צדקי מוחמד אבו כאמל נ. שר הביטחון

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3303/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופטת י' וילנר העותרים: 1. צדקי מחמד אבו כאמל 2. יוסף חלף מחמד ריאן 3. מוחמד עיסא אברהים אלהרימי 4. עיסא אחמד עלי ג'ובראן 5. אברהים מחמוד חליל יונס 6. סמיר עודה עוודאללה אלהרימי 7. עמר ודיע שחאדה חליף 8. עימאד עמר אליאס עבד אלג'ליל 9. סלים חליל אחמד קסקס 10. ראאד נממר אבו עליא 11. אברהים עבד עווידה עביאת 12. כמאל אחמד חלאל המאש 13. מחמוד ג'מאל מחמוד סעד 14. ראמי עיסא אבו עאהור 15. שבתי בנדט 16. ש.ע.ל – שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים נ ג ד המשיבים: 1. שר הביטחון 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. ראש המינהל האזרחי 4. הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במינהל האזרחי 5. משרד הבינוי והשיכון 6. מועצה מקומית אפרת התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: כ' בחשון התשפ"ג (14.11.2022) בשם העותרים: עו"ד מיכאל ספרד בשם המשיבים 5-1: עו"ד רן רוזנברג בשם המשיבה 6: עו"ד עקיבא סילבצקי פסק-דין המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במינהל האזרחי (המשיב 4; להלן: הממונה על הרכוש הממשלתי או הממונה) להתקשר בהסכם הרשאה עם משרד הבינוי והשיכון (המשיב 5) לצורך תכנון הרחבת המועצה המקומית אפרת (המשיבה 6) במקרקעין שבאזור "גבעת עיטם". רקע עובדתי בשנת 1980 החליטה ועדת השרים לעניין בדיקת הקרקעות לישובים היהודיים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה (להלן: ועדת השרים) על הקמת צוות עבודה לטיפול במצוקת הקרקעות של מספר יישובים באזור (להלן: צוות העבודה) ובהם היישוב אפרת. בהמשך לכך, החליטה ועדת השרים על תכנון תכנית מתאר ליישוב אפרת בהתאם לתחום התכנון שהציע צוות העבודה, וכן החליטה להמליץ למועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון לסמן ולגדר בתחום התכנון אדמות שאותרו כאדמות מדינה, בכפוף לבדיקה סופית שתאשר סיווגן ככאלה. ביום 25.5.1980 החליטה הממשלה לאמץ את המלצת ועדת השרים בנוגע ליישובים שפורטו ובכלל אלה אפרת, ולהכין תוכנית מתאר שבמסגרתה יוקצו ליישובים האמורים אדמות מדינה שכבר אותרו. בחודש יוני 1980 העביר צוות העבודה את המלצותיו ובהן, קביעת מרחב התכנון של המועצה המקומית אפרת; הכללת המקרקעין באזור "גבעת עיטם" בתחום מרחב התכנון; וביצוע הליכי האיתור, ההכרזה, וההקצאה של המקרקעין במרחב התכנון בשלושה שלבים (להלן: שלב א', שלב ב' ו-שלב ג'). בנוסף, במסגרת המלצות צוות העבודה, הובהר כי מעמד המקרקעין שמצויים באזור "גבעת עיטם" טרם נבדק, וכי ישנה כוונה לבחון את מעמדם במסגרת שלב ג'. ביום 21.9.1980 חתם קמ"ט פנים במפקדת אזור יהודה ושומרון על צו בדבר הכרזת אזור תכנון אפרת, כאשר בתחום אזור התכנון נכלל גם אזור "גבעת עיטם"; ובהמשך חתם ראש המינהל האזרחי על מפת תחום השיפוט של המועצה המקומית אפרת (להלן: מפת השיפוט). במקביל למתואר, כחלק משלב א' הוכרזו מספר חטיבות מקרקעין בגודל כולל של כ-500 דונם כאדמות מדינה (לימים חלקה הדרומי של המועצה המקומית אפרת); ובמסגרת הרחבת שלב א' ושלב ב', הוכרזו כאדמות