פסק-דין בתיק ע"א 33/00
בבית המשפט העליון בירושלים
ע"א 33/00
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' א' לוי
המערער והמשיב שכנגד:
מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ
נ ג ד
המשיב והמערער שכנגד:
יוסף סוריה
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.11.99
בת"א 435/88 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ג' קלינג
בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד יריב אבן חיים
בשם המשיב והמערער שכנגד: עו"ד אייל בוטון
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של
בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ג. קלינג) אשר קבע כי הפטר מתשלום מיסי יבוא
שניתן במסגרת "הסכם עד מדינה", לחבר ברשת מבריחי טובין מחו"ל
לישראל, מפטיר את חברו לרשת מתשלום חובו לרשויות המכס.
רקע עובדתי
2. המשיב ביחד עם שלשה אחרים, הבריחו בין
השנים 1980-1983 טובין לישראל, מקפריסין. הטובין הועמסו על מטוסים קלים בקפריסין
ומשם הוטסו לישראל. ההברחה הייתה מסיבית, שיטתית ותדירה ועל פי הודאות חברי הרשת
בוצעו כמאתים וארבעים מקרי הברחה. גובה החבות במיסי יבוא בגין הטובין המוברחים,
הגיע לסכום של כחמישה מיליוני דולרים. חברי הרשת וביניהם המשיב נתפסו והועמדו לדין
בישראל. אחד מהם, חתם עם המדינה על "הסכם עד מדינה" (להלן: עד המדינה).
כחלק מתנאי העסקה הועמדה חבותו של עד המדינה על סכום של 80,000$. הוסכם כי מתוך
סכום זה, 5,000$ יהוו כופר ויתרת הסכום- 75,000$- תהווה את סכום חבותו של עד
המדינה במיסי יבוא (להלן: המס). המשיב, שעל פי קביעת בית המשפט, חלש על עסקי
ההברחה, הורשע בדין ונידון לשבע שנות מאסר. בגזר דינו התחשב בית המשפט בתביעה
הכספית הכבדה שהייתה צפויה למשיב מצד המדינה ועל כן לא השית עליו קנס כספי. המדינה
אכן תבעה את המשיב בתביעה אזרחית, בסדר דין מקוצר, לתשלום מלוא סכום המס. בקשתו של
המשיב להתגונן, נדחתה. על החלטה זו ערער המשיב לבית משפט זה. במהלך הערעור הסכימו
הצדדים כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי וכי תינתן לנתבע רשות להתגונן. התביעה
כנגד המשיב תוקנה והוגשה מחדש לבית המשפט המחוזי. סכום התביעה הועמד על 400,000 ₪.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, מחמת הפטר.
פסיקת בית המשפט המחוזי
3. השאלה הראשונה בה דן בית המשפט המחוזי סבה
סביב קביעת מיהותו של החייב במס. המשיב טען כי איננו "בעל" הטובין
כמשמעותו בפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וכי הוא "רק" הוביל את
הטובין לישראל ולפיכך איינו חייב במס. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי הגדרתו הרחבה
של המונח "בעל" בסעיף 1 לפקודה די בה כדי לראות במשיב "בעל"
הטובין. מכאן עבר בית המשפט לשאלה השניה והעיקרית שעניינה בהשלכותיו של "הסכם
עד המדינה" על חבותו של המשיב בתשלום המס. בית המשפט קבע כי ההסכם שנחתם עם
עד המדינה העניק לעד הפטר מתשלום יתרת חובו למכס, בין מכוח חוק החוזים המסדיר הפטר
חייב אחד מבין מספר חייבים ובין מכוח הדין הכללי החל על הפטר. בית המשפט התייחס
לסעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973(להלן: חוק החוזים) וקבע כי
לפי סעיף זה ההפטר של עד המדינה מפטיר אף את המשיב באשר לא צויינה במפורש כל כוונה
אחרת ב"הסכם עד המדינה".
