).
3. ביום 20.7.97, בהיותו עדיין מצוי בתקופת הפסילה
בעקבות ההרשעה ה"שלישית" - ולאחר שתמה תקופת הפסילה שמקורה בהרשעה
ה"שניה" - נהג המשיב ברכב ונפגע בתאונת דרכים, בה נהרג אחד מנוסעי רכבו.
הוא הגיש (ביום 1.1.98) תביעה לבית משפט השלום בכפר סבא (ת.א. 5726/98) כנגד
המערערות - חברת הביטוח בה היה מבוטח הרכב ביום התאונה (מערערת 1)
ו"אבנר" (מערערת 2) - לפיצויו בגין פגיעותיו בתאונת הדרכים בה שימש
כנהג. בתביעתו, טען המשיב כי המערערות חייבות בפיצוי כיוון שהוציאו פוליסת ביטוח
לרכב אשר היתה בתוקף ביום התאונה. המערערות טענו כי יש לדחות התביעה, הואיל וממילא
פוליסת הביטוח שהוצאה לא היתה בתוקף בעת התאונה, כקבוע בסעיף 7(5) לחוק הפיצויים
לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק" או "חוק
הפיצויים"), שכן המשיב נהג בעת שהיה מצוי בפסילת רשיון וללא שהחזיק ברשיון בר
תוקף.
4. בעוד תביעתו של המשיב לפיצויים מכוח החוק
תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום בכפר-סבא, ערער המשיב ברשות לבית המשפט העליון
(ע"פ 4218/98) על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בעניין הרשעתו
ה"שלישית". בערעורו טען, כי יש לבטל את עונש הפסילה שהושת עליו בהרשעה
ה"שלישית", שכן התברר לו כי העונש נסב על אותה מסכת אירועים ועובדות
בגינה הורשע כבר קודם לכן - בהרשעה ה"שניה". בית המשפט (כבוד המשנה
לנשיא ש' לוין וכבוד השופטים א' מצא וח' אריאל) קיבל את הערעור וקבע (ביום
25.8.98) כי עונש הפסילה בהרשעה ה"שלישית" מתבטל:
"מוסכם על הכל שעונש הפסילה בתיק הנוכחי יבוטל. שאר מרכיבי פסק
הדין בעינם יעמדו... עונש הפסילה בתיק הנוכחי מתבטל".
פסק דין זה "הוצג" כמובן בפני בית משפט
השלום. על רקע זה, הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים לתביעת הפיצויים בבית משפט השלום בכפר-סבא
לשאלה, כלום זכאי המשיב לפיצויים על פי החוק, שעה שנהג לכאורה בעת פסילה, זאת נוכח
העובדה שבית המשפט העליון ביטל את עונש הפסילה שנגזר בגינה של ההרשעה
"השלישית".
פסק דינו של בית משפט השלום
5. בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופטת ג'
ציגלר) קיבל את תביעת המשיב לפיצוי. נקבע, כי ההליך בהרשעה ה"שלישית"
היה פגום באופן מהותי היורד לשורש העניין, בהעמידו את המשיב לדין פעמיים בשל מעשה
אחד (ב"סיכון כפול"), בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח
משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). על כן, עונש הפסילה שהושת
על המשיב בהרשעה ה"שלישית" בטל מעיקרו, ויש לראות במשיב כבעל רשיון
נהיגה במועד התאונה, הזכאי לפיצוי על פי החוק. עוד נקבע, כי לצורך חוק הפיצויים
אין די בסברתו הסובייקטיבית של המשיב כי נהג ללא רשיון נהיגה תקף. על מנת שיישלל
ממי שנפגע בתאונת דרכים הפיצוי המגיע לו, נדרש שיתקיים גם היסוד העובדתי
האובייקטיבי, קרי קיומה של שלילת רשיון על פי החוק.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6. המערערות ערערו ברשות על החלטה זו לבית
המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (בר"ע 22105/99). בית המשפט (כבוד השופט ד' ארבל)
דחה (ביום 6.4.00) את הערעור. השופט קבע, כי פסק הדין בהרשעה ה"שלישית"
ניתן בחוסר סמכות, ועל כן הוא בטל מעיקרו (VOID). לפיכך, יש לראות את המשיב כבעל
רשיון נהיגה תקף בעת התאונה. השופט ציין, כי גם שיקולי צדק מחייבים את ביטול
הפסילה מדעיקרא, שכן אחרת יווצר מצב בו יענש המשיב פעמיים: הן בפסילת הרשיון עד
ביטול הפסילה, והן בשלילת הפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, וכל זאת מכוח
החלטה שניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לחוק סדר הדין הפלילי.