מדינה חטיבות קרקע נוספות בהיקף של למעלה מ-1,500 דונם. ביום 3.1.1991, כחלק משלב ג' ולטובת הרחבת שטחה של המועצה המקומית אפרת, כתבה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה חוות דעת שהוכתרה כ"אפרת שלב ג'", ושלפיה ניתן להכריז על האדמות שבאזור "גבעת עיטם" כרכוש ממשלתי, בכפוף לתנאים שפורטו בחוות הדעת (בין היתר, פרק זמן של 45 ימים לטובת הגשת עררים בנושא). בהתאם לחוות הדעת האמורה החלו גורמים במינהל האזרחי לקדם את ההכרזה על האדמות שבאזור "גבעת עיטם" כאדמות מדינה, אולם לא השלימו את ההליכים שנדרשים לשם כך. כ-7 שנים לאחר מכן, ביום 31.8.1998 ביקש עוזר שר הביטחון להתיישבות מהפרקליט הצבאי הראשי לקדם את בחינת האיתור של המקרקעין באזור "גבעת עיטם", ולאחר עבודת מטה, אותר שטח בהיקף של 1,314 דונם אשר נמצא מתאים להכרזה כרכוש ממשלתי. יוער במאמר מוסגר כי ביום 23.6.1999 תיקן מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (המשיב 2) את מפת השיפוט כך שבין היתר הוספו למפה שטחים שהוכרזו כאדמות מדינה, ונגרעו ממנה שטחים שנמצאו בתחום שטחי A או B (להלן: תיקון 1999; עוד יצוין כי כ-15 שנים לאחר תיקון 1999 בוצע תיקון נוסף למפת השיפוט; וכי הן לאחר תיקון 1999, הן לאחר התיקון האמור, המקרקעין שבאזור "גבעת עיטם" נותרו בתחום השיפוט של המועצה המקומית אפרת). ביום 3.8.2004 הכריז הממונה על הרכוש הממשלתי על שטח של 1,341 דונם, אשר ממוקם בין הכפר ארטאס לבין המועצה המקומית אפרת, קרי המקרקעין שבאזור "גבעת עיטם", כרכוש ממשלתי לפי הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: ההכרזה מיום 3.8.2004). על ההכרזה מיום 3.8.2004 הוגשו 9 עררים (מספר עותרים בעתירה דנן הגישו חלק מן העררים האמורים), וביום 4.9.2008 דחתה ועדת העררים לפי צו בדבר ועדות עררים (מס' 172), התשכ"ח-1967 (להלן: ועדת העררים) 8 מן העררים וקיבלה אחד מהם באופן חלקי. ביום 25.3.2009 הוגשה עתירה לבית משפט זה שעניינה בהכרזה מיום 3.8.2004 ובהחלטת ועדת העררים המתוארת (יצוין כי העותר 1 בעתירה דנן נמנה על העותרים בעתירה זו; בג"ץ 2676/09 אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיזור יהודה ושומרון (6.1.2016) (להלן: עניין אבו קמל)). במסגרת העתירה טענו העותרים, בין היתר, טענות שנוגעות לדרישת העיבוד לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, ובפרט להיקף העיבוד שנדרש לשם רכישת זכות במקרקעין. מרבית הטענות שהועלו בעתירה נדחו במסגרת החלטת בית המשפט מיום 7.9.2014, לרבות הטענה שלפיה הכרזת הממונה האמורה מפקיעה רכוש מן העותרים שם לטובת המדינה (הנשיא א' גרוניס והשופטים א' רובינשטיין וצ' זילברטל). לצד זאת, נקבע כי "עניין נוסף נוגע להיקף העיבוד הנדרש לשם רכישת זכות במקרקעין [...] עניין זה של חלקיות העיבוד וההשלכה על רכישות זכות במקרקעין לא הובהר דיו על ידי ועדת העררים. על כן, מוצע למשיבים להסכים כי הסוגיה האמורה תוחזר לוועדת העררים כבר בשלב הנוכחי בלא צורך שיוצא צו על תנאי" (שם, פסקה 12). ביום 6.1.2016, לאחר המשך בירור העתירה בהתאם להחלטה האמורה, דחה בית המשפט את העתירה, בציינו כי העותרים לא מילאו אחר ההחלטות מיום 7.9.2014 ו-16.12.2014. נקבע כי: "בית המשפט גילה