מנשה פטל נ. עו"ד שמעון אורי

פסק-דין בתיק ע"א 3301/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3301/08 רע"א 896/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"א 3301/08 והמשיב 3 ברע"א 896/09: מנשה פטל המערערת ברע"א 896/09 והמשיבה 4 בע"א 3301/08: נאוה שגב נ ג ד המשיבים בע"א 3301/08: 1. עו"ד שמעון אורי 2. אברהם צדוק 3. רחמים כהן 4. נאוה שגב 5. דורון סרי 6. כונס הנכסים הרשמי (פורמאלי) המשיבים ברע"א 896/09: 1. אברהם צדוק 2. רחמים כהן 3. מנשה פטל 4. דורון סרי 5. עו"ד שמעון אורי 6. כונס הנכסים הרשמי (פורמאלי) ערעור על החלטת של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.2.2008 בתיק בש"א 6943/07 (פש"ר 134/98) שניתנה על ידי כבוד השופט י' שפירא; בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.12.2008 בתיק בש"א 2108/08 (פש"ר 134/98) שניתנה על ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז התשס"ט (8. 7.2009) בשם המערער בע"א 3301/08 והמשיב 3 ברע"א 896/09: עו"ד יורם זמיר; עו"ד משה בן ארי בשם המערערת ברע"א 896/09 והמשיבה 4 בע"א 3301/08: עו"ד אורי שמעון בשם המשיב 1 בע"א 3301/08 והמשיב 5 ברע"א 896/09: בעצמו בשם המשיב 2 בע"א 3301/08 והמשיב 1 ברע"א 896/09: עו"ד שירלי חנוך; עו"ד ירון רבינוביץ בשם המשיב 3 בע"א 3301/08 והמשיב 2 ברע"א 896/09: עו"ד גלעד בלוי בשם המשיב 5 בע"א 3301/08 והמשיב 4 ברע"א 896/09: עו"ד בן ציון ליפשיץ פסק-דין השופט י' דנציגר: שני ההליכים שלפנינו עניינם בחנות הנמצאת ברחוב היהודים 124/1 ברובע היהודי בירושלים. ההליך הראשון (ע"א 3301/08) ענייננו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) בבש"א 6943/07 (פש"ר 134/98) מיום 25.2.2008. בה נקבע כי המשיב 2 הוא הזוכה בהתמחרות שבוצעה ביחס לחנות. בהליך השני (רע"א 896/09) עותרת המבקשת (שהיא גם המשיבה 4 בע"א 3301/08) נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 2108/08 (פש"ר 134/98) מיום 15.12.2008 בה נדחתה בקשתה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט בבש"א 6943/07 מיום 25.2.2008 ונקבע כי אין מקום לשנות את הקביעה לפיה הזכויות בחנות מתחלקות בין המבקשת לבין המשיב 2 בע"א 3301/08 באופן שווה, ולא ביחס של 60% למבקשת ו-40% למשיב 2 בע"א 3301/08, כפי שטענה המבקשת. רקע עובדתי 1. עניין לנו, כאמור, בחנות השוכנת ברחוב היהודים 124/1 ברובע היהודי בירושלים (להלן: החנות). החנות מושכרת במשך למעלה מ-15 שנים למערער בע"א 3301/08, שהוא גם המשיב 3 ברע"א 896/09 (להלן: פטל). פטל מפעיל במקום פיצרייה. 2. בעלי הזכויות בחנות הינם המשיב 2 בע"א 3301/08, שהוא גם המשיב 1 ברע"א 896/09 (להלן: צדוק); והמשיבה 4, היא המבקשת ברע"א 896/09 (להלן: שגב). בין צדוק לשגב קיימים חילוקי דעות ביחס לחלקיהם היחסיים בחנות. צדוק טוען כי הוא הבעלים של 50% מהזכויות בחנות ואילו שגב טוענת כי בבעלותו של צדוק 40% מהזכויות בחנות בלבד. מחלוקת זו בין הצדדים תידון בהמשך במסגרת הדיון ברע"א 896/09. 3. בעקבות כניסתה של שגב להליכי פשיטת רגל הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' בן עמי) ביום 17.3.2005 על מכירתה של החנות בשלמותה באמצעות המשיב 1 בע"א 3301/08 (המשיב 5 ברע"א 896/09) (להלן: הנאמן), ובאמצעות בא כוחו של צדוק באותה העת. בהמשך אישר בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), בהחלטתו מיום 9.1.2006, הסדר שהושג בין הנאמן לבין צדוק אשר לפיו אם צדוק יחפוץ לרכוש את הזכויות בחנות, הוא ישלם, נכון לאותו שלב, 55% ממחיר החנות והכספים יופקדו בנאמנות עד להכרעה בחלוקה בין פושטי הרגל. בהמשך אישר בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) לנאמן לפעול באופן עצמאי למכירת החנות. 4. לאור החלטותיו של בית המשפט המחוזי, קיים הנאמן ביום 27.4.2006 התמחרות ביחס למכירת הזכויות בחנות (להלן: ההתמחרות הראשונה). בסיומה של ההתמחרות הראשונה הוכרז צדוק כזוכה שכן הצעתו היתה הגבוהה ביותר. בא כוחו של צדוק ציין בסיום ההתמחרות כי בין צדוק לבין פטל ישנה הסכמה לפיה צדוק ירכוש בנאמנות עבור פטל 50% מהזכויות בחנות כנגד תשלום מלוא התמורה ובכפוף לחתימה על הסכם שכירות. הנאמן ביקש את אישור בית המשפט המחוזי למכירת החנות לצדוק, ובית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן עמי) נעתר לבקשה בהחלטתו מיום 4.7.2006. 5. ואולם, לאחר אישור מכירת החנות לצדוק, התגלעו חילוקי דעות בין צדוק לבין פטל ועקב כך נמנע פטל מלהעביר לצדוק את חלקו בתמורה עבור רכישת זכויותיה של שגב בחנות. פטל אף הגיש לבית המשפט המחוזי תובענה למתן פסק דין הצהרתי וכן בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על הנאמן למכור את החנות לאחר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' זילברטל) דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 17.10.2006 [בש"א 3236/06 (ת"א 8449/06)]. במהלכו של ההליך התברר כי צדוק ערך הסכם נוסף עם המשיב 3 (הוא המשיב 2 ברע"א 896/09) (להלן: כהן) הסכם זה לא היה ידוע לנאמן ולאחר שהתגלה דבר קיומו, פנה הנאמן לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה ביום 4.7.2006, אשר אישרה כאמור את תוצאות ההתמחרות הראשונה. הנאמן ביקש מבית המשפט המחוזי לבטל את תוצאות ההתמחרות הראשונה. 6. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו של הנאמן בהחלטתו [בש"א 3576/06 (פש"ר 134/98)] מיום 13.6.2007 (כבוד השופטת ח' בן-עמי). בית המשפט המחוזי קבע בין היתר, כי על הצדדים הלוקחים חלק בהליך ההתמחרות חלה חובת תום הלב הנגזרת מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. נקבע כי מחובת תום הלב נגזרת החובה לפיה "על משתתף בהליך התמחרות החובה ליידע את הנוגעים בדבר כי הוא רוכש את הנכס בנאמנות עבור משתתף אחר...". עוד נקבע כי הזוכה בהתמחרות הראשונה (צדוק) אינו צד ג' תמים אלא משתתף שכרת הסכמים מקבילים, לכאורה, עם שניים מהמשתתפים האחרים בהתמחרות ולא טרח לגלות עובדה זו לנאמן או לבית המשפט (למעט על ההסכם עם פטל). משכך, קבע בית המשפט המחוזי, לא יהיה בביטול ההתמחרות כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של צדוק, ואילו הותרת ההחלטה על כנה משמעה כי ה"חוטא יצא נשכר". לפיכך ביטל בית המשפט המחוזי את אישור המכירה של החנות לצדוק וקבע כי על הנאמן לערוך התמחרות נוספת. 7. לאור החלטת בית המשפט המחוזי קיים הנאמן התמחרות נוספת ביום 10.9.2007 (להלן: ההתמחרות השנייה). מפרוטוקול ההתמחרות השנייה עולה כי הפעם נאמר בפתח הדברים כי צדוק הינו נאמן של כהן והצעתו ניתנת בשם ועבור כהן. בא כוחו של פטל ביקש "להבהיר את עניין הנאמנות של צדוק ושל רמי כהן" שכן לטענתו "אם הוא [צדוק] קונה את זה עבור רמי כהן, הוא צריך לתת הצעה על כל החנות, ולא רק על מחצית". דברים אלו נרשמו בפרוטוקול ההתמחרות השנייה. בסופה של ההתמחרות השנייה קבע הנאמן כי הצעתו של צדוק היא הגבוהה ביותר. עוד ציין הנאמן כי יפנה לבית המשפט המחוזי לבקש הוראות. להשלמת התמונה יש לציין כי הצעתו של צדוק עמדה על 583,000$ ואילו הצעתו של פטל עמדה על 582,000$. מכאן שהפער בין הצעתו של צדוק לבין הצעתו של פטל עמד על 1,000$. החלטתו של בית המשפט המחוזי 8. בית המשפט המחוזי אישר את ההתמחרות השנייה וקבע כי הצעתו של צדוק, אשר היתה כאמור הגבוהה ביותר, היא ההצעה הזוכה. בית המשפט המחוזי ציין כי המאבק בין צדוק לפטל החל כבר לפני שנים, כאשר הם התחרו על השכירות בחנות, ובית המשפט המחוזי קבע כי ההפרש בסכום המוצע אינו מצדיק את העברת חוזה השכירות לכהן [ראו החלטת הנשיא ו' זילר בבש"א 518/02 (פש"ר 134/98) מיום 28.2.2002 (להלן: ההחלטה משנת 2002)]. