חוסיין אבו ג'מייע נ. אשקר ריבחי

החלטה בתיק ע"א 3305/17 בבית המשפט העליון ע"א 3305/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. חוסיין אבו ג'מייע 2. חסן אבו ג'מייע נ ג ד המשיבים: 1. אשקר ריבחי 2. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בתיק א 003942-03-14 שניתן ביום 5.5.2015 על ידי כבוד השופט ע' טאהא בשם המערערים: עו"ד גלית טרן-מזרחי, עו"ד חן לנצ'נר ועו"ד נידאל סיאגה בשם המשיב 1: עו"ד ויסאם שחברי בשם המשיבה 2: עו"ד ליפא ליאור ועו"ד גיא חרס פסק דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ע' טאהא) מיום 18.5.2015 בת"א 3942-03-14. 1. ביום 15.6.2013 נסעו המשיב 1 (להלן: אשקר) והמערער 1 (להלן: חוסיין) ברכב מכיוון ג'נין ליפיע. מסיבה לא ברורה, הרכב התהפך ואשקר נפגע באופן קשה. אשקר הגיש תביעה נגד חוסיין ונגד קרנית, בטענה שחוסיין נהג ברכב ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה בתוקף. מנגד, חוסיין וקרנית טענו שאשקר הוא שנהג ברכב בזמן התאונה. בנוסף, קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד חוסיין ונגד אחיו, בעל הרכב (להלן: חסן). חסן טען כי השימוש ברכב נעשה ללא רשותו, ולכן גם אם ייקבע שחוסיין היה הנהג, עדיין אין להטיל את האחריות על חסן. השאלה מי נהג ברכב היא מכרעת: אם אשקר נהג ברכב, נשללת ממנו זכות התביעה מכוח סעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק); אם חוסיין נהג ברכב, עומדת לאשקר זכות תביעה נגד קרנית, ובהמשך לכך יש לדון בהודעת צד ג' שהוגשה מטעמה נגד חוסיין וחסן. 2. בית המשפט המחוזי קבע כי חוסיין נהג ברכב בזמן התאונה. מסקנה עובדתית זו מבוססת על הראיות הבאות: (-) אשקר מסר גרסה סדורה ועקבית, אשר עמדה גם במבחן החקירה הנגדית; (-) עדות ראיה של שני עדים (אמיר וטאהר) שהיו מהראשונים להגיע לזירת התאונה. שניהם העידו כי אשקר וחוסיין נזרקו מהרכב במהלך התאונה. לדבריהם, חוסיין שכב לצד הרכב כשהוא ללא נעליים, ונעליו היו ליד דוושות הרכב; (-) תמונות שצולמו מיד לאחר התאונה מחזקות את עדותם של אמיר וטאהר; (-) בגרסתו של חוסיין התגלו "סתירות ותמיהות מהותיות", חלקים מהותיים מן הגרסה נשמעו לראשונה במסגרת החקירה הנגדית, ובין היתר חוסיין הטיח באשקר האשמות חריפות חסרות בסיס. בית המשפט התרשם ממהימנותו של חוסיין באופן "שלילי ביותר" וקבע כי האמת לא היתה נר לרגליו. בהמשך לקביעה כי חוסיין נהג ברכב, נפנה בית המשפט לדון בהודעת צד ג' שהגישה קרנית. ההודעה נגד חוסיין התקבלה, נוכח הקביעה כי הוא נהג ברכב בזמן שרישיונו נשלל וללא ביטוח חובה. אשר לחסן, נקבע כי הוא התיר לחוסיין להשתמש ברכב כשהוא מודע לכך שלרכב אין ביטוח ורישיון הנהיגה של חוסיין נשלל. הודגש כי חסן הוא הבעלים של הרכב, ולא עלה בידו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בהקשר זה. צויין כי גם עדותו של חסן לא היתה מהימנה, ומכל מקום ניתן להסיק כי חסן התיר לחוסיין לנהוג ברכב היתר מכללא. לפיכך נקבע כי קרנית וחוסיין יחובו באחריות כלפי אשקר ביחד ולחוד, וחסן וחוסיין יחובו באחריות כלפי קרנית ביחד ולחוד. 