הטענות בערעור
7. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור.
החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. לטענת
המערערות, טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה פסילת הרשיון בטלה רטרואקטיבית.
לטענתן, יש לקבוע כי ביטול פסק הדין יהא תקף מיום נתינתו ולהבא, וכי עד ביטולו הוא
היה שריר, קיים ומחייב כלפי כולי עלמא, זאת כפי שתקף פסק דין טרם הפיכתו בערעור.
לטענתן, פסק הדין בהרשעה ה"שלישית" ניתן בסמכות מלאה, ובטלותו מהווה אך
קביעה כי נפלה בו טעות, אשר תיקונה יחול מכאן ולהבא, כפי שחל תיקון של פסק דין על
ידי ערכאת הערעור. על כן, טוענות המערערות, יש לראות במשיב כמי שנהג ללא רשיון
נהיגה ביום התאונה ולכן את פוליסת הביטוח שהוצאה לרכב כלא תקפה במועד התאונה.
לפיכך, נכנס המקרה בגדרו של סעיף 7(5) לחוק, ועל כן אין הן חייבות בפיצוי.
8. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור.
לטענתו, מאחר שעונש הפסילה ניתן תוך העמדתו ב"סיכון כפול", דבר המהווה
פגם מהותי היורד לשורש העניין, הרי שהעונש בטל מדעיקרא. על כן, לטענתו, הפסילה לא
היתה בתוקף במועד התאונה ואין לראותו כמי שנסע ללא רשיון נהיגה תקף. בנוסף,
לחיזוק טענת הבטלות מדעיקרא, המשיב הציג פסק דין אחר שניתן בעניינו על ידי בית
משפט זה (ע"פ 2569/00, מיום 8.2.01). המדובר בערעור על הרשעתו בהריגה, אותה
גרם בזמן התאונה מושא הערעור שלפנינו. בית המשפט (כבוד השופטים ד' דורנר, י' טירקל
וא' לוי) ציין בפסק דינו כי מכתב האישום המקורי כנגד המשיב הוסרו עבירות של נהיגה
ללא רשיון, ללא ביטוח ובזמן פסילה, בעקבות הודעת המדינה כי עובדות אלו לא היו
נכונות. כמן כן, המשיב מדגיש, יש לבחון את תוקף רשיונו ביום התאונה כשאלה עובדתית
אובייקטיבית שאינה קשורה לידיעתו הסובייקטיבית אודות הליך שלילת רשיונו ותקפות
הליך זה.
9. עוד טרם נפנה לבירור הטענות, נציין כי
נקודת המוצא לדיוננו תהא כי אלמלא הפסילה ה"שלישית", היה בידי המשיב
רשיון נהיגה תקף. אמת, מכוח תקנה 172א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, היה
המשיב צריך באופן עקרוני לחדש רשיונו לאחר הפסילה ה"שניה", אולם בדיון
שבפנינו נחלקו הצדדים בעניין זה, לראשונה. משכך, לא מצאנו לנכון להכריע בעניין זה
בשלב הערעור, ואשר על כן נניח – מבלי להכריע בעניין לגופו – כי אלמלא הפסילה
ה"שלישית" היה בידי המשיב רשיון נהיגה תקף.
