פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3314/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3314/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: יובל אייזנקוט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מתאריך 28.2.2006 ב-תפ"ח 1059/04 שניתן על ידי כב' השופטים: הנשיא נ' ממן (אב"ד), סגן הנשיא מ' בן דוד ו-א' אברהם תאריך הישיבה: ז' באייר התש"ע (21.04.10) המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין משלים השופט ח' מלצר: 1. בתאריך 11.1.2010 ניתן פסק-דיננו בערעור, שבגדרו השיג המערער על כך שהורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים: הנשיא מ' בן-דוד, סגן הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם) בביצוע מעשה סדום בפרשה אחת שיוחסה לו ובביצוע מעשה סדום ואונס בפרשה שניה שיוחסה לו. בעקבות הרשעות אלה נדון המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד ל-17 שנות מאסר בפועל ול-3 שנות מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות המנויות בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). כמו כן הוא חויב בתשלום פיצוי בסך של 50,000 ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) לכל אחת מהמתלוננות. 2. בפסק דיננו דחינו – פה אחד – את ערעורו של המערער לגבי הכרעת הדין והרשעותיו של המערער בגדרה, למעט בסוגיה בודדת שהובילה – ברוב דעות – לזיכויו של המערער מן הספק ביחס למודעותו של המערער באשר לגילה של המתלוננת בפרשה השניה (כי טרם מלאו לה שש עשרה שנים, במשמעות סעיף 345(ב)(1) לחוק). יצוין עם זאת כי על אף הזיכוי מן הספק הנ"ל ראתה גם דעת הרוב להרשיע את המערער באינוסה של המתלוננת בפרשה השניה – לפי סעיף 345(א)(1) לחוק (שאיננו מדבר בקטינה דווקא) וכן בביצוע מעשה סדום בה לפי סעיף 347(ב) לחוק, בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. 3. בעת הדיון שהתקיים בערעור הודיע לנו המערער (שסירב להיות מיוצג על ידי עורך דין, בנסיבות שתוארו בפסק דיננו) כי הוא זונח את ערעורו כנגד העונש והוא משליך את יהבו רק על זיכויו מההרשעות. עם זאת, בפסק הדין קבענו כי אנו רואים שיש צורך להיזקק לטענות שהעלה בעניין זה בשעתו בא-כוחו בהודעת הערעור שהגיש (ועליהן חזר חלקית גם המערער בתוספות שונות להודעת הערעור שמסר לנו). הדבר נומק בעובדה שערעורו של המערער ביחס למודעותו לגבי גילה של המתלוננת בפרשה השניה התקבל כאמור והן בהתייחס למצבו הנפשי הנטען, כמו גם להוראות סעיף 6 לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה). על פי הוראות חוק ההגנה – בית משפט לא יחליט בנוגע לעברייני מין בעניינים המפורטים להלן, אלא לאחר קבלת הערכת מסוכנות עדכנית, כאשר החלופה הרלבנטית לענייננו קובעת שחוות דעת כזו נדרשת "...בעת החלטה בערעור על גזר דין" (הוראת סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק ההגנה). ציינו כי הוראות חוק ההגנה חלות על ענייננו מכוח האמור בסעיף 34 לחוק הנ"ל ולפיכך – לאחר שהחלטנו להתייחס גם לערעור על גזר הדין – ביקשנו לקבל הערכת מסוכנות מעודכנת לגבי המערער. זו נמסרה לנו בתאריך 22.2.2010 ומיד בסמוך לכך ביקש המערער שעותק הימנה יומצא לו. נענינו לבקשה זו מכוח האמור בסעיף 6(ב) לחוק ההגנה, לאחר שפרקליטות המדינה (שנועצה בעניין עם המרכז להערכת מסוכנות) לא הביעה התנגדותה למסירת החומר כאמור. 