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להשליך מההחלטה משנת 2002 אשר התייחסה להשכרת החנות, לעניין מכירת הזכויות בחנות. בהתייחס לטענת פטל בדבר היחסים שבין צדוק לכהן, נקבע כי שאלה זו נדונה במסגרת הבקשה לביטול ההתמחרות הראשונה ובית המשפט לא פסל את השתתפותו של כהן באמצעות צדוק בהתמחרות החוזרת. יתרה מכך בית המשפט המחוזי ציין כי פטל לא נקט בהליך כלשהו אשר ימנע את השתתפותם של צדוק וכהן בהתמחרות השנייה ונקבע כי "תקיפת זכייתו של צדוק עתה היא בבחינת חכמה לאחר מעשה". 9. בהמשך הדברים קבע בית המשפט המחוזי כי ככלל משהוצע המחיר הגבוה ביותר, יש להכריז על המציע כזוכה בהתמחרות. נקבע כי כדי לסטות מעקרון זה של סופיות הליכי המכרז נדרשים טעמים כבדי משקל. בענייננו, כך נקבע, אין מקום לסטות מהכלל. ההתמחרות הסתיימה ולא היתה הצעה גבוהה מהצעתו של צדוק, פטל עצמו לא נקט בהליך כלשהו ולא בא בהצעה המצדיקה את ביטול ההתמחרות. בהתייחס לטענתו של פטל לפיה הפער בין הצעתו לבין הצעתו של צדוק עמד על 1,000$ בלבד, קבע בית המשפט המחוזי כי כל אחד מהצדדים שקל את שיקוליו עד היכן הוא מוכן לעלות במחיר ולא ניתן לקבל טיעון לפיו יש "לבכר את ההצעה של פטל לאור ההפרש הזעום בין המציעים". יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי אף ציין כי "יש רגליים לטענת צדוק כי פטל 'משך' כלפי מעלה, ולמעשה גרם לצדוק לשלם מחיר גבוה מאוד". 10. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן ישנם "מספר וקטורים" אשר כל אחד מהם מושך לכיוון אחר. מצד אחד פטל טוען שיש להעדיפו נוכח העובדה שהוא שוכר את החנות במשך שנים, לעומתו צדוק וכהן טוענים כי גם להם עניין מיוחד בחנות. נקבע כי "שני וקטורים אלה מביאים לתוצאה של איון השיקולים מעבר לעקרון סופיות הליכי מכרז, ולפיכך יש ליתן תוקף להצעה הגבוהה ביותר". בין כך ובין כך, קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם ניתן היה להגיע למסקנה לפיה "שני וקטורים אלה לא היו שווים בכוחם", עניינם האישי של הצדדים אינו מהווה שיקול מספיק כדי לסטות מעקרון סופיות הליכי המכרז וטובת הנושים היתה גוברת על כל אחד מהם בנפרד. בהקשר זה הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי זהותם של המציעים פטל וצדוק היתה ידועה לבית המשפט עוד בטרם ההתמחרות השנייה, ואילו סבר בית המשפט שעה שביטל את תוצאות ההתמחרות הראשונה, כי צדוק אינו ראוי להשתתף בהתמחרות, היה אומר זאת בהחלטתו. משנקבע כי הליכי המכרז יפתחו לציבור פעם נוספת נוצר מצב חדש בו לא לפטל ולא לצדוק עדיפות בשל עניינם האישי בחנות. 11. בית המשפט דחה את טענתו של פטל, עליה לא חזר בערעור שלפנינו, בדבר העדר נאמנות לאור הוראת סעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963. נקבע כי צדוק טרם הוכרז כזוכה בהתמחרות ולכן טרם הגיע מועד הדיווח. 12. בהתייחס לטענות בדבר מצבו הכלכלי של צדוק ולעובדה שמתקיימים נגדו הליכי הוצאה לפועל, קבע בית המשפט המחוזי כי צדוק אינו פושט רגל ואין משמעות לשאלה אם "יהא צורך בהליך נוסף כתוצאה מכך שהוא קונה מחצית הנכס". עוד נקבע כי בענייננו מדובר בהליך הנוגע לחייבים בתיק הנוכחי, ולפיכך ככל שהסכום שהוצע גבוה יותר, כך הוא מועיל יותר לנושים. בית המשפט המחוזי אף הפנה להחלטתו של כבוד הרשם א' שליו אשר דן בתיק ההוצאה לפועל של צדוק וקבע כי אין מקום לשלול את השתתפותו של צדוק בהתמחרות מאחר ומדובר במצב בו החייב "מציע לרכוש הנכס בנאמנות עבור אחר, הרי ממילא חלקו של החייב מסכום התמורה יועבר לכונס הנכסים ולא לידי החייב". 13. לאחר הדיון בתוצאות ההתמחרות השנייה עבר בית המשפט המחוזי לדון בטענותיה של שגב בדבר חלקה בחנות. בית המשפט המחוזי קבע כי המסמכים אותם הציגה שגב אינם יכולים לסייע לה והם אינם מוכיחים את טענתה לפיה חלקה בזכויות בחנות עומד על 60%. לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי ממכתב החברה המשכנת המוסמכת ליתן אישור זכויות בנכס, מיום 21.8.2007, עולה כי בעלי הזכויות בחנות הם שגב וצדוק, ובאין ציון חלקו של כל אחד, נקבע כי חזקה שמדובר בחלקים שווים לאור הוראת סעיף 28 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). חיזוק נוסף לכך מצא בית המשפט המחוזי באישור אגף מיסוי מקרקעין ירושלים מיום 22.5.2006 בו נכתב כי החנות נרכשה בשנת 1979 על ידי צדוק ושגב. משנמצא כי החנות נרכשה בשנת 1979 המשמעות היא שהחנות נרכשה שנים רבות בטרם הוגש הדו"ח השנתי לרשם החברות אשר לפיו חלוקת המניות בחברה, לא היתה שווה והתחלקה כך שלשגב ניתנו 5 מניות, לעמית שגב (בעלה של שגב) מניה אחת ולבן-יעקב דפנה ואליהו ניתנו 4 מניות. 14. להשלמת התמונה, אבקש לציין כי לאחר מתן ההחלטה הגיש אחד הנושים של צדוק, הוא המשיב 5 בע"א 3301/08 (להלן: סרי) לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. הנאמן ושגב הגישו אף הם בקשה לעיון חוזר. הנאמן ושגב תמכו בטענותיו של סרי בבקשתו לעיון חוזר והוסיפו כי לדעתם יש מקום לעיון חוזר בכל הנוגע לקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר חלוקת הזכויות בחנות בין צדוק לשגב. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' שפירא) דחה בקשות אלה בהחלטתו מיום 15.12.2008. 15. פטל הגיש לבית משפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 25.2.2008, אולם בקשתו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 5.2.2009. לאחר מתן החלטה זו הגיש פטל בקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה ובקשתו התקבלה (ראו החלטת השופטת א' חיות מיום 26.3.2009). 16. על החלטתו של בית המשפט המחוזי לאשר את זכייתו של צדוק בהתמחרות מיום 25.2.2008 משיג כאמור פטל בע"א 3301/08. ברע"א 896/09 מבקשת שגב כי נתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.12.2008 לפיה נקבע שאין מקום לשנות מן ההחלטה הקובעת כי חלקה של שגב בחנות הינו 50% בלבד. אתחיל בבדיקת טענותיו של פטל ולאחר מכן אעבור לבדיקת טענותיה של שגב. טענות הצדדים בע"א 3301/08 טענותיו של פטל 17. פטל טוען בערעורו כי אכן הליכים למימוש נכס במסגרת הליכי פשיטת רגל נועדו בראש ובראשונה להבטיח את ההכנסה המרבית האפשרית לקופת פשיטת הרגל. ואולם, על פי הנטען, התמורה לקופת פשיטת הרגל איננה השיקול היחיד ולעיתים ימצאו שיקולים נוספים. נטען כי הליכי מימוש נכס במסגרת הליכי פשיטת רגל צריכים להתבצע תוך שמירה על עקרונות של צדק, שוויון, תום לב והגינות. הקפדה על עקרונות אלו, כך נטען, גוברת על הרצון להשיג את התמורה המרבית לקופת פשיטת הרגל. כמו כן נטען, כי לעיתים אינטרסים של צדדים הקשורים לנכס יטו את הכף לטובתה של הצעה שאיננה ההצעה הגבוהה ביותר. בענייננו נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר העדיף את שיקול הפער בתמורה, העומד על סכום נמוך בסך 1,000$ (ואשר לאחר ניכוי מס יעמוד אף על סכום נמוך מזה), על פני שורה של שיקולים ואינטרסים המצדיקים את מכירת החנות לפטל. בין השיקולים אותם היה על בית המשפט המחוזי, לטענת פטל, לקחת בחשבון נמנים: עסקו של פטל המתנהל בחנות במשך למעלה מ-15 שנים, המוניטין שצבר במשך השנים והעובדה שמדובר במקור הפרנסה של משפחתו וכן של משפחות אביו ואחיו. על פי הנטען, כהן אשר מפעיל עסק מתחרה בסמוך לעסקו של פטל, מבקש באמצעות ההתמחרות להשתלט על עסקו של פטל ובכך לחסל את התחרות הקיימת בין שני העסקים במשך שנים רבות. מטעמים אלו אף נטען כי בעבר, כאשר הנאמן ביקש להשכיר את החנות, החליט בית המשפט המחוזי באותה החלטה משנת 2002 ליתן עדיפות לפטל על פני כהן וזאת למרות שדמי השכירות שהוצעו על ידי פטל היו נמוכים מאלו שהוצעו על ידי כהן. 18. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהתערבו בשיקול דעתו של הנאמן. על פי הנטען הליכי מכירת החנות נעשו בהגינות, בשקיפות ובתום לב. הליכי ההתמחרות הניבו לקופת פשיטת הרגל סכום העולה באופן מהותי על הערכתו של השמאי את שווי החנות. בנסיבות אלה, כך נטען, היה על בית המשפט המחוזי לאשר את מכירת החנות לפטל, בהתאם לעמדתו של הנאמן. עוד טוען פטל כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מעמדת כונס הנכסים הרשמי אשר צידד בהכרזתו של פטל כזוכה בהתמחרות. 19. פטל מוסיף וטוען כי הצעתו של צדוק צריכה להיפסל מאחר והוגשה שלא כדין, שלא בתום לב ותוך הפרת עקרון השוויון וההגינות. על פי הנטען, האפשרות לקנות מחצית מהזכויות בחנות הוקנתה לצדוק באופן אישי בשל היותו בעלים של מחצית החנות, ואילו צדוק עשה שימוש בזכות זו עבור אחר (כהן) ובכך הקנה לכהן עדיפות בלתי הוגנת על פני יתר המציעים שהיו מחויבים להציע הצעות עבור החנות כולה. פטל אף מציין כי טענות אלה נטענו על ידי בא כוחו עוד בפתח ההתמחרות השנייה ואף נרשמו בפרוטוקול ההתמחרות. חוסר תום ליבם של צדוק וכהן, כך נטען, עולה גם מהחלטתו של כבוד השופט צ' זילברטל מיום 17.10.2006 בה נמתחה ביקורת על התנהלותם של השניים, וכן מהחלטתה של כבוד השופטת ח' בן עמי אשר ביטלה את ההתמחרות הראשונה עקב התנהלותם של השניים. על כך יש להוסיף לטענת פטל, את העובדה כי במסגרת בקשתו של הנאמן לעיון מחדש מסר הנאמן עובדות נוספות וחדשות שצדוק וכהן הסתירו מפניו בדבר תנאי ההתקשרות ביניהם במסגרת ההתמחרות השנייה, הכוללים את האפשרות של כהן לבטל את ההסכם במידה ומחיר החנות יעלה על 500,000$; האפשרות שבנו של צדוק "ישא בתשלום הנדרש מעבר ל-55% מ-500,000$" והאפשרות שירשם כבעלים בחלק יחסי מהזכויות הנרכשות; והסכמה לפיה הסכם הנאמנות יבוטל במידה ובית המשפט המחוזי יקבע כי הכספים שנותרו בידי הנאמן לאחר ביטול ההתמחרות הראשונה שייכים לצדוק ולא לכהן. 20. לבסוף מעלה פטל טענה נוספת שעניינה מצבו הכלכלי של צדוק. על פי הנטען שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מהעובדה לפיה על זכויותיו המקוריות של צדוק בחנות מונה כונס נכסים במסגרת הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגדו. על פי הנטען, אם תימכר החנות בשלמותה לפטל יהיה בכך גם מימוש זכויותיו של צדוק בחנות, באופן שייתר את הצורך בקיומם של הליכי מימוש נוספים ומיותרים והדבר יאפשר לנושיו של צדוק להיפרע ממנו באופן מיידי. עוד נטען כי העובדה שעל זכויותיו של צדוק בחנות מונה כונס נכסים, משמיטה את ההיגיון שעמד בבסיס ההחלטה להקנות לצדוק את הזכות הייחודית להתמודד על רכישת מחצית החנות בלבד. תגובת הנאמן 21. הנאמן תומך בערעורו של פטל. הנאמן סבור כי לאחר שמונה ככונס נכסים על כלל הזכויות בחנות, לאחר שהוטל עיקול על זכויות צדוק בחנות, ולאחר שסמכויותיו של בא כוחו של המשיב 5 בע"א 3301/08 (להלן: ליפשיץ) ככונס נכסים על זכויותיו של צדוק צומצמו (בשל הליכי המכר בפיקוח בית המשפט המחוזי ומינוי הנאמן ככונס נכסים על כלל הזכויות), הרי שהיה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל של ממש לזכויותיהם של נושי צדוק. הנאמן טוען כי לאור הודעתו של ליפשיץ בוטלה השתתפותו של צדוק בהתמחרות, ולחלופין לאור עמדות הצדדים ובשים לב להפרש בין הצעותיהם של פטל וצדוק, יש להעדיף את הצעת פטל, בכדי לאפשר לנושיו של צדוק להיפרע. לבסוף טוען הנאמן כי יש לשקול את זכויותיהם של הנושים בפשיטת הרגל במובן זה שאם בקשתה של שגב תתקבל ויקבע כי חלקה בחנות הינו 60%, הרי שאין לקבל את הצעתו של צדוק לתשלום 50% בלבד ממחיר החנות. תגובת צדוק 22. צדוק דוחה את טענותיו של פטל. לטענתו קבלת הערעור תוביל לתוצאה בלתי צודקת, לפגיעה בעקרונות ההגינות והשוויון, תיגרום לערעור אמון הציבור בהליך ההתמחרות ותיצור תמריץ שלילי להשתתפות בהליכים מעין אלו. 23. צדוק מוסיף וטוען כי הנאמן לא החליט במחלוקת בין הצדדים. כל שעשה הנאמן, כך נטען, היה לתעד את הדברים בפרוטוקול ובכלל זה את הטענות והתגובות של הצדדים. נטען כי הטריבונל המוסמך לאשר את ההתמחרות הינו בית המשפט המחוזי ולא הנאמן או כונס הנכסים הרשמי. עוד נטען כי טענתו של פטל לפיה כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדתו אינה תואמת את עמדת כונס הנכסים הרשמי כפי שזו הוצגה בבית המשפט המחוזי. טענה זו, כך נטען, אף אינה עולה בקנה אחד עם בחירת כונס הנכסים הרשמי שלא לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן עם ההודעה שמסר לבית משפט זה לפיה אין לו עניין בהליך (דבר אשר הוביל לשחרורו מהתייצבות לדיון- ראו החלטת הרשם י' מרזל מיום 7.12.2008). עוד מוסיף צדוק וטוען כי מהתנהגותו של הנאמן עולה חשש ממשי למשוא פנים. על פי הנטען תפקידו של הנאמן היה לשמור על כלל זכויות בעלי החנות ולפעול להשגת התמורה הגבוהה ביותר לקופת פשיטת הרגל. ואולם פעולותיו של הנאמן אינן עולות בקנה אחד עם מטרות אלה. כדוגמא מציין צדוק כי הנאמן לא פעל ליישום תנאי ההתמחרות וניסה להצדיק את הישארותו של פטל בחנות, בניגוד לכל דין והסכם ואף לאחר שתם חוזה השכירות של פטל, וכל זאת באמתלות שונות. נסיבות אלה, כך נטען, מעלות תהיות נוכח העובדה שפטל לא שילם את דמי השכירות כסדרם ודמי השכירות ששולמו אינם ריאליים. 24. צדוק דוחה את טענותיו של פטל לפיהן נהג בחוסר הגינות ובחוסר תום לב. לטענתו פטל מושתק מלטעון טענות אלה כאשר הוא בעצמו ערך עימו במסגרת ההתמחרות הראשונה הסכם דומה. בהקשר זה מוסיף צדוק וטוען כי לו סבר פטל כי ההליך נגוע בהעדר שוויוניות ועדיפות בלתי הוגנת, היה עליו להגיש התנגדות או בקשה בעניין זה עוד בטרם נערכה ההתמחרות הראשונה. על פי הנטען בחירתו להעלות טענה מעין זו בשיהוי ניכר ורק לאחר שהסדר דומה שנערך עמו לא יצא אל הפועל מעידה שאין ממש בטענותיו וכי הוא מנוע מלהעלותן כעת. 25. צדוק מוסיף וטוען כי יש לדחות את טענת פטל לפיה במידה ותימכר החנות לכהן יפגע המוניטין אותו רכש במשך השנים בהפעלת עסקו בחנות. על פי הנטען פטל אינו דייר מוגן אלא שוכר רגיל וככזה היה עליו לצפות שיום יבוא ויידרש לעזוב את החנות. צדוק טוען כי ההתמחרות השנייה התנהלה בשקיפות, כאשר פטל ידע שצדוק רוכש את הזכויות בחנות בנאמנות עבור כהן. במצב דברים זה, כך נטען, פטל היה זה שבחר משיקוליו שלו שלא להציע את ההצעה הגבוהה ביותר, תוך שהוא מודע להשלכות של בחירתו, ומשכך עליו לשאת באחריות של בחירתו. בנוסף טוען צדוק כי אין כל הצדקה להעדיף את רצונו של פטל להפיק רווח כלכלי מהחנות, על פני רצונו של כהן השואף לאותה תכלית. 