השפעת ביטולה של ההרשעה ה"שלישית" (ועונש
הפסילה)
10. אין חולק כי ההרשעה ה"שלישית" - ועונש
הפסילה שבגדרה - בוטלו בפסק דינו של בית המשפט העליון. השאלה שבפנינו היא, מהו
פועלו של ביטול זה. המחלוקת היא, כלום יש לראות במשיב כבעל רשיון נהיגה תקף בעת
התאונה - נוכח ביטול פסק הדין - או שמא יש לראותו כחסר רשיון נהיגה תקף - שכן בעת
התאונה טרם בוטל פסק הדין. שאלה זו יכולה להיענות בשתי דרכים עיקריות: האחת,
לאור חוק הפיצויים, הוראותיו והתכליות שלו. במסגרת זו יש לבחון האם מחוק הפיצויים
עצמו והוראותיו יש מענה לשאלה כיצד יש לראות נהג שבעת התאונה היה בפסילה שבוטלה
בשלב מאוחר יותר. זוהי בחינה "פנימית" לחוק הפיצויים. השניה,
לאור דיני הבטלות של פסקי דין. במסגרת זו יש לבחון האם במסגרת הכללים הנוהגים
לעניין ביטול פסקי דין, יש לראות את השפעתו של ביטול פסק הדין שגזר את עונש הפסילה
כחלה רטרוספקטיבית או שמא רק כחלה אקטיבית (ופרוספקטיבית). זוהי בחינה
"חיצונית" לחוק הפיצויים, והיא באה לבחון את מצבו המשפטי של המשיב מחוץ
להוראות החוק עצמו. נפתח בבחינה הראשונה, היא בחינת חוק הפיצויים עצמו והוראותיו.
הבחינה ה"פנימית"
11. חוק הפיצויים מסדיר את הגדרת "תאונת
הדרכים" אשר נפגע בה יהא זכאי לפיצויים מכוח החוק. במסגרתו, סעיף 7 לחוק דן
במקרים החריגים בהם תוגבל הזכאות לפיצויים. בין המקרים הנקובים בסעיף 7, רלוונטי
לענייננו המקרה בו:
"7. הגבלת זכאותם של נפגעים
נפגעים אלה אינם זכאים
לפיצויים לפי חוק זה:
...
(3) מי שנהג ברכב כשאין לו
רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;
...".
השאלה שלפנינו הינה אם היה למשיב רשיון נהיגה תקף
בעת ביצוע התאונה (על פי סעיף 7(3) לחוק). לשון החוק – בסעיף 7(3) - אינה נותנת
מענה לשאלה שבפנינו. סעיף 7(3) אינו משמיע עמדה באשר למקרה בו אדם נהג אמנם ללא
רשיון תקף אולם בדיעבד נקבע כי לא היה בסיס לשלילת רשיונו. עיקר הבחינה תהא, על
כן, במסגרת תכליות חוק הפיצויים וסעיף 7 שבו.
12. תכלית עיקרית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק
הפיצויים היא התכלית הסוציאלית (ראו: רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה
לביטוח בע"מ (טרם פורסם); להלן – פרשת גרינברג). על מנת להעניק
פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, נקבעה בחוק אחריות מוחלטת של הנהג, ללא קשר לשאלת
האשמה של הפוגע או של הנפגע (ראו: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
(תש"ן) 7; ע"א 353/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מב(2)
844, להלן: הלכת שולמן. כן ראו: ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח
נ' נאוה יחיאל, פ"ד נג(2) 193, 200. להלן: פרשת צור שמיר;
ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד לח(4) 543, 547;
רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראלית בע"מ,
פ"ד מה(4) 230, 245; ע"א 91/82 אסתר גולדמן נ' "הסנה" חברה
ישראלית לביטוח, פ"ד לח(3) 505, 519. להלן: פרשת גולדמן). אחריות
הנהג היא "מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם
היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים" (סעיף 2(ג) לחוק). תפישה זו באה
לידי ביטוי בצורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי-פיצוי (רע"א 2853/96 קרנית
נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680, מפי השופט חשין, בעמ' 685. להלן:
פרשת פרח). אכן, בחוק זה "הדגש הוסט מן האחריות האישית הרובצת על
המעוול אל האחריות המוטלת על החברה בכללותה לדאוג לנפגעיה" (א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, (מהדורה
שלישית, תש"ס) בעמ' 4 ). בשל תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, יש להעדיף
במקרים הקשים פתרון המעניק פיצוי לניזוק ומפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על
פני פתרון השולל ממנו את הפיצוי, או מטיל מעמסה על המזיק האינדיבידואלי (השוו:
פרשת שולמן בעמ' 875; ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא, פ"ד
לה(3) 197, 204).
