עלי סעדיה נ. שירות בתי הסוהר

2 בבית המשפט העליון ע"ח 33185-08-25 לפני: כבוד השופט חאלד כבוב המערער: עלי סעדיה נגד המשיב: שירות בתי הסוהר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ב-עת"א 78079-05-25 מיום 24.06.2025 שניתנה על-ידי כבוד השופט ס' ח'טיב תאריך ישיבה: כ"ח אלול התשפ"ה (21.09.2025) בשם המערער: עו"ד עבּיר בָּכֶּר בשם המשיב: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט ס' ח'טיב) בעת"א 78079-05-25 מיום 24.06.2025, בגדרה התקבלה בקשת המשיב, שירות בתי הסוהר, להארכת התקופה בה יימנע מהמערער, עו"ד במקצועו, להיפגש עם אסירים ביטחוניים, למשך שישה חודשים נוספים. הרקע לערעור ביום 26.02.2025 הלשכה המשפטית של שירות בתי הסוהר שלחה למערער מכתב, המודיע לו כי נציב שב"ס (להלן: הנציב) שוקל למנוע ממנו לקיים פגישות עם אסירים ביטחוניים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 45א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר או הפקודה). במכתב צוין כי "על סמך חוות דעת שהועברה לנציב בתי הסוהר, עולה חשד ממשי כי פגישתך עם מי מהאסירים הביטחוניים נכנסת בגדר העילות המנויות בסעיף 45א(ב) [לפקודה] [...]" (להלן: הודעת השימוע). ביום 01.03.2025 התקבלו טענות המערער בכתב ביחס להודעת השימוע שנמסרה לו. בעיקרו של דבר, המערער טען כי הוא מבקר אסירים ביטחוניים על מנת לסייע להם בעניינים משפטיים שונים מזה תקופה ארוכה, ומעולם לא התעוררה כל בעיה עקב כך. המערער ציין כי חודשים ספורים קודם לכן ביטלו ביקור שתוכנן לו בבית הסוהר, וזאת לאחר שנמצא בחזקתו פתק בשפה הערבית. עם זאת, לשיטתו, כל שנכתב על אותו פתק היה דרישת שלום מהוריו של האסיר שאותו הוא ביקר. המערער הוסיף והלין על כך שהתשתית העובדתית העומדת ביסוד הודעת השימוע לא נמסרה לו, וביקש כי תתקבל החלטה בעניינו רק לאחר חשיפתו לחומר העומד בבסיס חוות הדעת המודיעינית. ביום 04.03.2025 הורה הנציב על מניעת פגישות בין המערער לבין האסירים הביטחוניים למשך 96 שעות, על בסיס חוות הדעת המודיעינית החסויה, וזאת בהתאם לסמכותו לפי סעיף 45א(ג) לפקודה. כן נקבע, כי נימוקי ההחלטה יישארו חסויים, בהתאם לסעיף 45א(ה)(2) לפקודה. לצד זאת ציין הנציב כי "במסגרת טיעוניו, מאשר עורך הדין כי העביר מסרים ('דרישות שלום מההורים של האסיר') במסגרת של מפגש מקצועי, והאמור אינו עולה בקנה אחד עם חובתו לקיום מפגש מקצועי בבית הסוהר". ביום 06.03.2025 הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מניעת המפגש לשישה חודשים, בהתאם לסעיף 45א(ז) לפקודה (עת"א 15488-03-25; להלן: ההליך הקודם). במסגרת הדיון הציע בית המשפט לצדדים להסכים לכך שתקופת מניעת המפגש תעמוד על שלושה חודשים בלבד. כעולה מפרוטוקול הדיון, הצדדים ביקשו שהות לשקול את ההצעה, וכשחזרו הודיע בא-כוח המשיב כי "לאחר התייעצות, אנו לא יכולים לקבל את הצעת בית המשפט הנכבד". נקבע, אפוא, כי פסק הדין יישלח לצדדים. ואולם, למחרת היום הודיע בא-כוח שב"ס במסגרת "הודעה דחופה" מטעמו, כי לאחר בחינה נוספת מול הגורמים הרלוונטיים ובשים לב להמלצת בית המשפט, הוא מסכים לכך שתקופת מניעת המפגש תוארך עד ליום 08.06.2025 בלבד. בנוסף נכתב בהודעה, כדלהלן: "יודגש כי הסכמה זו באה בעקבות המלצת בית המשפט ומטעמי יעילות בלבד, ואין בהסכמה זו כדי להביע עמדה כלשהי ביחס לגוף הבקשה. עוד יודגש, כי [שב"ס] שומר לעצמו את הזכות לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה נוספת להארכת מניעה, ככל שיהיה צורך בכך". בהתאם, בפסק הדין שניתן ביום 27.03.2025, הוארכה מניעת המפגש במשך שלושה חודשים, עד ליום 08.06.2025, תוך שצוין כי המערער