מדינת ישראל נ. מנסור טועמי

פסק-דין בתיק ע"פ 3307/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3307/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: מנסור טועמי ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.2.08 בת.פ. 5240/06 שניתן על ידי כבוד השופט א' שיף תאריך הישיבה: י"ב בטבת התשס"ט (8.1.2009) בשם המערערת: עו"ד אושרה פטל בשם המשיב: עו"ד יוסף עמאר בשם שירות המבחן: גב' אדוה פרויד מתורגמנית: גב' הדיר חביב-אללה פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 27.2.2008, בתיק פלילי 5240/06 (כבוד השופט א' שיף), הערעור מופנה כנגד קולת העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המשיב. המשיב הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 8.12.2006 בשעה 5:00 לפנות בוקר לערך הגיע המשיב, שהיה אז כבן 21 שנים, לביתו של המתלונן, יליד שנת 1931 כשהוא רעול פנים ומצויד בסכין, על מנת לשדוד אותו. המתלונן פתח את הדלת והמשיב דחף אותו והפילו לרצפה, נטל את מפתחות הבית ונעל את הדלת, ודרש כסף באיומי סכין. המתלונן הוביל את המשיב לחדר השינה ונתן לו סכום של 1650 ש"ח שנטל מארנקו. בשלב זה שכני המתלונן ששמעו את הצעקות דפקו על דלת הכניסה. המשיב ניסה להימלט דרך המרפסת ומשהדבר לא עלה בידו, נטל שני סכינים מהמטבח ותפס את המתלונן בתנועת חניקה תוך שהוא מוליך אותו אל דלת הכניסה. בינתיים התעוררה גם אשת המתלונן והמשיב כיוון אחת הסכינים כלפיה. לאחר שיצא המשיב מהבית כשהוא אוחז במתלונן, כיוון הוא את הסכין לצווארו של המתלונן והורה לשכנים שהיו שם להתרחק אחרת "ישחוט" אותו. המתלונן הצליח להשתחרר מהאחיזה והמשיב נמלט לתוך הבית תוך שהשכנים רודפים אחריו ושם הצליחו הם להשתלט עליו ולקחת ממנו את הסכין. בראשית ההליך בפני בית המשפט המחוזי כפר המשיב בהאשמות נגדו, אולם, בישיבת ההוכחות הראשונה ביקש הוא לחזור בו מכפירתו והודה בכתב אישום מתוקן. טרם שהורשע, ביקש המשיב לחזור בו מהודייתו, בית המשפט התיר לו זאת, והחלו להישמע ההוכחות בתיק. ביום 18.6.2007 לאחר שמיעת חלק מעדי התביעה, חזר בו שוב המשיב מכפירתו עקב הסדר טיעון, הודה בעובדות כתב האישום אשר תוקן בשנית, והורשע על ידי בית המשפט בעבירה שיוחסה לו כמפורט לעיל. יובהר כי הסדר הטיעון לא כלל התייחסות לעונש שתבקש המערערת להשית על המשיב. עוד טרם שחזר בו המשיב מההודיה הראשונה, נתבקש שירות המבחן להכין תסקיר בעניינו. התסקיר, שהוגש ביום 27.8.2007, ציין כי המשיב מגיע ממשפחה הסובלת ממצוקה כלכלית ובה הוריו לא היוו ככל הנראה דמויות סמכותיות משמעותיות. המשיב שוחרר מהצבא טרם השלמת שירות החובה, לאחר שביצע מספר עבירות עריקות של מספר שבועות ונשפט למאסר קצר. את ביצוע העבירה דנן תלה המשיב בבעיית שתייה מופרזת של אלכוהול ממנה הוא סובל, אולם אבחון שנערך לו במסגרת עמותת "אפשר" העלה כי הוא אינו מכור לאלכוהול. יצוין כי המשיב לא שיתף פעולה עם עמותת "אפשר" ולא השתלב בטיפול במסגרתה. עוד צוין בתסקיר כי למשיב שני תיקים בעברו, האחד בבית המשפט לנוער בגין פריצה לבית ספרו שביצע עת היה