צול ניהול פרויקטים בע'מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע'מ

פסק-דין בתיק ע"א 3300/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3300/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערערים: 1. צול ניהול פרויקטים בע"מ 2. סיוון דור כח אדם בע"מ 3. לילי טאוב 4. כנפו טאוב סימה 5. סיגד להשקעות ובנין בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בנק המזרחי המאוחד בע"מ 2. פורמאלי סינדו תשתית ופיתוח בע"מ [בפירוק] ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 6.1.2003 בתיק א' 3079/00 שניתן על ידי כבוד השופט עדי אזר ז"ל תאריך הישיבה: א' בכסלו התשס"ז (22.11.2006) בשם המערערים: עו"ד עו"ד רם קאין בשם המשיבים: עו"ד נתנאל יוסף פסק-דין השופט ד' חשין: 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר עדי אזר ז"ל) מיום 27.11.02 בבש"א 5434/01, וכן ערעור על פסק דינו מיום 6.1.03 (אשר תוקן ביום 3.4.03). בהחלטתו דחה בית המשפט את בקשת המערערים ליתן להם רשות להתגונן (למעט בסוגיה אחת) נגד התביעה בסדר דין מקוצר שהגיש נגדם המשיב (להלן – הבנק). בפסק הדין, שניתן בהסתמך על ההחלטה, קיבל בית המשפט את תביעת הבנק, למעט בנושא אחד שבו קיבלו המערערים רשות להתגונן, וחייב אותם בתשלום סכומי כסף שונים בצירוף ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. רקע 2. ביום 14.12.00 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק חובם של המערערים, בסך של 4,049,090 ש"ח. לפי כתב התביעה, המערערים - חברת צול ניהול פרויקטים בע"מ (להלן – צול), חברת סיון דור כח אדם בע"מ (להלן – סיון), חברת סיגד להשקעות ובנין בע"מ (להלן – סיגד), לילי טאוב (להלן – לילי) ובת-זוגו סימה כנפו טאוב (להלן – סימה) – והמשיבה הפורמאלית, חברת סינדו תשתית ופיתוח בע"מ (בפירוק) (להלן – סינדו), ניהלו כולם חשבונות בבנק, בהתאם להסכם תנאי עסק כלליים של הבנק. חשבונות החברות נפתחו על-ידי לילי וסימה, אותם מגדיר הבנק כ"בעלי עניין" בחברות, כאשר לילי הינו בעל רוב המניות בחברות ומנהלן. לטענת הבנק, לילי חתם על ערבויות בלתי מוגבלות בסכום להבטחת חובות כל החברות. סימה, שהיה לה חשבון פרטי בבנק, צורפה אף היא לחשבון לילי. החשבונות נפתחו החל בשנת 92', והתנהלו בין השנים 92'-99' כאשר הבנק מעמיד אשראי מסוים בחשבונות המערערים, לבקשתם. המערערים חרגו ממסגרת האשראי שהועמדה להם, ועקב כך נוצרה בחשבונותיהם יתרת חוב, שהבנק דרש את סילוקה. בעקבות זאת, הגיעו הצדדים ביום 5.9.99 להסכם שעניינו ארגון מחדש ופריסת כלל חובות המערערים (להלן – ההסכם). ערב החתימה על ההסכם עמד חוב המערערים על-סך של כ-3 מיליון ש"ח (לא כולל ריבית מיום 1.8.99): צול חבה לבנק 1,037,172 ש"ח, סינדו - 982,158 ש"ח, סיון – 735,669 ש"ח, סיגד – 12,800 ש"ח, לילי – 298,318 ש"ח, וסימה – 154,922 ש"ח. 3. במסגרת ההסכם הגיעו הצדדים להבנות (העיקריות) דלהלן: סיגד תפרע את חובה במזומן במועד החתימה על ההסכם; יתר חובות המערערים (למעט 150,000 ש"ח מסך חובה של סיון ו-100,000 ש"ח מסך חובו של לילי) יועברו לחשבון צול; חשבונות סינדו, סיגד וסימה ייסגרו; לצורך פירעון החוב (הכולל) בחשבון צול, יעמיד הבנק הלוואה לטובת צול על-סך 300,000 דולר (לא כולל ריבית) למשך 12 חודשים, אשר תיפרע בתום התקופה, וכן הלוואה צמודת מדד על יתרת החוב (לא כולל ריבית), אשר תיפרע בתשלומים חודשיים רצופים של 30,000 ש"ח; בחשבון צול תינתן מסגרת אשראי בחח"ד של 200,000 ש"ח ועוד מסגרות להלוואות וערבויות, הכל עד ליום 31.12.00; בחשבון סיון תינתן מסגרת אשראי בחח"ד של 150,000 ש"ח ומסגרת הלוואות, הכל עד ליום 31.12.00; צול תהיה ערבה לחובות חשבון סיון ללא הגבלה בסכום; בחשבון לילי תינתן מסגרת אשראי בחח"ד של 100,000 ש"ח עד ליום 31.12.00; צול תהיה ערבה לחובות חשבון לילי ללא הגבלה בסכום; מסגרות האשראי יוארכו בכפוף לשיקול דעת הבנק; סיגד תשעבד לטובת הבנק את כל זכויותיה בנכס הידוע כגוש 4043 חלקות 2 ו-3, לשם הבטחת החובות באילו מהחשבונות; צול תשעבד לטובת הבנק את זכויותיה בשני מגרשים בגן יבנה (94א ו-94ב), אשר יימכרו על-ידי צול תוך 12 חודשים ממועד החתימה על ההסכם ותמורתם תועבר לבנק לשם פרעון ההלוואה צמודת הדולר; המערערים ישעבדו לטובת חשבון צול את כל הבטחונות