הסכים להצעת בית המשפט כבר במועד הדיון (אף שהדבר לא נרשם בפרוטוקול). בפסק הדין הובהרו הטעמים להסכמת שב"ס כמפורט לעיל, ובפרט כי הוא "שומר לעצמו את הזכות לפנות שוב בבקשה להארכה נוספת ככל שיהיה צורך בכך". ואכן, ביום 29.05.2025 הוגשה בקשה להארכת תקופת המניעה למשך שישה חודשים נוספים. ביום 11.06.2025 הוגשה תשובת המערער, ובו ביום התקיים דיון במעמד הצדדים. במעמד הדיון שב המשיב על טיעוניו כפי שהועלו בבקשתו שהוגשה בהליך הקודם. לשיטתו, הדוח המודיעיני החסוי מבסס את העילות להארכת מניעת המפגש עם אסירים ביטחוניים לתקופה נוספת. המערער, מצדו, התנגד לבקשה. לשיטתו, משעה שהוסכם בהליך הקודם לקצוב את מניעת המפגש לשלושה חודשים, משמעות הדברים היא שחומר הראיות לא הספיק למנוע ממנו להיפגש עם אסירים ביטחוניים לתקופה העולה על שלושה חודשים. ממילא, כך נטען, לא הייתה הצדקה לכך שהמשיב יגיש בקשה נוספת להארכת מניעת המפגש מבלי שנוסף מידע עדכני המצדיק זאת. המערער טען כי הוא הסכים להצעת בית המשפט בהליך הקודם מתוך הנחה שההליך יבוא על סיומו בתוך שלושה חודשים, ואילו ידע כי המשיב מתכוון לשוב לאותה נקודה בדיוק כעבור שלושה חודשים, הוא לא היה מסכים להצעת בית המשפט והוא היה עומד על זכותו להגיש ערעור על מניעת המפגש. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב במלואה, ודחה את טענות המערער. ראשית נקבע, כי לא נפל פגם בכך שהמשיב הגיש בקשה להארכת מניעת המפגש לאחר שתמו שלושת חודשי מניעת המפגש הראשונים, שכן הסכמתו להצעת בית המשפט בהליך הקודם ניתנה מבלי להודות בכל טענה. לגופו של עניין נקבע, כי החומר המודיעיני החסוי מבסס את העילות הקבועות בסעיף 45א(ב) לפקודה ומשכך קיימת הצדקה להארכת מניעת המפגש לתקופה של שישה חודשים נוספים. הערעור בפי המערער מספר טענות; מקצתן פרוצדורליות, אחרות מהותיות. ראשית נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, בעוד שהסמכות לדון במניעת מפגש של עורך-דין עם אסירים, מכוח סעיף 45א(ז) לפקודה, מסורה לבית המשפט המחוזי 'בכובעו הרגיל'. בהמשך לכך נטען כי הפקודה אמנם מאפשרת למשיב לא למסור את נימוקי החלטתו במקרה שמתקיימת אחת מהעילות המנויות בסעיף 45א(ה)(2) לפקודה, אך לא קיימת לבית המשפט סמכות לעיין בחומר החסוי מבלי שניתנה לכך הסכמת הצד שכנגד. לשיטת המערער, משמעות הדברים היא כי בית המשפט המחוזי לא יכול לבסס את מניעת המפגש על מידע חסוי שלא הועבר לצד שכנגד. מכל מקום נטען כי בית המשפט המחוזי לא בחן אם אכן קיים צידוק לחיסיון מלוא המידע שהוצג בפניו במעמד צד אחד. בנוסף נטען כי משעה שבהליך הקודם בית המשפט המליץ לצדדים להסתפק במניעת מפגש לתקופה בת שלושה חודשים בלבד, ומשעה שהמשיב קיבל את המלצת בית המשפט, לא היה מקום להאריך את מניעת המפגש לשישה חודשים נוספים בלי שהתווסף כל מידע חדש. לגופם של דברים נטען, כי הפגיעה בזכויותיו של המערער ושל האסירים הביטחוניים אינה מידתית, וכי לא נבחנה אפשרות שתצמצם את הפגיעה בהם, כגון מניעת פגישה עם אסירים ביטחוניים מסוימים בלבד. המשיב, מצידו, סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתו, החומר המודיעיני החסוי מבסס את העילות הקבועות בסעיף 45א(ב) לפקודה, ומכאן כי קיימת הצדקה להארכת מניעת המפגש למלוא התקופה שהתבקשה. כן נטען, כי הפגיעה בזכויותיהם של המערער והאסירים הביטחוניים אינה במידה העולה על הנדרש. המשיב הוסיף וטען כי הועברו למערער פרפראזות לגבי החומר החסוי שעמד בבסיס מניעת המפגש, ולא ניתן היה לפרט מעבר לכך. אשר לטענה כי לא קיים מקור חוקי המסמיך את בית המשפט המחוזי לעיין בחומר החסוי במעמד צד אחד, המשיב הפנה לסעיף 45א(ט)(3) לפקודה. בנוסף, המשיב