GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ. KLEPIERRE

פסק-דין בתיק ע"א 3294/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3294/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערת: GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ ג ד המשיבות: 1. S.A KLEPIERRE 2. S.C.S SEGECE ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1058/05 מיום 27.2.08 שניתן ע"י כב' הרשם א' אורנשטיין בשם המערערת: עו"ד מיכאל שחור עו"ד סנדרין דדון בשם המשיבות: עו"ד אלקס הרטמן עו"ד אייל דורון פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד הרשם א' אורנשטיין), בגדרו נדחתה על הסף תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבות. רקע עובדתי 2. המערערת הינה חברה פרטית המאוגדת בישראל ועוסקת במתן שירותי תיווך וייעוץ פיננסי לגופים שונים. המשיבה 1, S.A KLEPIERRE, הינה חברת השקעות צרפתית שמניותיה נסחרות בבורסה אירופאית ואשר מתמחה בין השאר בהשקעות בנדל"ן (להלן - קלפייר). המשיבה 2, S.C.S SEGECE, הינה חברה פרטית בצרפת אשר מרבית מניותיה מוחזקות על ידי קלפייר (להלן - סג'ס). סג'ס משמשת כחברת הניהול של קלפייר. במוקד המחלוקת עומדת טענת המערערת כי היא זכאית לדמי תיווך בגין עסקה שנכרתה בין קלפייר לבין חברת בת של חברת אלביט הדמיה רפואית בע"מ (להלן - אלביט) לרכישת זכויות מסוימות ב-19 מרכזים מסחריים לקניות באירופה. לטענת המערערת, לאחר שנודע לה על רצונה של אלביט למכור את הזכויות במרכזים המסחריים פנתה היא למספר משקיעים פוטנציאליים, ביניהם סג'ס. המערערת טוענת, כי בינה לבין נציגי המשיבות התנהלו מגעים במסגרתם נמסרו פרטים שונים אודות הנכסים העומדים למכירה. כן טוענת המערערת, כי כבר בראשית ההליך הסכימו הצדדים על השכר לו תהיה היא זכאית בגין שירותיה. לטענת המערערת, בין הצדדים הוסכם כי ישולם לה סך של 30,000 אירו עבור מתן שירותי ייעוץ לסג'ס ובנוסף תהיה זכאית לקבל עמלת הצלחה בשיעור של 0.5% מסכום ההשקעה של סג'ס בנכסים. ביום 21.10.2003 שלחה המערערת לסג'ס טיוטה של הסכם המעגן את ההסכמות האמורות (להלן - טיוטת הסכם התיווך). טיוטת הסכם התיווך לא נחתמה מעולם, אך לטענת המערערת היא הובאה לידיעת נציג מטעם חברת סג'ס וזכתה להסכמתו. ביום 10.5.2004 נחתם הסכם עקרונות בין קלפייר לבין חברת בת של אלביט, שעניינו מכירת זכויות מסוימות במרכזים המסחריים. לטענת המערערת, כאמור, הסכם עקרונות זה הינו פרי של מאמצי התיווך שלה. 3. על רקע זה, שלחה המערערת ביום 19.12.04 למשיבות מכתב ובו דרשה לשלם את העמלה לה היא זכאית לטענתה (להלן - מכתב ההתראה). למכתב צורפה טיוטה של כתב תביעה, תוך שצוין כי אם לא תיענה הדרישה לתשלום העמלה בתוך 14 ימים, יוגש כתב התביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 6.1.05, לאחר שקיבלו את מכתב ההתראה, הגישו המשיבות תביעה לבית המשפט למסחר בפאריז. בתביעתן עתרו המשיבות לקבלת סעד הצהרתי לפיו אינן חייבות למערערת כל סכום בקשר עם העסקה. ביום 11.1.05 הגישה המערערת כתב תביעה מטעמה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובו עתרה לחייב את המשיבות בתשלום העמלה, אשר הוערכה על ידה בסך של 1.45 מיליון יורו. ביום 2.3.05 הגישה המערערת כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד לבית המשפט למסחר של פאריז. בכתב ההגנה העלתה המערערת טענות לגופה של תביעת המשיבות, וכן טענה כי הפורום הנכון לדיון בתביעה הוא בית המשפט המחוזי בתל אביב. בתביעה שכנגד עתרה המערערת לחייב את המשיבות לשלם לה עמלה בסך 1.45 מיליון יורו. ביום 18.3.05 ביקשה המערערת למחוק את התביעה שכנגד נוכח העובדה כי תבעה סעד דומה בתביעה שהוגשה בישראל. ביום 6.4.05 ניתן פסק הדין בבית המשפט למסחר, אשר קיבל את תביעת המשיבות. בית המשפט הצרפתי קבע, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם תיווך מחייב וכן כי המערערת לא היוותה גורם יעיל בהתקשרות בין הצדדים. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט לערעורים בפאריז. במסגרת הערעור העלתה המערערת טענות נגד פסק הדין של בית המשפט למסחר וכן חזרה על טענתה כי הפורום המתאים לדיון בהליך הוא בית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 6.1.06 דחה בית המשפט לערעורים את הערעור, תוך שהוא דוחה את טענותיה של המערערת לגופו של עניין. 4. לאחר שניתן פסק הדין בערעור בצרפת, הגישו המשיבות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה בישראל. הבקשה נומקה בשלושה טעמים: האחד, כי התביעה בארץ לא הומצאה למשיבות כדין; השני, כי פסקי הדין הזרים יוצרים מעשה בית-דין; והשלישי, כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעה. ביום 27.2.08 קיבל רשם בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. כפי שיפורט בהמשך, כבוד הרשם קיבל את הטענה לפיה פסק הדין הזר יוצר מעשה בית דין המונע מהמערערת להגיש את תביעתה. לצד זאת, דחה כבוד הרשם את הטענה בדבר אי-המצאת התביעה כדין. נוכח הקביעה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית-דין, לא נדרש כבוד הרשם להכריע בשאלת הפורום הנאות לדיון בתביעה אף שציין שהפורום הנאות הינו ככל הנראה בצרפת. על פסק דינו של כבוד הרשם נסוב הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 5. במסגרת ערעורה חוזרת המערערת על מרבית הטענות שהעלתה בפני הערכאה הדיונית. לטענתה, לא היה מקום להכיר בפסקי הדין הזרים ככאלו היוצרים השתק המונע את הגשת התביעה בישראל. כך, בין היתר, טוענת המערערת כי עילת התביעה בארץ מושתתת על שאלת זכאותה של המערערת לקבלת שכר ראוי מכוח הסכם בעל פה בינה לבין המשיבות. לטענתה, בסוגיה זו לא נקבעו כל ממצאים על ידי הערכאות בצרפת. זאת, שכן פסק הדין בצרפת התייחס אך לסוגיה של זכאות המערערת לשכר בהתאם לטיוטת ההסכם שהועברה למשיבות. כן מוסיפה המערערת, כי פסק הדין בצרפת נתן סעד הצהרתי שלילי, שהינו סעד נדיר, וממילא אין בו כדי לקבוע ממצאים פוזיטיביים. עוד מעלה המערערת טענות נגד אופי ההליך שהתנהל בצרפת, ובפרט בבית המשפט למסחר, בו חברים לטענתה שופטים שאינם מקצועיים. המערערת מוסיפה עוד, כי יש לראות בעצם הגשת התביעה בצרפת משום פעולה בחוסר תום לב, אשר נועדה לחסום את האפשרות לתבוע בישראל. בנוסף, טוענת המערערת כי המשיבות הסתירו את העובדה כי ערערו על החלטת בית המשפט למסחר להתיר למערערת למחוק את תביעתה שכנגד. לבסוף, יוצאת המערערת נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין הפורום הנאות לדיון בתביעה. המשיבות מצידן תומכות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתן, פסקי הדין שניתנו בצרפת מבססים