מדינת ישראל המשרד לביטחון לאומי נ. מאיסרה סרסור

33 בבית המשפט העליון עע"מ 3293/23 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין המערערת: מדינת ישראל המשרד לביטחון לאומי נגד המשיב: מאיסרה סרסור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ר' אמיר) שניתן ביום 19.2.2023 בעת"מ 20789-01-22 בשם המערערת: עו"ד אבי טוויג בשם המשיב: עו"ד עבד טאהא פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ר' אמיר), אשר ניתן ביום 19.2.2023 בגדרי עת"מ 20789-01-22 (להלן: פסק הדין קמא(, ואשר קיבל את עתירתו של המשיב נגד המערערת, מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים (להלן: המדינה). הרקע לערעור המשיב הוא אזרח כבן 40, שוטר בעברו, אשר מתפרנס מחלוקת מזון בשטחי השומרון והגדה המערבית. המשיב החזיק ברישיון נשק מאז שנת 2006 בהתאם לתבחין של "עיסוק ביישוב זכאי". תוקפו של הרישיון חודש מעת לעת, ואין מחלוקת בין בעלי הדין כי המשיב עומד בתנאי התבחין של "עיסוק ביישוב זכאי" גם כיום. בחודש יוני 2020, המשיב נחשד במעורבות באירוע של חבלה ברשלנות (להלן: אירוע הרשלנות), לאחר שאשה נכנסה למכולת של אחיו של המשיב ונפלה לתוך בור. כמו כן, בחודש דצמבר 2020, המשיב נחשד במעורבות באירוע של הצתת רכב (להלן: אירוע ההצתה) על רקע דקירתו של אחיו על ידי קרוב משפחה של בעל הרכב שהוצת. עקב החשד למעורבותו של המשיב באירוע ההצתה, ובהתאם לדרישתה של משטרת ישראל (להלן: המשטרה), ביום 22.2.2021 המשיב הפקיד את נשקו בתחנת המשטרה. ביום 9.3.2021 החליטה פקידת רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים לבטל את רישיון הנשק של המשיב, מכוח סמכותה לפי סעיפים 11(2) ו-12(א)(3) לחוק כלי היריה, התש"ט-1949 (להלן: חוק כלי הירייה ופקיד/ת הרישוי, לפני העניין), בשל החשדות למעורבותו באירוע ההצתה ובאירוע הרשלנות (להלן: החלטת פקידת הרישוי). ביום 6.5.2021 הגיש המשיב ערר על החלטת פקידת הרישוי לממונה לפי סעיף 12(ג1)(1) לחוק כלי הירייה (להלן: הממונה). הערר הועבר להתייחסות המשטרה וביום 21.8.2021 המליצה המשטרה לממונה לדחות את הערר. המלצתה זו התבססה בראש ובראשונה על מעורבותו של המשיב באירוע ההצתה, לגביו כתבה המשטרה בהתייחסותה כי "לא הוגש בתיק כתב אישום"; וכן, למעלה מן הצורך, על מעורבותו של המשיב באירוע הרשלנות, לגביו כתבה המשטרה כי "התיק הועבר לבחינת גורמי התביעה". למחרת, ביום 22.8.2021, הממונה החליטה על דחיית הערר משסברה כי בנסיבות העניין, אינטרס ההגנה על שלום הציבור – כפי שזה עלה מהתייחסות המשטרה – גובר על האינטרס הפרטי של המשיב לשאת כלי ירייה (להלן: החלטת הממונה). במקביל להשתלשלות אירועים זו, ביום 6.5.2021 (שהוא במקרה יום הגשת הערר), הפרקליטות סגרה בהעדר ראיות את התיק באירוע ההצתה; וביום 27.5.2021 התיק נסגר גם במערכות המשטרה. לימים, ולאחר החלטת הממונה, ביום 9.3.2022, הפרקליטות סגרה בהעדר ראיות גם את התיק באירוע הרשלנות; וביום 10.4.2022 תיק זה נסגר גם במערכות המשטרה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי המשיב טען לפני בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי שגתה הממונה בדחיית הערר משום שלא הביאה בחשבון את כלל השיקולים הדרושים, ובכלל זה את החלטת הפרקליטות לסגור את התיק באירוע ההצתה. המדינה טענה מנגד כי על פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי הישן או החוק הישן), וכן על פי חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019 (להלן: חוק המידע הפלילי החדש או החוק החדש), אשר החליף את החוק הישן, חלק מהמידע שבחזקת המשטרה, לרבות מידע בנוגע לסגירת תיקי חקירה ולעילת סגירתם, אינו יכול להימסר לממונה. לפיכך, טענה המדינה, לא ניתן היה להביא לידיעת הממונה כי תיק החקירה באירוע ההצתה נסגר מחוסר ראיות, והממונה לא היתה צריכה להביא נתון זה בחשבון בעת החלטתה בערר. בית המשפט