אורך רוח כדי לאפשר מיצוי הטענות, אך לצערנו ללא הועיל כדבעי. במצב עניינים זה, נוכח חוסר הבהירות העולה מן המפות והיעדר הסבר בצדן, אנו סבורים כי השבת ההליך לועדת העררים יהא בה כדי להחזיר את הגלגל השיפוטי לאחור [...] כללם של דברים: כיון שהעותרים קיבלו מספר הזדמנויות לתקן את הדרוש תיקון אולם מטעמיהם שלהם נמנעו מלעשות כן, ולאחר שטענותיהם זכו למענה מפורט בתגובת המדינה מיום 21.12.15, לא נוכל לאפשר את הימשכות ההליכים ללא תכלית" (שם, פסקה ז). ביום 13.7.2016 הגישו העותרים בעניין אבו קמל עתירה נוספת שבמסגרתה התבקשו סעדים דומים, ונטען כי עתה יש בידם את מפות המדידה שמוכיחות את טענותיהם בעניין עיבוד השטח. ביום 15.11.2016 דחה בית המשפט את העתירה מחמת קיומו של מעשה בית דין. השופט צ' זילברטל קבע כי "בעניינם של העותרים קיים פסק דין סופי וחלוט, אשר מקים בפניהם מחסום דיוני מלהמשיך וליזום התדיינות נוספת באותן הטענות ממש, כאשר לא מצאתי כי עלה בידי העותרים להצביע על שינוי מהותי בנסיבות או חשיפת עובדות חדשות שלא היו ידועות ולא ניתן היה לדעת עליהן במסגרת העתירה הקודמת [...]" (בג"ץ 5584/16 אבו קמל נ' ממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון, פסקה 5 (15.11.2016)). בנוסף, במסגרת פסק הדין צוין כי אף בהתעלם מן המחסום הדיוני האמור, טענות העותרים לא גובו בנתונים ממשיים ונטענו בכלליות. במסגרת עתירה נוספת שנידונה בבית משפט זה, ביקשו העותרות (אשר עליהן נמנית גם העותרת 16 בעתירה דנן, ש.ע.ל – שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים) כי ראש המינהל האזרחי והממונה על הרכוש הממשלתי יתחייבו לפרסם בפומבי את כוונתם להקצות את המקרקעין באזור "גבעת עיטם" במועד מוקדם ועובר לביצוע ההקצאה; ולאחר שהמשיבים שם עדכנו כי הודעה על כוונת ההקצאה פורסמה באתר המינהל האזרחי ובמנהלת תיאום וקישור בית לחם, וכן נמסרה לקישור הפלסטיני, ניתן ביום 6.3.2019 פסק דין שמורה על מחיקת העתירה בהסכמה (בג"ץ 339/16 ש.ע.ל – שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 4 (6.3.2019)). ביום 26.12.2018 הודיע הממונה על הרכוש הממשלתי על כוונתו להתקשר בהסכם הרשאה לתכנון עם משרד הבינוי והשיכון לטובת הקמת שכונת מגורים במועצה המקומית אפרת. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 7.2.2019 פנו העותרים למשיבים 4-2 והביעו את התנגדותם להקצאת המקרקעין שבאזור "גבעת עיטם" לטובת המועצה המקומית אפרת, וכן ביקשו כי השטח האמור יוקצה לטובת תושבי האזור הפלסטיניים (נספח 6 לעתירה; להלן: הפנייה מיום 7.2.2019). במסגרת פנייה זו נכתב, בין היתר, כי "עמדתנו היא [שלעותרים – ע' פ'], שלכולם יש זיקה אישית, קהילתית, היסטורית, פרנסתית ומרחבית חזקה ביותר למקרקעין, זכותם לקבל עדיפות בהקצאתה, במיוחד לצרכי עיבוד (לאור ייעוד הקרקע כקרקע חקלאית) ובשים לב שבהיותם עובדי אדמה יוכלו לממש את ייעודה על ידי עיבודה" (שם, בעמ' 7). ביום 3.5.2020 דחה הממונה את בקשת העותרים, והדגיש כי ההכרזה מיום 3.8.2004 על המקרקעין שבאזור "גבעת עיטם" כאדמות מדינה נעשתה כדין, ומשטענות העותרים ביחס לחוקיות ההכרזה נדחו על ידי ועדת העררים ובית משפט זה, אין בהן כדי להשפיע על החלטתו. למחרת היום שלחו