13. תכלית אחרת בחוק הפיצויים היא התכלית
ההרתעתית שעיקרה להרתיע אנשים מהתנהגות, שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור
המשתמשים בכבישים ובכלי רכב בכבישים, זאת על ידי שלילת זכאותם לפיצויים על פי החוק
(ראו: פרשת גרינברג). תכלית זו מוצאת ביטוי בהוראת סעיף 7 לחוק, השוללת
זכאות נפגע בתאונת דרכים לפיצויים על פי החוק במספר מקרים, ובהם ממי שנהג ברכב ללא
רשיון; לשם ביצוע פשע; ללא ביטוח; גרם תאונה במתכוון, ועוד. נקבע כי:
"מטרת ההוראה [סעיף 7] היא עונשית בעיקרה: המחוקק שואף
להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת
דרכים" (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה
שניה תש"ן), בעמוד 117. כן ראו: פרשת צור שמיר, בעמ' 201; פרשת גולדמן,
521-522).
אכן, סעיף 7 לחוק קובע מקרים בהם אשמתו של הנפגע
בהיקלעו לנסיבות התרחשות התאונה היא כה רבה, עד "שראוי הוא כי יופקעו
זכויותיו לפיצויים על-פי חוק הפיצויים" (פרשת פרח, בעמ' 688-689). אלו
אותם מקרים בהם המדובר "בהתנהגות פגומה" (אנגלרד, בעמ' 117; פרשת
צור שמיר, בעמ' 201; פרשת גולדמן, בעמ' 521-522). המדובר במקרים
חריגים, כאשר טיבה של ההתנהגות נוגד את "תקנת הציבור" בהקשר של חוק
הפיצויים:
"...מקרים חריגים שבהם אין הנפגעים זכאים לפיצויים לפי
שיטת האחריות המוחלטת, ואשר המכנה המשותף שלהם הוא העדר תרופה במקרה הנוגד את
'תקנת הציבור'" (דברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון
מס' 6), תשמ"ח-1988, עמוד 201; כן ראו: פרשת פרח, בעמ' 684; ע"א
5773/95 נבולסי נ' אנטון (טרם פורסם)).
14. אחד הביטויים לתכלית ההרתעה והענישה שבסעיף
7 לחוק והשמירה על תקנת הציבור בו, הרלוונטי לענייננו, הוא שלילת הפיצוי מנהג אשר
נוהג ללא רשיון נהיגה (ראו: לביא נ' סהר, פ"ד מט(5) 820, 829-830). עמדתי
על תכלית זו בפרשת גרינברג, בצייני:
"ההנחה היא כי נהיגה ללא רשיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים
בדרכים. המדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על פי החוק ממי
שאחרת היה זכאי להם על פי החוק. סעיף 7(3) מגלם תפישה בסיסית ולפיה אין זה מוצדק
להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים, את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי
החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר".
