יעקב ביטי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3301/06 בבית המשפט העליון ע"פ 3301/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערער: יעקב ביטי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק פלילי 8227/05 שניתן ביום 29.1.06 על ידי כבוד השופט א' יעקב תאריך הישיבה: ג' בחשון התשס"ז (25.10.06) בשם המערער: עו"ד יורם סגי-זקס בשם המשיבה: עו"ד נעמי כ"ץ-לולב פסק-דין 1. זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' יעקב) בת"פ 8227/05, שבו הורשע המערער, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וחבלה בכוונה מחמירה. על המערער נגזר עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופסילה מלקבל ולהחזיק ברישיון נהיגה למשך 6 שנים. המערער סבור כי בית המשפט צריך היה לקבל את המלצת שירות המבחן שלא להרשיעו, ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור. לחלופין, הוא טוען, כי עונש של 6 חודשי מאסר בפועל הוא חמור מדי בנסיבות העניין. בנוסף טוען הוא, כי אורך תקופתה של פסילת רישיונו אינו מידתי. 2. העובדות שבבסיס כתב האישום המתוקן הן אלו: ביום 31.7.2005, סמוך לשעה 11:00, הגיע המערער למחסום כיסופים, בדרכו לצאת מרצועת עזה. המערער סירב להציג בפני החייל במחסום את תעודת הזהות שלו. מששמע כי החייל קורא לשוטר, החל בנסיעה לכיוון היציאה מהמחסום והחייל נאלץ לקפוץ הצדה. השוטר ניסה לעצרו בצעקות ובסימני ידיים, אך המערער המשיך בנסיעתו, בכוונה להתנגד לעיכובו או למעצרו. השוטר קפץ על מכסה המנוע של הרכב וכתוצאה מכך נגרמו לו כאבים בגב התחתון ובצוואר. 3. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי נסיבות שונות של המערער העומדות לזכותו, וביניהן, כי המערער עובד בסוכנות היהודית, כי הינו דוקטורנט באוניברסיטת בן-גוריון, מרצה במכללה, מוסמך לרבנות ועוד. כן ציין בית המשפט, כי מהחומר שלפניו עולה כי המערער הינו "אדם מתון המטיף לסובלנות ולאחווה ומתנגד לכל מעשה אלימות". מול אלה, קבע בית המשפט כי מדובר בעבירות חמורות ביותר וכי על בית המשפט להעביר מסר באמצעות ענישה הולמת. בנסיבות הכוללות, כאמור, החליט שלא להימנע מהרשעתו וגזר את העונשים שפורטו לעיל. 4. בערעורו, חוזר המערער ומפרט את נסיבותיו האישיות. כן מפרט הוא את נסיבות האירוע, ובהן כי הגיע לגוש קטיף על מנת לבקר את אשתו וילדיו, שהיו במקום מזה חודש, וכי נלחץ ונבהל עת הגיע למחסום, משום שלא היו בידיו אישורים בכתב (כניסתו לתוך רצועת עזה אושרה, לדבריו, בעל פה). הוא מדגיש כי כתב האישום המתוקן, אשר התבסס לדבריו על ניתוח הראיות בתיק, לא ייחס לו כל כוונה לגרום חבלה לאנשי כוחות הביטחון. לטענתו, בית המשפט קמא התייחס, בשגגה, לכתב האישום המקורי, ולכן החמיר עמו. המערער שב ומפנה לתסקיר שירות המבחן, אשר המליץ באופן חד משמעי על ביטול הרשעתו. כן הוא מפנה לכתוב בתסקיר, ולפיו האירוע הותיר בו (במערער) רושם קשה, פגע בו, היווה חוויה מרתיעה, וכעת הוא עורך חשבון נפש עם עצמו. המערער שב ומפנה להמלצות שונות שהציג בפני בית משפט קמא, מפי מכרים שונים שלו, ובהם רבנים, אנשי חינוך ואנשי ציבור. אשר לתקופת הפסילה של רישיונו, טוען המערער, כי מדובר בתקופה בלתי מידתית. לטענתו, אין כל סכנה בנהיגתו והמשיבה אף לא הציגה גיליון תעבורה בפני בית המשפט. עוד הוא טוען בעניין זה, כי פסילה זו תגרום לו נזק גדול, שכן הוא מתגורר עם משפחתו ביישוב מרוחק (בית אל), ורכבו נחוץ לו ולמשפחתו כדי לנהל אורח חיים תקין, בכלל זה הסעת שניים משמונת ילדיו לגני ילדים, ושלושה אחרים – לבתי ספר שונים. לעומתו, סבורה המשיבה כי אף שהמערער הינו אדם נורמטיבי ו"חריג לנוף הפלילי", עובדות המקרה מחייבות את "הסטיגמה של הרשעה". המשיבה מטעימה, כי לא רק המערער נבהל, אלא שגם החיילים והשוטרים, במקרים כאלה, נכנסים לבהלה. המשיבה מוסיפה, כי לא מספיקה במקרה זה ההרתעה האישית, אלא יש גם מקום להרתעה כללית. 