טענות הצדדים
4. על החלטת בית המשפט הוגשו ערעור וערעור
שכנגד. המדינה מצדדת בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הגדרת "בעל" רחבה
דיה על מנת לחול על המשיב. המדינה מערערת על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה
ההסכם עם עד המדינה מהווה הפטר הפוטר את המשיב. לטענתה, חיובי המס הינם חיובים
שונים ונפרדים בהם חבים חברי הרשת כל אחד בנפרד, בהתאם למעורבותו בהברחות. מאחר והמשיב
היה מעורב בכל ההברחות בהיותו ראש הרשת שהטייסים עבדו בשירותו, חב הוא ביחד ולחוד
עם כל האחרים, את כל החוב. לטענתה, נעשה ההסדר עם עד המדינה מתוך אילוץ ואין לראות
את הויתור על תשלום חובו כהפטר, אלא כהתחייבות להימנע מהפעלת הליכי גביה ליתרת
חובו. עוד טוענים הם כי למשיב לא הייתה כל ציפיה לגיטימית לכך שהחייבים האחרים
ישתתפו בתשלום חובו, לא מבחינה עובדתית לא מבחינה משפטית. כמו כן, כעניין של
מדיניות משפטית ראויה, אין להכיר בציפיה שכזו. אשר לסעיף 55(ג) נטען כי הכוונה
המשתמעת מן ההסדר עם עד המדינה היא להפטיר אותו בלבד ולא להפטיר את שאר החייבים.
לחילופין טוענת היא כי בכל מקרה אין ההפטר למשיב יכול לעלות על מידת ההפטר שניתן
לעד המדינה.
5. המשיב מעלה טענות שונות אותן אביא בקליפת
אגוז. לטענת המשיב, מלוא הסכום ששולם על ידי עד המדינה הוא כופר, העד הופטר כליל
מהחוב האזרחי ולפיכך חל ההפטר גם עליו, באשר חבותו עם האחרים היא חבות
"יחד" ולא כטענת המדינה "יחד ולחוד". לטענתו, גם אם החיוב הוא
"יחד ולחוד", אין כוונה אחרת משתמעת מן ה"הסכם" שנחתם עם עד
המדינה ולפיכך לא מתקיים החריג של סעיף 55(ג) לחוק החוזים. לחילופין טוען הוא כי עד
המדינה הופטר בסכום העולה במידה ניכרת על הסכום שהמדינה טוענת כי הופטר ממנו ויש
לגזור את המגיע ממנו בהתאם. בערעור שכנגד טוען המערער כי אין לראות בו את
"בעל" הטובין כמשמעותו בפקודה.
דיון
הבעלות בטובין
6. מי הוא "בעל" הטובין שהוברחו
לישראל? המשיב טוען כי אין הוא "בעל" הטובין מבחינה קניינית וכי אין הוא
היבואן של הטובין כמשמעות מונח זה לעניין החבות במכס. דין טענה זו להידחות. פקודת
המכס מגדירה "בעל" לעניין טובין כדלקמן:
""בעל" לענין טובין - הבעל, היבואן, היצואן, הנשגר או
הסוכן של אותם טובין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת-הנאה, בהם, או שיש לו שליטה
עליהם או כוח לעשות בהם, וכל המתחזה כאחד מאלה, למעט פקיד-מכס במילוי תפקידו הרשמי"
הגדרת המונח "בעל" בפקודת המכס
היא רחבה ביותר ונועדה לכלול קשת רחבה של בעלי קשר לטובין שיובאו לישראל. אמר על
כך השופט אשר:
"הגדרת המונח "בעל" לעניין טובין שבפקודת המכס היא
רחבה ביותר וברור שההרחבה היתירה באה להבטיח שסחורת יבוא לא תתחמק מתשלום מס.