4. לאחר הדברים האלה קבענו מועד (21.4.2010) להשמעת טיעונים ביחס לערעור על גזר הדין ולקראת אותו דיון הגיש לנו המערער (כהרגלו בעבר, המתואר בפסק דיננו) כרך טיעונים מקיף, בצירוף 30 נספחים. מעבר לכך הוא ביקש שמי שהכינה את הערכת המסוכנות (גב' מ.ב) תתייצב ביום הדיון על מנת להיחקר על חוות דעתה. בהקשר זה החלטנו כי הבקשה תתברר ביום הדיון והורינו כי עורכת חוות הדעת תהיה נוכחת באותו מועד. ביום הדיון חזר בו המערער מבקשתו האמורה כנגד הוספת טיעון משלים בכתב שהכין לעניין הערכת המסוכנות (בצירוף 6 נספחים) – חומר אותו קיבלנו. 5. בעת הדיון חזרו המערער ובא-כוח המדינה בתמציתיות על טיעוניהם ביחס לגזר הדין וכן השמיעו התייחסויות באשר להערכת המסוכנות, שבסיכום שלה נאמר כי המסוכנות המינית הנשקפת מן המערער גבוהה. מהערכת המסוכנות (ומהחומרים שהוצגו לנו גם על ידי המערער) התברר עוד כי ההמערער השתתף בכלא בסדנאות פסיכוחינוכיות לעברייני מין וזאת לאחר שהציג למנחים שם מצג כי הוא חזר בו מן הערעור שהגיש לבית משפט זה על הכרעת הדין והותיר בעינו רק את הערעור על גזר הדין – מצג שעמד בהיפוך גמור להתנהלותו בפועל. למען שלמות התמונה אסביר בהקשר זה כי נמסר לנו שעברייני מין המצויים בהליכי ערעור על הכרעת הדין וטוענים כי הרשעתם בטעות יסודה – אינם יכולים להשתלב בקבוצות טיפוליות בכלא, וכך הובהר גם למערער, ואולם נראה שהוא בחר להטעות את גורמי הכלא בנושא זה. בא-כוח המדינה גרס כי להתנהגות זו אמורה להיות השלכה לגבי הכֵּנות שיש לייחס לכל טיעוניו של המערער בפנינו, ואולם על מנת שלא להקדים אחרית לבראשית – נביא דברים על פי סדרם. 6. במסמך הטיעונים הכתוב לעניין העונש שהגיש לנו המערער כאמור, הוא מציין – בפתח הדברים – כי הוא מקבל על עצמו במלוא ההבנה וההערכה את פסק הדין שהשמענו בעניינו (זאת לאחר שבמהלך ניהול המשפט וכן בערעור הוא כפר במרבית העובדות בכתב האישום, שיחסו לו עבירות שונות). בעקבות הצהרה זו הוא מפרט במסמך, באריכות, את תולדות חייו ונסיבות ביצוע העבירות ומונה את ההשתלמויות והסדנאות השונות שעבר במסגרת מאסרו. הוא מוסיף כי במהלך שהותו בכלא הוא הוציא רישיון חשמלאי ותעודת הסמכה כמכונאי רכב וכרתך גז מגן וזאת בנוסף להיותו, לדבריו, גם מהנדס מכונות – הכל על מנת שיתאפשר לו להתפרנס בכבוד לאחר שחרורו מן הכלא ובתוך כך לשלם פיצויים לנפגעות שבהן פגע. לעניין הערכת המסוכנות טוען המערער כי היא "רצופה שקרים, עיוותים ושינויים" וכי עולה ממנה, לגישתו, חשד לתיאום עמדות אסור בין מעריכת המסוכנות לבין העובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר שטיפלה בו. עוד טוען המערער כי מעריכת המסוכנות קיימה עימו קשר טיפולי במשמעות סעיף 9(2) לחוק ההגנה וכן כי היא היתה בעת עריכת חוות הדעת בניגוד עניינים במשמעות סעיף 9(1) לחוק האמור, שכן היא קרימינולוגית קלינית המועסקת ב-מב"ן/שב"ס ולפיכך, להבנתו, היא לא היתה רשאית, בהתאם לדין, לכתוב את הערכת המסוכנות ביחס אליו. בעקבות הערות כלליות מקדימות אלה וכפתיח לטיעוניו לגופם – רואה המערער לציין כך: "ראשית אבקש להביע התנצלות וחרטה אמיתית וכנה יחד עם צער רב מעמקי ליבי לשתי הבחורות שבהן פגעתי, למשפחותיהן ולמכיריהן, על המעשים הנבזיים, השפלים והבלתי ניתנים לתיאור בשפת אנוש – שביצעתי בהן – פעלתי כחיית אדם. אני מזדהה עם