5. החלטנו לקבל את הערעור אך באופן חלקי. הכלל הבסיסי הוא כי אדם שנמצא אשם – יורשע (ראו סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). אמנם, קיים חריג לכלל, המסמיך את בית המשפט לקבוע כי הנאשם אשם, וחרף זאת להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור (ראו סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 וכן סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). ביסוד החלטה שלא להרשיע נאשם, עומדים בעיקרם שיקולים שעניינם בשיקום הנאשם. בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (להלן – כתב) נקבע כי "הימנעות מהרשעה [הינה] אפשרית ... בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים ..." (שם, בעמ' 342, מפי השופטת דורנר). כמו כן, פורטו בעניין כתב שיקולים שונים של שירות המבחן – בהמליצו על הימנעות מהרשעה – כשיקולים שאכן יש להביאם בחשבון, כשמנגד עומדים שיקולים נוספים, וביניהם חומרת העבירה ונסיבותיה, כמו גם האפקט הציבורי של ההרשעה (שם, בעמ' 344, מפי המשנה לנשיא ש' לוין). 6. בענייננו, המערער אכן עומד בקריטריונים שונים שהמשנה לנשיא לוין מנה בעניין כתב ככאלה התומכים בהימנעות מהרשעה. כך, בעניין יחסו אל העבירה וחרטתו; כך, בשאלת הסבירות שיעבור עבירות נוספות; כך, בעניין השפעת ביצוע העבירה עליו במישור הרגשי; ההשפעה האפשרית של הרשעה על תחומי פעילותו השונים והמגוונים; ועוד. ברם, כפי שצוין בעניין כתב, יש להביא בחשבון גם שיקולים הקשורים בחומרת העבירה, בנסיבות שבהן בוצעה ובאפקט הציבורי שיש להרשעה (כמו גם להימנעות ממנה). בעניין זה, כך נראה, אין אנו רואים עין בעין עם המערער את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, כפי שאלו עולים מכתב האישום המתוקן. אין להקל ראש כלל וכלל במעשיו של המערער: בריחה בנסיעה מתוך מחסום בכוונה להתנגד לעיכוב או מעצר כדין, על אף הוראות אנשי כוחות הביטחון כי יעצור. אפשר שנסיבות אלו אינן ממקמות את מעשיו של המערער ברף הגבוה של העבירה החמורה מבין השתיים שבהן הורשע – חבלה בכוונה מחמירה – אך עדיין מדובר בסוג עבירה ובנסיבות שלא ניתן להשלים עמן, ואין הן מאפשרות, לדידנו, הימנעות מהרשעה. 7. לעומת זאת, מסכימים אנו לטענות המערער בעניין אורכה של תקופת הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה שהוטלה עליו. אכן, זו אינה מידתית בנסיבות העניין. ענישתו של נאשם היא לעולם אינדיווידואלית. בקובעו את העונש הראוי לנאשם, בוחן בית המשפט את מיהות העושה, מהות המעשה והנסיבות הסובבות אותם בכל מקרה ומקרה (השוו עניין כתב, בעמ' 342). בענייננו, אמנם המערער השתמש ברכב, שהינו כלי העשוי להיות מסוכן, באופן העלול לממש את פוטנציאל הסכנה שבו. ואולם, מהות העבירה – הגם שחמורה היא – אינה מצביעה על פוטנציאל סיכון הטמון בנהיגתו של המערער באופן כללי. בהתחשב בכך, בשים לב גם כי לא נטען דבר נגד "עברו התעבורתי" של המערער, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער הרלוונטיות לעניין זה, רואים אנו לקצר באופן משמעותי את תקופת הפסילה שנגזרה עליו. 7. סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי לגבי העונש של פסילת רישיון הנהיגה, במובן זה שתקופת הפסילה תופחת משש שנים לשנה אחת. הערעור על כל שאר מרכיבי פסק דינו של בית משפט קמא – לרבות ההרשעה – נדחה. המערער יתייצב לביצוע עבודות השירות במועד ובמקום שייקבעו על ידי הממונה בחוות דעתו המעודכנת של הממונה בעניין זה, שתוגש לנו בתוך 30 יום. עונש הפסילה ייכנס לתוקפו ביום 1.5.2007. ניתן היום, ג' בחשון תשס"ז (25.10.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06033010_F02.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il