לפיכך נקבע בהגדרה שמחוץ לבעל הסחורה על פי דיני הקניין ייחשב כבעל (היינו כאחראי
לתשלום מכס) גם היבואן היצואן הנשגר ואפילו סוכן של הטובין לרבות כל המחזיק או
הזכאי לטובת הנאה בטובין או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם וכל המתחזה כאחד
מאלה" (ע"א 568/77 רמיר חברה קבלנית בע"מ נ' מדינת
ישראל,
פ"ד לב(2)85, 92)
בע"א 545/96 Sheridon Exim LTD נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד
נג(2) 289, אמר על כך השופט אריאל:
"הגדרת המונח "בעל" לעניין הטובין בסעיף 1 לפקודה כה
רחבה עד כי בקריאה דווקנית ניתן לקרוא לתוכה עולם ומלואו. הרחבה יתרה זו מטרתה
להבטיח כי ישולמו דמי מכס בעבור טובין הנכנסים בשערי המדינה. מטרה זו ומטרות
נוספות על בית המשפט להציג לנגד עיניו בבחנו את סעיפי הפקודה והפירוש הראוי
להם."(שם, עמ' 312).
אף אני סבורה כי הגדרת "בעל"
לעניין טובין בפקודת המכס, רחבה דיה כדי לחול על המשיב-המבריח טובין, שהוביל את
הטובין מחו"ל לישראל. על פי העובדות שנקבעו לגבי מעורבותו של המשיב בהברחות,
הן בפסק הדין במשפט הפלילי שהתנהל נגדו והן בבית משפט קמא, ניתן לראות במשיב
"בעל" הטובין, למצער בהיותו "המחזיק בהם", "הזכאי לטובת
הנאה בהם", "בעל השליטה בהם" או "כל המתחזה להיות אחד
מאלה". תכליתה של ההגדרה הרחבה היא מניעת האפשרות להתחמק מתשלום המס. אי הכרה
במבריח טובין כ"בעל" הטובין החייב במס בשל הכנסתם של טובין אלה לישראל,
מסכלת את תכלית הפקודה ויוצא חוטא נשכר. לפיכך נדחית טענת המשיב כי איננו
"בעל" הטובין כמשמעותו בפקודת המכס.
מכאן אעבור לדון בשאלה האם יש לראות
בהסכם שנכרת עם עד המדינה "הפטר", הפוטר את המשיב מחובו לרשויות המכס.
הפטר
7. המשיב היה אחד ממספר אנשים שחברו יחד על
מנת לבצע פעולות הברחה של טובין מחו"ל לישראל, שהועמדו לדין פלילי והורשעו
בו. עם עד המדינה נחתם הסכם, בו התחייב לשתף פעולה עם התביעה בכל הדברים הקשורים
לפרשה ובכל מהלך החקירה ולתת עדות נגד המעורבים בפרשה. בתמורה להתחייבויותיו של עד
המדינה התחייבה המדינה לא להגיש נגדו כתב אישום וכן להמליץ על תשלום כופר בסכום של
80,000$. בעקבות ההסכם העיד עד המדינה במשפטם של האחרים שהורשעו בדין. בהמשך טען
כי הסכים להסכם "עד המדינה" רק משום שסבר כי בכך מתמצה חובו, והחיובים
מעבר לסכום האמור, נמחלו לו.
המדינה הגיעה למסקנה כי יש מקום ללכת
לקראת עד המדינה שמלא את חלקו בעסקה והמליצה בפני ועדה האזורית שליד גובה המכס
ובפני ועדת התפישות העליונה לראות בסכום האמור את סילוק חובו של עד המדינה. הועדות
החליטו בעקבות ההמלצה, לראות ב-5,000$ מתוך הסכום הנ"ל, כופר וב-75,000$
תשלום מס. מתוך ההשתלשלות האמורה אין כל מקום לספק כי כוונת ההסדר הייתה לשחרר את
עד המדינה אישית, מתשלום כל חוב מעבר לסכום של 80,000$, אותם חילקה הועדה המאשרת
כאמור. אלא שלא רק בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה יש לראות את הפטר עד המדינה, כהפטר
אישי החל כלפיו בלבד. הדבר עולה גם מתוך מהותו של חיוב המוטל על מספר חייבים במקרים
בהם היה בין חייבים אלה קשר מוקדם המושתת על פעולה משותפת. קשר שכזה מטביע את
חותמו על מערכת היחסים בינם לבין עצמם ואף בינם לבין הנושה. (ראו: ד. פרידמן
ונ.כהן, ריבוי חייבים, דיני חיובים-חלק כללי
(העורך ד' פרידמן) (להלן: ד.פרידמן ונ.כהן), עמ' 168) בענייננו נוצר קשר מוקדם
המושתת על פעולה משותפת. במצב דברים זה, חלה על כל חברי הרשת חובת תשלום מיסי
היבוא בגין הטובין שיובאו על ידם ארצה. על ריבוי חייבים, ככלל, חל ההסדר המצוי
בחוק החוזים פרק ו'. הסדר זה חל גם על חיובים שאינם נובעים מכוח חוזה (ראו:
ד.פרידמן ונ.כהן עמ' 158; ר"ע 29/84 דונקלמן ואח' נ'
אריאלי, פ"ד לח(2), 185, 188).