3. המערערים, חסן וחוסיין, טענו כי בית משפט קמא נתפס לטעות מהותית, וקביעותיו העובדתיות נשענות על תשתית ראייתית בלתי מבוססת. נטען בערעור כי הקביעה שחוסיין נהג ברכב מבוססת רק על עדותו של אשקר, שהוא בעל עניין ובעדותו נפלו פגמים מהותיים. בנוסף, נתקפה בערעור הקביעה כי חסן התיר לחוסיין להשתמש ברכב היתר מכללא. הודגש כי האחים חוסיין וחסן מתגוררים באותו בית כך שחסן לא יכול היה למנוע מאחיו ליטול את מפתחות הרכב, ובמקרה הנוכחי הוא אף ישן באותה עת. אשקר ביקש לסמוך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא, והדגיש כי גרסתם העובדתית של המערערים לגבי זהותו של הנהג לא נתמכה בראיות חיצוניות כלשהן. קרנית התמקדה בשאלת אחריותו של חסן, וגם לשיטתה אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. הודגש כי פסק הדין לא מבוסס רק על הקביעה שניתן היתר מכללא, אלא גם על המסקנה העובדתית כי ניתנה רשות מפורשת לעשות שימוש ברכב. 4. לאחר העיון, החלטתי לדחות את הערעור. אין קושי להבחין בכך שפסק הדין מושא הערעור מבוססת בעיקר על קביעות עובדתיות. קביעות אלה מבוססות על מכלול הראיות שהוצגו, לרבות התרשמות ישירה מן העדים שנשמעו ונחקרו בפני בית המשפט. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, והמערערים לא הצליחו להראות כי המקרה דנא נמנה על החריגים לכלל. למעשה, קביעותיו של בית משפט קמא מבוססות היטב, ולא מצאתי בערעור טענה שמלמדת על טעות כלשהי. המארג הראייתי אשר מבסס את המסקנה כי חסן נהג ברכב מפורט לעיל, ובהינתן שהרף ההוכחתי הנדרש הוא מאזן הסתברויות, קשה שלא להשתכנע. מרבית הטענות שהועלו בערעור כבר זכו למענה הולם בפסק דינו של בית משפט קמא. כך, בין היתר, לגבי הטענות לקשיים בגרסתו של אשקר (פסקאות 18-16); לגבי המשמעות של מיקום הנעליים של חסן ליד הדוושות (פסקאות 25-24); ולגבי יכולתם של העדים אמיר וטאהר לתרום לבירור השאלה מי נהג ברכב (פסקאות 24-20). בית משפט קמא נדרש לכל אלה ודחה את טענותיהם של המערערים בזו אחר זו, והדברים מקובלים עליי במלואם ואיני רואה מקום לחזור על ההנמקות. זאת ועוד, גרסתם של המערערים מבוססת אך ורק על מוצא פיהם. אלא שבית המשפט לא רחש להם אמון, ואף לא הסתיר את התרשמותו השלילית הנחרצת (בעניינו של חסן ראו פסקאות 30-27 ובעניינו של חוסיין – פסקה 37). המערערים לא חלקו על כך במסגרת הערעור, ולא בכדי, כך שהגרסה העובדתית מטעמם נותרת חסרת בסיס. הדברים יפים הן לגבי השאלה מי נהג ברכב בזמן התאונה והן לגבי השאלה אם חסן התיר לחוסיין לנהוג ברכב. 5. כאמור, גם לעניין אחריותו של חוסיין פסק הדין מנומק ומבוסס כדבעי, ובהקשר זה ראיתי להוסיף הבהרה קצרה במישור המשפטי. החוק מטיל אחריות לתאונה על בעל רכב שהתיר את השימוש בו (סעיף 2(ב)). אם הרכב מבוטח, הטלת האחריות על בעל הרכב איננה משמעותית, שכן החבות תוטל על חברת הביטוח. במקרה שבו אין ביטוח, קרנית יכולה לחזור בתביעה על בעל הרכב, שהתיר את השימוש בו, מכוח סעיפים 7(6) ו-9(א) לחוק. ההלכה היא כי "לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב, אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש [...] היתה נגועה באשם [...] יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו" (ע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (18.1.2007)). 