בן 14 שנים והשני בבית הדין הצבאי כאמור. בסיכומו של דבר, שירות המבחן לא בא בהמלצה מגובשת, בין היתר מאחר ולא נתקבלה תמונה סופית לגבי המשיב מעמותת "אפשר". יחד עם זאת צוין בתסקיר כי התרשמות שירות המבחן היתה כי המשיב מביע חרטה כנה על מעשיו ונראה כי למד לקח ממעצרו והסתבכותו. כן צוין כי לאור גילו הצעיר עלולה שליחתו לריצוי מאסר בפועל לפגוע בו ולחשוף אותו לקודים התנהגותיים בעייתיים. עוד העלה שירות המבחן את האפשרות לבחון את האופציה של "צדק מאחה" עם המתלונן ובני משפחתו. יצוין כי בקשת בא כוח הנאשם כי יוכן תסקיר משלים על ידי שירות המבחן בעניינו של המשיב לאחר שהודה בשנית בכתב האישום המתוקן נדחתה בנסיבות הענין על ידי בית המשפט המחוזי. ביום 27.2.2008, לאחר שנשמעה עדות המתלונן ועדויות עדי אופי מטעם המשיב, ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט ציין את החומרה היתרה שבעבירה בה הורשע המשיב ובמיוחד כשעבירה זו מופנית כלפי קשישים, תופעה שהפכה למכת מדינה. עוד צוינו הנזק הנפשי שנגרם במקרה למתלונן ולאשתו כפי שעלה מעדותם, והעובדה שלא היתה זו הסתבכותו הראשונה של המשיב עם החוק. מנגד, שקל בית המשפט לקולא את גילו הצעיר ואת נסיבותיו האישיות של המשיב כעולה מתסקיר שירות המבחן, את הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן אף אם בשלב מתקדם של המשפט ואת תקופות המעצר, לרבות מעצר הבית, בהן הוא שהה. עוד נלקחה בחשבון החרטה שהפגין המשיב, עמדת שירות המבחן כי לכליאתו עלולה להיות השפעה שלילית עליו והעדויות שניתנו על ידי עדי האופי מטעמו, אשר אף התחייבו לפעול למען שיקומו. בשקלול הדברים קבע בית המשפט את עונשו של המשיב והעמידו על: 30 חודשי מאסר בפועל; 15 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; ופיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן. על גזר דין זה הערעור שבפנינו. בגדר הערעור טוענת באת כוח המערערת כי בית המשפט המחוזי הפריז לקולא בעונש אותו השית על המשיב. לטענתה, העבירה בה הורשע המשיב הינה חמורה, במיוחד בנסיבות בה נעברה, כשהיא מתוכננת ומכוונת במודע נגד קשישים אשר היו מוכרים למשיב. העונש שהושת אינו משקף נכונה את חומרת העבירה והאכזריות הגלומה בה ואת הנזק הקשה שגרם הוא במעשיו. עוד נטען כי העונש אינו נותן מענה מספיק לאינטרס הגמול וכי אין בו גם כדי להגשים את האינטרס הציבורי שבהוקעת מעשי המשיב והרתעת הרבים מביצוע עבירות מעין זו. כמו כן נטען כי בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לכך שהמשיב נטל לכאורה אחריות על מעשיו והביע חרטה בגינם, זאת, לאור כך שהמשיב תלה את ביצוע העבירה בהתמכרותו לאלכוהול, כך שלא היתה קבלה מלאה של אחריותו על העבירה, מה גם שטענת ההתמכרות לאלכוהול הופרכה לאור האבחון של עמותת "אפשר". מהתסקיר עלה גם כי המשיב לא שיתף פעולה עם מסלולי הטיפול והשיקום שהוצעו לו. נטען גם כי שגה בית המשפט כשנתן משקל למעצר הבית בו שהה המשיב, על אף שזה הפר את תנאי מעצר הבית פעמים רבות. מנגד טען בא כוח המשיב בדיון בפנינו כי אף שאינו חולק על חומרת המעשים שביצע המשיב אין מדובר