8. חוק החוזים, קובע בסעיף 54:
ריבוי
חייבים
שנים
שחייבים חיוב אחד חזקה שהם חייבים יחד ולחוד"
על חזקה זו אומרים ד. פרידמן ונ.כהן:
"החזקה חלה הן כאשר ההוראה המטילה על השניים חיוב אחד, מצויה
בחוזה והן כשהיא מצויה בחוק"(שם, עמ' 170)
סעיף 55(א) ממשיך וקובע מהותו של חיוב
"יחד ולחוד" והשלכותיו של חיוב כזה על זכותו של נושה כלפי חייבים אחרים
באומרו:
55(א) "שניים שחייבים יחד ולחוד,רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב,
כולו או מקצתו,משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע
לו."
סעיף 55(ג) מסדיר את סוגיית ההפטר של אחד
החייבים ואת השלכת ההפטר על חייבים אחרים בקובעו:
55(ג) "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או
מקצתו-בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת
אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת. "(הדגשה אינה במקור)
ההוראה שעניינה ההפטר, מסדירה מצב בו
לאחר היווצרותו של חיוב, הפטיר הנושה את אחד החייבים מלשלם את החוב בו הוא חב
"ביחד ולחוד" עם האחרים. במצב דברים זה נוצר עימות בין האינטרסים של
הצדדים המעורבים בחוב. אינטרס הנושה לגבות את חובו משאר החייבים, אינטרס החייבים
האחרים לשמור על זכות ההשתתפות של החייב עימהם בתשלום ואינטרס החייב שהופטר שלא
להיות חשוף לתביעת השתתפות זו. (ראו:ד.פרידמן ונ.כהן עמ' 274; על ההפטר באופן כללי
ראו מאמרה המקיף של השופטת מ. בן פורת, M.Ben Porath,
Extinction of Cause of Action By Release or Covenant Not to Sue,4 Is.L.R
(1969)201 ). הוראת הרישא של
סעיף 55(ג) מעדיפה את האינטרס של שאר החייבים על פני האינטרס של הנושה בכך שהפטרו
של חייב אחד הוא הפטרם של כל האחרים, ואילו הסיפא של סעיף 55(ג)- שהיא במוקד
ענייננו - קובעת חריג לרישא. לפי חריג זה יופטרו החייבים האחרים "זולת אם
משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".
"כוונה אחרת"-משתמעת
9. מתי משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת? כאשר
נעשה ההפטר בהסכם, יש להתחקות אחר קיומה של כוונה אחרת על ידי בחינת משמעות ההסכם
בין הצדדים, נסיבות כריתתו ותכליתו. יש לבחון האם הכוונה הייתה לפטור אישי תוך
שמירת הזכויות כלפי חייבים אחרים אם לאו. אומרים על כך ד. פרידמן ונ. כהן:
"...השאלה המכרעת, הן בדין האנגלו-אמריקאי והן בשיטתנו, נוגעת
למשמעות ההסכם שבין הנושה לבין החייב ששוחרר. אם הכוונה הייתה ל"פטור
אישי" תוך שמירת הזכויות כלפי החייבים האחרים –יוכל הנושה לתובעם. לעומת זאת,
אם הכוונה לשחרור מן החוב-ישתחררו גם החייבים האחרים."(פרידמן-כהן,
עמ' 285) (ההדגשות שלי ט.ש.כ)
כיצד נקבע אם משתמעת מן ההפטר כוונה
אחרת? האם בהעדרו של ביטוי מפורש לכך שההפטר הוא אישי, יש להניח כי ההפטר הוא הפטר
כללי? התשובה לשאלה זו נעוצה בבחינתה של "הכוונה המשתמעת" מן ההפטר.