אינו חולק על כך שהסמכות לדון בעניין מסורה לבית המשפט המחוזי, אך הוא סבור שהעובדה שפסק הדין ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים אינה מובילה לבטלות פסק הדין. בדיון שהתקיים לפניי ביום 21.09.2025 שבו הצדדים על עיקרי הטענות שבכתובים. באת-כוח המערער ציינה כי היא אינה מבקשת לבטל את פסק הדין בשל העובדה שנרשם בכותרתו שהוא ניתן על-ידי בית המשפט לענינים מינהליים, אלא רק להבהיר כי הסמכות בעניין נתונה לבית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, הודגש כי המערער משמש כעורך-דין של אסירים ביטחוניים מזה שנים רבות, כך שקיימת הצדקה להורות כי המידע שבבסיס הטענות החמורות שהופנו כלפיו, יוצג בפניו. מנגד, המשיב הדגיש את הצורך שבהותרת החומר חסוי, והפנה להוראה המקימה לבית המשפט סמכות להיחשף לחומר החסוי במעמד צד אחד. לשיטתו, בהוראה זו קיים גם היגיון רב, שעה שעסקינן בהארכה של צו מניעת מפגש שניתן בתחילה על-ידי המשיב על בסיס חומר חסוי. המשיב הוסיף וציין כי הסכמתו בהליך הקודם לצמצם את מניעת המפגש לשלושה חודשים ניתנה לשם היעילות, וזאת תוך שנאמר במפורש כי אין בכך למנוע ממנו להגיש בקשה נוספת במידת הצורך. התקיים גם דיון במעמד צד אחד, במהלכו שאלתי שאלות וקיבלתי הבהרות מפי גורמי המודיעין בשירות בתי הסוהר. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור ובתשובה על נספחיהם ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. פרוצדורה תחילה ראשית, מעיון בתשובת המשיב עולה כי הוא אינו חולק על כך שהסמכות לדון במניעת מפגש לפי סעיף 45א(ז) לפקודה מסורה לבית המשפט המחוזי. כך אף נהג המשיב בענייננו, כשהגיש את הבקשה להארכת מניעת המפגש לבית המשפט המחוזי. ואכן, נוכח העובדה שבכותרת פסק הדין נכתב כי הוא ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, יש מקום להבהיר כי מדובר בשגיאה. זאת, בפרט בשים לב לעובדה שלא מדובר בהחלטה שניתנה בהיסח הדעת (ראו: עמודים 6-5 להחלטת בית משפט קמא מיום 26.03.2025 בגדרי ההליך הקודם). ודוק, סמכות בתי המשפט לענינים מינהליים מעוגנת בחלופות השונות המנויות בסעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. לענייננו, רלוונטית החלופה הראשונה, לפיה בית המשפט לענינים מינהליים ידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה" (סעיף 5(1) לחוק זה). דא עקא, שהחלטה על הארכת מניעת מפגש של עורך-דין עם אסירים אינה מצויה בתוספת הראשונה, ועל כן היא בסמכותו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, כפי שציינה באת-כוח המערער בהגינותה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את ביטול פסק הדין (והשוו לדברים שנאמרו ברע"א 5477/20 עיריית בני ברק נ' בן ששון, פסקה 22 (15.08.2021)). שנית, יש להסיר מהפרק את טענת באת-כוח המערער כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לעיין בחומר החסוי שבבסיס הבקשה להארכת מניעת המפגש. סעיף 45ט(3) לפקודה קובע כי "הוראות סעיף 35(ז), (ט) ו-(י) לחוק המעצרים, יחולו, בשינויים המחויבים, בהליכים בבית משפט לפי סעיף זה". סעיף 35(ט) לחוק המאוזכר (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996) קובע כי "בדיון לפי סעיפים קטנים (ו) ו-(ז) רשאי בית המשפט לקבל ראיה, לרבות ראיה בדבר הטעמים שנרשמו למניעת הפגישה, אף שלא בנוכחות החשוד או סניגורו או בלי לגלותה להם, אם שוכנע שגילוי הראיה לחשוד או לסניגורו, עלול לפגוע בבטחון המדינה או לסכל את החקירה". הנה כי כן, החלת סעיף זה על נסיבות ענייננו מובילה למסקנה כי בית המשפט היה רשאי לקבל ראיה במעמד צד אחד, אם הוא שוכנע כי גילוי הראיה עלול לפגוע