הן השתק עילה והן השתק פלוגתה, באופן המונע מהמערערת להגיש תביעה בישראל. לצד זאת, טוענות הן כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי כתב התביעה בישראל הומצא להן כדין. דיון 6. השאלה העיקרית העומדת לפתחנו במסגרת ערעור זה, הינה האם יכול פסק דין שניתן בערכאה זרה להקים מחסום מפני הגשת תביעה בישראל. פסק דין זר אינו זוכה למעמד בישראל אלא אם עבר תהליך פורמאלי של הכרה או אכיפה. זאת, בהתאם לתנאים הקבועים בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 (להלן - החוק). בענייננו, אין מדובר בתביעה לאכיפתו של פסק זר, אלא בהכרה בפסק זר אגב דיון בבקשה לסילוק תביעה על הסף. לפיכך, סעיף החוק הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 11(ב), המאפשר הכרה בפסק חוץ במסגרת דיון בעניין מסוים ולצורך הכרעה בו. זאת, אם ראה בית המשפט "שמן הדין והצדק לעשות כן". לעניין זה נקבע, כי בפרשנות המושג "מן הדין והצדק" ניתן לפנות לסעיף 6 לחוק, המגדיר מקרים אשר בהתקיימם לא ייאכף פסק דין זר בישראל (ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג, פ"ד מא(3) 227, 231-230 (1987)). הסעיף מתייחס, בין היתר, למקרים בהם ניתן פסק הדין הזר בחוסר סמכות או שהושג במרמה, וכן למקרים בהם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו בבית המשפט הזר (למקרים בהם עלו טענות מסוג זה בהקשר של הכרה בפסק זר לפי סעיף 11(ב) ראו למשל, ע"א 499/79 בן דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח(2) 99 (1984) (להלן - עניין בן דיין); ע"א 490/88 בסיליוס נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397 (1990) (להלן - עניין בסיליוס); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1 (2004) (להלן - עניין פלוני)). מכל מקום נקבע, כי התנאים להכרה בפסק דין זר לצורך דיון בהליך מסוים, לא יהיו מחמירים יותר מהכללים שנקבעו לצורך אכיפה של פסק זר לפי הוראות החוק (עניין בן דיין, בעמ' 105, המשנה לנשיא, מ' בן-פורת). עוד יצוין, כי מקור נוסף אליו נהוג לפנות בהקשר זה הינו הדין האנגלי. לפי הדין האנגלי, פסק דין זר יוכר באנגליה אם הערכאה שנתנה אותו הייתה מוסמכת לעשות כן, ואם פסק הדין הוא סופי, במובן שהערכאה שנתנה אותו אינה יכולה לשנותו (סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו 47-42 (1996) (להלן - וסרשטיין פסברג)). ככל שיימצא כי יש מקום להכיר בפסק הדין הזר לצורך ההליך דנא, הרי שיש להוסיף ולבחון האם פסק הדין הזר אכן יוצר השתק מחמת מעשה בית דין. לעניין זה, יש לבחון האם פסק הדין מקים השתק על פי כללי המשפט במדינה בה הוא ניתן ועל פי הדין הישראלי (ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372 (1974) (להלן - עניין בריסטול); עניין בסיליוס, בעמ' 411; וסרשטיין פסברג, בעמ' 227-219). יוער, כי יש הטוענים שהשאלה האם פסק דין זר יוצר מעשה בית דין צריכה להיות מוכרעת בעיקרה על ידי דין הפורום, היינו הדין הישראלי (ראו, נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 591-583 (1991) (להלן - זלצמן)). להלן תיבחן התקיימות התנאים האמורים בענייננו. 