"כוונה משתמעת" מעידה על עצמה כי אין היא כוונה מפורשת, לא בכתב ולא בעל
פה. די בכך שהיא משתמעת מהקשר הדברים. "כוונה משתמעת" היא על פי עצם מהותה,
חלשה יותר ועמומה יותר מכוונה מפורשת. על משמעותה של "כוונה משתמעת" עמד
השופט חשין במקרה שנידון לפניו בהקשר ל"אומד דעת" מצווה, שעל מנת לעמוד
עליו, יש להתחקות אחר "כוונה משתמעת", באומרו:
"...וכוונה "משתמעת" כוללים אנו בה...את "אומד
דעתו של המצווה...דומה עלינו כי "אומד דעת" זה פורס עצמו גם על לימוד
דבר מתוך דבר – כדרכו של נבון ("ונבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר, סנהדרין
צג ע"ב)- ובדרכו זו ינחה עצמו בית המשפט בשכל ישר בצדק וביושר
כהלכתם."(ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4)330, 340)
(ראו גם: ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד פ"ד מח(3) 104).
הכלים לחילוץ "כוונה משתמעת"
מתוך הסכם, מנסיבות כריתתו ומתכליתו, הם לימוד דבר מתוך דבר בעזרת השכל הישר,
הצדק והיושר. כך גם בענייננו.
10. במקרה דנן נחתם בין המדינה לבין עד המדינה
הסכם, אשר בעקבותיו העיד העד נגד חבריו והביא להפללתם. ההסכם נכרת עם עד המדינה
כמי שסייע לחשוף את פרשיית ההברחות והביא להרשעת המעורבים. נסיבות עריכת ההסכם
ובחינתו לאור כל המבחנים בהם נבחנת כוונה משתמעת מן ההסכם, מובילות למסקנה חד
משמעית כי אין לראות בהסכם, הפטר כללי מן החוב, המפטיר את החייבים אחרים שכלל לא
היו צד להסכם ולא שיתפו פעולה עם המדינה. בנסיבות אלה ניתן לומר כי המדינה, לא רק
שלא זנחה את תביעותיה נגד שאר חברי החוליה, אלא כי "הכוונה המשתמעת"
מהסכם "עד המדינה" היא הפוכה. אין כל הגיון משפטי כלכלי מוסרי או ערכי
להסיק כוונה מצד המדינה להפטיר את כל המבריחים מחוב המס החל עליהם על ידי קבלת
תשלום חלקי מאחד מהם. אין לייחס עשיית מחווה שכזה מצד המדינה כלפי עבריינים
שבמעשיהם עברו על החוק ומנעו מהמדינה סכומי מס גבוהים ביותר בהם חבו ולא תרמו
מאומה לגילוי האמת ולתשלום המס המגיע. גם כעניין של מדיניות משפטית, לא ראוי הוא
לייחס למדינה שהגיעה עם עד מדינה להסדר בו היא מחלה לו על חלק מחוב המס מטעמים
ראויים המתקיימים רק בו ולא באחרים, כוונה לפטור בכך את שותפיו לעבירות מחוב המס
המגיע לקופת המדינה. יש ביחוס כוונה כזו למדינה כדי לייחס לה ויתור על כספי ציבור
והעברת מסר שלילי לחייבים שחטאו, מבלי שיש לכך נימוק או הצדקה. יש בכך כדי לסכל
הגנה המוענקת לאינטרס ציבורי ולחתור תחת מדיניות של ביצור הסכמי "עד
מדינה". המסקנה מכל האמור היא, כי את המחווה עשתה המדינה כלפי עד המדינה
באופן אישי וההפטר הוא על כן אישי ורק כלפיו. במצב דברים זה, משתמעת גם משתמעת כוונה
אחרת מן ההסכם, מאשר הפטר כללי לכולם. לפיכך קובעת אני כי ההפטר הוא אישי ואינו חל
על המשיב.