26. בהמשך הדברים טוען צדוק כי יש לדחות את ניסיונו של פטל להיבנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי משנת 2002 אשר עסקה בהשכרת החנות ולא במכירתה. על פי הנטען, השיקולים שבגינם העדיף בית המשפט המחוזי את הצעתו של פטל כשוכר על פני הצעתו של כהן היו שיקולים עסקיים בלבד שהיו נכונים לשעתו ואינם מתאימים למצב הנוכחי בו פטל שוהה בחנות ללא חוזה, לא קיימת מערכת יחסים תקינה בינו לבין בעלי הנכס ודמי השכירות שהוא משלם אינם ריאליים לשווי החנות. 27. בהתייחס למצבו הכלכלי, צדוק מציין כי הוא אינו פושט רגל ומינויו של ליפשיץ ככונס נכסים היה על זכויותיו בחנות בלבד. צדוק מציין כי גם ראש ההוצאה לפועל לא מנע ממנו להשתתף בהתמחרות עבור כהן. עוד טוען צדוק כי חובו אינו גבוה כנטען על ידי סרי שכן הוא הגיע להסכמות שונות עם הנושים בתיקי ההוצאה לפועל. 28. לבסוף טוען צדוק כי תנאי ההתקשרות בינו לבין כהן עובר להתמחרות השנייה היו ידועים לליפשיץ לכל המאוחר בדצמבר 2007 ולא הועלו על ידו טענות כלשהן בעניין. מעבר לכך טוען צדוק כי להסכמה שבינו לבין כהן לא היתה השפעה רעה על הליך ההתמחרות ולסכומים שהוצעו במסגרתו. תגובת כהן 29. כהן אף הוא מתנגד לערעור. בפתח הדברים טוען כהן כי בניגוד לנטען על ידי פטל, כונס הנכסים הרשמי הודיע לבית המשפט המחוזי כי אין לו עמדה בעניין ההתמחרות. מעבר לכך נטען כי לא עמדת כונס הנכסים הרשמי ולא עמדת הנאמן הן הקובעות את הדין וכי בית המשפט המחוזי הוא בעל הסמכות ליתן תוקף לעמדות הנאמן וכונס הנכסים הרשמי וזאת "כאשר הוא מוצא שהן נכונות, ולא בגלל זהות בעלי העמדה". 30. כהן מוסיף וטוען כי ההתמחרות השנייה התנהלה על פי הכללים, ואין שום התנגשות בין עקרונות יסוד של צדק, הגינות, תום לב ושוויון לבין עקרון התמורה המרבית. במקרה דנן התנהלה התמחרות ובסופה מי שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר זכה בחנות. לעובדה שמדובר בהבדל של 1,000$ בלבד אין כל משמעות שכן לעולם יהיה הפרש בין ההצעה הזוכה לזו שלא זכתה בסכום שנקבע כסכום ההעלאה בכל סיבוב. 31. בדומה לצדוק, גם כהן דוחה את טענתו של פטל לפיה לצדוק ניתנה זכות ייחודית ואישית להתמודד על רכישת מחצית מן החנות ואסור היה לו לעשות בה שימוש לצורך רכישת מחצית החנות בנאמנות עבור אחר. על פי הנטען, נוכח העובדה שצדוק הינו בעלים של מחצית מהחנות, ברור שהוא רוכש אך ורק את מחציתה שכן החצי השני מצוי בבעלותו. מטעם זה, כך נטען, ברור כי צדוק יכול לרכוש את מחצית החנות בנאמנות עבור כל מי שהוא חפץ. בהקשר זה מוסיף כהן וטוען כי בפועל, ההתמחרות בה לקח חלק צדוק היתה על החנות כולה, כאשר ההסכמה היתה שאם יזכה יצטרך לשלם רק מחצית מהסכום, כמתחייב ממצב הזכויות בחנות. בהתייחס לטענתו של פטל בדבר חוסר תום ליבו של צדוק, נטען כי בהתמחרות הראשונה פטל עצמו חתם על הסכם עם צדוק לפיו צדוק ירכוש עבורו את החנות בנאמנות ולכן תמוהה טענתו כעת נגד ההסכם בינו לבין צדוק. 32. כהן ממשיך וטוען כי אין כל קשר בין המקרה הנוכחי לבין החלטת בית המשפט המחוזי בעבר (ההחלטה משנת 2002) בה נקבע כי יש להשכיר את החנות לפטל ולא לכהן על אף שדמי השכירות שהציע כהן היו גבוהים יותר. על פי הנטען נימוקי ההחלטה באותה עת לא היו הנימוקים אותם מציג פטל. נימוקיו של כבוד הנשיא ו' זילר התמקדו בכך שכהן הציע את הצעתו מבלי לדעת את סכום ההשקעה במקום ומשום שראה חשיבות ל"כימיה" בין שוכר ומשכיר שעניינה יחסים רבי שנים של ביטחון הדדי. במקרה דנן, כך נטען, אין שום אלמנט של חוסר ודאות ולצורך מכירה אין שום חשיבות ל"כימיה". עוד נטען כי אין מקום לתת עדיפות לפטל רק בשל כך שהוא שוכר של החנות. כהן אף מציין כי נימוקו של פטל נדחה על ידי בית המשפט המחוזי באותה החלטה משנת 2002 בה נקבע כי על אף שראוי להעריך את רצונו של הנאמן להתחשב בעובדה שאי המשך השכרת החנות לפטל תגדע את מטה לחמו, תפקידו של הנאמן מחייב אותו לעשות "שיקול עסקי בעיקרו". 33. בהתייחס לטענתו של פטל בדבר הפגיעה הקשה במוניטין שרכש במשך השנים, נטען כי טענה זו למעשה יכולה להיטען כנגד כל אדם ומטענה זו עולה כי למעשה אף אחד מלבד פטל אינו ראוי לזכות בחנות. 34. כהן דוחה את טענותיו של פטל ככל שהן נוגעות לחובותיו של צדוק ולעובדה שמונה כונס נכסים על זכויותיו של צדוק בחנות. על פי הנטען לעניינים אלו אין שום השלכה על זכותו של צדוק לרכוש נכס אחר. 35. לבסוף טוען כהן, בהתייחס להסכמות שהושגו בינו לבין צדוק, כי אין הן מעניינו של הנאמן או מציע אחר שכן אין הן משנות את תוצאות ההתמחרות. חוסר תום הלב, כך נטען, הוא של פטל אשר ניהל את ההתמחרות בחוסר תום לב כאשר המשיך והעלה את הסכום עבור החנות. טענותיו של פטל, כך נטען הן אותן טענות אותן יכול היה לטעון גם אם היה פורש בשלב מקודם יותר של ההתמחרות. תגובת שגב 36. שגב תומכת בעמדתו של פטל וחוזרת על טענותיו. תגובת סרי 37. סרי אף הוא תומך בעמדתו של פטל. סרי טוען בפתח דבריו כי חובו של צדוק בתיק ההוצאה לפועל עומד על סכום של למעלה מ-4 מיליון ש"ח. למיטב ידיעתו, אף אחד מהנושים לא ידע אודות זכויותיו של צדוק בחנות עד שהחלו הליכי ההתמחרות הראשונים. על פי הנטען, אישור זכייתו של צדוק בהתמחרות השנייה משמעותה שכהן יהפוך לבעלים של מחצית מהחנות ולשוכר לטווח ארוך של חלקו של צדוק בחנות. במקרה כזה, כך נטען, יחלו נושיו של צדוק בהליך של מכירת חלקו של צדוק בחנות, דבר הכרוך גם בהליכי פירוק שיתוף (בשל חלקו של כהן). בהליך שכזה, טוען סרי, התמורה שתתקבל עבור זכויות צדוק בחנות תהיה נמוכה בהשוואה לתמורה שהיתה מתקבלת לו היה בית המשפט המחוזי מכריז כי פטל הינו הזוכה. סרי טוען כי אישור הצעתו של צדוק יוביל לפגיעה באנשים רבים, מעבר לנושיו של צדוק. על פי הנטען, במעגל הראשון יפגע כמובן פטל אשר הוא ומשפחתו מתפרנסים במשך שנים מהחנות; במעגל השני נפגעים כאמור נושיו של צדוק. במעגל השלישי, כך נטען, נפגעת המערכת כולה שכן באישור הצעתו של צדוק מסייע למעשה בית המשפט המחוזי לחייב מתוחכם המנסה להעלים את רכושו, בעוד שאישור הצעתו של פטל תוביל לחסכון בדיונים עתידיים רבים, בעת שיבוא לדיון הליך של מכירת חלקו של צדוק. בהקשר זה מפנה סרי לדבריו של כונס הנכסים הרשמי אשר הביע את עמדתו בפני בית המשפט המחוזי כי מן הפן הציבורי אינו יכול להישאר שווה נפש לכך שצדוק יישאר זוכה לאור העובדה שהדבר יקשה על נושיו של צדוק ואף יחזיר את עניין מכירת הנכס לפתחו של בית המשפט. 38. סרי מוסיף וטוען בהקשר זה כי צדוק לא עושה כל מאמץ לשלם את חובותיו, ואת חלקו בחנות הוא לא מעמיד למכירה. על פי הנטען, צדוק עושה כל מאמץ כדי להכביד על מכירתה של החנות ולהוביל למצב שבו גם את תימכר החנות, התמורה שתתקבל בגינה תהיה מינימאלית. לטענתו של סרי זו גם הסיבה שבגינה הוא השתתף בהתמחרות כנאמן. 