7. כפי שהובהר, יש לבחון האם בנסיבות העניין יהא זה "מן הדין ומן הצדק" להכיר בפסק הדין הזר לצורך ההליך דנא. בהקשר זה מעלה המערערת מספר טענות. ראשית, מתייחסת המערערת לשאלת הסמכות הבינלאומית של בתי המשפט בצרפת לדון במקרה וכן לאופי ההליך בבית המשפט למסחר. במסגרת זו אף טוענת המערערת כי יהא זה בלתי-צודק להכיר בפסק דין אשר מעניק סעד הצהרתי שלילי, שהינו סעד קיצוני אשר ניתן לעיתים נדירות. טענה נוספת הינה, כי המשיבות פעלו בחוסר תום לב כאשר הגישו את התביעה בצרפת, במטרה למנוע מן המערערת להגיש את תביעתה בישראל. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערת. אף אני בדעה כי יש לדחות טענות אלה. ראשית, יש לזכור כי המערערת שיתפה פעולה עם ההליכים בצרפת, ולא זו בלבד שהגישה כתב הגנה לגופם של דברים, אלא אף הגישה תביעה שכנגד. לא למותר לציין, כי המערערת הייתה מיוצגת לאורך כל ההליכים על ידי עורך דין מקומי. במצב דברים זה יש לראות את המערערת כמי שהסכימה לניהול ההליך בפני הערכאות בצרפת ועל כן אינה יכולה להעלות עתה טענות נגד סמכותן (ראו, עמוס שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ (חלק שני)" עיוני משפט ה 39, 52-49 (1976)). אומנם, בשלב כלשהו ביקשה המערערת למשוך את התביעה שכנגד שהגישה, ובית המשפט התיר זאת. ואולם, מכך בלבד אין ללמוד כי כפרה בסמכותו של בית המשפט בצרפת. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמערערת הגישה ערעור בצרפת במסגרתו העלתה טענות לגופו של עניין וכן חזרה על טענות אותן העלתה בתביעה שכנגד. הסכמתה של המערערת להליך, כמו גם עובדת ייצוגה על ידי עורך דין, שומטת גם את הקרקע תחת טענותיה בדבר אופי ההליך שהתנהל בצרפת. המערערת לא הצליחה להראות כי ההליכים בצרפת התנהלו בניגוד לכללי הצדק הטבעי או כי שללו את זכותה להליך הוגן. משכך, דין טענותיה אלה להידחות. כך גם הם פני הדברים בכל הנוגע לעובדה שפסק הדין בצרפת העניק למשיבות סעד הצהרתי שלילי. אכן, מדובר בסעד נדיר יחסית, אשר בתי המשפט לא ימהרו לתת. ואולם, אף לפי הדין הישראלי ישנם מקרים בהם יעניק בית המשפט סעד כזה (ראו למשל, עניין פלוני). בית המשפט המחוזי בחן את נסיבות העניין ומצא, כי במקרה דנא היה זה מוצדק לדון בבקשה לסעד הצהרתי שלילי. לא נמצא טעם להתערב בקביעתו זו. 8. טענה נוספת של המערערת נוגעת לתום ליבן של המשיבות בהגשת התביעה בצרפת. אכן, העובדה כי המשיבות הגישו את התביעה בצרפת מיד לאחר שנודע להן כי בכוונת המערערת להגיש את התביעה בישראל הייתה עלולה להיחשב התנהגות חסרת תום לב. זאת, במקרה בו התביעה הייתה מוגשת בצרפת אך משיקולי נוחות של המשיבות, מבלי שלסכסוך בין הצדדים הייתה זיקה ממשית לפורום הצרפתי. ואולם, אין זה המצב בענייננו. המשיבות הן חברות צרפתיות שמקום מושבן בצרפת והנכסים נשוא העסקה נמצאים באירופה. בנוסף, הפגישות שהתקיימו בין הצדדים ביחס לעסקה התקיימו בצרפת. נתונים אלה הובילו את בית המשפט המחוזי לקבוע כי מירב הזיקות של התביעה הן לצרפת. אף מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, ברי כי יש בכך להעיד כי הגשת התביעה דווקא בצרפת לא הייתה משוללת יסוד. כמו כן, המערערת עצמה פעלה באופן דומה כאשר רק לאחר שההליכים בצרפת לא התנהלו לטובתה, חידשה היא את ההליכים בישראל. בהקשר זה יוער, כי העובדה שהמשיבות לא ציינו כי ביקשו בעצמן לערער על פסק דינו של בית המשפט למסחר, אשר התיר למערערת למשוך את תביעתה שכנגד, אינה מעלה או מורידה לעניין זה. משכך, אין לומר כי שיקולי צדק מטים את הכף לטובת אי-הכרה בפסק הדין. לסיכום נקודה זו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בנסיבות המקרה מן הדין ומן הצדק להכיר בפסקי הדין שניתנו בצרפת לצורך הדיון בשאלת סילוק על הסף של התביעה שהוגשה בישראל. 