העותרים מכתב לממונה במסגרתו ביקשו כי יימנע מביצוע צעדים בלתי הפיכים ביחס למקרקעין נושא העתירה לתקופה של 30 ימים; וביום 6.5.2020 השיב הממונה כי משרד הבינוי והשיכון קיבל הרשאה לתכנון במקרקעין האמורים, אולם אין בכך כדי לתת בידי הגורם המתכנן זכויות במקרקעין. בנוסף, צוין כי ככל שהגורם המתכנן יגיש תכנית למוסדות התכנון, עומדת לעותרים האפשרות להתנגד לכך. העתירה והשתלשלות ההליכים ביום 21.5.2020 הגישו העותרים את העתירה דנן שבמסגרתה טענו, בין היתר, כי שטח "גבעת עיטם", אשר מיועד להרחבת המועצה המקומית אפרת, נמצא במרכז מטרופולין בית-לחם ומשכך "הקמת יישוב יהודי בשטח זה, אם כן, לא תסתכם 'רק' בפגיעה ישירה ומיידית בזכויותיהם של תושבי האזור הפלסטיניים" אלא תגרום לחסימת "אפשרות לפיתוח והתרחבות עתידיים של מרחב בית לחם, ולניתוק הרצף הטריטוריאלי שמחבר בין קהילות האזור למרכזי תעסוקה, מסחר, חינוך ושירותים ציבוריים אחרים שבעיר בית לחם" (שם, סעיף 2). בנוסף, העותרים טענו כי ההקצאה לטובת המועצה המקומית אפרת נעשתה שלא כדין וביקשו כי נוציא צו על תנאי שיורה למשיבים 4-1 לבוא וליתן טעם: "(1) מדוע לא תבוטל ההקצאה שביצע [הממונה על הרכוש הממשלתי – ע' פ'] ואשר אושרה ע"י [שר הביטחון – ע' פ'] ביום 6.5.2020, של הקרקע המוכרזת הידועה כ'א-נחלה' (או: 'גבעת עיטם') מדרום לבית לחם, [למשרד הבינוי והשיכון – ע' פ'] (הקצאה מסוג הרשאה לתכנון), לצורך הקמת שכונת מגורים עבור [המועצה המקומית אפרת – ע' פ']; (2) מדוע לא יקצו את הקרקע לשימוש ופיתוח עבור האוכלוסייה הפלסטינית של מרחב בית לחם ובפרט לשימוש העותרים" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; שם, בעמ' 2). משיבי המדינה טענו, בין היתר, כי ההקצאה לטובת המועצה המקומית אפרת נעשתה כדין, על בסיס שיקולים מקצועיים-תכנוניים, ובשל "צורך ממשי במציאת פתרון למחסור בעתודות קרקע" במועצה המקומית אפרת (סעיף 3 לתגובה המקדמית מטעם משיבי המדינה). עוד צוין כי במקביל לאמור, אותרו במרחב בית לחם עתודות קרקע שמאפשרות מענה תכנוני בהתאם לצרכי האוכלוסייה הפלסטינית שבאזור. המועצה המקומית אפרת טענה כי המקרקעין שבאזור "גבעת עיטם" נמצאים בתחום המוניציפלי של המועצה המקומית אפרת מיום היווסדה, וכי לשיטתה בשל המבנה הטופוגרפי באזור, הרחבת המועצה המקומית על המקרקעין שבאזור "גבעת עיטם" כלל לא צפויה להפריע לפיתוח מטרופולין בית לחם. ביום 7.6.2021 קיימנו דיון במעמד הצדדים (בהרכב הנשיאה א' חיות והשופטים ע' פוגלמן וד' ברק ארז). לאחר שנשמעו טענות הצדדים החלטנו כי משיבי המדינה יגישו הודעה בדבר נכונותם לשקול הקצאת קרקע לעותרים 13-1 לצרכי שימוש אישי או משפחתי בגדר חטיבת הקרקע נושא העתירה או במקום סמוך אחר. בהמשך לכך, ביום 19.10.2021 הודיעו משיבים אלה כי לאחר בחינת הנושא "ככל שהעותרים 13-1 יגישו לגורמי המשיבים בקשה מסודרת להקצאת יחידת קרקע קונקרטית בחטיבת הקרקע נושא העתירה או בסמוך לה, ישקלו זאת המשיבים, בכפוף לכל דין ובהינתן כלל השיקולים הדרושים לעניין ובכלל כך השיקולים הנוגעים לניהול הקרקע במרחב הנדון" (שם, סעיף 5). ביום 8.11.2021 דחו העותרים את עמדת המשיבים האמורה. ודוקו: העותרים לא הסתייגו מהאפשרות כי תוקצה להם קרקע, כפי שנתבקש כאמור