במקרה בו מוצדקת התערבות ערכאת הערעור. צוין כי המשיב לקח על עצמו אחריות בגין מעשיו וכי בתקופת מאסרו הוא השתלב בהליכי שיקום וזוכה לשבחים מצד שירותי השיקום. כן צוין כי משפחת המשיב השלימה עם משפחת המתלונן וכי היתה התגייסות של המשפחה ושל הגורמים שהעידו בפני בית המשפט המחוזי, בהם ראש העיר בה גר המשיב, לטובתו של המשיב כדי לשקמו. מהתסקיר המשלים של שירות המבחן וכן מעמדת נציגת שירות המבחן שהופיעה בפנינו אכן עולה תמונה חיובית של המשיב אשר נראה כי השתלב במסגרות טיפוליות ושיקומיות במהלך מאסרו, לרבות לענין גמילה מאלכוהול, הוא משתף פעולה באופן מלא ואף מפגין חרטה עמוקה ובושה על ביצוע העבירה, כך שאף נשקל מתן המלצה חיובית לאפשרות קיצור מאסרו כאשר יעלה לועדת שחרורים. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובטענות הצדדים כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתסקירי שירות המבחן ושקלתי בדבר, באתי למסקנה כי דין הערעור לטעמי להידחות. אקדים ואומר כי על פניו אכן היה העונש שהושת על ידי בית המשפט המחוזי מקל מדי ביחס לחומרת העבירה בה הורשע המשיב ונסיבותיה. עבירות השוד, ובמיוחד כשעבירות אלו מופנות כנגד קשישים, הינן רעה חולה שחובה על בתי המשפט לעקור משורש. הפניה דווקא לאוכלוסיה חלשה, אוכלוסיית הקשישים, מתוך תקווה כי אוכלוסיה זו לא תוכל להגן על עצמה, משקפת אנטי חברתיות עמוקה ומגלמת בתוכה אכזריות ואדישות לחומרת הפגיעה הנגרמת לקורבן העבירה (השוו ע"פ 930/06 מדינת ישראל נ' דהן (טרם פורסם, 18.6.2007); ע"פ 5889/07 טאלר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.1.2008)). אמנם המקרה דנן אינו החמור ביותר, אשר לצערנו נתקלנו בו, אך אין ספק כי האלימות שהשתקפה במעשי המשיב אינה מבוטלת וכי אך מזל הוא שמנע תוצאות קשות אף יותר ממעשיו. משכך, לו היה בפנינו רק פסק דינו של בית המשפט המחוזי, יתכן בהחלט שהיה מקום להתערבות ערכאה זו ולהחמרה בעונשו של המשיב. יחד עם זאת, מצויים בפנינו גם התסקיר המשלים שהגיש שירות המבחן בעניינו של המשיב והעדויות שניתנו לטובתו בפני בית המשפט המחוזי. התמונה העולה מהתסקיר המשלים הינה של אדם אשר הפנים את חומרת מעשיו, מתבייש בהם ועושה מאמצים ממשיים על מנת לשקם עצמו ולשפר את דרכיו. מהעדויות שניתנו בפני בית המשפט המחוזי עולה כי אף סביבתו של המשיב נרתמה לצורך שיקומו וכי עת ישתחרר ממאסרו תהה הדרך פתוחה לפניו להשתלב כאזרח נורמטיבי בחברה. קיים לדידי חשש שמא החמרת העונש על ידינו תוביל למשבר בהליך השיקומי ועלולה לדרדר את המשיב חזרה להתנהגות עבריינית. בנסיבות אלו סבור אני כי מוטב שננהג עם המשיב מלפנים משורת הדין ונאפשר לו הזדמנות נוספת לשנות את דרכיו ולהשתקם. זאת, תוך שימת לב לכך שהזדמנות זו ניתנת למשיב, אך הזדמנות נוספת, ככל שיחזור לדרכו העבריינית, לא תינתן עוד. לפיכך, ומהשיקולים אותם פרסתי לעיל אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' באדר התשס"ט (4.3.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08033070_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il