המשועבדים לטובת אילו מהחשבונות; צול וסיון תיצורנה שעבודים שוטפים לטובת הבנק; המערערים, ביחד ולחוד, יהיו ערבים לקיום ההתחייבויות שבהסכם ולחובות שנוצרו בעקבותיו; בקרות אחד המקרים, אשר בהתאם להסכמי האשראי עליהם חתמו הצדדים מזכים את הבנק להעמיד את האשראי לפירעון מיידי, יהא רשאי הבנק לעשות כן; במקרה של סתירה בין הוראות ההסכם לתנאי העסק הכלליים של הבנק, יגברו הוראות ההסכם; המערערים מוותרים על כל טענה הקיימת להם כלפי הבנק עובר למועד ההסכם. לטענת הבנק, בתקופה שלאחר החתימה על ההסכם הפרו המערערים את התחייבויותיהם לפי ההסכם, כאשר חרגו ממסגרת האשראי החדשה שהועמדה להם, לא סילקו את ההלוואות שניתנו להם ולא העמידו שעבודים כנדרש. 4. בהמשך תוקן ההסכם מספר פעמים. ביום 17.10.99 הוסף להסכם נספח, במסגרתו תוקנו תנאי ההלוואות והוסכם על שעבוד מניותיה של סיגד לטובת הבנק לשם הבטחת התחייבויות המערערים לפי ההסכם. לטענת הבנק, נספח זה להסכם הופר אף הוא, עת מכרו המערערים את מניות סיגד לצד שלישי (חברת אשדודית בע"מ). ביום 5.1.00 נחתם נספח נוסף המחליף את הנספח הקודם, בגדרו הוסכם כי תמורת ויתור הבנק על שעבוד מניות סיגד, ימסרו המערערים לבנק, באמצעות שיקים שקיבלו מחברת אשדודית או במזומן, סכום של 1,402,800 ש"ח לסילוק ההלוואה צמודת הדולר שניתנה לצול. לטענת הבנק, גם נספח זה להסכם הופר. משכך, הודיע הבנק למערערים על ביטול מסגרות האשראי בכל החשבונות, ועל העמדת מלוא החוב לפירעון מיידי. בסמוך לכך, הוגשה התביעה דנן להשבת החוב הקיים בחשבונות צול, סיון ובחשבון לילי וסימה, לפי יתרתו ביום 1.12.00 (4,049,090 ש"ח). 5. הבנק צירף לתביעתו את המסמכים הבאים: טופסי פרטי החברות ברשם החברות, הכוללים את פרטי בעלי המניות ואת פרטי השעבודים השונים המוטלים על נכסי החברות; טופסי פתיחת החשבונות של צול, סיון ושל חשבון לילי וסימה; הסכמי תנאי עסק כלליים של החשבונות הנ"ל; ההסכם מיום 5.9.99 על שני נספחיו; הסכמי הלוואות לצול וסיון שנחתמו בעקבות ההסכם; טופסי יתרות החוב של החשבונות הנ"ל (נכון ליום 1.12.00); ופירוט שיעורי ריבית. 6. המערערים מצידם הגישו בקשת רשות להתגונן נגד תביעת הבנק. לבקשה צורפו תצהירים מאת סימה, עו"ד יובל דאל ולילי. 7. סימה, בתצהירה, מסרה כי ביום 5.9.99 חתמה בפני עו"ד דאל על ההסכם, בהיותה סבורה כי מדובר במסמך העוסק בסגירת חשבונה הפרטי בלבד. רק לאחר קבלת כתב התביעה נודע לה כי כתוצאה מחתימתה על ההסכם היא הפכה ערבה לחובות החברות. לו ידעה כי מדובר למעשה בכתב ערבות, לא הייתה חותמת על ההסכם. לחלופין, טענה סימה כי היא עונה להגדרת "ערב יחיד" בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, ולכן ערבותה (שאינה מוגבלת בסכום) בטלה. לצד תצהירה של סימה, צורף תצהיר מאת עו"ד דאל, המוסר כי החתים את סימה על ההסכם מבלי שעיין בו קודם לכן. 8. לילי, בתצהירו, מסר את גרסתו להשתלשלות העניינים בסכסוך שבין המערערים לבנק. לטענתו, לאחר פתיחת חלק מהחשבונות בבנק, בחודש אוקטובר 1992, ניתנה לו הבטחת מנהל הסניף לפיה תועמד לחשבון צול מסגרת אשראי בגובה 10% משווי חוזי העבודה של החברה, אשר תגדל בהתאם לשווי הביטחונות שתעמיד החברה לבנק, בצירוף ריבית מינימאלית. חרף זאת, נודע לו בחודש דצמבר 1992 כי מנהל המרחב מסרב לקיים את הבטחתו האמורה של מנהל הסניף. בהתאם, העמיד הבנק לצול מסגרת אשראי של 100,000 ש"ח בלבד. באותו מועד, חלק מחוזי העבודה כבר היו משועבדים לבנק, ולכן נאלץ לילי להמשיך ולנהל את חשבון החברה במסגרת האשראי המצומצמת שניתנה לה. בהמשך, היקף עבודות החברה הלך וגדל, ואיתו גדלה יתרת החובה בחשבון. הבנק מצידו חייב את החשבון בריבית חריגה בגין החריגה ממסגרת האשראי, וזאת על אף הבטחותיו לחייב את החשבון בריבית בשיעור מינימאלי, או להעניק החזר על הריביות החריגות. לאחר שבחודש דצמבר 94' הוגבל חשבונה של צול, העביר לילי, בעצת מנהל הסניף, את פעילות החברה אל חשבונו הפרטי. בעקבות יתרת החובה שנוצרה בחשבונו הפרטי, חויב החשבון בריבית חריגה, תוך שהבנק מתעלם מהבטחתו (האחרת) לקזז את הריבית על-ידי העברה יומית של גובה הריבית מחשבון צול לחשבון לילי. נוסף לכך, החוב גדל אף יותר לאחר שבחודש ינואר 96' נגבתה מחשבון צול עמלת ערבויות יתרה. במהלך השנים 95'-98', נתן הבנק ללילי את הבטחתו כי יעמיד לחשבונות החברות מסגרות אשראי