פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק ע"א 3304/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3304/13 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערערים 1. פלוני והמשיבים שכנגד: 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני נ ג ד המשיבים 1. פלוני והמערערים שכנגד: 2. כלל חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 02.04.2013 בתיק א 034825-04-11 על ידי כבוד הנשיא דוד חשין בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד עזרא האוזנר בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד אורי ירון ועו"ד נתנאל בר-אילן פסק דין השופט י' עמית: 1. המנוח, יליד 5.9.1960, נהרג בתאונת דרכים ביום 26.2.2009 והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים, ילידי 1991, 1992 ו-1996. בית משפט קמא דן בתביעת העזבון, והמחלוקת העיקרית נסבה על בסיס השכר על פיו יש לחשב את הפסדי העזבון בשנים האבודות. עובר לתאונה, המנוח ואשתו עבדו יחד בעסק של השכרת חדרי אירוח (צימרים) בצפון הארץ, באמצעות חברה שבבעלותם. החברה ממשיכה בפעילותה גם היום, כשהיא מנוהלת על ידי האלמנה. בית משפט קמא בחן את תלושי השכר של המנוח, ומצא כי שכרו הממוצע בשלושת החודשים טרם פטירתו, כולל זקיפת שווי רכב, עמד על 6,067 ₪. לכך הוסיף בית המשפט קרן השתלמות בסך של 267 ₪, ותנאים סוציאליים, כולל רכיב הפנסיה, בסכום של 554 ₪, ובהתאם לכך קבע כי שכרו של המנוח עמד על סך של 6,719 ₪ לחודש. למרות שעל פי הדוחות הכספיים שהוצגו בפני בית המשפט עלה כי החברה סיימה את פעילותה בהפסד ולא ברווח, הגדיל בית המשפט את בסיס השכר של המנוח בשיעור של 10% והעמידו על הסך של 7,390 ₪. המנוח נהנה גם מדמי שכירות בגין נכסים שונים שהיו בבעלותו ובבעלות אֶחיו, ומאחר שטיפל בניהול ובתחזוקה של הנכסים קיבל בחייו יותר מחלקו בדמי השכירות. לכן, מצא בית המשפט להוסיף סך של 1,333 ₪ לבסיס השכר, סכום המשקף את הפער בין חלקו של המנוח בהכנסה מהנכסים בחייו לבין ההכנסה מהנכסים לאחר מותו. על פי בסיס שכר זה חישב בית המשפט את אובדן ההשתכרות של העזבון בשנים האבודות עד גיל 70 לאורך התקופות השונות ועל פי מספר הידות הרלבנטי בכל תקופה, והעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של כ-1,351,000 ₪. כן נפסק בגין אובדן קצבת זקנה סך של כ-33,000 ₪; בגין נזק לא ממוני כ-47,000 ₪; הוצאות קבורה ומצבה–20,000 ₪; בגין אובדן שרותי אב ובעל סך של 200,000 ₪. מסכום הפיצוי נוכתה קצבת שארים בסך של כ-541,000 ₪. סה"כ נפסק למערערים הסך של 1,109,580 ₪ בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה) כי יש לנכות מתביעת היורשים את ערך האצת העזבון. מנגד, נדחתה טענת המערערים כי בעקבות מותו של המנוח נגרמו הוצאות והפסדים לחברה, באשר הפסדי החברה אינם הפסדי העזבון. כן נדחתה הטענה כי עם מותו של המנוח, מחצית מדמי השכירות שהיו משתלמים לו עברו ליורשים ולכן יש לפסוק לאלמנה בגין הפסד הכנסה מדמי שכירות. נקבע כי העברת דמי השכירות מהמערערת לילדיה אינה אלא הפסד מדומה, מאחר שלתלויים וליורשים כקבוצה לא נגרם כל נזק מהשינוי שנבע מדיני הירושה. עוד נקבע, כי אין לנכות את פנסיית השארים מקרן הפנסיה מגדל-מקפת, באשר מדובר בתשלומים לפי חוזי ביטוח על פי ההלכה שנפסקה ברע"א 7946/09 מקפת החדשה, ניהול קרנות פנסיה ותגמולים נ' אנוך (29.2.12). על פסק הדין נסב הערעור והערעור שכנגד. 