על כן, בשלילת זכאות לפיצוי יש משום הרתעת ציבור
הנהגים מראש מפני נהיגה ללא רשיון, וכן הענשתם במידה ואכן נהגו כך. מטעם זה נקבע,
למשל, כי מי שברשיון הנהיגה שלו הופיעה מגבלה לפיה (בשל נכותו) חייב הוא לנהוג
ברכב בו מותקן הגה כוח – והוא לא עשה כן ונפגע בתאונת דרכים – ישלל ממנו הפיצוי
שכן יש לראותו כמי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו" (סעיף 7(3)
לחוק). כך, שכן המדובר בפגם מהותי המשליך על כושרו וכשירותו של הנהג (ראו: פרשת
גרינברג). מאידך, מקום בו היעדר הרשיון מקורו בפגם טכני או פרוצדוראלי, לא
יחשב הנהג כחסר רשיון לצורך סעיף 7(3) לחוק. כך, במקרים בהם פקע הרשיון בהיעדר
תשלום אגרה (סעיף 7(3) סיפא). כך, באי חידוש רשיון נהיגה בשל אי תשלום קנסות (פרשת
צור שמיר, בעמ' 201-202). במקרים אלו, הפגם שבהיעדר הרשיון הינו טכני בעיקרו
ואין הוא קשור בכושרו של הנהג לנהוג באופן המצדיק שלילת הפיצויים על פי החוק מן
הנפגע (אך השוו פרשת לביא הנ"ל).
15. על רקע זה השאלה המתעוררת היא כלום יש
לראות – על פי סעיף 7(3) לחוק ותכליותיו – את המשיב כמי שנהג ברכב כשאין לו רשיון
לנהוג בו בעת ביצוע התאונה. תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכן, אין חולק כי מבחינה
פורמלית לא היה למשיב רשיון תקף בעת תאונת הדרכים, שכן הוא נפסל מלהחזיק רשיון על
פי הפסילה ה"שלישית". מי שהוחלט על שלילת רשיונו על ידי הרשות המוסמכת
או פסילתו – חייב לכבד את ההחלטה במסגרת עקרון שלטון החוק. מי שרומס ברגל גסה את
החלטות הרשות המוסמכת – ובתי המשפט – ונוהג בהיעדר רשיון, יש לראותו כמי שפועל
בניגוד לתקנת הציבור שבחוק הפיצויים ולשלול ממנו הפיצוי. יש להרתיע מפני התנהגות
מעין זו על דרך של שלילת הפיצוי. זאת ועוד: לרוב קשורה שלילת הרשיון או הפסילה
בהתנהגותו של הנהג בכביש ובסיכון הנובע ממנו נוכח עבירות תנועה שביצע. בנסיבות
אלו, יש לראות את היעדר הרשיון לא רק כעניין טכני אלא כעניין מהותי היורד לשורש
כשירותו של הנהג לנהוג ברכב. אשר על כן, מי שלוקח את החוק לידיו (תרתי משמע)
והנוהג למרות שהוא מצוי בפסילה, מוצדק וראוי הוא לשלול ממנו את הפיצויים על פי
החוק.
16. אולם, המקרה שבפנינו אינו מקרה בו אדם היה
מעורב בתאונת דרכים שעה שהוא מצוי בפסילה – ותו לא. נסיבותיו של המקרה שבפנינו
מיוחדות במובן זה שאין עוד חולק כי עונש הפסילה שהוטל על המשיב היה שלא כדין שעה
שהוא הורשע כבר באותה העבירה ונענש בגינה. בנסיבות אלו, אין לדעתי לראותו כמי שנהג
ללא רשיון כמשמעות הדבר בסעיף 7(3) לחוק. אכן, משעה שעונש הפסילה לא היה כדין אין
עוד לראות את המשיב כחסר כשירות לנהיגה ואין דינו שונה מכל נהג אחר שהוא בעל רשיון.
שלילת הפיצוי מן המשיב בנסיבות אלו משולה – כפי שקבע בית המשפט המחוזי – לעוול
כפול: הן העמדה כפולה בסיכון הפלילי והן שלילת הזכות לפיצויים. אין זה מוצדק
לשלול פיצוי מאדם ולהטיל עליו את מלוא האחריות בגין נזקיו – ולא לפזר את הנזק
כמקובל – אך בשל נכונותו לנהוג שעה שהוא מצוי בפסילה – שאינה כדין (השוו: פרשת
צור שמיר, בעמ' 202-204). גם מימושה של התכלית ההרתעתית שבחוק מבוסס על פגיעה
של ממש בערך התעבורתי וסיכון הציבור בנתיבי התעבורה, ולא די בסברת הנהג ורצונו
לפגוע בהם (למעט מקרה בו נגרמת תאונה במתכוון – כאמור בסעיף 7(1) לחוק). המסקנה
היא, לפיכך, כי נוכח תכליותיו של חוק הפיצויים בכלל, וסעיף 7(3) לחוק בפרט, יש
לראות את המשיב – בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה – כמי שהיה בעל רשיון לנהוג ברכב
בעת התאונה ולא לשלול ממנו את הפיצויים.