רחבות היקף, אולם לאחר חילופי מנהלים בבנק, חזר בו מהבטחותיו והמשיך לחייב את החשבונות בריבית מוגדלת בגין החריגה ממסגרת האשראי שאושרה להם. בעקבות יתרת החובה שנוצרה בחשבון סיון, נאלץ לילי לסיים את פעילות החברה. בעקבות הפיכתה של סינדו לחדלת פירעון, ניתן ביום 19.11.98 צו פירוק לחברה. בחודש אוגוסט 99' הודיע לילי לבנק על מתן צו הפירוק. בעקבות הודעתו, הכין הבנק את טיוטת ההסכם והעבירו ללילי. לטענת לילי, הבנק הציג בפניו את ההסכם תוך שהוא מאיים בהפסקת פעילות החברות, מסרב לזכות את החשבונות בגין הריבית החריגה שנגבתה מהם ומציג בפני לילי מצג שווא לפיו הוא עצמו חתום על ערבות אישית להבטחת חובות כל החברות (זאת כאשר לילי היה ערב לחובות צול וסיון בלבד). עקב האולטימאטום שהציב לו הבנק, לא נותרה למערערים ברירה אלא לחתום על ההסכם. לאחר העברת מספר טיוטות בין הצדדים, הוסיף הבנק להסכם סעיף לפיו כל המערערים יהיו ערבים זה לזה, וזאת ללא ידיעתו של לילי. במועד חתימת ההסכם, הודיע לילי מפורשות לבנק כי סינדו נמצאת בפירוק. בתגובה, הודיע הבנק כי חתימתה של סינדו נדרשת אך ורק לצורך סגירת חשבונה. בתמורה להעברת חובה של סינדו לחשבון צול במסגרת ההסכם, מסר הבנק לצול המחאות של חייבים לסינדו שהיו ברשותו, ביודעו כי לא ניתן להיפרע מאותן המחאות (מאחר וסינדו נמצאת בפירוק) ומבלי שניסה לפדותן בעצמו קודם לכן. בהתאם להסכם, העביר לילי לבנק ביום 2.12.99 ייפוי-כוח בלתי חוזר לצורך שעבוד מגרשי צול; מגרש 94ב אמנם נמכר, אך תמורתו הועברה לבנק. סיגד אף היא שעבדה את זכויותיה במקרקעין להבטחת חובה של צול. על אף ההבנה שהושגה בין הצדדים לפיה יוגבל שעבוד זכויות סיגד עד לסכום של 300,000 דולר, רשם הבנק את השעבוד ללא הגבלה בסכום. בהמשך חתמה סיגד על עסקה להעברת 50% ממניותיה לחברת אשדודית, תמורת 300,000 דולר. בהתאם לעסקה זו, חתמו הבנק והמערערים על הנספח השני להסכם, לפיו ההלוואה צמודת הדולר שהוענקה לצול תוחזר לבנק באמצעות השיקים שניתנו לסיגד על-ידי חברת אשדודית. לאחר החתימה על הנספח השני, נתן הבנק את הסכמתו להמתין עם ניכוי השיקים עד ליום 1.5.00. חרף זאת, העמיד הבנק את השיקים לפירעון ביום 31.3.00, והללו חוללו באי-פירעון. עקב חילול השיקים, נמנעה מכירת מניות סיגד לחברה אחרת, ולא נתאפשר להשיב את חוב ההלוואה צמודת הדולר לבנק. ביום 1.6.00 הפר הבנק את ההסכם באופן מפורש, עת הגביל את חשבונות המערערים ועצר להם את האשראי ללא התראה מוקדמת. הבנק אף סירב לאפשר ללילי ולסיון למכור (בהתאמה) תכניות חסכון ורכב משועבד לשם הפחתת החוב. בעקבות הגבלת החשבונות, נאלצה צול לבטל חוזי עבודה ופרויקטים שהיו בעיצומם. נזק נוסף נגרם לצול עקב סירוב הבנק לאפשר מימונן של תביעות נגד חברות החייבות לה כספים. בעקבות ביטול ההסכם, שיעבד לילי את מגרש 94א של צול לגורם שלישי. לבסוף, ביום 3.1.01 הודיע לילי לבנק על ביטול החוזה מחמת כפייה. 9. לתצהירו צירף לילי מסמכים רבים, ביניהם: אומדן הריביות החריגות שנגבו מהחשבונות; העתק ייפוי הכוח שניתן לצורך שעבוד מגרשי צול; אומדן (השונה מאומדן הבנק) של חובות המערערים (נכון ליום 2.7.00); העתקי חוזי עבודה של צול; בקשת הפירוק של סינדו; שטר המשכון של זכויות סיגד במקרקעין, והסכם הקומבינציה הכולל את זכויותיה; אישור הבנק לעיכוב פדיון השיקים של חברת אשדודית; פניה לבנק בעניין החובות בני-התביעה של צול; פניה לבנק בעניין החזר עמלת ערבויות; פניות לבנק בדרישת מסגרות אשראי לסיון ולסינדו; חישוב הפסדי סיון כתוצאה מהפסקת הפעילות; חישוב הנזק בגין אי-מכירת הרכב; ופניית לילי לבנק למכירת תכניות חסכון. 10. לאור האמור, ביקשו המערערים רשות להתגונן, תוך שהם מעלים טענות קיזוז שונות, בהתאם לנזקים שנגרמו להם במהלך השנים על-ידי הבנק. לשיטת המערערים, טענות הקיזוז מביאות לכך שלא רק שהם אינם חייבים לבנק כספים כלשהם, אלא הבנק הוא שחב להם. 11. לילי וסימה נחקרו על תצהיריהם. בחקירתו של לילי, הציג לו ב"כ הבנק כתבי ערבות להבטחת חובות צול וסיון, שנחתמו על-ידו בסמוך למועד פתיחת החשבונות של החברות; בתגובה אישר לילי את חתימותיו, אולם הוסיף כי לא היה ערב עובר להסכם לחובות סינדו וסיגד. לטענתו, הוא לא קרא את נוסח ההסכם הסופי, ולכן לא הבחין בסעיף הערבויות הכוללני שנתווסף לו. עוד טען לילי כי למיטב זכרונו, חתם לאחר ההסכם על שעבודים שוטפים לטובת הבנק. סימה, בחקירתה, מסרה כי בשעת החתימה על ההסכם סברה שהיא חותמת על כתב הצהרה והתחייבות לסגירת חשבון, והוסיפה כי חתמה על הנספחים להסכם מבלי שידעה על מה היא חותמת. לשאלת ב"כ הבנק, אמרה סימה כי לא תסרב להשיב לבנק את החוב שהיה קיים בחשבונה הפרטי. 