39. עוד נטען כי ההפרש בין הצעת פטל לבין הצעת צדוק עומד על סכום ברוטו בסך 500$, כאשר מסכום זה יש לנכות הוצאות שונות על מיסים, כך שלבסוף ההפרש נטו בין שתי ההצעות יעמוד על סכום פעוט של 200$ בלבד לערך. לבסוף טוען סרי כי צדוק איבד לחלוטין את יכולתו לרכוש את החנות וזאת נוכח מינויו של ליפשיץ ככונס נכסים על זכויותיו של צדוק בחנות. על פי הנטען, טעה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענותיו של סרי בעניין זה. עוד נטען כי התשתית של השתתפותו של צדוק בהתמחרות נבעה מהיותו בעלים של 50% מהזכויות בחנות, אחרת לא היה צריך כהן להיזקק לעזרתו, וכיוון שעל זכויות אלה מונה כונס נכסים, אשר קיבל הרשאה מפורשת מראש ההוצאה לפועל להביע את דעתו בנושא, הרי שנשמט הבסיס להשתתפותו של צדוק בהתמחרות השנייה. סיכומי תשובה מטעם פטל 40. פטל חוזר על טענותיו בדבר חוסר תום ליבם של צדוק וכהן. בהתייחס לטענות שהועלו בדבר הודעתו של כונס הנכסים הרשמי לפיה אין לו עניין בתיק, טוען פטל כי לא ניתן לדעת מהם השיקולים אשר הובילו את כונס הנכסים הרשמי להחלטה לפיה אינו רואה מקום להתייצבות בתיק דנן. ואולם, לטענתו של פטל יהיו שיקוליו של כונס הנכסים הרשמי אשר יהיו, את עמדתו ביטא כונס הנכסים הרשמי בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי ואי התייצבותו בערעור אין משמעה שהוא חוזר בו מעמדתו. בהתייחס לטענות לפיהן הוא מושתק כיום לטעון כנגד ההסכם בין צדוק לבין כהן, שכן בעבר הוא עצמו חתם על הסכם דומה עם צדוק, טוען פטל כי בהתמחרות הראשונה התחרו פטל וצדוק האחד בשני ורק בסיומה החליטו על שיתוף הפעולה ביניהם. בהתמחרות השנייה, לעומת זאת כהן נמנע כלל מלהשתתף. זאת ועוד, בהתמחרות הראשונה, כך נטען, לא הובעה התנגדות להסכם בין צדוק לבינו, בעוד שבהתמחרות השנייה הביע פטל עצמו כבר בתחילתה את התנגדותו להסדר. פטל טוען כי צדוק וכהן אינם מציעים מענה לטענתו לפיה שיקולים מערכתיים מצדיקים את מכירת החנות בשלמותה על מנת שנושיו של צדוק יוכלו להיפרע ממנו. לבסוף טוען פטל כי טענותיהם של צדוק וכהן בדבר המשך החזקתו בחנות ללא זכות שבדין ותוך תשלום דמי שכירות לא ריאליים, אינן רלוונטיות להכרעה בערעור. מעבר לכך נטען, כי מלכתחילה החנות הושכרה לו על ידי הנאמן באישור בית המשפט המחוזי והנאמן היה זה שקבע שהשכירות תמשך. פטל מחזיק בדעה לפיה דמי השכירות המשולמים על ידו הינם ריאליים וכי הציע לא אחת לעדכן אותם על פי שומה ניטרלית. טענות הצדדים ברע"א 896/09 טענותיה של שגב 41. בבקשתה טוענת שגב כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה חלקה בזכויות בחנות הינו 50% ולא 60% כנטען על ידה. שגב טוענת כי הקימה יחד עם שותפה חברה בשם "סטודיו 124" (להלן: החברה). בעלי המניות בחברה היו שגב עצמה שהחזיקה ב-5 מניות, בעלה אשר החזיק במניה אחת, ודפנה בן-יעקב ואלי בן-יעקב אשר החזיקו ב-4 מניות. לימים עזבו בני הזוג בן-יעקב את החברה. שגב טוענת כי רכשה בשנות השבעים המאוחרות בנאמנות עבור צדוק את המניות שהחזיקו בני הזוג בן-יעקב בחברה. בשנת 1979 נרשם המבנה בו פעלה החברה על שמם של שגב וצדוק. על פי הנטען המבנה לא נרשם על שם החברה מאחר והחברה לפיתוח הרובע היהודי אסרה רישום נכס על שם של חברה. שגב טוענת כי במשך כל השנים הושכרה החנות בשם החברה והתקבולים הועברו לחברה. לטענתה יחס המניות בינה לבין צדוק מעיד על היחס בזכויות בחנות. 42. שגב מציינת כי בתחילה סברה כי חלקה בחנות הינו 55% אולם לאחר שגילתה במסמכים שונים שמצאה כי חלקה בחנות עומד על 60% ואילו חלקו של צדוק עומד על 40% פעלה במהירות וללא שיהוי להסדרת הזכויות. שגב טוענת כי הטעות לפיה סברה כי חלקה בחנות עומד על 55% בלבד נוצרה "עקב מחלתה והטיפולים האגרסיביים שעברה שפגעו בזיכרון הקוגניטיבי שלה". על פי הנטען שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין בידיה מסמכים המעידים על כך שצדוק רכש רק 40% מהחנות. שגב טוענת כי בפני בית המשפט המחוזי היה מונח אישורו של רו"ח בן-דהן שמאשר שצדוק קנה את מניותיהם של בני הזוג בן-יעקב בחברה. עוד נטען כי צדוק לא הוכיח בשום מסמך או עדות כי רכש דבר אחר מאשר את מניות בני הזוג בן-יעקב. שגב מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל למכתבים של החברה לרובע היהודי בהם נכתב כי לא ניתן לרשום את החנות על שם החברה; ולאישור של הנאמן לפיו בשל העדר האפשרות לרשום את החנות על שם החברה, נרשמה החנות על שמם של צדוק ושגב ולאורך כל השנים פעלה החנות כנכס של החברה כאשר החברה גובה את דמי השכירות ומשלמת מיסים עבורו. 43. שגב ממשיכה וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל לכך שצדוק לא מחה כשבית המשפט קבע בהחלטתו מיום 7.10.2002 [בש"א 2518/08 (פש"ר 134/98)] בעניין קבלת דמי השכירות מהנכס, כי חלקו במניות החברה הינו 45% ולא יזם כל הליך משפטי לקביעת זכויותיו. 44. שגב טוענת כי עדותו של צדוק בפני בית המשפט המחוזי סותרת את העובדות. צדוק, כך נטען, הצהיר בעדותו כי לא קנה חברה אלא רק את המקרקעין. ואולם, לטענתה של שגב בזמן קנית המניות על ידי צדוק לא היו בידי החברה מקרקעין. 45. לבסוף טוענת שגב כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל לכך שצדוק חתם על ייפוי כוח לנאמן לפעול בשם החברה להשכרת החנות. נטען כי אילו היתה החנות נמצאת בבעלותה ובבעלות צדוק כאנשים פרטיים לא היה צורך בייפוי הכוח שניתן לנאמן להפעיל את החנות בשם חברה. תגובתו של צדוק 46. בפתח הדברים טוען צדוק מספר טענות מקדמיות. בין היתר טוען צדוק כי שגב הינה פושטת רגל שהופטרה, לפיכך כל נכסיה ובכללם הזכויות בחנות הועברו לקופת הכינוס. במצב דברים זה, נטען כי שגב כלל אינה רשאית להגיש את הבקשה שכן אין לה יותר מעמד בחנות, ומשבחרו הצדדים להליך ובכללם הנאמן שלא לערער על החלטת בית המשפט המחוזי נסתם הגולל על אפשרות זו. 47. לגופו של עניין נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על ממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שבית המשפט בחן את הראיות והתרשם מן העדויות. צדוק מציין את ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות הדיוניות אלא במקרים חריגים. המקרה דנן, כך נטען, אינו נופל בגדר אותם חריגים. 48. עוד נטען כי המבקשת מנסה לבסס את טענותיה על מסמכים הקשורים לבעלי המניות לשעבר בחברה, ומנסה להקיש ממסמכים אלו על היקף זכויותיו של צדוק בחנות. ואולם המסמכים הקשורים לחברה אינם רלוונטיים לענייננו ואין בהם כדי ללמד על חלוקת הזכויות בחנות. הטענה לפיה שגב רכשה את מניותיהם של בני הזוג בן-יעקב בנאמנות עבורו לא נתמכה באסמכתא או בעדויות ממשיות. 