הבחינה ה"חיצונית"
17. כאמור, את התשובה לשאלה המונחת ביסוד
הערעור שבפנינו ניתן לבחון לא רק על יסוד הוראות חוק הפיצויים וסעיף 7 שבו (בדיקה
"פנימית") אלא גם על יסוד דיני הבטלות של פסקי הדין (בדיקה
"חיצונית"). על פי בדיקה זו, השאלה היא, כלום יש לראות בפסק הדין המאוחר
יותר - שביטל את ההרשעה הקודמת והעונש שנגזר בגינה - כחל אקטיבית או רטרואקטיבית
(רטרוספקטיבית). הפסיקה בעבר ערכה הבחנה ברורה למדי בין פסק אשר ניתן ללא סמכות -
הבטל מעיקרו (ראו: ע"א 859/78 זיידה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3)
255, 258; ע"פ 250/77 מדינת ישראל נ' קרישינסקי, פ"ד לב(1) 94);
ובין פסק דין שניתן בסמכות אך היה מוטעה, אשר ניתן לביטול על ידי ערכאת ערעור,
ונשאר בתוקפו עד ביטול זה (השוו: ע"א 280/73 פלאימפורט נ' ציבה-גייגי לטד,
פ"ד כט(1) 597). כיום, לאור התפתחותה של דוקטרינת הבטלות היחסית, ראוי לבחון
גם את בטלותו של פסק הדין בדרך זו. מושג הבטלות אינו מושג מוחלט אלא מושג יחסי
"והכל תלוי בכך אם הסעד הנכון נדרש על-ידי האדם הנכון בהליכים הנכונים"
(ראו: בג"ץ 598/77 אליהו דרעי נ' ועדת השחרורים, פ"ד לב(3) 161,
167). הלכה היא, כי "נורמה משפטית עשויה להיות בטלה ומבוטלת לעניין פלוני
ותקפה לעניין אלמוני; היא יכולה להיות כאין וכאפס כלפי ראובן ובעלת תוצאות מלאות
כלפי שמעון" (ראו: ע"פ 768/80 שפירא נ' מדינת ישראל, פ"ד
לו(1) 337, 362 (להלן: פרשת שפירא)).
18. אכן, בטלות פסק הדין הינה פונקציה של מהות
הפגם. לפגמים שונים תהינה נודעות תוצאות בטלות שונות (השוו: פרשת שפירא
בעמ' 363). אחידות ונוקשות בכללי הבטלות עשויים להוביל לתוצאות הפוגעות בעקרי
הצדק. יש לבחון בכל מקרה לגופו מהם שיקולי המדיניות הרלוונטים (ראו: י' דותן,
"במקום בטלות יחסית", משפטים כב(3) (1993), 587). כך, למשל, לשם
בחינת תוצאת הבטלות, יש להבחין בין סוגים שונים של פגמים - פסק דין אשר ניתן בחוסר
סמכות, פסק שנפלה בו טעות או פסק שבוטל בערעור, כל אחד בנסיבותיו הוא. לעיתים, אף
לפגם מאותו הסוג תהיינה תוצאות שונות בהתחשב בנסיבות המקרה (השוו: רע"פ
4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3)637, בעמ' 644). כן עשויה
להיות נפקות לאבחנה בין פסק שניתן בהליך פלילי ובין אזרחי (השוו: פרשת שפירא),
ובהשלכות הבטלות על הצדדים הרלוונטים לעניין (השוו: Wiseman
v. Wiseman (1953) 1 All E.R. 601;
Harley v. Samson (1914) 30 T.L.R. 450).