רגשותיהן וכואב את כאבן ובטוחני שגרמתי נזק וצלקות בגופן ובנפשן של שתי הנפגעות, שלא ישכחו ולא יירפאו זמן רב. ואהיה מוכן במסגרת הסדר התשלומים לפצותן בסכום נוסף שיעזור בשיקומן ובהחלמתן בכל מובן". לאחר מכן מעלה המערער את ההשגות הבאות כנגד העונש שהושת עליו: (א) גזר הדין חורג מרף הענישה המקובל. (ב) גזר הדין מתעלם מנסיבותיו האישיות הקשות (אביו נפטר מסרטן; אימו חולה עתה בסרטן; אחיו האחד נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי ואח אחר נפטר בהיותו תינוק ממוות בעריסה; הוא התגרש מאשתו). (ג) גזר הדין לא נתן משקל ראוי למצבו הנפשי המעורער (שאמנם הוטב עתה, אך הביאו בעבר אפילו לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית). (ד) גזר הדין מתעלם מהעובדה שעד להרשעתו הנוכחית – מהלך חייו של המערער היה נורמטיבי ולא היה לו עבר פלילי. לסיכום מציין המערער: "אני רוצה לומר לכבוד בית המשפט הנכבד כי אני מצטער ומביע חרטה כנה על המעשים החמורים, השפלים והבזויים שעשיתי, ויחד עם רגשות אשמה כבדים המלווים אותי מדי יום ביומו, מבין ומפנים את חומרתם ולוקח אחריות מלאה על כל מעשיי שלעולם לא אחזור עליהם ולא אבצע שום עבירה פלילית. למדתי את הלקח בכל מובן, וכל שנה שעברה עליי בכלא בקושי ובסבל עברה כמו שלוש שנים רגילות שהיו בחיי". אמירות דומות השמיע המערער גם בטיעונו בעל פה בפנינו. לאור כל האמור לעיל מבקש המערער כי נפחית את עונשו ונסתפק במאסר שכבר ריצה, העולה לגישתו על תקופת המינימום הקבועה בסעיף 355(א) לחוק. 7. המדינה טוענת מנגד כי גזר הדין שהושת על המערער נתן ביטוי לחומרת המעשים שבוצעו על ידו ולעובדה שאלה נעשו כנגד שתי מתלוננות טרמפיסטיות צעירות –באירועים נפרדים. לשיטתה אין מקום להתערב בעונש, גם לאחר שהחלטנו על זיכויו של המערער מן הספק בכל הנוגע למודעותו לגילה של המתלוננת ח'. בא-כוח המדינה אף טען שאין לתת משקל לכך שעתה לוקח המערער אחריות על המעשים והדגיש כי נראה שגילויי החרטה הללו שהמערער מביע – נאמרים מהפה ולחוץ בלבד, כמו שנהג המערער כאשר ביקש להיכלל בסדנא הטיפולית, תוך שהוא מציין – לשווא – בפני גורמי הכלא כי ויתר על ערעורו כנגד הכרעת הדין. 8. לאחר תיאור כל הדברים הללו, הגיעה העת להשלים את מלאכתנו ולהכריע בשאלת הערעור על גזר הדין שהושת על המערער. אולם טרם שאנו מגיעים לכך עלי להעיר שוב (כפי שעשיתי במסגרת פסק דיננו) כי העובדה שהמערער בחר שלא להיות מיוצג – הקשתה מאוד וחייבה אותנו לזהירות מיוחדת. אציין עם זאת כי החומר הרב שהמערער המציא לנו עתה מלמד כי הוא מבין בנושאים העומדים על הפרק, או שנטל עצה משפטית ממאן-דהוא. דיון והכרעה 9. כידוע, ככלל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה (ראו: ר"ע 439/85 מדינת ישראל נ' רז, פ"ד לט(3) 225 (1985); ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227 (1990); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.2009)). המכלול שלפנינו איננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים, כשלעצמם, התערבות של ערכאת הערעור בעונש שהושת על המערער. גזר הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד אמנם מצוי במדרג הגבוה של רף הענישה הקיים לגבי עבירות מסוג זה ואולם הוא מבוסס ומנומק, והביא בחשבון בעיקרון את כלל השיקולים הרלבנטיים (לגבי משמעות הזיכוי החלקי מחמת הספק, לה עשויה