49. טענה נוספת שמעלה צדוק הינה כי החנות והחברה הם שני עניינים נפרדים, וגם אם תתקבל טענתה של שגב לפיה צדוק רכש את מניותיהם של בני הזוג בן-יעקב בשיעור 4/10 אין בכך כדי להוכיח את טענתה של שגב לפיה זכויותיו בחנות הן בשיעור של 40% בלבד. בהתייחס לסכום אותו שילם לשגב בעד החנות, נטען כי סכום זה אכן גבוה בהרבה משווי מחצית החנות אולם הדבר נעשה בשל רצונו של צדוק לעזור לשגב ומתוך אמון מלא בה. צדוק מציין כי גם הרישום אצל רשם החברות אינו מלמד על חלוקת החנות ביחס של 60% לשגב ו-40% לו. כמו כן, גם המסמכים אותם הציגה שגב בבית המשפט המחוזי אינם מוכיחים את טענתה בדבר חלוקת הזכויות בחנות ואינם מסבירים מדוע טענה בעבר כי חלוקת הזכויות בחנות הינה 55% לשגב ו-45% לו. בהקשר זה אף נטען כי טענותיה של שגב בדבר בעיית הזיכרון לא גובתה בחוות דעת רפואית. לבסוף טוען צדוק כי עמדתו הינה עקבית וקוהרנטית ונתמכת במסמכים רשמיים. צדוק טוען כי מעולם לא ויתר על זכויותיו והקפיד להעלות את טענותיו בהליכים השונים. תגובתו של כהן 50. כהן דוחה את טענותיה של שגב. בתגובתו מעלה כהן טענות שונות, בין היתר נטען כי בית המשפט המחוזי היה צריך לדחות על הסף את בקשתה של שגב לעיון חוזר ומבלי להידרש לגופה של הבקשה. נטען כי לא היה מקום לעשות שימוש בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שכן עניינה של התקנה הינו ביטול החלטה ולא עיון חוזר בה. מעבר לכך נטען כי לא מדובר במקרה בו ניתנה החלטה במעמד צד אחד מבלי שלאותו צד היתה הזדמנות להשמיע טענותיו. על פי הנטען עמדתה של שגב בדבר חלוקת הזכויות הובעה בפני בית המשפט המחוזי יותר מפעם אחת והיא עמדה לנגד עיניו כאשר נתן את החלטתו. עוד נטען כי באותו דיון בו שגב נעדרה בשל מחלתה נכח הנאמן והיא למעשה יוצגה על ידו. 51. לגופו של עניין טוען כהן כי במשך שנים טענה שגב כי חלקה בזכויות בחנות עומד על 55% וכיום מושתקת שגב מלטעון כל טענה אחרת. בהתייחס לטופס הדיווח למס שבח מקרקעין בגין מכירת החנות לשגב ולצדוק, נטען כי מהמסמך עולה כי הזכויות בחנות מתחלקות בין שגב לצדוק באופן שווה מאחר ואין שום אינדיקציה אחרת. בין היתר נטען כי לאור החזקה הקבועה בסעיף 28 לחוק המקרקעין, אנשים הרוכשים קרקע בחלקים שאינם שווים טורחים לציין עובדה זו בדיווחים שנעשים על ידם בקשר עם הרכישה. כהן סבור כי אין במסמכים אותם הציגה שגב במהלך עדותה כדי לשנות ממסקנות בית המשפט המחוזי שכן אין הם מלמדים דבר וחצי דבר על חלוקת האחוזים בחנות. השטר הנחזה להיות שטר העברת מניות לפיו רכשה שגב את מניותיהם של בני הזוג בן-יעקב אינו מהווה הוכחה לעניין החנות. על השטר לא מצויין תאריך, הוא אינו כולל את חתימת מקבלי ההעברה, ומעבר לכך צדוק כלל לא נזכר בו. בנוסף טוען כהן כי אם שגב סבורה כי צדוק רכש את מניותיהם של בני הזוג בן-יעקב, היה עליה לזמן לעדות את גברת בן-יעקב. 52. עוד נטען כי גם אם תתקבלנה כל טענותיה של שגב ונאמר כי לא היה ניתן למכור את החנות לחברה, הרי שבהסכם הרכישה של החנות לא נכתב שצדוק ושגב רוכשים את החנות בחלקים של 40% לצדוק ו-60% לשגב. 53. כן נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מתבססת, בין היתר, על מהימנותה של שגב. התרשמותו של בית המשפט המחוזי מגרסתה של שגב וקביעתו בדבר מהימנות גרסתה הינם שיקולים המצדיקים הימנעות של ערכאת הערעור מהתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי. לבסוף כהן מבקש לשלול את טענתה של שגב לפיה היא סובלת מקשיי זיכרון בשל מחלתה. תגובתו של סרי 54. ליפשיץ, בא כוחו של סרי, ציין בתגובתו כי נוכח העובדה שצדוק מיוצג בהליך, אין לו כמי שמייצג את סרי מה להוסיף על מה שיִטען על ידי בא כוחו של צדוק. תגובת הנאמן 55. הנאמן תומך בעמדתה של שגב כפי שזו הוצגה בבקשתה. הנאמן סבור כי טענותיה של שגב, אשר בעיקרן הן טענות עובדתיות, הינן נכונות. הנאמן מציין כי הוא מודע להלכה לפיה רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות הדיוניות, אולם בנסיבות דנן לדעתו יש מקום להתערבות וזאת מאחר ולטענתו עמדתו של צדוק לפיה לא רכש זכויות בחברה אינה מתקבלת על הדעת. על פי הנטען, טענתו של צדוק לפיה לא רכש את מניות החברה עומדת בניגוד למסמכים מפורשים שכתבו רו"ח ועורך הדין שטיפל בעניין. צדוק לא הביא כל הסבר לסתירה בין טענותיו לבין אותם מסמכים. על פי הנטען, תשובותיו של צדוק בחקירתו בבית המשפט המחוזי גם הן אינן מתקבלות על הדעת. נטען כי צדוק מסתמך על אישור לפיו החנות נרכשה תמורת 104,200 לירות בעוד שלטענתו שילם לשגב 358,000 לירות. עוד נטען כי מתצהירו של צדוק עולה כי לאחר שנודע לו ששגב ביקשה לרכוש משותפיה לעסק את חלקם בעסק (ולא במקרקעין בלבד) אך הדבר נבצר ממנה מאחר ולא היה באפשרותה לרכוש את חלקם בשל קשיים כלכליים, הציע צדוק לרכוש את חלקם. דיון והכרעה 56. לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר שנשמעו טענות על פה הגעתי לכלל מסקנה שדין ערעורו של פטל ודין בקשתה של שגב להידחות, וכך אציע לחבריי לקבוע. אפתח תחילה בדיון בטענות שהועלו בערעורו של פטל (ע"א 3301/08) ולאחר מכן אעבור לדון בבקשתה של שגב (רע"א 896/09). 57. ככלל מימוש נכס לצורך מכירתו בהליך של פשיטת רגל נועד להשיג מטרה אחת והיא השגת התמורה הגבוהה ביותר האפשרית לצורך פירעון חובו של החייב לנושים [ראו: ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, פ"ד נה(4) 410, 422 (2001) (להלן: עניין לוי)]. על בית המשפט להקפיד שלא יקופח עניינם של נושי החייב, כאשר האינטרס של הנושים הינו מכירת הנכס במחיר מירבי כך שיגדל הסך הכולל המתחלק בין הנושים והחלק שכל אחד מהם יקבל [ראו: ע"א 4891/04 וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 20.7.2004) בפסקה 7 (להלן: עניין וינקלר)]. לצד המטרה של מקסום הרווחים לנושים קיים עקרון נוסף בעל חשיבות רבה, עקרון זה ידוע כעקרון סופיות הליכי המכר [ראו: ר"ע 338/83 חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ נ' גפני, פ"ד מא(3) 449, 459-458 (1984)]. חשיבותו של עקרון זה מן הבחינה הציבורית הינה במניעת מצב בו מציע ימצא עצמו חשוף לאפשרות שזכייתו תבוטל בשל טענות שונות הנוגעות למכר, מצב שעלול להוביל לתוצאות שליליות שכן מציעים יירתעו מלקחת חלק בהליכי מכר כאלו ולסכן את כספם (ראו עניין וינקלר, לעיל). לנושים אף אינטרס כי מספר רב של מציעים ישתתפו בהליכי המכירה, דבר שיגדיל את התחרות ואת האפשרות להשיג תמורה גבוהה (ראו: עניין וינקלר, שם). 58. אכן, יתכנו מקרים בהם יהיה מקום לסטות מעקרון סופיות הליכי המכרז, ומהרצון להשיג את התמורה הגבוהה ביותר במכירת הנכס. העקרונות המפורטים בסעיף 57 לעיל אינם חזות הכל ואינם יכולים להכשיר נקיטה באמצעים שאינם ראויים אף אם התמורה שתושג תהא הגבוהה ביותר האפשרית. הליכי פשיטת רגל כפופים לעקרונות הכלליים ובהם חובת ההגינות וחובת תום הלב (ראו עניין לוי, לעיל, בעמ' 424-422, 426). האם במקרה שלפנינו היה מקום לסטות מעקרון סופיות הליכי המכרז ומהרצון להשיג את התמורה הגבוהה ביותר במכירת הנכס, ולהורות על מכירת החנות לפטל? לדעתי התשובה לכך הינה בשלילה, כפי שאפרט. 