המחוזי קבע כי הממונה, אשר לה מוקנית הסמכות בחוק להחליט בערר, אינה חייבת לאמץ את המלצת המשטרה כמות שהיא בכל מקרה ומקרה. על הממונה לבחון את המידע כפי שהובא לה על ידי המשטרה, ולבדוק אם יש בו כדי לתמוך בהמלצת המשטרה, ואם לא מתעוררות שאלות או תהיות הדורשות הבהרה בעקבות אותו מידע. המשטרה, מצידה, חייבת לספק לממונה מידע אמין ושלם. לענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי במצב דברים בו בהמלצת המשטרה אין זכר לסגירת התיק באירוע ההצתה, וכל שנאמר בה הוא כי "לא הוגש בתיק כתב אישום", והממונה לא ידעה על סגירתו של התיק באירוע ההצתה ועל עילת סגירתו בעת שהחליטה בעררו של המשיב, היה על הממונה לברר את הדברים לאשורם. באשר לעמדת המדינה, לפיה חוק המרשם הפלילי הישן, וכן חוק המידע הפלילי החדש, אינם מאפשרים למשטרה למסור לממונה מידע על סגירת תיק ועל עילת הסגירה, ולכן אינם מאפשרים לה לשקול מידע כאמור בעת החלטתה בערר – בית המשפט קבע כי עמדה זו אינה תואמת את הדין הנוהג. בית המשפט המחוזי הבהיר תחילה כי החוק המחייב בעניינו של המשיב הוא חוק המרשם הפלילי הישן, שעמד בתוקפו בעת שהערר עמד בפני הממונה למתן החלטה. בית המשפט המחוזי ציין כי המשרד לביטחון פנים והממונה אכן אינם מנויים ברשימת הגופים שרשאים לעיין במידע מהמרשם הפלילי ולהעבירו ביניהם (ראו: סעיפים 5-4 והתוספת הראשונה לחוק הישן) וברשימת הרשויות ובעלי התפקידים להם המשטרה יכולה למסור מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין (ראו: סעיף 11א והתוספת השלישית לחוק הישן). עוד ציין בית המשפט כי לפי סעיף 21 לחוק המרשם הפלילי הישן, הממונה אינה יכולה להביא בחשבון מידע שהיא לא היתה זכאית לקבלו לפי החוק הישן. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי מכוח סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי הישן, בהינתן טענות המשיב בערר ונוכח הסכמתו מכללא לגילוי המידע שבמרשם הפלילי אודותיו, הממונה היתה חייבת לקבל מהמשטרה – והמשטרה היתה חייבת למסור לממונה – את המידע אודותיו של תיק אירוע ההצתה, שכאמור נסגר בשל העדר ראיות. כמו כן נקבע, כי אם מידע זה היה מתקבל אצל הממונה, היה עליה להביאו בחשבון במסגרת החלטתה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף לפי חוק המידע הפלילי החדש, ניתן היה להביא מידע כאמור בפני הממונה. לפי סעיף 31 והתוספת השישית לחוק החדש, לבקשת באת-כוח המשיב, היתה נדרשת המשטרה למסור לה את המידע על סגירת התיק באירוע ההצתה. באת-כוח המשיב היתה יכולה להביא מידע זה לידיעת הממונה והממונה היתה יכולה – ואף חייבת – לכלול מידע זה בשיקוליה בעת קבלת החלטתה בערר. בית המשפט המחוזי היה ער לכך שלפי הוראות החוק החדש, המשרד לביטחון פנים והממונה אינם מנויים בין הגופים שרשאים לעיין במידע מהמרשם הפלילי ולהעבירו ביניהם, ואינם כלולים ברשימת הרשויות ובעלי התפקידים להם המשטרה יכולה למסור מידע על תיקים תלויים ועומדים שמחכים לבירור דין (להלן: מב"דים) (ראו: סעיפים 12 ו-30 והתוספת השנייה לחוק החדש). ברם, לשיטתו של בית המשפט, העדרה של הממונה מהתוספת השנייה – אשר בה מנויים מי שהוסמכו לקבל מידע מהמרשם הפלילי לפי סעיף 12 לחוק החדש ואשר נותרה ריקה – מקורו בתקלה. בית המשפט סבר כי ראוי לכלול בתוספת השנייה לחוק החדש את פקיד הרישוי ואת הממונה, ולהסמיכם לקבל מהמשטרה מידע מהמרשם הפלילי, לרבות מידע אודות מב"דים לצורך החלטה בבקשה בעניין רישיון נשק, ובהסכמת מבקש הרישיון. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי הממונה חרגה ממתחם הסבירות כאשר לא התחשבה במידע בדבר סגירת התיק באירוע ההצתה, ואף סירבה לעשות כן, הן בעת החלטתה בעררו של המשיב והן בהליך שהתנהל לפניו, כאשר מידע זה הובא לידיעתה. משסבר כי שיקול הדעת שהפעילה הממונה לקה בחסר וכי החלטתה התקבלה שלא כדין, הורה בית המשפט על ביטול החלטת הממונה ועל השבת עררו של המשיב לממונה על-מנת שזו תפעיל מחדש את סמכותה ואת שיקול דעתה. במסגרת זו, בית המשפט המחוזי נתן הוראות אופרטיביות לפיהן על הממונה להכריע מחדש בעררו של המשיב: "הממונה תתייחס להמלצת המשטרה; תביא בחשבון את סגירת תיק ההצתה ע"י הפרקליטות ותיתן לכך משקל הולם; תבחן את המכלול הראייתי המיוחס לעותר [המשיב דכאן – א.