פ.א. פדידה הסעות וטיולים בע"מ נ. עיריית קריית אתא

פסק-דין בתיק רע"א 3294/17 בבית המשפט העליון רע"א 3294/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המבקשת: פ.א. פדידה הסעות וטיולים בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. עיריית קריית אתא 2. עיריית חיפה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.3.2017 בע"א 66880-01-17 (ע"י ס. הנשיא י' כהן) בשם המבקשת: עו"ד איאל סבית בשם המשיבה 1: עו"ד יגאל גרוסמן בשם המשיבה 2: עו"ד יוסי דלל פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. המבקשת היא חברה שהתקשרה עם המשיבות, עיריית קרית אתא ועיריית חיפה, בחוזה למתן שירותי הסעות תלמידים. בחוזה סוכם על מחיר, וכן סוכם (בהתאם לסעיף 7.6) כי המחיר ניתן לעדכון בהתאם להתייקרויות שיאושרו על ידי משרד החינוך ובכפוף להנחיותיו. לטענת המבקשת משרד החינוך אישר תוספת של התייקרויות, אך המשיבות נמנעו מלקיים את החוזה ולהעביר את הסכום הנוסף לידיה. 2. בית משפט השלום דחה את התביעות (שהדיון בהן אוחד). הכרעתו התבססה על הקביעה לפיה המבקשת לא הוכיחה כי המחיר עליו סיכמה עם המשיבות עבור שירותי ההסעה היה המחיר שנקבע על ידי משרד החינוך ולא יותר, ולפיכך - בהתאם להנחיות משרד החינוך - היא זכאית לתוספת ההתייקרויות. 3. ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה, ושם התבססה ההכרעה על כך שמסמך מיום 31.7.2012 עליו סמכה המבקשת את טענותיה לפיהן משרד החינוך אישר תוספת של התייקרויות, כלל איננו כזה. נקבע כי מדובר במסמך המעדכן את הרשויות המקומיות אודות סיוע שניתן להן על ידי הממשלה בתחומים שונים, בהם תחום ההסעות. 4. מכאן בקשת רשות הערעור, במסגרתה נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בהתייחסו למסמך מיום 31.7.2012 כבסיס לתביעות המבקשת, ולא כהוכחה לכך שההתייקרויות שולמו למשיבות, כפי שנטען מלכתחילה. אשר להצדקה להיעתר לבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", נטען כי המקרה הוא בעל השלכות רוחב שכן קיימת מחלוקת כללית בין חברות ההסעות בארץ לבין הרשויות המקומיות בשאלת הפרשי ההתייקרויות ובענין זה תלויים ועומדים תיקים נוספים. 5. בהתאם להחלטתי הגישו המשיבות תשובות לבקשה. שתי המשיבות טענו כי אין מדובר בענין המצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ומשיבה 2 טענה טענות סף שלא ראיתי לקבלן). בנוסף נטען כי גם לגופו של ענין יש לדחות את טענות המבקשת. שתי המשיבות טענו כי המסמך שבמחלוקת איננו אלא מסמך סיוע לרשויות המקומיות ואין לראות בו כמסמך אישור מטעם משרד החינוך לתשלום התייקרויות. בנוסף טענו המשיבות כי כך או אחרת, אין מקום לשלם למבקשת תוספת התייקרויות, שכן סכום הבסיס ששולם לה היה גבוה יותר מהסכום המרבי שנקבע על ידי משרד החינוך. בענין זה הסתמכו המשיבות על עדותו של מר אלכס שפרלינג ממשרד החינוך שניתנה בבית משפט השלום ועל קביעתו של בית משפט השלום כי נטל ההוכחה בענין השכר רבץ לפתחה של המבקשת והיא לא עמדה בו. כן נטען, כי בכל מקרה לא היה עדכון התייקרויות לגבי שנת הלימודים הרלבנטית - שנת התשע"ב (2012-2011). 6. לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור ולדון בערעור על פי הרשות שניתנה. 