12. בסיכומים שהגישו לבית המשפט קמא, הוסיפו המערערים כי סיגד לא הפרה את הסכם הקומבינציה, ולפיכך יש ערך לשעבוד זכויותיה במקרקעין, וכי הרכב הממושכן, שהבנק סירב לאפשר את מכירתו, לא נמכר מעולם. החלטת בית המשפט קמא 13. בהחלטתו בבקשה למתן רשות להתגונן, קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם להסכם תנאי עסק כלליים, רשאי היה הבנק לחייב את המערערים בריבית חריגה, בגין חריגתם ממסגרות האשראי שאושרו להם. באותו עניין, דחה בית המשפט גם את טענת הקיזוז של המערערים לפיה הובטחה להם על-ידי מנהל הסניף מסגרת אשראי מוגדלת. זאת, משום שלא הונחה תשתית עובדתית מפורטת לטענת "ההבטחה", לא פורטו חוזי העבודה השונים ומסגרות האשראי שהיו אמורים להינתן לצידם ולא פורט הנזק שנגרם למערערים. בנוסף קבע בית המשפט, כי אף אם ניתן להניח לטובת המערערים כי ההבטחה למסגרת אשראי מוגדלת אכן גובשה לכלל הסכם, אזי מדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה, הניתן לסיום במתן הודעה - אשר ניתנה למערערים על-ידי הבנק עוד בחודש דצמבר 92', עת נודע להם כי מנהל המרחב מסרב לאשר את ההבטחה. בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה ההסכם נחתם בכפייה ולפיכך דינו להתבטל. יצוין, כבר כאן, כי בפתח הדיון בערעור הודיעו המערערים כי הם חוזרים בהם מטענת הכפייה, ומשכך מתייתר הצורך להידרש לה. עוד קבע בית המשפט כי המערערים הפרו את כל התחייבויותיהם לפי ההסכם על נספחיו: המערערים התנערו מהערבויות ההדדיות, לא חתמו על שעבודים שוטפים, מכרו את מגרש 94ב לצד שלישי (ולא הוכיחו כי התמורה הועברה לבנק), שעבדו את מגרש 94א לבנק אחר וחתמו על שעבוד חסר-ערך של זכויות סיגד במקרקעין (לאחר שהסכם הקומבינציה הופר על-ידם). המערערים אמנם הפקידו שיקים לפידיון ההלוואה צמודת הדולר, אך לאחר שאלו לא נפרעו, לא שילמו את תמורתם במזומן, ובכך הפרו אף את הנספח להסכם. טענות הקיזוז שהעלו המערערים נדחו כולן, למעט אחת. ראשית, כאמור לעיל, נדחתה טענתם לפיה נגרם להם נזק עת חויבו חשבונותיהם בריבית החורגת מן המוסכם לגבי היקף מסגרת האשראי, כיוון שלא הוכיחו הסכמה כגון זו. שנית, הטענה לפיה הגבלת החשבונות גרמה לצול לנזק בשל אי-הגשת תביעות, נדחתה בשל חוסר בהוכחה ובפירוט. שלישית, הטענה לפיה עקב הגבלת החשבונות הפסיקה צול את עבודותיה ונגרם לה נזק, נדחתה אף היא בשל חוסר בהוכחה ובפירוט. רביעית, טענת צול כי הבנק חייב אותה בעמלת ערבויות יתרה, נדחתה בשל חוסר פירוט. חמישית, הטענה כי נגרם ללילי נזק, עת הפר הבנק את ההסכם לפיו יתרת החובה היומית בחשבונו תכוסה על-ידי העברה מחשבון צול, נדחתה בעיקר בשל אי-עמידת לילי בחובת הקטנת הנזק; זאת, מאחר שאף כי ראה לילי שבמשך שבע שנים הסכם העברת הריבית (כפי שנטען על ידו) אינו מקוים, לא עשה דבר לאכיפתו. שישית, הטענה לפיה נגרם לסיון נזק, לאחר שנאלצה להפסיק את פעילותה בעקבות הודעת הבנק על הגבלת חשבונה, נדחתה מאחר שהודעת הבנק ניתנה במסגרת סמכויותיו לפי הסכם תנאי עסק כלליים. שביעית, טענת סיון לפיה נגרם לה נזק כתוצאה מסירוב הבנק לאפשר לה לממש רכב ממושכן כנגד סילוק מוקדם של הלוואה, נדחתה בעיקר בשל התנהלותו הפסולה של לילי, שמנספח לתצהירו עלה (לכאורה) כי הוא מכר את הרכב הממושכן לצד שלישי, למרות סירוב הבנק לאפשר את המכירה. לעומת זאת, התקבלה טענת הקיזוז של המערערים לעניין הנזק שנגרם להם בגין העברת החוב מסינדו לצול. בית המשפט קבע כי במועד החתימה על ההסכם, שנערך כשנה לאחר מתן צו הפירוק לסינדו, ידע הבנק על פירוק החברה. הואיל ולא ניתן היה לפעול בנכסי החברה אלא על-ידי המפרק או באישור בית-משפט, בטלה פעולת העברת החוב של סינדו לצול. משכך, ניתנה לצול רשות להתגונן בטענת קיזוז זו, על סך של 1,117,076 ש"ח. 14. בהתאם להחלטת בית המשפט, ניתן ביום 6.1.03 פסק-דין חלקי בתביעה, במסגרתו חויבה צול (לאחר ניכוי הסכום שבשלו ניתנה לה רשות להתגונן) לשלם לבנק סך של 2,932,014 ש"ח בצירוף ריבית (בשיעור המירבי), ושאר המערערים (למעט