2. המערערים טענו כי בית משפט קמא שגה בנתוני הצמיחה של החברה, והגישו בקשה להגשת הדו"ח הכספי המבוקר של החברה לשנת 2011 כראיה נוספת בערעור. לטענת המערערים, העובדה שהחברה נדרשה להעסיק שני עובדים במקום המנוח, בסכום של כ-13,000 ₪ לחודש, אך מוכיחה את שווי עמלו וכושר השתכרותו של המנוח, וכי היה על בית המשפט להעמיד את בסיס השכר על כפל השכר הממוצע במשק. עוד נטען, כי היה על בית המשפט לקחת בחשבון את הפרשות המעביד במסגרת התנאים הסוציאליים ולהעריך בסכום גבוה יותר את שווי עמלו של המנוח בגין טיפולו בנכסים המושכרים. המשיבה טענה בערעור שכנגד, כי היה על בית המשפט לנכות את טובות ההנאה שצמחו למערערים עם מות המנוח בגגין האצת העזבון, וכי לא היה מקום להגדיל את בסיס שכרו של המנוח, שהיה כבן 49 שנים במותו, בשיעור של 10%. מה עוד, שמהדוחות הכספיים שצורפו בשנים 2009-10 עולה כי החברה סיימה את פעילותה בהפסד. אקדים ואומר כי דין הערעור והערעור שכנגד להדחות. 3. בבואנו להעריך הפסד ההשתכרות של ניזוק עצמאי בעל עסק, בית המשפט נעזר בדיווח הניזוק לרשויות המס ולשומת המס, על מנת להעריך את הפסד ההכנסה הנקיה של הניזוק (קרי, לאחר הפחתת ההוצאות שנדרשו לייצור ההכנסה). הערכת הפסד ההשתכרות של ניזוק-שכיר אשר פועל באמצעות חברה שבבעלותו או בשליטתו, המזוהה עמו, היא סבוכה יותר, ובחינת הדברים תיעשה בשני שלבים. בשלב הראשון, על בית המשפט לבחון אם יש "להרים את המסך" בין הניזוק לבין החברה שבשליטתו ובבעלותו. ניתן לטעון כי אין מקום להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. מנגד – "על בית המשפט ליתן דעתו על טיבו של העסק ועל מידת התלות שלו בפעילותו של הנפגע; ואם יוברר כי הכנסותיו של הגוף אינן אלא הכנסות הנפגע, כי אז יראו את הפסדי העסק כהפסדי הנפגע. פסיקתנו לא עסקה רבות בשאלה זו, וניתן למצוא רק רמזים לגישתם של בתי-המשפט לעניין הנדון; וברור כי בכגון דא לא דקדקו בשאלות של 'הרמת המסך' וראו את הנפגע ואת הגוף שבאמצעותו הוא פעל, כישות אחת, שהכנסותיה הן הכנסות הנפגע, והפסדיה הם הפסדי הנפגע" (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 105 (מהדורה 4 1997). בשלב הראשון, על בית המשפט לבחון אפוא את מידת הזהות והתלות בין הניזוק לבין החברה שבשליטתו, ומשמצא כי יש "להרים את המסך" בין החברה לניזוק, אנו מגיעים לשלב השני, שהוא בעייתי יותר. כבעל השליטה והרוח החיה בחברה פרטית-משפחתית, הניזוק קובע לעצמו את גובה המשכורת שהוא מושך מדי חודש מהחברה, וגובה המשכורת עשוי להיות מושפע "כלפי מטה" משיקולים שונים, בעיקר שיקולי מס, כגון הרצון לדחות תשלום המס, או לשלם מס מופחת בדרך של משיכת דיבידנד מהחברה, מה עוד שדיבידנד אינו חייב בתשלום לביטוח לאומי. לצד שיקולי המס יכולים להיות שיקולים נוספים למשיכת משכורת בגובה נמוך – כאשר ההנחה היא שככל ששכרו של בעל השליטה נמוך יותר כך קטנות הוצאות החברה וגדלה רווחיותה - כגון רצונו של בעל השליטה להציג רווחיות גבוהה של החברה, אם לשם קבלת אשראי או לשם מכירת העסק או חלק מהעסק לצד שלישי. מנגד, ייתכן שבעל החברה, אשר כאמור קובע את גובה משכורתו שלו, ימשוך משכורת גבוהה שאין לה כל קשר למצבה האמיתי של החברה שבשליטתו. עמד על כך השופט אור בע"א 815/91 טורקניץ נ' רותם (3.6.1993): "בצדק לא היה מוכן בית המשפט לסמוך על ה"משכורת" שקיבל המערער מהחברה כמשקפת כושר הכנסה שלו. כמנהלי החברה, רשאים היו המערער ואשתו לקבוע לעצמם 'משכורת' שלא היתה, למעשה, אלא ביטוי לסכום אותו החליטו למשוך מהחברה מדי חודש. אך אלה אינם משקפים כושר השתכרות, לנוכח העובדה שלחברה נגרמו הפסדים ואף היו לה חובות כבדים". הנה כי כן, מקרה בו החברה שרויה בחובות כבדים והבעלים של החברה מושך משכורת גבוהה, עשוי להדגים כי בסיס השכר אינו בהכרח גובה השכר המופיע בתלוש המשכורת (ראו פסק דיני בע"א 8552/09 עזבון המנוח עמאר אחמד נ' המאגר הישראלי לביטוח "הפול" (11.9.2011). עמדתי על הדברים בפסק דיני בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת (13.5.2010): "ככלל, מקובלת עלי עמדת המערערות כי משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק, אינה אינדיקציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה בדרך של משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו". קביעת בסיס השכר של ניזוק, שהוא שכיר בחברה שבשליטתו ומזוהה עמו, צריכה אפוא להיעשות תוך בחינה משולבת של שכר הניזוק ומצבה של החברה. הדברים נכונים גם לצורך בחינת הפגיעה ברמת שכרו של הניזוק לאחר התאונה, באשר הניזוק שהוא בעל השליטה והרוח החיה בחברה, עשוי להפחית את שכרו באופן מגמתי לאחר התאונה, למרות שרווחי החברה לא פחתו מאז התאונה. בהיעדר נסיבות מיוחדות ובהיעדר נתונים מיוחדים, נקודת המוצא בקביעת בסיס השכר היא גובה השכר שמשך הניזוק מהחברה על פי תלושי השכר או טופסי 106 (בהנחה שאין חולק על האותנטיות של תלושי השכר, להבדיל מתלושים שהופקו לאחר התאונה, שבתי המשפט נוהגים להתייחס אליהם בחשדנות). שהרי, בהתאם לתלושי השכר משלם הניזוק מס הכנסה וביטוח לאומי, ובהתאם למשכורת שמשך הוא יקבל קצבת נכות מעבודה, אם חלילה ייפגע בתאונת עבודה. נטל ההוכחה הוא על צד המבקש לסתור ברירת מחדל זו אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה. כפי שרשאי בית המשפט לסטות כלפי מעלה מהשכר שהשתכר ניזוק עובר לתאונה, בשל פוטנציאל השתכרותו או מתוך הערכה כי היה משביח בעתיד את שכרו, כך רשאי לעשות בית המשפט לגבי ניזוק בעל שליטה בחברה המזוהה עמו. כל זאת בהתחשב, בין היתר, במצבה של החברה ובנתוניה העסקיים, אם מדובר בחברה שהיא בתחילת דרכה וסיכויי הצלחתה נגדעו בעקבות התאונה וכיו"ב שיקולים. 4. במקרה דנן, בית משפט קמא קבע את בסיס שכרו של המנוח על פי תלושי השכר ומצא להעלות את בסיס השכר ב-10% מתוך הנחה ששכרו של המנוח היה משביח עם השנים. זאת, על אף שהדוחות המבוקרים לשנים 2010-2009 הצביעו על כך שהחברה סיימה את פעילותה בהפסד. לכן, גם בהנחה שהמאזן המבוקר של שנת 2011 שביקשו המערערים להגיש כראיה נוספת בערעור, מצביע על כך שהחברה עברה לרווחיות בשנת 2011, כשנתיים לאחר פטירת המנוח, איני סבור שיש לכך השפעה של ממש על הערכת שכרו של המנוח. מכל מקום, הערכת כושר ההשתכרות אף היא מסוג הדברים המסורים לשיקול דעתה והתרשמותה של הערכאה הדיונית, וגם אם בית משפט קמא העריך את הפסד ההשתכרות על הצד הנמוך, אין בכך כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור. אף לא ראיתי לקחת בחשבון בחישוב אבדן ההשתכרות את ההכנסות מנכסים, נוכח ההבחנה בין רכיב ההון לבין מרכיב העבודה, ומקום בו מות המנוח לא הביא לאובדן הנכס, אין התלויים והיורשים זכאים לפיצוי בגין מרכיב ההון (ע"א 2543/04 עזבון המנוח גולן אליהו ז"ל נ' עואדאללה סולימאן (2.1.2007)). 5. מנגד, אין ממש בטענת המשיבה בערעור שכנגד בנושא האצת הירושה. כפי שנקבע בפסיקה, ההפסד הנגרם לתלויים בגין אובדן גידול אפשרי בעתיד בנכסיו של התומך מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה, ויש להניח כי כספי העזבון היו משמשים ממילא את המשפחה כולה. לכן, בהעדר נתונים מיוחדים, אין להתחשב כלל בהאצת העזבון (ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374 (1991)). 6. לא ראיתי ממש בטענות הנוספות של המערערים. עם זאת, אין חולק כי נפלו טעויות חישוב כאלה ואחרות בפסק דינו של בית משפט קמא (כגון אי הכללת סכום של 34,252 ₪ בסיכום התקופות השונות של אובדן כושר השתכרות). אשר על כן, ובגדר תיקון טעות קולמוס, אני מחייב את המשיבה לשלם למערערים סכום נוסף כולל ומעוגל של 50,000 ₪ נכון ליום פסק דיננו. בכפוף לכך, שני הערעורים נדחים ללא צו להוצאות. ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"ד (20.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13033040_E08.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il