בביטחון המדינה או לסכל את החקירה. ואכן, לאחר שעיינתי בחומר החסוי ושמעתי הסברים שניתנו לי במעמד צד אחד שוכנעתי כי לא היה ניתן לחשוף את המידע שעמד בבסיס הוצאת צו מניעת המפגש מבלי לסכן את ביטחון המדינה. לפיכך, באתי למסקנה כי לא נפל פגם בעובדה שבית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על חומר ששמע במעמד צד אחד. לגופם של דברים סעיף 45(א) לפקודה קובע כי "אסיר זכאי להיפגש עם עורך דין לשם קבלת שירות מקצועי". הוראה זו קובעת את זכותם של אסירים להיפגש עם עורכי דין, אך בה בעת היא תוחמת את מטרת הפגישה – קבלת שירות מקצועי. בהתאם, נקבע בסעיף 17טז(6) לפקודת הנציבות מס' 03.02.00 כי "עו"ד יורשה לבקר את האסיר רק לצורך טיפול בענייניו המשפטיים. במקרה שהביקור מנוצל לנושאים שאינם ענייניו המשפטיים יופסק מייד הביקור וידווח ליועמ"ש, אשר ישקול הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין". בענייננו, החומר החסוי שהוגש לעיוני מלמד כי המערער ניצל את ביקוריו אצל אסירים ביטחוניים גם על מנת לשוחח עמם בעניינים החורגים מצרכיהם המשפטיים גרידא. ייאמר מיד, כי לאחר שקראתי את החומר החסוי לא מצאתי יסוד לחשש שהמערער פעל בשליחותם של ארגוני טרור או בהכוונתם במטרה לקדם ביצוע עבירה המסכנת את הביטחון או להביא לפגיעה או שיבוש בסדרי בתי הסוהר. ברם, סעיף 45א(ב) לפקודה לא מחייב הוכחת 'יסוד נפשי שלילי' מצד עורך הדין. די בכך שקיים חשש שזו תהיה תוצאת הפגישה עם עורך הדין, על מנת למנוע ממנו להיפגש עם אסירים. בהתאם, בשים לב לתקופה הרגישה עד-מאוד מבחינה ביטחונית שבה הוּצא הצו למניעת המפגש וניתנה הארכתו, לא מצאתי כי נפל פגם במסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה המידע שהעביר המערער לאסירים הביטחוניים עלול היה, שלא במתכוון, לגרום להתקיימות העילות המנויות בסעיף 45א(ב) לפקודה. עם זאת, לאחר שהפכתי ושקלתי בדברים הגעתי למסקנה כי דברים שהיו נכונים לשעתם אינם נכונים עוד היום. כאמור, בשים לב לצורך בשמירה על מקורות ושיטות פעולה של שירות בתי הסוהר, לא אוכל להרחיב בנדון מעבר לכך. אף לא אוכל להוסיף ולפרט על המידע שעליו שוחח המערער עם האסירים הביטחוניים. עם זאת, ניתן לומר כי השינויים המשמעותיים שאירעו לאחרונה בכל הנוגע לקבוצת האסירים הביטחוניים, מקהים את החששות שהיו נכונים לשעה שבה התבקשה מניעת המפגש. בהתאם, אני מורה על קבלת הערעור במובן זה שהאיסור על קיום מפגשים בין המערער לאסירים ביטחוניים יוסיף לעמוד בתוקפו עד 72 שעות לאחר מתן פסק דיני. תקופה זו תשמש על מנת לאפשר למשיב להגיש בקשה חדשה למניעת מפגש, ככל שבידיו ראיות חדשות, מעבר לאלו שהיו בידו בעת הדיון בבקשה דנן, שיש בהן כדי לבסס את העילות הקבועות בסעיף 45א(ב) לפקודה. טרם חתימה אעיר כי הדעת אינה נוחה מהעובדה שהסכמת המשיב לקיצור התקופה שהתבקשה בגדרי ההליך הקודם ניתנה "מטעמי יעילות בלבד", וזאת תוך עמידה על זכותו להגיש בקשה חדשה להארכת מניעת המפגש על בסיס המידע שעמד בפניו באותה עת. ככל שהמשיב סבר כי המידע החסוי שהיה בידיו הצדיק את מניעת המפגש למלוא התקופה שהתבקשה על-ידו, מצופה היה כי יעמוד על בקשתו במלואה. מכל מקום, קיים קושי במתן הסכמה 'טכנית' לקיצור תקופת מניעת המפגש, כאשר לאחריו באה בקשה חוזרת להארכת מניעת המפגש מבלי שנוסף כל מידע חדש (ראו והשוו בשינויים המחייבים: בג"ץ 2320/98 אל-עמלה נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד נב(3) 346, 359-357 (1998)). סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי כאמור בפסקה 18 לעיל. ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ו (28 אוקטובר 2025). חאלד כבוב שופט