סינדו) חויבו לשלם לבנק, יחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה בצירוף ריבית (בשיעור המירבי). כן חויבו המערערים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של כ-100,000 ש"ח. עוד נקבע כי חבות המערערים 2-5 הינה יחד ולחוד עם חבות צול. בהמשך, ביום 3.4.03, תוקן פסק-הדין לבקשת המערערים, ונקבע כי המערערים כולם (למעט סינדו) חייבים לשלם לבנק סך של 2,932,014 ש"ח בלבד בצירוף ריבית (בשיעור המירבי). התיקון נדרש משום שטענת הקיזוז שניתנה לצול רשות להתגונן בה, עומדת למעשה לטובת כל המערערים מכוח ערבותם. לעומת זאת, בקשת המערערים לתיקון פסק-הדין (המתוקן) בעניין גובה הריבית על החוב, נדחתה ביום 19.10.03 (בש"א 9394/03), מן הטעם שהמערערים לא הקדימו להעלות טענתם זו במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן. עיקר טענות המערערים 15. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט עת חייב אותם (ביחד ולחוד), כערבים, בכל יתרת החוב בחשבונותיהם. לטענתם, במסגרת ההסכם ערבו המערערים בסכום מוגבל לחובות שנוצרו בחשבונות כתוצאה מהוראות ההסכם, ולא ניתן לתבוע מהם דבר מעבר לסכום מוגבל זה. באותו עניין נטען כי שגה בית המשפט עת חייב את המערערים בריבית בשיעור המירבי, הגבוהה מן הריבית עליה הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם. עוד נטען, לעניין הערבויות, כי סעיף הערבויות הכוללני שבהסכם נחתם שלא ביודעין, אינו מגובה בכתבי ערבות מתאימים של כל החברות, ועל כן אין לראות את כל המערערים כערבים זה לזה. כן נטען כי אין לראות בסימה ערבה לחובות החברות, מאחר שחתמה על ההסכם מתוך ידיעה שגויה כי מדובר בהתחייבות לסגירת חשבון בלבד, ולחלופין יש לראות בה "ערב יחיד". בנוסף טוענים המערערים כי חריגתם ממסגרת האשראי ההסכמית הייתה קבועה וידועה לבנק, ואף גובתה בבטוחות מתאימות (שעבוד חוזי עבודה וציוד). לגבי טענת הבנק כי הפרו את ההסכם, טוענים המערערים כי לא כך: לילי חתם על הסכמי הערבות (והללו נמצאים ברשות הבנק); זכויות סיגד במקרקעין מושכנו לטובת הבנק; ייפוי-כוח למשכון מגרשי צול נמסר לבנק; והתמורה עבור מכירת מגרש 94ב הועברה לבנק (כאשר המסמכים המאשרים זאת מצויים בידיו). מכל מקום, טוענים המערערים, כי הבנק לא צירף מסמכים המעידים על הפרת ההסכם מצדם. עוד טוענים המערערים, כי מאחר שהנספח להסכם התבטל בעקבות חילול השיקים, ראוי היה לחזור להוראות ההסכם המקורי, המעניקות אפשרות להאריך את המועד לפירעון האשראי, טרם הפרת ההסכם על-ידי הבנק והעמדת האשראי לפירעון מיידי. המערערים אף חוזרים על טענות הקיזוז שהעלו במסגרת בקשתם. לשיטתם, טענות הקיזוז הועלו בצורה מפורטת ככל האפשר, כאשר בהתאם למסמכי הבנק, שאינם מצויים בידיהם כיום, ניתן יהיה לדעת מהו הסכום המדויק אותו חב להם הבנק. לגופו של עניין טוענים המערערים, בין השאר, כי אם ההבטחה להגדלת מסגרת האשראי שניתנה להם בוטלה, או אז היה על הבנק להשיב להם את הבטוחות הנוספות שניתנו עבור הגדלת המסגרת. כיוון שהבנק הותיר את הבטוחות על כנן, לא ניתן לבטל את הסכם האשראי בשעה "שחלק מפירותיו נשאר בידי צד אחד". לגבי שאר טענות הקיזוז, מטעימים המערערים כי היה על בית המשפט לאפשר להם לפרט את טענותיהם במסגרת הדיון בתובענה עצמה. לעניין טענתם להפסד בגין אי-מימוש משכון הרכב, נטען כי לילי לא מכר את מכוניתו אלא קיבל הצעת מחיר בלבד. עיקר טענות הבנק 16. לעניין גובה החוב, טוען הבנק כי חבות המערערים על-פי ההסכם הינה זהה והדדית. לגבי הריבית על החוב, טוען הבנק כי משהפרו המערערים את ההסכם, אין לשערך החוב על-פי שיעורי הריבית הרגילים החלים בתקופת מתן האשראי, אלא על-פי הריביות החלות בעת פיגור בהחזר האשראי. אשר לערבותו של לילי, נטען כי ערב ההסכם היה לילי ערב לחובות כל החברות. באשר לערבותה של סימה, נטען כי סימה חתמה ביודעין על ההסכם ותיקוניו, וכי מעצם היותה בת-זוגו של לילי, היא ערבה למכלול חיוביו של בעלה, אשר ערב לכל חובות החברות. הבנק טוען כי על-פי הסכם תנאי העסק הכלליים, הוא רשאי לחייב את לקוחותיו בריבית גבוהה כל אימת שהם חורגים ממסגרת האשראי. הבנק דוחה את טענת המערערים כי הובטחה להם מסגרת אשראי מוגדלת, בשל היותה חסרת פירוט מינימאלי. מעבר לכך, טוען הבנק כי עוד בחודש דצמבר 92' נודע למערערים כי מנהל המרחב אינו מאשר את מימוש "ההבטחה", ומכאן שממילא לא יכלו הם להסתמך עליה. לשיטת הבנק, משחרגו המערערים ממסגרות האשראי שלהם, עמדו בפניהם מספר אפשרויות להתמודד עם החוב, אלא שהם בחרו לחתום על ההסכם ולקבל אשראי נוסף מהבנק. לאחר מכן בחרו המערערים להפר את ההסכם, בעוד הבנק מקיים את חלקו בו. בשל הפרת ההסכם על נספחיו, נותר חובם של המערערים על כנו, מבלי שיש בידי הבנק כל בטוחה ממשית אשר ממנה יוכל להיפרע, ולכן נאלץ להגיש את תביעתו. הבנק סבור כי "בהיעדר הגנה הניתנת לכימות כספי", אין עוד חשיבות כיום לשאלת תוקפו של ההסכם, למעט לעניין ערבותה של סימה, שתהא ערבה רק לחובה הפרטי אם ייקבע כי ההסכם בטל. הבנק דוחה את טענות הקיזוז שהעלו המערערים, בהסתמכו על נימוקיו של בית משפט קמא בהחלטתו. לשיטת הבנק, משהפרו המערערים את ההסכם, ניתנה לו הרשות לעצור את מתן האשראי. משכך, אין המערערים יכולים להלין על נזקים שנגרמו להם (לכאורה) כתוצאה מעצירת האשראי. עוד נטען כי טענת המערערים לפיה הרכב הממושכן לא נמכר, אינה נתמכת בתצהיר ומהווה שינוי גרסה. לגבי חובה של סינדו, טוען הבנק כי מאחר שהמערערים הסתירו ממנו את עובדת הפירוק, ובשל כך החמיץ הוא את המועד להגשת תביעת-חוב, קמה לו זכותו להעמיד את מלוא חובה של סינדו לפירעון מיידי. משכך, לשיטתו, טעה בית המשפט בהחלטתו לתת למערערים רשות להתגונן בעניין זה (יצוין כי הבנק מצידו לא ערער על ההחלטה). דיון והכרעה 17. לאחר ששקלתי את העניין, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולהעניק למערערים רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעתו של המשיב. 18. התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 6.3.2008); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 309 (מהדורה תשיעית 2007)). בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: "בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3) 2149 (1959)). החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, "עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן". זאת ועוד, "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון". נובע מכך, "כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן" (זוסמן, 654-677 והאסמכתאות שם; והשוו לע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.08) (להלן – עניין נחום) ולע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93) (להלן – עניין פטלז'אן). 19. חרף כללים מקלים אלה, שנועדו למנוע נעילת שער בפני מי שהגנה אפשרית בפיו, נקבע כי "לא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'..." (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)). לעניין זה, הכלל הוא כי טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, בין אם עקב חקירתו הנגדית של הנתבע ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני בית המשפט, לא תשמש עילה למתן רשות להתגונן (עניין פטלז'אן; זוסמן, 676). 20. בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (טרם פורסם, 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן – עניין ששון)). במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין). 21. ומן הכלל אל הפרט: איני סבור כי הגנת המערערים הינה "הגנת בדים". כן אינני סבור כי היה על בית המשפט קמא לדון לגופן של טענות הצדדים, לקבוע בהן ממצאים, ועל סמך זאת לנעול את שערי ההגנה בפני המערערים. אשר על כן, יש להעניק למערערים רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעתו של הבנק. 22. המערערים העלו בבקשתם טענות לעניין חישוב סכום התביעה, הן לגבי החוב עצמו, הן לגבי הריבית על החוב והן לגבי סך חיוביו של כל מערער ומערער. לילי אף צירף לתצהירו אומדנות של חובות המערערים, השונות מהאמור במסמכי הבנק שצורפו לכתב התביעה. אמנם חישובי המערערים אינם מבוססים דיים, אולם כבר נקבע, לעניין טענות נתבע לחיוב ריבית מופרז, כי "גם אם סבר בית המשפט המחוזי כי טענותיו של המערער עשויות שלא להתאמת בעתיד, אף שטרם נערכה בחינה מקיפה של הראיות בתיק, סברתו זו אינה מצדיקה הימנעות מהענקתה למערער של הרשות להתגונן" (עניין ששון, פסקה 9 לפסק-דינו של השופט דנציגר). באותו עניין אף התקבלו כ"בדלי ראייה", לצורך מתן רשות להתגונן, מכתבים מאת הנתבע