59. בענייננו הצעתו של צדוק היתה כאמור הגבוהה מבין ההצעות, אכן ההפרש בין הצעתו לבין הצעתו של פטל עמד על 1,000$ בלבד, אולם העובדה כי מדובר בהפרש שאינו משמעותי אינה יכולה להצדיק את קבלת הצעתו של פטל. הצעתו של צדוק עומדת בתנאים שקבע הנאמן להתמחרות לפיהם: "ניתן להעלות הצעות באלפי דולרים, ולא במאות ועשרות" (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול ההתמחרות השנייה מיום 10.9.2007). גם הנימוק של פטל לפיה הוא שוכר את החנות במשך למעלה מ-15 שנים אינו יכול להוות שיקול שבגינו יש לומר כי היה מקום להכריז עליו כזוכה על אף שהצעתו היתה נמוכה מהצעתו של צדוק. משמעות טענתו של פטל הינה למעשה שאיש מלבדו אינו רשאי לרכוש את החנות (אלא אם רוכש החנות יסכים להמשיך את חוזה השכירות של פטל בחנות) תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. בהקשר זה אבקש להוסיף, בשולי הדברים, כי חוזה השכירות של פטל בחנות הסתיים "לכל המאוחר בסוף חודש מאי 2008" (ראו החלטת השופטת א' חיות בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 26.3.2009) וגם עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה אין מקום להעניק עדיפות להצעתו של פטל אשר היתה נמוכה יותר, כאמור. בהקשר זה אבקש להעיר כי גם החלטתו של בית המשפט המחוזי משנת 2002 אשר עסקה בשאלה השכירות בחנות, אינה מלמדת כי יש להעניק עדיפות לפטל. להפך, בהחלטתו ציין הנשיא ו' זילר במפורש כי על אף שראוי להעריך את גישת הנאמן החושש שדחיית הצעתו של פטל תוביל לפגיעה בפרנסתו, השיקול אותו צריך הנאמן לשקול הינו שיקול עסקי. דחיית הצעתו של כהן באותה עת נבעה משיקולים אחרים וביניהם הביטחון המבוסס על שנים של השכרת החנות לפטל (מול הסיכון בהשכרתה לשוכר חדש) והעובדה שהצעתו של כהן היתה מבלי שידע את גובה ההשקעה שיידרש ממנו. 60. פטל טוען כאמור כי הצעתו של צדוק הוגשה שלא כדין ותוך פגיעה בעקרון השוויון וההגינות וזאת בהתבסס על הטענה כי הזכות לרכוש את מחצית הזכויות בחנות הוקנתה לצדוק באופן אישי, בשל היותו בעלים של מחצית החנות, והוא לא היה רשאי להעביר זכות זו לאחר. טענה זו הנטענת על ידי פטל תמוהה בעיני נוכח העובדה שפטל עצמו חתם על הסכם דומה עם צדוק לפיו לפטל יש זכות לרכוש באמצעות צדוק, כנאמן, 50% מהזכויות בחנות (ראו עמ' 3 לפרוטוקול ההתמחרות הראשונה מיום 27.4.2006). זאת ועוד בהחלטתה של כבוד השופטת ח' בן עמי לבטל את תוצאות ההתמחרות הראשונה לא נקבע כי יש לאסור על צדוק להתקשר בהסכם לפיו ירכוש את הזכויות בחנות בנאמנות. ביטול ההתמחרות הראשונה נבע מהעובדה שצדוק כרת הסכמים מקבילים, לכאורה, עם שניים מהמשתתפים האחרים בהתמחרות כאשר ההסכם שערך עם כהן לא היה גלוי. מצב זה, כך נקבע, מעלה חשש לפגיעה בתקינותו של הליך ההתמחרות ועולה החשש שמא התמורה שהתקבלה עבור החנות אינה התמורה המירבית שניתן להשיג. ודוק: בית המשפט המחוזי בהחלטתו זו לא קבע כי הסכם לפיו צדוק ירכוש את החנות עבור מאן דהו בנאמנות הינו פסול, הראיה לכך הינה ההסכם שכרת צדוק עם פטל. מעבר לכך יש לציין, כי גם אם נכונה הטענה לפיה על פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.3.2005 היה צורך למכור את החנות בשלמותה וההסכם של צדוק עם כהן פוגע בקביעה זו, אין בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי. ראשית יש לציין כי כאשר צדוק הציע את הצעתו בהתמחרות השנייה, ההצעה ניתנה על החנות בשלמותה, כאשר ברור לכל שאין כל טעם להורות לצדוק לשלם את הסכום במלואו על החנות וזאת נוכח העובדה שהוא בעל הזכויות במחצית החנות. מעבר לכך נדמה כי ההסכם בין צדוק לכהן לא פגע במטרת ההתמחרות שהיא כאמור השגת התמורה הגבוהה ביותר עבור הנכס. הסכום שנקבע בסיום ההתמחרות השנייה גבוה משמעותית משווי החנות. 61. לדעתי יש לדחות גם את טענתו של פטל לפיה חוסר תום ליבו של צדוק מתבטא אף בהסתרת תנאי ההתקשרות בינו לבין כהן. אכן התנהלותם של צדוק וכהן אינה ראויה והיה עליהם לציין את תנאי ההתקשרות ביניהם כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם עליו חתמו ביום 9.9.2007 וכפי שנקבע על ידם במהלך ההתמחרות השנייה. ואולם לא מצאתי בפגם זה טעם המצדיק את ביטול ההתמחרות השנייה. תנאי ההתקשרות בין צדוק וכהן לא פגעו בתוצאות ההתמחרות ואין חשש, כפי שהיה בהתמחרות הראשונה, שבשל אותן הסכמות בין צדוק לכהן המחיר שהתקבל בסיום ההתמחרות היה נמוך מהמחיר שהיה מתקבל ללא אותן הסכמות. אין מחלוקת כי המחיר שהוצע עבור החנות גבוה משווי השוק שלה. בנוסף יש לציין כי בא כוחו של צדוק שלח לליפשיץ מכתב ביום 26.12.2007 בו פירט את תנאי ההתקשרות בין צדוק לכהן, החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה כאמור רק ביום 25.2.2008. מכאן שפרטי ההתקשרות בין צדוק לכהן היו ידועים לליפשיץ עוד בטרם ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי והוא בחר שלא לטעון נגדם בהליך בפני בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, יש לציין כי טענות אלה לא נעלמו מבית המשפט המחוזי והן הועלו במסגרת הבקשה לעיון חוזר שהגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי. על טענותיו אלה לא חזר הנאמן בתשובתו לערעור. 62. גם דינן של הטענות הנוגעות למצבו הכלכלי של צדוק ולמינויו של ליפשיץ ככונס נכסים להידחות. מצבו הכלכלי של צדוק בכל הקשור לרכישת מחצית החנות אינו רלוונטי שכן רכישת החנות התבצעה על ידו בנאמנות עבור כהן. מכאן גם שאין מקום לטענה לפיה משמונה ליפשיץ ככונס נכסים צדוק היה מנוע מלהשתתף בהתמחרות. ליפשיץ מונה ככונס נכסים לאחר ההתמחרות השנייה (ראו: החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 2.12.2007) אך מעבר לכך, כפי שכבר צויין לא מדובר על נכס שבבעלותו של צדוק ולא מדובר על פעולה שצדוק מבצע בנכסיו שכן רוכש הנכס הוא למעשה כהן. יש לדחות גם את הטענות שעניינן הליכי ההוצאה לפועל הננקטים נגד צדוק, והטענה לפיה היה על הנאמן ובית המשפט המחוזי להתחשב בנושיו של צדוק. אכן על הנאמן חלה חובת הגינות ותום לב המחייבת אותו לשקול לא רק את התכלית הישירה שלשמה מתבצע מימוש הכינוס, קרי העשרת קופת הכינוס, ומוטלת עליו גם החובה להתחשב בגורמים אחרים המעורבים בתהליך (ראו עניין לוי, לעיל, בעמ' 426). החובה לנהוג בהגינות ובתום לב מחייבת לא אחת עריכת איזונים ראויים בין אינטרסים שונים הראויים להגנה, אשר עשויים להתנגש ביניהם (עניין לוי, לעיל, בעמ' 424). בענייננו נראה כי עקרון סופיות הליכי המכרז ומימוש המטרה העיקרית של הליכי המכירה על ידי בחירה בהצעה הגבוהה ביותר, גוברים על האינטרסים של נושי צדוק לחסוך בהליכים ואולי להשיג תשואה גבוהה יותר. עלינו לזכור כי הליך ההתמחרות נועד בראש ובראשונה להשיג את התמורה המירבית ולדאוג לאינטרסים של נושיה של שגב ובענייננו נדמה לא ניתן לקבל את הטענה לפיה היה על הנאמן לקבל הצעה הנמוכה מן ההצעה הגבוהה רק בשל העובדה שהדבר יקל על מימוש זכויותיהם של נושיו של צדוק בחנות. בהקשר זה יש להדגיש כי נושיו של צדוק אינם גורמים אחרים המעורבים בתהליך, ולא מדובר בצדדים שלישיים קרובים אלא בצדדים רחוקים שאינם קשורים להליך. 63. אשר לטענותיו של פטל בדבר עמדת כונס הנכסים הרשמי ועמדת הנאמן: במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי הוצגה עמדת כונס הנכסים הרשמי לפיה הוא "שווה נפש באשר למי תמכר החנות בהיבט של קופת הכינוס". יחד עם זאת סבר כונס הנכסים הרשמי כי יש ליתן משקל, בין היתר, לכך "כי מכירת צד אחד תקשה על הנשיה ואנו נגיע לבית המשפט בעניין החנות הזאת" (ראו עמ' 6-5 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.2007) על עמדה זו חזר כונס הנכסים הרשמי גם בישיבה שהתקיימה בבית המשפט המחוזי ביום 21.2.2008 (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון) ובתגובתו לבקשה לעיון חוזר מיום 14.4.2008. על עמדתו זו לא חזר כונס הנכסים הרשמי בהליך שלפנינו וזאת לאור הודעתו מיום 3.12.2008 לפיה "אין לו עניין בערעור זה". נוכח עמדתו זו ביקש כונס הנכסים הרשמי פטור מהתייצבות לדיון. בקשתו התקבלה כאמור על ידי הרשם י' מרזל בהחלטתו מיום 7.12.2008. בין כך ובין כך, לא ניתן לומר כי עמדת כונס הנכסים הרשמי הינה כי יש לאשר את מכירת החנות לפטל. כל שנאמר הוא שיש לשקול את השלכות אישור המכירה לצדוק. בשיקולים השונים דנתי כאמור לעיל ומסקנתי הינה כי במקרה דנן גובר אינטרס הנושים של שגב ועקרון סופיות הליכי המכרז על האינטרסים של נושיו של צדוק שאינם נוגעים להליך. כפי שציינתי בפתח הדברים, עלינו לזכור כי מול האינטרס של נושיו של צדוק קיים האינטרס של נושיה של שגב וקיים גם האינטרס הציבורי בעידוד רוכשים פוטנציאליים להשתתף בהליכים של התמחרות ללא חשש כי בית המשפט יבטל את תוצאות ההתמחרות חדשות לבקרים. 