בפנייה מיום 7.2.2019, כי אם ציינו שבמסגרת פנייתם זו הגישו בקשה להקצאת המקרקעין ב"גבעת עיטם" לשימוש ופיתוח במגזר הפלסטיני ובפרט לשימושם, לצד בקשתם לבטל את ההקצאה לטובת המועצה המקומית אפרת. ביום 30.1.2022, לאחר שמשיבי המדינה הגישו שתי הודעות עדכון נוספות, הוצאנו (הנשיאה א' חיות והשופטים ע' פוגלמן וד' ברק-ארז) צו על תנאי שמורה למשיבי המדינה להתייצב וליתן טעם מדוע לא תישקל על ידם הקצאת קרקע לעותרים 13-1 לצרכי שימוש אישי או משפחתי. ביום 23.6.2022 הגישו משיבי המדינה תצהיר תשובה שבמסגרתו נכתב כי "בהמשך, ולאחר ששקל בדבר, אישר הדרג המדיני את עמדת גורמי המקצוע במינהל האזרחי וביחידת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש, לפיה נמצאה חטיבת קרקע מתאימה, ששטחה הכולל הוא כ-51 דונם, המצויה בשטח 'גבעת העיטם' [...]" (שם, סעיף 7). עוד צוין כי העותרים שחפצים בכך יוכלו לפנות בבקשה להקצאת יחידת קרקע קונקרטית וכי "בקשות שכאלה – ככל שתוגשנה – תיבחנה כמפורט לעיל ואלו שימצאו כמתאימות יסתיימו בחתימה על חוזה הקצאה" (שם, סעיף 9). משיבי המדינה הוסיפו וציינו כי בכך הסעד שעליו נסוב הצו על תנאי ניתן במלואו ולפיכך דין העתירה להימחק. בהמשך להחלטת הנשיאה א' חיות מיום 7.7.2022, שבה התבקשו העותרים להודיע האם הם עומדים על העתירה נוכח האמור בתצהיר התשובה מטעם משיבי המדינה, הודיעו העותרים ביום 3.8.2022 כי הם דוחים את הצעת משיבי המדינה ועומדים על העתירה. בנוסף, במסגרת הודעה זו טענו העותרים כי הצו על תנאי שניתן ביום 30.1.2022 לא משקף את הסעדים שהתבקשו בעתירה ונעדר הנמקה לעניין הסעדים שנדחו, וביקשו כי יוצא צו על תנאי בהתאם למבוקש בעתירה. ביום 14.11.2022 קיימנו דיון בהתנגדות לצו על תנאי, שבמסגרתו חזרו העותרים על עמדתם שדוחה את הצעת משיבי המדינה להקצאת חטיבת קרקע לשימושם בהיקף של כ-51 דונם. בא כוחם של העותרים פירט את עמדתם, שלפיה הצו על תנאי שניתן אין בו מענה לעתירה ולמלוא הסעדים שהתבקשו בה, וככל שאלה לא ניתנים וההרשאה לתכנון שניתנה למשרד הבינוי והשיכון אינה מבוטלת, אין להם עניין בהקצאת הקרקע שמוצעת על ידי משיבי המדינה בהתאם לצו על תנאי שניתן. משיבי המדינה מצידם שבו על עמדתם כי העתירה מוצתה נוכח הסכמת המדינה לצו על תנאי שניתן. המועצה המקומית אפרת טענה, בעיקרם של דברים, כי אינה מתנגדת להצעת משיבי המדינה האמורה, וכי לשיטתה יש להגביל את פרק הזמן שבו יוכלו העותרים להגיש בקשה להקצאת שטח ולחתום על הסכם חכירה (בהתאם להצעת משיבי המדינה) לתקופה של חצי שנה ממועד מתן פסק הדין בעתירה דנן. דיון והכרעה לאחר ששמענו את טענות הצדדים לפנינו ועיינו בטיעוניהם הכתובים, הגענו לכלל מסקנה כי העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה ודינה להימחק. כאמור לעיל, בעתירה שלפנינו ניתן צו על תנאי שבמסגרתו הורינו למשיבי המדינה לבוא וליתן טעם מדוע לא ישקלו הקצאת קרקע לעותרים לשימושם האישי או המשפחתי. כידוע, מרגע שניתן צו על תנאי הדיון מתקיים אך בגדרו, השאלות שהוגדרו בצו הן שתוחמות את גבולות הדיון, ויתר רכיבי העתירה שלא נכללים בו נדחים (בג"ץ 7091/19 לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקה 19 (31.8.2022); בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים, פסקה 