להיות נפקות –נדון בפיסקאות 12-11 שלהלן). העבירות שבהן הורשע המערער ואשר ביחס אליהן הגענו למסקנה שערעורו לא היה מוצדק – הינן עבירות מין קשות וחמורות שבוצעו בשתי טרמפיסטיות צעירות לאחר תכנון קפדני של המעשים ויצירת מערכת נסיבות שאיפשרה למערער לבצע בהן את זממו (פירוט אנא ראו בפסק דיננו). המערער אמנם מודה עתה במה שהורשע בו, אולם עד לשימוע פסק-דיננו – הוא הכחיש את ביצוע העבירות הללו מכל וכל ולא בחל אף מלנקוט באמצעים שונים כדי להכביד על ניהול משפטו, כולל הקצנת סימני מצוקה נפשיים. 10. זאת ועוד – בית המשפט הנכבד קמא עמד אף על המסוכנות הרבה הנלמדת ממעשיו של המערער והדגיש את היותו חסר עכבות מיניות, או מוסריות באופן המחייב את הרחקתו מהציבור לשנים רבות. עוד התייחס בית המשפט הנכבד קמא לנזק הפיזי והנפשי שמעשיו של המערער הותירו בגופן ובנפשן של המתלוננות ולכך שגם לאחר הרשעתו בבית המשפט המחוזי הוא לא ביטא כל יחס של אמפתיה כלפי קורבנותיו והמשיך להתמקד רק בסבלו שלו. הערכת המסוכנות העדכנית בעניינו של המערער איננה תורמת לשינוי ההתרשמות האמורה ומאשרת כי עדיין נשקפת מהמערער רמת מסוכנות מינית גבוהה. לשם מניעת הפגיעה בפרטיותו של המערער – לא ארחיב פה בפרטים ורק אדגיש כי במצבו הנוכחי הרחקתו מהחברה מתבקשת לזמן ממושך. כאן המקום להעיר כי לא מצאתי ממש בטענתו של המערער כי מעריכת המסוכנות היתה בקשר טיפולי עם המערער בעבר, או בהווה במשמעות סעיף 9(2) לחוק ההגנה, ולכן היתה מנועה מלכתוב את הערכת המסוכנות בעניינו. בהקשר זה אזכיר כי מעריכת המסוכנות ציינה מיוזמתה בחוות דעתה כי בעבר (בתאריך 26.1.2009, דהיינו טרם הכנת חוות דעתה) – היא בדקה את מסוכנותו המינית של המערער. היא הוסיפה והסבירה, בדיון שנערך בפנינו, כי עשתה זאת לצורך הערכת בקשתו של המערער לצאת לחופשות. במסגרת זו היא אמנם סיכמה את תיקו, ראיינה אותו והוסיפה המלצה כי ראוי שהמערער יטופל בעתיד, אך היא מעולם לא טיפלה בו. התנהלות זו אינה מגיעה כדי קיום קשר טיפולי, כהגדרתו בסעיף 9(2) לחוק ההגנה. יתר על כן קבלת מידע בעניינים סוציאליים בידי מעריכת המסוכנות מגורמים שונים – מותר (ראו סעיף 3(א) לחוק ההגנה). אף קשריה של עורכת המסוכנות עם שירות בתי הסוהר אינם מעוררים לדידי חשש של ניגוד עניינים בהכנת הערכת המסוכנות המדוברת, בהתייחס לעיסוקיה האחרים, במשמעות סעיף 9(1) לחוק ההגנה. 11. עתה עלינו לבחון שאלה נוספת (שלא חודדה על ידי המערער בטיעוניו) – האם בעקבות זיכויו החלקי ביחס למודעותו באשר לגילה של המתלוננת בפרשה השניה (כי טרם מלאו לה שש עשרה שנים, במשמעות סעיף 345(ב)(1) לחוק) יש הצדקה להתערבות בעונש שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד. זה המקום להדגיש כי בית המשפט המחוזי הנכבד הטיל על המערער עונש כולל בגין העבירות שהורשע בהן, כאשר מבין השיטין עולה שהעונש הכולל מקורו בחפיפה של העונשים הפרטניים שניתן היה להטיל בגין כל עבירה (על פי העונש המירבי לעבירה החמורה ביותר שהורשע בה). ברי כי אילו השית בית המשפט הנכבד קמא עונש נפרד על כל אחת מן העבירות, נראה שבעקבות הזיכוי החלקי חובה היתה עלינו כערכאת ערעור לבטל את העונש שיוחד לעבירה המסוימת (ראו: סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982; ד"נ 30/75 קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 757 (1976); דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל (פ"ד נט (5) 625 (2005) (להלן: עניין אייזן)). בענייננו הטילה הערכאה הדיונית עונש כולל כאמור, כפי שנהוג במרבית ההליכים הפליליים כאשר ההרשעה היא במספר עבירות. במקרה כזה של עונש כולל רשאי בית משפט שלערעור, אף שזיכה מעבירה, או מעבירות מסוימות, להותיר את העונש שגזרה הערכאה הראשונה על כנו, הגם שלא הוגש ערעור על קולת העונש (ראו: ד"נ 30/75 הנ"ל; עניין אייזן; ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45 (1988); ע"פ 5367/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008); ולאחרונה: ע"פ 3468/07 עצמון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2010). כן עיינו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, הליכים שלאחר כתב אישום כרך ב' 1930 (2009)). בתיק פה מתעוררת קושיית-משנה, שיתכן והיא רלבנטית למכלול שבפנינו ועניינה באפשרות להפוך הוראת חפיפה (המשתמעת כאן כאמור מהעונש הכולל שהושת) להוראה של הצטברות. על כך נפסק בהרכב מורחב בדעת רוב של המשנה לנשיא, השופט מ' חשין, אליה הצטרפו הנשיא א' ברק וחברתי, השופטת מ' נאור, כדלקמן: "על דרך הכלל, שינויה של הוראת חפיפה להוראה של הצטברות, מלאה או חלקית, 'יגדיל' עונש רק אם העונש הכולל יגדל. פירושו של דבר הוא שבית המשפט שלערעור מותר לשנות הוראת חפיפה אף בלי שהוגש ערעור על קולת העונש, ובלבד שהעונש הכולל לא יגדל" (שם, בעמ' 662, 669 ו-672). סמכות להמיר הוראת חפיפה להוראת הצטברות קיימת איפוא ואין הכרח בדין שהזיכוי החלקי מעבירה הנתונה יוביל, בנסיבות של עונש כולל, מניה וביה להקלה בעונשו של המערער רק בשל כך. עם זאת עלינו להוסיף ולבחון עתה – לגוף הדברים – האם עונשו של המערער, בהינתן הרשעותיו הנוכחיות, מצוי בגדרי טווח הענישה הסביר, שבו ככלל לא תתערב ערכאת הערעור, או שמא קיימות בכל זאת נסיבות כלשהן שמצדיקות הפחתה מסוימת בעונש, או מיתון ההצטברות הנוצרת (ככל שהעונש הכולל שהושת יישאר על כנו). בכך נדון להלן. 12. בדיקת רמת הענישה בעבירות שבהן נותרה הרשעתו של המערער בעינה מראה כי העונש הכולל שהושת עליו מלכתחילה מצוי במתחם רף הענישה , אם כי במדרג הגבוה שלו (השוו: ע"פ 8849/02 אלסייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.2003); ע"פ 7066/04 שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2005); ע"פ 5367/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008); ע"פ 10795/06 בן דרור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.2010)). רמת ענישה זו יאה למכלול, בהתחשב בחומרה המופלגת של מעשיו הקשים של המערער. יחד עם זאת, זיכויו החלקי של המערער ולו מנסיבה מחמירה אחת – ראוי, לשיטתי, לבוא לידי ביטוי, בצורה מתונה, גם בעונש, על דרך של הקלה מסוימת במאסר בפועל שהושת עליו. מספר טעמים לדבר: (א) הסעיף שבו הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בפרשה השניה (סעיף 345(ב)(1) לחוק), עונשו המירבי הוא עשרים שנות מאסר, בו בזמן שהעונש המירבי לגבי האונס בו הורשע המערער בפרשה זו בפסק דיננו עומד על שש עשרה שנות מאסר. לגישתי, יש ליתן בנסיבות משמעות כלשהי לשוני זה, אף כי יש מקום להורות כאמור על הצטברות מסוימת של העונשים בשל הרשעתו של המערער בשתי הפרשות (ההצטברות תבוא על פי הצעתי לידי ביטוי במרכיב עונש המאסר על תנאי). (ב) המערער