פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עע"כ 33389-03-26 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת מימים 12.2.2026, 19.2.2026 ו-2.3.2026 בת"פ 64012-11-21 שניתנו על ידי כבוד השופטים אסף זגורי, סאמר ח'טיב ואוסילה אבו-אסעד בהתאמה בשם המערער: עו"ד אייבק זנגריה פסק-דין לפניי ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 64012-11-21 מימים 12.2.2026, 19.2.2026 ו-2.3.2026 (כב' השופטים אסף זגורי, סאמר ח'טיב ואוסילה אבו-אסעד, בהתאמה), במסגרתן נדחו בקשות המערער לעיכוב ביצוע צו המאסר חלף קנס שהושת עליו. בתמצית, ביום 29.6.2022, הורשע המערער לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון סגור, בעבירה של סיוע לאחר מעשה בקשר עם מקרה של ירי שלא כדין באזור מגורים (לפי סעיף 260(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). בגין כך, על המערער נגזר עונש מאסר בפועל של 12 חודשים; עונש מאסר על תנאי; וכן קנס בסכום של 10,000 ש"ח, שישולם בתוך 3 חודשים, או שלושה חודשי מאסר תמורתו. במוקד ההליך דנן ניצב רכיב הקנס שהושת על המערער. כשלוש שנים וחצי לאחר מכן, ביום 9.2.2026, קיבל בית המשפט קמא את בקשת המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז), וחתם על פקודת המאסר בעניינו של המערער, לאחר שהלה לא שילם את הקנס שהוטל עליו בגזר דינו עד למועד האמור. על החלטה זו הגיש המערער בקשה לעיון חוזר, שבה נתבקש בית המשפט לבטל או לעכב את צו המאסר שניתן בעניינו, וכן להורות על פריסת תשלום הקנס. ביום 12.2.2026, לאחר שהוגשה תגובת המרכז, דחה בית המשפט קמא את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה). זאת בין היתר, מאחר שהמערער לא שילם את הקנס שהוטל עליו גם בחלוף זמן רב ממועד מתן גזר הדין, וחרף התראות רבות שנשלחו לו בעניין; וכן נוכח קיומם של חובות בהליכים נוספים למרכז, המלמדים על דפוס התנהלות פסול של המערער. לבסוף הודגש כי הסמכות לפריסת תשלום הקנס מצויה בידי המרכז, ואולם המערער לא הגיש למרכז בקשה בנדון ונדמה כי חלף המועד לעשות כן. המערער הגיש לבית המשפט קמא שתי בקשות נוספות לעיכוב ביצוע פקודת המאסר, ובהן טען כי לא שילם את הקנס בשל "טעות בהליך", ולא מתוך זלזול בהחלטות בית המשפט. המערער הוסיף כי הכנסותיו נפגעו עקב המצב הביטחוני, המונע ממנו לעבוד. בקשות אלו נדחו בהחלטות בית המשפט קמא מיום 17.2.2026 ומיום 2.3.2026, תוך שהובהר כי לא הוצג כל טעם לשנות מההחלטה הראשונה. מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו חוזר המערער על טענותיו בבקשות לבית המשפט קמא. כמו כן המערער ציין כי הוא אינו מתנגד להכרעה בערעור על סמך כתבי הטענות, מבלי לקיים בו דיון (להרחבה באשר למסגרת הדיונית לערעור על החלטה לעיכוב ביצוע פקודת מאסר חלף קנס, ראו: סעיף 87(ד) לחוק העונשין; רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' גוסקוב, פסקה ל"ו (20.11.2012) (להלן: עניין גוסקוב); ע"פ 29/13 בירנבוים נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.1.2013); בש"פ 9098/15 ג'סאר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (19.1.2016) (להלן: עניין ג'סאר); בג"ץ 7131/20 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-3 (21.10.2020)). לאחר שעיינתי בערעור הגעתי לכלל מסקנה כי אין כל עילה להתערבות בהחלטותיו של בית המשפט קמא, וכי דינו של הערעור – להידחות. כידוע, ככלל בית המשפט לא יעכב את ביצועה של פקודת מאסר עקב אי-תשלום קנס (ע"פ 4919/14 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקאות 27-25 (6.3.2017) (להלן: עניין אזולאי)). כפי שציין בית משפט זה בעבר, ראוי להשתמש בסמכות זו, בעיקר במקרים בהם מתבקשת "דחיית תשלום הקנס [...] לתקופה קצרה ומוגבלת, ובמטרה לאפשר לחייב הזדמנות נוספת לשלם את הקנס שהוטל עליו בטרם יישלח למאסר" (עניין אזולאי, בפסקה 27. ראו והשוו: עניין ג'סאר, בפסקה 6). במקרה דנן, המערער ביקש לעכב את ביצוע העונש, על מנת לאפשר לו "להגיש בקשה מסודרת" למרכז. אולם משך הדחייה המבוקש לא צוין, ואף לא הוצג כל טעם ענייני בגינו נמנע המערער מתשלום הקנס בזמן הרב שחלף מאז גזר הדין (למעט הטענה כי אירעה "טעות בהליך" שלא פורט לגביה דבר). במצב הדברים האמור, האינטרס הציבורי מחייב כי מי שהוטל עליו קנס יישא בפירעונו – ואין הצדקה לעיכוב ביצועה של פקודת המאסר (עניין ג'סאר, בפסקה 6; עניין אזולאי, בפסקאות 59-58. השוו: ע"פ 10209/03 שפיר נ' מדינת ישראל (26.11.2003); ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (28.8.2013)). זאת, בפרט, לנוכח החובות הנוספים אותם על המערער לשלם למרכז, ושעה שבקשתו הוגשה רק לאחר שנחתמה בעניינו פקודת מאסר. הערעור נדחה איפוא בזאת. ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"ו (17 מרץ 2026). עופר גרוסקופף שופט