16 (3.7.2022); בג"ץ 2335/19 עמותת הקנאביס הרפואי נ' משרד הבריאות, פסקה 18 (16.11.2021)). בתצהיר התשובה ציינו משיבי המדינה כי באפשרותם להקצות תא שטח בהיקף של כ-51 דונם לשימוש העותרים. העותרים סירבו להצעה זו. כפי שהובהר, הסירוב להקצאה אינו נובע מגודל השטח שהוצע להקצאה (נתון שיכול היה להיות מוכרע במסגרת ההליך שלפנינו ככל שזו הייתה חזית המחלוקת). בנסיבות אלו, משניתן מענה לצו על תנאי האמור, העתירה במתכונתה הנוכחית הגיעה לכדי מיצוי. העותרים טענו לפנינו כי הצו על תנאי שניתן אינו תואם את מבוקשם בעתירה. אכן, לא נעתרנו לסעדים המבוקשים במלואם, והצו על תנאי שניתן הוא חלקי, אך בכך אין כל רבותא. עם זאת, אנו רואים להדגיש כי הצו על תנאי שניתן נגזר במישרין מהסעד החלופי שהתבקש בעתירה (ראו פסקה 8 לעיל); ועל בסיס הטענות שכוונו להקצאת השטח האמור לשימושם הקונקרטי של העותרים – בהמשך לפניית העותרים למשיבים 4-2 מיום 7.2.2019, שבה נכתב במפורש כי "מרשינו כופרים בתוקפה של ההכרזה על אדמות מדינה ורואים בה הפקעה אסורה, אך בלית ברירה הם פונים אליכם בבקשה להקצאה של הקרקע לשם שימוש ופיתוח במגזר הפלסטיני ובפרט למרשינו שבנדון, שהינם בעלי הזיקה החזקה ביותר למקרקעין [...]" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; שם, בעמ' 2; כן ראו את ההפניה בפסקה 7 לעיל). אוסיף כי כפי שעולה מהאמור, נוכח התנגדות העותרים להצעת משיבי המדינה, לא ראינו להידרש בנקודת הזמן הנוכחית לגודל יחידת הקרקע שאותה הציעו משיבי המדינה להקצות לשימוש העותרים. לפני סיום יצוין, כי במהלך הדיונים שהתקיימו לפנינו טענו העותרים טענות שעניינן בחוקיות ההכרזה על השטח האמור כאדמות מדינה, ובבעלותם הנטענת של העותרים בשטח זה. כפי שכבר הובהר, טענות שמכוונות לחוקיות ההכרזה נדונו בוועדת העררים ובבית משפט זה ונדחו. זאת ועוד, ככל שהעותרים מבקשים להעלות טענות בדבר זכותם בקרקע נתונה להם האפשרות לפנות בבקשה לרישום ראשון, וזאת מאחר שכידוע, הליך ההכרזה יוצר חזקה לכאורית שלפיה המקרקעין הם רכוש ממשלתי, אך אין בכוחו לשנות את הזכויות במקרקעין בהיבט המהותי (בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת, פסקה 12 לפסק הדין של הנשיאה א' חיות (9.6.2020); בג"ץ 5470/17 מוחמד נ' שר הביטחון, פסקה 4 (9.10.2018); בג"ץ 3998/06 יאסין נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית, פסקה 1 (9.11.2006); להרחבה בנושא הליך רישום ראשון ראו גם רונית לוין-שנור דיני רישום מקרקעין: הרישום, ההסדר ותוצאותיהם בישראל ובגדה המערבית 279 ואילך (2012)). וברי כי אין אנו מחווים דעה בסוגיה זו, שממילא אינה מצריכה הכרעה בעתירה שלפנינו. סוף דבר: ראשי העתירה שלא ניתן בהם צו על תנאי נדחו (פסקה 11 לעיל). בהתייחס לצו על תנאי שניתן, ונוכח עמדות הצדדים, העתירה נמחקת בזאת והצו על תנאי שניתן בה – מבוטל. בשים לב להשתלשלות העניינים שתוארה לעיל, אין אנו עושים צו להוצאות. המשנה לנשיאה הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏כ"ח בחשון התשפ"ג (‏22.11.2022). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ 20033030_M26.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1