9. בהמשך לאמור, מצא בית המשפט המחוזי כי פסקי הדין שניתנו בצרפת יוצרים השתק מפני הגשת תביעה בישראל. בדין קבע כך. כפי שצוין, על מנת שפסק דין זר יהווה מעשה בית דין בישראל, עליו למלא אחר הכללים הנוגעים לדוקטרינה של מעשה בית דין בדין הזר (בענייננו הדין הצרפתי). השאלה מהן הוראות הדין הזר הינה שאלה שבעובדה, הטעונה הוכחה על ידי בעלי הדין (ראו, 36/50 שור נ' ויצמן, פ"ד ח 612, 615 (1954); רע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ (לא פורסם, 10.2.2002)). במקרה דנא, הציגו המשיבות חוות דעת מומחה מטעמן לפיה פסקי הדין בצרפת יוצרים מעשה בית דין. בחוות הדעת צוין, כי לא הוגש ערעור על החלטת בית המשפט לערעורים ועל כן מדובר בהכרעה סופית. עוד נכתב, כי משנתן בית המשפט המוסמך פסק דין סופי, לא יכולות המשיבות לתבוע את המערערת בצרפת בתביעה כלשהי לתשלום דמי תיווך או הצלחה בגין העסקה האמורה. בית המשפט המחוזי קבע, כי חוות דעת זו מוכיחה באופן מספק את הדין הצרפתי בסוגיה. המערערת מעלה טענות שונות נגד חוות דעת זו, תוך שהיא מדגישה את העובדה כי נותן חוות הדעת שימש כעורך דינן של המשיבות בהליכים בצרפת. ואולם, בכך בלבד אין כדי לפסול את חוות הדעת שהוגשה. זאת בפרט בהתחשב בעובדה שהמערערת לא הציגה חוות דעת נגדית מטעמה בסוגיה זו ואף לא חקרה את נותן חוות הדעת מטעם המשיבות בחקירה נגדית בנושא האמור. במצב דברים זה, סבור אני כי המשיבות יצאו ידי חובתן מבחינת הוכחת הדין הזר. 10. אף בחינה של הוראות הדין הישראלי בסוגיה זו מלמדת, כי יש לסלק על הסף את תביעת המערערת מחמת מעשה בית דין. כאמור, כבוד הרשם מצא, כי פסק דינו של בית המשפט הצרפתי יוצר השתק עילה, המונע מהמערערת לתבוע את המשיבות בישראל. בקביעתו זו, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערערת לפיהן עילת התביעה שנדונה בצרפת שונה מזו העומדת בבסיס התביעה שהוגשה בארץ. נמצא, כי הערכאות בצרפת דנו לא רק בשאלת חיוב המשיבות לפי טיוטת הסכם התיווך, אלא גם בטענות הנוגעות להסכמה בעל פה אותן מעלה המערערת בתביעה בישראל. מסכים אני עם קביעתו זו של בית המשפט המחוזי. לצד זאת, סבור אני כי בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה האם מתקיים השתק עילה. זאת, שכן לטעמי יוצרים פסקי הדין בצרפת השתק פלוגתה בשאלה האם מילאה המערערת תפקיד של מתווכת בעסקה. כידוע, השתק פלוגתה מונע מבעלי דין התדיינות נוספת בפלוגתה שנדונה והוכרעה בהתדיינות קודמת בין הצדדים על ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי. נהוג לציין ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של השתק פלוגתה: האחד, שהפלוגתה הנדונה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתה. השני, שלבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית משפט לגבי אותה פלוגתה. תנאי נוסף הוא שההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתה הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית. לבסוף, נדרש כי ההכרעה בפלוגתה תהיה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (ראו, זלצמן, בעמ' 