64. לבסוף נשאר לדון בטענותיו של פטל בדבר עמדתו של הנאמן. בעניין זה לא ברורה לי טענתו של פטל לפיה "טעה בית המשפט קמא בהתערבו בשיקול דעתו של הנאמן, לפיו יש להכריז על פטל כזוכה בהתמחרות" (פסקה 26 להודעת הערעור של פטל). אכן, בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתו של הנאמן, אלא אם מצא כי הנאמן הפעיל את שיקול דעתו וסמכויותיו באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי (ראו עניין לוי, לעיל, בעמ' 427). ואולם, בענייננו לא התערב בית המשפט המחוזי בשיקול דעתו של הנאמן. לאחר ההתמחרות השנייה הנאמן לא הצהיר כי פטל היה צריך לזכות בהתמחרות. כל שעשה הנאמן היה לפנות לבית המשפט המחוזי לצורך קבלת הוראות. הנאמן לא הביע כל עמדה במהלך ההתמחרות השנייה. התנגדותו של פטל להשתתפותו של צדוק בהתמחרות כנאמן של כהן נרשמה בפרוטוקול ההתמחרות וכן נרשמה ההצעה הגבוהה שהיתה כאמור הצעתו של צדוק. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הצהיר הנאמן כי הוא "מבקש שהמבקשת [שגב] תמכור את החנות למשיב 1 [צדוק] או -2 [פטל]" (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.2007). אכן בבקשה לעיון חוזר תמך הנאמן בעמדתו של סרי אולם נדמה כי עיקר טענותיו של הנאמן היו לגבי חלקו של צדוק בחנות ולא בשאלה האם ראוי שהוא יוכרז כזוכה בהתמחרות (ראו: סעיף 10לסיכומי הנאמן). 65. סוף דבר: לו תשמע דעתי אציע לחבריי לדחות את ערעורו של פטל. 66. נותר לי כעת לדון בטענותיה של שגב בבקשתה. כבר בפתח הדברים אבקש לציין כי המסקנה אליה הגעתי הינה כי דין בקשתה של שגב להידחות. 67. השגותיה של שגב מכוונות רובן ככולן נגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. שגב מפרטת בבקשתה את הראיות השונות המעידות לטענתה כי חלוקת הזכויות בחנות בינה לבין צדוק היתה ביחס של 60% לה ו-40% לצדוק ולא ביחס שווה כפי שקבע בית המשפט המחוזי. כפי שכבר נפסק רבות בעבר, כאשר עסקינן בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, לערכאה הדיונית יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור שכן הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות [ראו: ע"א 9070/04 חסן נ' חסן (לא פורסם, 11.3.2007) בפסקה 7 (להלן: עניין חסן)]. לפיכך נקבע כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד בהן מתגלה שגיאה בולטת בהחלטתה של הערכאה הדיונית, למשל כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות או כאשר הגירסה העובדתית אותה אימצה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: עניין חסן, שם; ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (לא פורסם, 15.1.2004) בפסקה 3). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם חריגים. בית המשפט המחוזי קבע כי אינו יכול לקבל את גרסתה של שגב בעניין חלוקת הזכויות בחנות. בית המשפט המחוזי אף ציין בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר כי "ההליך דנן רק מחזק את מסקנותיי בהחלטתי הראשונה". בהחלטותיו התייחס בית המשפט המחוזי למכלול הראיות וניתח את ממצאי העובדה והעדויות שעליהן השית את מסקנתו הן בהחלטתו המקורית והן בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר (ראו: עניין חסן, לעיל) ולא מצאתי כל פגם המצדיק את התערבותנו בהחלטות אלה. 68. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המסמכים עליהם נסמכת שגב אינם יכולים לסייע לה שכן אין בהם הוכחה בדבר חלוקת הזכויות בחנות ואין הם עוסקים בסוגיית הזכויות בחנות. לפיכך גם אם תתקבל טענתה של שגב לפיה צדוק רכש מניות בחברה, עדיין אין הדבר מלמד בהכרח על חלוקת הזכויות בחנות, אשר נרשמה כאמור על שם צדוק ושגב ומבלי שצוין דבר היכול להעיד כי שגב וצדוק לא הסכימו על חלוקה שווה. יש לדחות גם את טענתה של שגב לפיה צדוק לא חלק על קביעתו של בית המשפט המחוזי [בש"א 2518/02 (פש"ר 134/98)] מיום 7.10.2002, אשר התייחסה לדמי השכירות, וקבעה כי צדוק יקבל 45% מדמי השכירות של החנות. באותה ההחלטה נקבע במפורש כי 45% מכל הכספים שיתקבלו כדמי שכירות בגין החנות יועברו לצדוק, וכי "יתרת ה-5% שנויה במחלוקת, ועד שתוכרע המחלוקת יישארו בידי הכנ"ר". מכאן שלא ניתן להעלות טענה לפיה צדוק "שקט על שמריו". 69. משהגעתי למסקנה כי דין בקשתה של שגב להידחות, וכי חלקה בזכויות בחנות עומד על 50%, אינני נדרש לטענות הצדדים בדבר מעמדה של שגב בהליך ולטענות הצדדים ביחס לשינוי עמדתה של שגב אשר טענה תחילה כי חלקה בחנות עומד על 55% ולאחר מכן טענה כי חלקה עומד על 60% מהזכויות בחנות. 70. סוף דבר: ערעורו של פטל נדחה. שקלתי האם ראוי במקרה זה להשית על פטל הוצאות שכר טרחה למשיבים והגעתי למסקנה כי לאור התנהגותם של צדוק וכהן (כפי שפורט בסעיף 61 לעיל) אין מקום לחייבו בהוצאות. בקשתה של שגב נדחית אף היא ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. בקשתה של המערערת ב-רע"א 896/09 (נאוה שגב) מכוונת נגד ממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם, ואין לי כל היסוס לדחותה. 2. בענין ערעורו של מנשה פטל הדברים מורכבים יותר, אך בסופו של דבר החלטתי להצטרף למסקנתו של חברי השופט דנציגר. אכן, נודעת חשיבות לעקרון עליו עמד חברי בענין סופיות הליכי ההתמחרות. כן נודעת חשיבות גם לכלל לפיו ההצעה הגבוהה ביותר היא ההצעה הזוכה. האינטרס האישי של מתמודד זה או אחר בנכס נשוא ההתמחרות אינו צריך להעלות או להוריד. מטרת ההתמחרות היא למקסם את המסה העומדת לחלוקה בין נושי פושט הרגל. כל הנימוקים הללו פועלים בכיוון של אישור המכר. אם היה לי היסוס להצטרף לעמדת חברי, היסוס זה נובע מכך שנושיו של צדוק (שאיננו פושט רגל), עלולים להיפגע מן המהלך, וסביר להניח שיהיו הליכים נוספים מטעמם. ענין זה הטריד אותי, אך נראה לי בסופו של יום, כי אינטרסים ראויים להגנה ובעיקר האינטרסים של נושי צדוק הועלו על שולחן הדיונים באיחור, באופן שלא ניתן עוד להחזיר את הגלגל אחורנית ולשנות מן היסוד את המתווה להתמחרות, מתווה שלא ניסו לעצור אותו מבעוד מועד. אין לשכוח את משך הזמן הארוך שחלף מאז החלו הליכי ההתמחרות. יש לשים לענין זה סוף. על כן, ולא בלב קל, מצטרפת אני לעמדתו של חברי. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר ולהערות חברתי השופטת נאור. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ג' באלול התשס"ט (23.8.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08033010_W15.doc לב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il