19. בנסיבות שלפנינו, הושתה על המשיב הפסילה
ה"שלישית" תוך העמדתו בסיכון כפול. אכן, הרשעתו של אדם תוך "סיכון
כפול" הנה פגם חמור בפסק הדין. לפגם זה יכולות להיות תוצאות שונות בהליכים
שונים. במקרה שבפנינו אני סבור כי לצורך שאלת היות המשיב בעל רשיון בעת התאונה –
ומבלי להכריע בנפקות הפגם לגבי עניינים אחרים – יש לראות את הרשעת המשיב כבטלה
מעיקרא. עניין לנו בהליך אזרחי שבמרכזו שאלת זכאותו של המשיב לפיצויים לפי החוק.
מבקש הסעד הינו המשיב שהוא נפגע בתאונת דרכים. הסעד המבוקש הינו הכרה בזכותו
לפיצוי על פי החוק. תוצאת הפגם (הסיכון הכפול) הנטענת הינה אך לצורך זכאותו של
המשיב לפי החוק ולא לעניינים אחרים. במובן זה, נראה כי יש לראות בפסק הדין כבטל
מעיקרו שכן "האדם הנכון" מבקש את "הסעד הנכון" ב"הליך
הנכון" (פרשת דרעי, הנ"ל). אכן, כפי שציינו הערכאות הקודמות,
החלת פסק הדין המבטל את ההרשעה רק מכאן ולהבא תביא להענשת המשיב פעמיים – הן
בהרשעתו ב"סיכון כפול" והן בשלילת זכאותו לפיצויים. תוצאה זו אינה
צודקת. אין גם אינטרס חזק דיו, בשמו ראוי הוא לקבוע כי פסק הדין המבטל את ההרשעה
חל רק באופן פרוספקטיבי.
20. לפיכך, בנסיבות העניין, תוצאותיו של הפגם -
פסק דין שניתן בחוסר סמכות בהעמידו לדין - והרשעתו - את המשיב פעמיים בשל אותו
המעשה, הינה בטלותו של פסק הדין מעיקרו. על כן, יש לראות את המשיב, במועד התאונה,
כמי שאינו מצוי בתקופת הפסילה "השלישית", כלומר, כמי שהיה בידיו רשיון
נהיגה תקף בעת תאונת הדרכים. התוצאה היא, על כן, כי הן על פי דיני הבטלות של פסקי
הדין, יש לראות במשיב כמי שנהג ברכב עם רשיון נהיגה בעת התאונה.
על כן, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות.
המערערות תישאנה בהוצאות המשיב בסך
20,000 ₪.
ה
נ ש י א
השופט א' ריבלין:
אני מסכים לפסק דינו של חברי, הנשיא ברק.
גם אני סבור, כדברי הנשיא, כי בנסיבות העניין, תוצאותיו של הפגם – פסק דין שניתן
בחוסר סמכות בהעמידו לדין – והרשעתו – את המשיב פעמיים בשל אותו המעשה, הינה
בטלותו של פסק הדין מעיקרו. על כן, יש לראות את המשיב, במועד התאונה, כמי שאינו
מצוי בתקופת הפסילה "השלישית", כלומר, כמי שהיה בידו רשיון נהיגה תקף
בעת תאונת הדרכים. זאת, מבלי שאני מחווה דעה באשר לשאלה אם התוצאה הזו מתיישבת,
ככלל, עם התכלית שעומדת ביסוד הוראת סעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
התשל"ה-1975.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
גם אני סבור כי פסק הדין שעל פיו הורשע
המשיב בשלישית ונפסל מהחזיק רשיון נהיגה ניתן בחוסר סמכות ולפיכך הוא בטל מעיקרו.
מכאן שיש לראות את המשיב כמי שהיה בידיו רשיון נהיגה בשעת התאונה הנדונה. אני
מסכים, אפוא, לפסק דינו של חברי הנכבד הנשיא א' ברק ולהערתו של חברי הנכבד השופט
א' ריבלין.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, י"ג בטבת התשס"ג
(18.12.2002).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 00033390_A09.doc/דז/
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il