לבנק בעניין גובה הריבית. אף בענייננו, ניתן לראות במסמכים שהציגו המערערים כ"בדלי ראייה" לטענותיהם בסוגיית גובה החוב. 23. תביעת הבנק מבוססת על יתרת החוב שהייתה קיימת בחשבונות המערערים ביום 1.12.00. חוב זה נותר כתוצאה מן ההלוואות ומסגרות האשראי שניתנו למערערים במסגרת ההסכם. למעשה, תביעת הבנק מבוססת על הוראות ההסכם. לטענת הבנק, המערערים לא קיימו את התחייבויותיהם לפי ההסכם, ועל-כן עומדת לו הזכות להעמיד את חובם לפירעון מיידי. היענות לתביעת הבנק גוררת עימה בהכרח את ההכרה בטענותיו, לפיהן ההסכם שנחתם היה תקף במועד חתימתו, אלא שהמערערים הפרו אותו באופן יסודי, כך שהבנק רשאי היה להעמיד את מלוא חובם לפירעון מיידי. ברם, המערערים העלו בבקשתם מספר טענות, מגובות במסמכים (המהווים - למצער - "בדלי ראיות"), המעוררות שאלות הן לגבי סוגיית תוקפו (ההתחלתי) של ההסכם והן לגבי סוגיית הפרתו (על-ידי מי מהצדדים). כך, טוענים המערערים כי עובר להסכם לא היה לילי ערב לחובות כל החברות, אלא לחובות צול וסיון בלבד. הבנק מצידו לא הציג כל מסמך התומך בטענתו לפיה היה לילי ערב גם לחובות סינדו וסיגד עובר להסכם. חלק עיקרי בהסכם הינו העברת חוב סינדו, בסך של כמיליון ש"ח, לחשבון צול, וזאת בשעה שסינדו הייתה מצויה בהליכי פירוק. תמורת העברת החוב מסר הבנק למערערים שיקים שהבטיחו את חובה של סינדו; לטענת המערערים, הדבר נעשה חרף ידיעת הבנק כי אין באפשרותם לפרוע את השיקים. כן נטען כי הבנק הוסיף להסכם (שלא בידיעת המערערים) את סעיף הערבויות הכוללני, המעגן את ערבותם זה לזה של כל המערערים. כך לטענתם, "הציל" למעשה הבנק את חובה של סינדו שלא כדין, והטילו על שכמי יתר המערערים. טענות אלו של המערערים לגבי התנהלות הבנק נמסרו בתצהיר, ולא נסתרו כולן בחקירה הנגדית. אף טענתה של סימה בתצהירה, לפיה היא חתמה על ההסכם מבלי שידעה כי בכך היא נעשית ערבה לכל חובות החברות, לא נסתרה בחקירה הנגדית. משכך, נראה כי טענות המערערים מעוררות את שאלת תוקפו של ההסכם כולו או חלקו. מאחר שכל קביעה לגבי תוקפו של ההסכם תשפיע בהכרח על שאלת גובה חובם של המערערים לבנק - שהרי ערב ההסכם עמד חוב המערערים על סכום שונה - אין מקום להכריע בתביעת הבנק, בטרם תתברר סוגיית תוקפו של ההסכם במסגרת הדיון בתובענה גופה. במסגרת זו, יוכל בית המשפט לדון גם בטענות השונות של הבנק לעניין תוקף ההסכם, כמו גם בטענתו כי המערערים הסתירו ממנו את עובדת הפירוק של סינדו, ובשל כך החמיץ הבנק את המועד להגשת תביעת-חוב, ולכן קמה לו זכותו להעמיד את מלוא חובה של סינדו לפירעון מיידי. המערערים אף הציגו מסמכים המעידים לכאורה על קיום התחייבויותיהם לפי ההסכם. לילי צירף לתצהירו את העתק ייפוי הכוח שניתן לב"כ הבנק לצורך שעבוד מגרשי צול ואת שטר המשכון של זכויות סיגד במקרקעין. כמו כן, מנסח הרישום של חברת צול ברשם החברות, שצורף לכתב התביעה, עולה כי ביום 21.10.99 נרשם שעבוד על מגרשי צול לטובת הבנק. כל עוד עמדה לכאורה לבנק זכות השעבוד על מגרשי צול, מתעוררות מספר שאלות לגבי טיב עסקאות המערערים במגרשים במועד שלאחר יצירת השעבוד, שהתשובה עליהן תשליך על סוגיית תוקף ההסכם. ברי כי שאלות אלו אינן יכולות להתברר לאשורן במסגרת סדר הדין המקוצר. אשר לשעבוד זכויות סיגד, טען לילי לרישום שטר השעבוד על-ידי הבנק ללא הגבלת סכום, בניגוד למוסכם. כן צירף לילי לתצהירו את הסכם הקומבינציה וטען לתוקפו, בעוד הבנק לא צירף כל מסמך המעיד על הפרת הסכם זה. אף טענות אלו, המצריכות בירור עובדתי מעמיק, אינן מתאימות להתברר במסגרת סדר הדין המקוצר. באשר לסוגיה של הפרת הנספח להסכם, הציג לילי מסמך ובו אישור הבנק על עיכוב פדיון השיקים של חברת אשדודית, אשר אי-כיבודו על ידי הבנק גרם, לטענת לילי, להפרת הנספח. הסצנאריו שהציג לילי בתצהירו לגבי הפרת הנספח להסכם לא נסתר בחקירתו הנגדית, ונראה כי לא היה מקום, בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן, להעדיף את גרסת הבנק על גרסתו. בעניין השעבודים השוטפים, טען לילי בתצהירו כי הבנק לא העביר אליו מסמכים לחתימה, אולם שינה את גרסתו בחקירתו הנגדית וטען כי למיטב ידיעתו חתם על השעבודים השוטפים. אף אם בכך גילה לילי סתירות בגרסתו, איני סבור כי יש בכך כדי למנוע את מתן הרשות להתגונן. ראשית, כבר נקבע כי "גם אם טענות ההגנה אינן מעוררות אמון רב, לאחר