11. תמיכה בעמדה האמורה מוצאים אנו בפסיקה
המתייחסת להפטרם של ערבים. בבש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת
ישראל פ"ד מט(3)221, נידונו טענותיהם של ערבים על הפטר המגיע להם בשל
הפטר שניתן לערב אחר. השופט גולדברג דחה טענות אלה בקובעו כי הסכם הערבות לכשעצמו
יוצר "כוונה משתמעת" אחרת. בלשונו:
" ...כריכת חיוביהם של הערבים זה בזה, כך שעם נפול אחד החיובים
קורסים יתר החיובים, מסכלת את ההגנה המוענקת לאינטרס הציבורי, עליו עמדנו לעיל,
ובכך חותרת תחת מדיניות ביצור מעמדה של הערבות "הפלילית". מכאן כי
במהותה משמיעה "ערבות" זו כוונה אחרת, כלשונו של סעיף 55(ג) סיפא, לפיה
פטור הניתן לאחד החייבים אינו גורע מתוקף התחייביותיהם של שאר החייבים."(שם,
עמ' 242)
12. "כוונה אחרת" משתמעת גם מצפיותיהם
של הצדדים. לא ניתן לומר כי כשהופטר עד המדינה נוצרו ציפיות לגיטימיות אצל החייבים
האחרים, ביניהם המשיב, שההפטר יחול גם עליהם. במצב של העדר צפיות לגיטימיות, אין
שחרורו של חייב גורר גם את שחרורם של שאר החייבים (ראה: פרידמן כהן, עמ' 485
ה"ש 505; ת"א (ת"א) 267/76 מירון, בן ציון
ופריבס נ' בנק ארץ ישראל ובריטניה, פס"מ תשנ"א(2) 501-503).
כמו כן לא הייתה ולא יכלה להיות הסתמכות כלשהי מצד החייבים האחרים שהפטרו של שותפם
לעבירה יפטור גם אותם. גם מבחינה זו אין המחילה לעד המדינה על חובו מעבר למוסכם
עמו, גוררת את הפטרו של המשיב.
13. לאור כל האמור, מציעה אני לקבל את הערעור,
לבטל את פסק הדין, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בתביעה לגופה
ככל הדרוש כדי לעמוד על הסכום המגיע מהמשיב למערערת ויתן פסק-דין חדש.
כן מציעה אני לדחות את הערעור שכנגד.
המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בשתי
הערכאות בסכום של 20,000 ₪.
כמשתמע מעמדת המדינה תהיה היא מוכנה
להפחית מסכום חובו של המשיב את הסכומים אותם שילם עד המדינה. חזקה על המדינה כי
תפעל בהתאם.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים לפסק דינה של חברתי הנכבדה
השופטת ט' שטרסברג-כהן. מבקש אני להעיר, כי ספק בעיני אם חל ההפטר שמכוח סעיף
55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים")
על "הפטר" שניתן לנאשם בכוח, כאחד מן התנאים שב"הסכם עד
מדינה". אכן, סעיף 61(ב) לחוק החוזים פורשׂ, לכאורה, את מצודתו של חוק החוזים
גם על מצבים כאלה. אולם, נראה לי שאין מקום להחלה כזאת מקום שבו נובע החיוב מעבירה פלילית ואף ה"הפטר" שניתן יסודו בהליך פלילי. כאן אין לראות את בעלי הדין כבעלי דין בהליך אזרחי
רגיל ואין לראות את האינטרסים הנשקלים כ"פרטיים" אלא גם – ואולי, בעיקר –
כאינטרסים ציבוריים. כך או כך, בוודאי שבמצב כגון דא "משתמעת מן ההפטר כוונה
אחרת" כלשון סעיף 55(ג) לחוק החוזים.
ש
ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ט' באייר תשס"ג (11.5.03).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00000330_J08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il