198-137; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968); עניין בריסטול). לטעמי, בענייננו מתקיימים תנאים אלו. 11. כזכור, במסגרת התביעה שהוגשה בישראל טענה המערערת כי היא זכאית לקבלת דמי תיווך בשיעור 0.5% משווי העסקה שנכרתה בין קלפייר לבין חברת הבת של אלביט. לטענת המערערת, זכאותה זו מבוססת על הסכמות נטענות בינה לבין המשיבות. ואולם, אין מחלוקת כי על מנת שתהיה המערערת זכאית לקבל דמי תיווך בגין העסקה, עליה להוכיח כי פעולותיה הן אלו שהובילו להתקשרות המשיבות בעסקה. במובן זה, מדובר בפלוגתה העומדת בבסיס התביעות שהוגשו, הן בצרפת והן בישראל. בפסקי הדין שניתנו בצרפת נמצא, כממצא עובדתי, כי המערערת לא שימשה גורם משמעותי ואפקטיבי בכריתת העסקה. בית המשפט למסחר קבע, על סמך עיון במסמכים ותכתובות שהוצגו לו, כי המערערת מסרה מסמכים שטחיים ביחס לעסקה, כי המערערת לא סיפקה את מלוא השירותים שפורטו על ידה בטיוטת הסכם התיווך וכן כי הפעולות שביצעה היו מוגבלות ביותר. עוד התייחס בית המשפט למסחר לכך שהמערערת לא מסרה למשיבות מידע במשך תקופה ארוכה, ולא פעלה "כפי שניתן היה לצפות ממתווך נבון ובעל יוזמה". ממצאים אלו הובילו את בית המשפט למסחר לקבוע, כי היעדרה של המערערת כנראה לא היה מונע מהמשיבות להתקדם במשא ומתן ולכרות את העסקה עם אלביט. ברי, כי קביעות אלה מכריעות באופן פוזיטיבי בשאלה האם שימשה המערערת כמתווכת יעילה בעסקה בין קלפייר לאלביט. בהקשר זה, טוענת המערערת כי ערכאת הערעור בצרפת לא קבעה ממצא עובדתי פוזיטיבי בסוגיה זו. טענה זו מתבססת על קביעת ערכאת הערעור לפיה לא הוצגו מסמכים התומכים בטענת המערערת לפיה סיפקה היא תיווך אפקטיבי. ואולם, מעיון בפסק הדין שבערעור נראה, כי קביעה זו באה במסגרת הנימוק מדוע אין להתערב בהכרעת הערכאה הראשונה. כלומר, אין בה כדי לשלול את הקביעה העובדתית בבית המשפט למסחר. המערערת אף חוזרת ומעלה טענות נגד אופי ההליך שהתנהל בבית המשפט למסחר. לשיטתה, הקביעה כי לא הייתה גורם אפקטיבי בקשירת העסקה צריכה להתבסס על ראיות מבוססות וחקירת עדים. ואולם, כפי שהובהר, דין טענות אלה להידחות. כלומר, יש לקבוע כי למערערת ניתן יומה בערכאות בצרפת והיה ביכולתה לטעון את מלוא טענותיה ביחס לפלוגתה שהוכרעה. משכך, הרי שהכרעת הערכאות בצרפת עומדת בכללי הדין הישראלי לצורך יצירת השתק פלוגתה. מעבר לכך יצוין, כי ממצאיו של בית המשפט למסחר בפריז מתאימים למבחנים הנוהגים במשפט הישראלי לצורך הקביעה האם פעולותיו של מתווך הן "הגורם היעיל" אשר הביא להתקשרות בעסקה (השוו למשל, ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' ביר, פ"ד מח(3) 116 (1994)). 12. משקבענו כי פסקי הדין בצרפת יצרו השתק פלוגתה, ומשנמצא כי מן הדין ומן הצדק להכיר בפסקי הדין לצורך ההליך דנא, הרי שנכון היה להורות על סילוק על הסף של תביעת המערערת מחמת מעשה בית דין, כפי שעשה כבוד הרשם. נוכח מסקנה זו, לא מצאתי לנכון להידרש לטענות הצדדים באשר לשאלת המצאת התביעה בישראל או לשאלת הפורום הנאות לדיון בתביעה. 13. סיכומם של דברים, הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ז באלול התש"ע (6.9.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08032940_S06.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il