שמקצתן נתגלו ככוזבות בחקירה הנגדית, לא תסורב בקשה למתן רשות להתגונן, וזאת משום שמשקל הראיה אינו נקבע בשעת הדיון בבקשה" (עניין ששון, פסקה 11 לפסק-דינו של השופט דנציגר). שנית, אך מובן כי הפרת חלק קטן מההסכם אינה גוררת בהכרח את אותן תוצאות הבאות בעקבות הפרת ההסכם כולו, ומכאן כי אף אם לא חתם לילי על השעבודים השוטפים, עדיין יש מקום לבדוק האם הפרה זו העמידה לבנק את הזכות לחזור בו מהתחייבויותיו על-פי ההסכם באופן מיידי. בדומה יש לבדוק, האם תוצאתה הטבעית של הפרת הנספח להסכם על-ידי המערערים (ככל שזה אכן הופר על-ידם) אינה אלא חזרה למתווה ההסכם המקורי, הכולל אפשרות להארכת מועד פירעון החובות, חרף העמדת החובות לפירעון מיידי. כידוע, הדין מספק מספר תרופות אפשריות להפרת חוזה, בכללן אכיפת החוזה בתנאים או ביטולו החלקי, ואין הצד הנפגע רשאי תמיד לבטל לאלתר את החוזה כולו. 24. מן האמור עולה כי יש להכריע תחילה בסוגיות החוזיות העולות ממערך ההסכמים בין הצדדים, טרם קבלת תביעתו של הבנק. אף הבנק מודה, בסיכומיו בערעור, כי נודעת חשיבות מסוימת לשאלת תוקף ההסכם, בהתייחס לערבותה של סימה לחובות החברות. משמע, אף הבנק סבור כי פסק-הדין (החלקי) שניתן בתביעה, המחייב את כל המערערים יחד ולחוד בתשלום החובות שתבע הבנק, אינו מספק פתרון משפטי מדויק לסכסוך שנוצר בין הצדדים. 25. נוסף לכך, משהעלו המערערים בבקשתם להתגונן טענות לגבי נסיבות חזרתו של הבנק מהתחייבויותיו על-פי ההסכם, עולה במקביל סוגיית הנזקים שנגרמו למערערים כתוצאה מהגבלת חשבונותיהם לאחר ההסכם. אף אם המערערים לא הציגו ראיות ממשיות לעניין נזקיהם בגין הגבלת החשבונות, הרי שיש במסמכים שהציגו - ובכללם הפנייה לבנק בעניין החובות של צדדים שלישיים לצול שיכלה לתבוע בגינם, חישוב הנזק בגין אי-מכירת הרכב ופניית לילי לבנק למכירת תכניות חיסכון - כדי להוות "בדלי ראייה" המקימים רשות להתגונן. כמו כן אין ניתן לקבוע, בשלב זה, כי טענתו של לילי לפיה לא מכר את הרכב הינה טענה כוזבת. 26. משהגעתי למסקנה כי די בנסיבות שהתרחשו החל ממועד חתימתו של ההסכם ואילך כדי להקים למערערים זכות להתגונן, לא ראיתי צורך לדון לגופו של עניין בטענות המערערים באשר לנסיבות שקדמו לחתימת ההסכם, דהיינו, ההבטחות השונות שניתנו להם בתמורה לשעבודים שהועמדו על ידם, וחיובי-היתר השונים שנגבו לכאורה מחשבונותיהם, אשר תרמו לשיטתם ליצירת החוב מלכתחילה. סוגיות אלו, שאף בהידרשות להן יש כדי לתרום להכרעה בתביעה, מקומן להתברר בערכאה הדיונית. 27. אוסיף כי במקרה דומה, בו התבססה תביעת בנק על יתרת החובה בחשבון הנתבע ביום הגשת התביעה, תוך ציון הסדר שנערך בין הצדדים עובר לתביעה, ואילו הגנת הנתבע נשענה על טענות נגד תוקף ההסדר, נקבע כי "בנסיבות המתוארות, כאשר הטענה נגד תוקפו של ההסדר לא נסתרה, אך מצד שני התביעה לא נסמכה כלל על ההסדר וכאשר לא ניתן הסבר מספק לגבי מה שאירע במהלך השנים עד להגשת התביעה, נראה לנו שראוי ליתן רשות להתגונן" (עניין סלימאן, פסקה 6 לפסק-הדין; והשוו לעניין סילבר, פסקה 24 לפסק-הדין). אף בענייננו, "השורה התחתונה" הינה שלא ניתן הסבר מספק לגבי מה שאירע במהלך השנים עד להגשת התביעה, ועל כן יש לברר את התשתית העובדתית נשוא התביעה טרם הכרעה בה, על-ידי מתן רשות להתגונן. 28. ואחרון, בירור התביעה לגבי הרכיב שבו ניתנה רשות להתגונן - עניין העברת החוב מסינדו לצול - יחייב ממילא ניהול הליך מסוים. במצב זה נקל להעניק למערערים רשות להתגונן נגד כל רכיבי התביעה, שכן "הענקת רשות להתגונן גם ביחס לרכיבי התביעה הנוספים ממילא לא תחייב ניהול הליך שאלמלא כן לא היה מתקיים, ולא תהווה הכבדה בלתי סבירה על המשיב" (עניין ששון, פסקה 11 לפסק-דינו של השופט דצניגר). 29. לסיכום, אציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ואת החלטתו בבקשת הרשות להתגונן, וליתן למערערים רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעת הבנק (למעט בטענת הכפייה שעליה ויתרו). הוצאות הערעור יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין שיינתן בתביעה. ש ו פ ט המשנה-לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, כ"ב בכסלו התש"ע (9.12.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04033000_F10.docעע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il