שי צלח נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3305/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3305/06 ע"פ 3194/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער והמשיב שכנגד: שי צלח נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.10.05 ו-2.3.06 בתיק פ' 375/04 שניתנו על ידי כבוד השופט ע' חבש תאריך הישיבה: כ"א בטבת התשס"ז (11.1.07) בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד שמואל בירגר; עו"ד ורד בירגר בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד אביה גליקסברג בשם שירות המבחן למבוגרים: מר אפרים שמאש פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. המערער הורשע בבית משפט קמא – בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' חבש) בהריגה, נהיגה בקלות ראש, נהיגה במהירות בלתי סבירה, עקיפה אסורה וכן שימוש בצמיג לא מתאים. בית משפט קמא הטיל על המערער 9 חודשי מאסר בפועל, 3 שנות שלילה וכן מאסר על תנאי. על הכרעת הדין וגזר הדין מונחים בפנינו שני ערעורים. המערער – משיג הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ובגדרו על תקופת המאסר בפועל. המדינה משיגה על גזר הדין בלבד. לשיטתה תקופת המאסר כמו גם תקופת השלילה אינה נותנת ביטוי לעובדות שנקבעו ולמדיניות הענישה הראויה. 2. אלה עיקרי העובדות והממצאים בתאריך 31.12.03 סמוך לשעה 23:30, נהג המערער ברכב מסוג דיאטסו בירושלים מכיוון שדרות הרצל לגן סקר. הכביש במקום מורכב משני נתיבים, ביניהם מפריד אי תנועה. בקטע הרלוונטי עובר הכביש במנהרה, והמהירות המותרת בו הוא 50 קמ"ש. יחד עם המערער נסעו ברכב שני נוסעים נוספים. על-פי הנטען: נהג המערער במהירות רבה, סטה בחדות בין נתיבים ועקף כלי רכב לסירוגין מימין ומשמאל. בסמוך לכניסה למנהרה לאחר שעקף בחדות שני כלי רכב שנסעו לפניו איבד המערער את השליטה ברכב, פגע עם שני גלגלי הרכב הימניים במדרכה, סטה עם הרכב בחדות שמאלה ופגע בעצמה רבה באחד מעמודי הבטון עם חזית הרכב (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נמעכה כל חזית הרכב. המערער ואחד הנוסעים (אנדריי) נפגעו קשה. הנוסע הנוסף אברהם ינון כהן ז"ל נהרג. 3. כל העובדות הללו, שהובאו לעיל מתוך כתב האישום, נקבעו על-ידי בית משפט קמא בדיעבד - כממצא לאחר שמיעת הראיות. הממצאים נשענים על מכלול הראיות שהיו בפני בית משפט קמא שכללו הן עדויות של עדי ראיה אובייקטיביים והן חוות דעת מומחים שהוגשו מטעם שני הצדדים. 4. עדי ראיה, שעדותם נמצאה אמינה על בית המשפט, סיפרו על כך שנהיגתו של המערער עובר לתאונה הייתה נהיגה "מטורפת", עד כדי כך שאחת העדות סיפרה, כי התקשרה למשטרה משום שעבר בראשה "שיש להוריד את הנהג המטורף הזה מהכביש". בא כוח המערער לא הצביע על כל סיבה שבשלה יש לחרוג מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות, ולקבוע כי חל כרסום כלשהו במשקל עדויות אלו. המערער משליך את יהבו, על עד נוסף שהובא מטעם ההגנה הכוונה לעד אמיר שחר. עד זה העיד כי ראה את הסטייה החדה שמאלה של מכונית המערער ולא ראה נהיגה פראית שקדמה לה. בית משפט קמא קבע, כי עד זה ראה מזערי ממה שקרה" ונראה כי קביעה זו מעוגנת היטב במארג הראיות הכלליות שהיה בפניו לרבות הסתירה בין גרסתו לגרסת המערער עצמו כפי שציין בית משפט קמא. גם אם מדובר בהעדפת גרסאותיהם של שלושת עדי התביעה על פני עדות זאת, רשאי היה בית משפט קמא לנהוג בדרך זו. בפועל אין מדובר בהעדפה אלא בקביעה כי מדובר בעדות חלקית המתמקדת בקטע האחרון של האירוע הטראגי. 