הביע זאת הפעם – בניגוד להתנהלותו אחרי ההרשעות בבית המשפט המחוזי – חרטה והשתתפות בכאבן של המתלוננות, והרי אין אנו מסוגלים לבחון כליות ולב על מנת לברר את כנות הצהרותיו אלה, וזאת על אף המניפולטיביות בה נהג בעבר. לכן יש ליהנות אותו מן הספק בהקשר זה. (ג) ראוי אולי ליתן משקל נכבד יותר מזה שהובא בחשבון בבית המשפט המחוזי הנכבד לנסיבותיו האישיות של המערער (ובכלל זה: מות אביו לפני מספר שנים, מות אֶחיו, מחלתה של אמו, ההרס שנגרם למשפחתו בעקבות ההליך הפלילי ומצבו הנפשי). נוכח כל האמור לעיל הייתי מציע להפחית שנה אחת מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, כך שעונש המאסר בפועל שהוא יישא בו יעמוד על שש עשרה שנים, במקום שבע עשרה שנים, שהושת עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד. במקביל הנני מציע כי בשאר רכיבי העונש שהוטלו עליו– לא יחול שינוי. 13. לפני סיום הנני מוצא מחובתי להעיר שתי הערות: (א) על שירות בתי הסוהר לוודא שדיווח של אסיר שהורשע בעבירת מין המוסר כי לא ערער על עצם הרשעתו, או כי חזר בו מערעורו – יאומת על דרך הכלל ובפרט טרם שמאושרת קליטתו בסדנה פסיכו-חינוכית, שתנאי הכניסה אליה, כפי שנמסרו לנו, דורשים, בין היתר, אי-כפירה בעבירה. הכנת נוהל מסודר שכזה לעניין האמור והקפדה עליו תמנע הישנות תקלות כמו זו שאירעה, לפי המדווח, במקרה שלפנינו. (ב) מהחומר שהמערער הגיש לנו מסתבר כי אחותו חתמה על תלונה (שהוכנה על ידי המערער עצמו, כפי שהוא מסר לנו בעת הדיון) כנגד העובדת הסוציאלית שטיפלה בו בכלא (גב' א.ג). בגדר התלונה העובדת הסוציאלית מואשמת, בין השאר, בכך שהיא הדירה את המערער מהקבוצה הטיפולית אליה יועד. לכאורה עולה כי היא עשתה כן לאחר שגילתה כי המערער הציג בפני רשויות הכלא מצג שווא לגבי חזרתו מן הערעור לגבי הכרעת הדין, כמתואר בפיסקה 5 שלעיל. דרך זו שבה נוהג המערער, כפי שנראה מהתלונה – להלך אימים על מי שמטפל בו – ראוי שתובא לתשומת לב הממונים בשירות בתי הסוהר על מנת שלא ייפגעו מתלונותיו של המערער, ככל שאינן מוצדקות, עובדי ציבור נאמנים וישרי דרך. (הוא הדין לכאורה גם בהאשמותיו של המערער כלפי מעריכת המסוכנות (גב' מ.ב)). 14. נוכח כל האמור לעיל ­ובהתחשב במכלול השיקולים – אציע לחברותיי כי ערעורו של המערער בכל הנוגע לגזר הדין יתקבל באופן חלקי, כך שעונש המאסר בפועל שהושת עליו יועמד כאמור בפיסקה 12 שלעיל, על שש עשרה שנים, ויתר רכיבי גזר הדין יישארו ללא שינוי. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: מקובל עלי כי יש להפחית שנה אחת מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, וזאת בשל זיכויו החלקי בערעור. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: משדעת הרוב מצאה שיש לזכות את המערער מהספק ביחס למודעותו של המערער באשר לגילה של המתלוננת בפרשה השניה, איני רואה אלא להצטרף לעמדת חברי לעניין העונש. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר, להפחית שנה אחת מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, כך שעונש המאסר בפועל שהוא ישא בו יעמוד על שש עשרה שנים. בשאר רכיבי העונש שהוטלו על המערער – לא יחול שינוי. ניתן היום, י"ח אב התש"ע (29.7.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06033140_K20.doc מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il