6. השאלה אם בעל הרכב התיר את השימוש בו, עשויה לעורר דיונים במספר הקשרים (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 220-210 (מהדורה רביעית; 2013)). הסיטואציה הרלוונטית לענייננו היא של נהג שנוהג ברכב לא מבוטח ששייך לאדם אחר, ופוגע באדם שלישי. כאמור, אם בעל הרכב התיר את השימוש למרות שידע או היה עליו לדעת על היעדר כיסוי ביטוחי – קרנית תוכל לחזור עליו בתביעה. ככלל, שיטת משפטנו מכירה ב"חזקת הרשות", לפיה "בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך" (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, 666 (1964)). לצידה של חזקה זו, מוכרת גם "חזקת הרשות הראשונית", אשר מאפשרת להניח כי מרגע שבעל הרכב התיר לעשות בו שימוש, השימוש נחשב ברשות גם אם הנהג חרג מן הרשות שניתנה (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986)). בפסק הדין ברע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן (21.11.2010), נשמעו עמדות שונות קמעא ביחס לשאלה אם ניתן לעשות שימוש בחזקות אלה גם במקרה כגון דא, לצורך חזרתה של קרנית בתביעה על בעל הרכב שהתיר את השימוש. השופט ריבלין סבר כי חזקות אלו נועדו להרחיב את חבותה של חברת הביטוח, ואין לעשות בהן שימוש לצורך הסטת האחריות מקרנית אל הפרט (שם, בפסקה 8). לעומתו, הבעתי את עמדתי כי מדובר ב"חזקות עובדתיות 'ניטרליות' שהשימוש בהן אמור להיעשות באופן בלתי-תלוי בתוצאה. לכן, יכול שחזקות אלה תשמשנה לעיתים להרחבת אחריות המבטח, ולעיתים, כמו במקרים שבפנינו, לצורך חזרה של קרנית על הבעלים מתיר-השימוש ברכב" (שם, בפסקה 5). עם זאת, הדגשתי כי נטל ההוכחה עודנו מוטל על קרנית, מכוח הכלל הרגיל של המוציא מחברו עליו הראיה. 7. בענייננו, אין הכרח להידרש לחזקות האמורות, וכפי שציין בית משפט קמא: "גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, ניתן להגיע למסקנה כי חסן התיר לנתבע לנהוג ברכב" (פסקה 38). כזכור, עדותו של חוסיין נמצאה בלתי מהימנה, וגם גרסתו של חסן לא עוררה אמון. כך, למשל, השיב חסן בחקירה הנגדית באופן מתפתל: ש: אם התובע היה מבקש ממך לנסוע עם הרכב היית נותן לו? ת: לא. ש: מדוע לא היית נותן לו? ת: כי אין ביטוח ברכב. ש: אבל אתה בעצמך נוהג בלי ביטוח? ת: יש לי אוטו אחר. ש: אנחנו יודעים שלפחות פעמיים כבר נסעת עם האוטו ללא ביטוח [...] ת: בסדר. אני בעל האוטו, אני מאשר לעצמי לנהוג בלי ביטוח. זה האוטו שלי, למישהו אחר אני לא נותן. (עמ' 40 לפרוטוקול). לכך נוספו קשיים נוספים שהתגלו בעדותו של חוסיין, כמפורט בפסק הדין (פסקה 36). 8. בנוסף, חוסיין העיד כי הוא לא היה נותן לאחיו לנהוג ברכב (עמ' 41-40 לפרוטוקול), ובניגוד לכך, חסן העיד כי אם היה מבקש מחוסיין, חוסיין היה מרשה לו "אחרי וויכוח" (עמ' 31 ועמ' 33). בית משפט קמא לא התרשם מן ההסתייגות וקבע כי חסן היה נוהג ברכב באופן שגרתי (פסקה 39). בנסיבות אלה, בדין נקבע כי חוסיין התיר לחסן לנהוג ברכב, אם לא היתר מפורש אזי מכללא (ראו: ע"א 483/84 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים‎ ‎נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754, 768 (1987); רע"א 10334/03 מזור נ' "קרנית"‏ (11.2.2004)). 9. אשר על כן, הערעור נדחה במלואו, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו. צו עיכוב הביצוע מיום 24.4.2017 – מבוטל. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים, בסך 10,000 ש"ח לטובת אשקר וסכום זהה לטובת קרנית. ניתן היום, ‏י"ב באדר התשע"ח (‏27.2.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17033050_E08.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il