5. ראש נוסף בטיעוניו של המערער עניינו אחד הצמיגים במכונית. הסתבר כי הצמיד בגלגל הימיני הקדמי היה מעט גדול יותר. המערער לא יכול היה להיות מודע להבדל זה בגודל, ובדיעבד, יתכן שהבדל הגודל גרם למשיכת הגה, ולקושי בשליטה על הרכב. גם נושא זה נבחן לעומקו על-ידי בית משפט קמא תוך התייחסות לחוות דעת המומחים שהיו בפניו, ולגרסת המערער ואביו. בית המשפט סבר כי די בעדות המערער ואביו כדי להביא לכלל מסקנה שאין מדובר בכשל טכני – וגם בכך לא ראינו להתערב. במיוחד כך, כאשר למעשה לא הייתה בפני בית משפט קמא חוות דעת מוצקה, הקובעת כי הבדל הגודל בצמיג גרם, או אפילו תרם לתאונה. 6. באשר להרשעה בהריגה בהבדל מגרם מות ברשלנות: תוך יציאה מנקודת הנחה כי מדובר בנהיגה שכללה סטיות חדות מימין ומשמאל מעין "סלאלום", שהוגדרה על-ידי המתבוננים כנהיגה מטורפת שיצרה תחושת מסוכנות אינסטינקטיבית עד כדי רצון להתקשר למשטרה כדי להוריד את הנהג מהכביש - אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא כי מדובר בפזיזות מסוג קלות דעת. כאשר מדובר בנהיגה מסוג זה – תוצאה קשה, במילים אחרות, תאונה - היא כמעט הכלל ולא היוצא מן הכלל. מי שנוהג בצורה כזו – מביא עצמו מראש למצב שבו שליטתו על ההגה תוגבל אם לא תאוין לחלוטין. די בכך, כפי שקבע בית משפט קמא, כדי להקים את חזקת המודעות לאפשרות שהנהיגה תסתיים בתאונה, ובפגיעה בחיי אדם, שזוהי התוצאה שהתרחשה למרבה הצער במקרה הנוכחי. לפיכך - אנו דוחים את הערעור על ההרשעה. 7. באשר לענישה אירוע מסוג האירוע הנוכחי הוא לעולם טרגדיה לנפגע ולפוגע גם יחד.הנהגים הפוגעים במקרים רבים הם אנשים נורמטיביים בדומה למערער בפנינו, ושליחתם למאסר קשה במיוחד. אלא שנראה כי במקרה דנן לנסיבותיו אין ענישה אחרת שנותנת ביטוי ולו חלקי לערכם של חיי אדם, וראויים אלה שקולם ישמע, דווקא משום שהיכולת לדבר נשללה מהם. חייו של אדם צעיר קופחו, משפחתו נהרסה, אדם צעיר נוסף הפך לנכה קשה ביותר שאינו יכול לנוע או לתקשר. אלה מחייבים תגובה עונשית המכבדת את זכרו של המנוח וסבלו של הפצוע. לכך מתווספת העובדה כי המערער הורשע בהריגה, ולא בכדי. אין מדובר בשבריר שנייה של חוסר תשומת לב – אלא בנהיגה פרועה שהסתיימה כפי שהסתיימה. מטבע הדברים, הענישה בגין הריגה כאשר מדובר בתאונת דרכים, קשה ומחמירה יותר בהשוואה לענישה בגין גרימת מות ברשלנות (וראה למשל ע"פ 1641/04 לאוניד לוין נ' מדינת ישראל פ"ד נט(3), 785 והענישה שהוטלה שם). אנו ערים למצבו הנפשי הקשה במיוחד, כמו גם לרקע חייו של המערער כעולה מתסקיר שירות המבחן. עדיין, לא ראינו מנוס מקבלת ערעור המדינה לעניין הענישה. תוך התייחסות למצב הנפשי ולנתונים הנוספים, ובהיותנו ערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין עם משיבים – אנו מעמידים את תקופת המאסר על 18 חודשים ואת תקופת הפסילה על 10 שנים. יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם. תשומת לב שירות בתי הסוהר למצבו הנפשי של המערער ולכך שהוא זקוק לטיפול. הפרקליטות תסייע בידי המערער ליצור קשר בין האחראים במחלקת בריאות הנפש בשב"ס לבין הגורמים המטפלים בו כרגע על מנת שייווצר קשר ורצף בטיפול. המערער יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 4.2.07. על המערער להתייצב בתאריך זה עד השעה 11:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, הערבויות הקיימות יישארו בעינן וישמשו להבטחת התייצבותו של המערער לריצוי מאסרו. ניתן היום, כ"א בטבת התשס"ז (11.1.07). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06033050_Z02.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il