7. למעשה השאלה שניצבת במחלוקת היא שאלת מעמדו של המסמך מיום 31.7.2012 ביחס לחוזי ההתקשרות של המשיבות עם המבקשת. לכאורה שאלה זו ממוקדת במישור היחסים שבין הצדדים להליך. עם זאת, מאחר שחוזי ההתקשרות הם חוזים הנוהגים בחלק גדול מהרשויות המקומיות ביחסיהן עם רוב או כל חברות ההסעות, ומאחר שהמסמך מיום 31.7.2012 רלבנטי עבור כלל הרשויות המקומיות, מתעוררת במקרה זה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, הגם שאין זו שאלה משפטית עקרונית. 8. ולגופו של ענין. עיון במסמך מיום 31.7.2012, כמו גם בתעודת עובד הציבור של מר אלכס שפרלינג, במכתב ההבהרה מטעמו ובעדותו בעל פה בבית משפט השלום, מוביל למסקנה המנוגדת לקביעתו של בית המשפט המחוזי, היינו כי מדובר במסמך המעיד על כך שמשרד החינוך אישר לרשויות המקומיות תשלום עבור התייקרויות למחירים המשולמים בעד מסלולי נסיעה מסוימים, כמפורט במסמך. כפי שניתן להיווכח, המסמך מהווה פירוט והבהרות לענין עדכון מחירי ההסעות במשרד החינוך בעקבות הסכם שנחתם בין השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות ומשרד האוצר, וכפי שנכתב במסמך עצמו העדכון נעשה בשני אופנים - "פר קפיטה", עבור כל תלמיד של הרשות; ו"פר מסלולים", עדכון תעריפים לגבי מסלולים מסוימים. בתעודת עובד הציבור אישר מר שפרלינג כי משרד החינוך עדכן את תעריפי ההסעות למסלולים מסוימים וכי הרשויות המקומיות היו אמורות לפעול מול חברות ההסעות לעדכון התעריפים. אמנם במסמך ההבהרה שנכתב לבקשת המשיבה 2, וגם בעדותו בבית המשפט, הבהיר שפרלינג כי על פי כללי משרד החינוך, הרשות המקומית אינה מחויבת לשלם לחברת ההסעות אם מראש סיכמה עמה על מחיר גבוה יותר מהמחיר החוזי הממומן על ידי משרד החינוך, ועל כן גרס כי טעה בקביעתו הגורפת כי הרשויות המקומיות היו צריכות להעביר את התשלום לחברות ההסעות; אך לא נאמר מפיו כי תשלום ההתייקרויות הוא בבחינת סיוע בלבד וכי בכל מקרה אין לרשויות חובה להעביר את התשלום לחברות ההסעות. גם עיון במסמך לא מוביל למסקנה זו. 9. פועל יוצא של האמור הוא, כי לא היה מקום לדחות את ערעורה של המבקשת על יסוד הקביעה לפיה המסמך אינו מלמד על אישור תשלום התייקרויות מטעם משרד החינוך. קביעה כאמור אף לא נקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום, אשר דחה את התביעות מטעם אחר, כמתואר לעיל. למען הסר ספק אוסיף כי ברי שמהמסמך עצמו אין ללמוד כי קמה למשיבות חובה לשלם למבקשת. חובה זו תלויה בהתקיימותם של התנאים שנקבעו בסעיף 7.6 לחוזי ההתקשרות. בית משפט השלום קבע כי תנאים אלה לא התקיימו, ובית המשפט המחוזי לא דן בטענות המבקשת בערעורה על כך. 10. אשר על כן, כיוון שהטעם היחיד לדחיית הערעור היה קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המסמך מיום 31.7.2012 אינו מהווה אישור על תשלום התייקרויות, אציע לחבריי כי נורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונחזיר אליו את הדיון בתיק על מנת שידון ביתר טענותיה של המבקשת בערעור שלא התבררו בפסק הדין. מובן כי בפסק דין זה אין משום הבעת דעה לגבי טענות אלה. במובן זה מתקבל הערעור. המשיבות תשאנה בהוצאות המבקשת, כל אחת בסך 1,500 ₪. ניתן היום, ‏י"ח באב התשע"ז (‏10.8.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17032940_B03.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il