ש.] בסופו של דבר; תתעלם מתיק הרשלנות (שבינתיים נסגר אף הוא) ולא תיתן לכך כל משקל; תביא בחשבון את נתוניו האישיים של העותר [המשיב דכאן – א.ש.] (היעדר עבר פלילי, היסטוריה תעסוקתית כשוטר, ומשך זמן הרישיון הקיים); ותשים לנגד עיניה את ההלכה הפסוקה המבחינה ומדרגת בין מתן רישיון ראשון, אי-הארכה, וביטול רישיון קיים, והדורשת את הרף הראייתי הגבוה יותר בביטול רישיון" (ראו: פסקה 34 לפסק הדין קמא; ההדגשה הוספה – א.ש.). גדר המחלוקת המדינה אינה מתנגדת להחזרת עררו של המשיב לממונה לבחינה חוזרת. המדינה מערערת על קביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס לשיקולים אותם צריכה הממונה לשקול בבואה להכריע מחדש בעררו של המשיב, ובפרט על קביעתו כי על הממונה לקחת בחשבון את סגירת תיקי החקירה בעניינו של המשיב. המדינה מבקשת שניתן הכרעה עקרונית בדבר התחשבותה של הממונה במידע פלילי, ובפרט במידע פלילי בנוגע לסגירת תיקי חקירה וסיבתה. השאלות העיקריות שטעונות הכרעה במסגרת הערעור שלפנינו הן כדלקמן: האם פקיד הרישוי או הממונה רשאים לקבל ולשקול – בבואם להפעיל את סמכותם לפי חוק כלי הירייה – מידע פלילי בעניינו של מבקש הרישיון, ובפרט מידע בדבר סגירת תיקי חקירה ועילת סגירתם? מהם גדרי שיקול דעתה של הממונה בבואה להכריע בערר על החלטת פקיד רישוי בדבר ביטול, אי-חידוש או אי-מתן רישיון כלי ירייה, אשר מאמצת את חוות דעת המשטרה, ובפרט לאחר תיקון מספר 24 לחוק כלי הירייה (ראו: חוק כלי הירייה (תיקון מס' 24), התשפ"ג-2023, ס"ח 692 (להלן: תיקון 24))? אומר כבר עתה, כי אם תישמע דעתי הערעור יתקבל, כך שפסק הדין קמא יבוטל והערר של המשיב יוחזר לממונה להכרעה מחודשת, תוך קבלת חוות דעת עדכנית בעניינו של המשיב מהמשטרה – זאת, מבלי שיותר לממונה להתחשב, לצורך קבלת החלטתה בערר, במידע פלילי אודות המשיב. האם פקיד הרישוי והממונה רשאים לקבל ולשקול מידע פלילי? חוק המרשם הפלילי הישן חוק המרשם הפלילי הישן נועד "להסדיר את ניהול המרשם של הרשעות, ענשים והחלטות אחרות במשפטים פליליים ואת מסירת המידע מן המרשם" (ראו: המבוא להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, ה"ח הממשלה 216, 216). המידע אשר נכלל במרשם הפלילי כמשמעותו בחוק הישן, אשר את ניהולו ומסירתו החוק הישן מכוון להסדיר, הוא כמפורט בסעיפים 1(א) ו-2 לחוק הישן. סעיף 1(א) לחוק הישן קובע כי "המשטרה תנהל מרשם פלילי ובו פרטי רישום לענין כל אדם שניתנה לגביו הרשעה או החלטה אחרת כאמור בסעיף 2" (ההדגשה הוספה – א.ש.). סעיף 2 לחוק הישן מונה פרטי רישום נוספים ואין בו זכר למידע על חקירה פלילית תלויה ועומדת או על תיק שנסגר בשל החלטה שלא להעמיד לדין. מידע כאמור אינו בגדר מידע שנכלל במרשם הפלילי כמשמעו בחוק הישן. יחד עם זאת, המשטרה רשאית לנהל "רישומים אחרים", שאינם בגדר מרשם פלילי (ראו: סעיף 1(ג) לחוק הישן). מסירתו של חלק מהמידע הנכלל ברישומים אלה מוסדר אף הוא במסגרת החוק הישן (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, ה"ח הממשלה 218, 221 (להלן: דברי ההסבר לחוק המרשם הפלילי הישן); דברי ההסבר להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (תיקון), התשמ"ג-1983, ה"ח הממשלה 186, 186 (להלן: דברי ההסבר לחוק המרשם הפלילי הישן (תיקון))). אכן, מסירתו של מידע על חקירה פלילית תלויה ועומדת (תיק מב"ד) מוסדרת בסעיף 11 לחוק הישן (יחד עם מסירתו של מידע על משפט פלילי תלוי ועומד); ומסירתו של מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין מוסדרת בסעיף 11א לחוק הישן (יחד עם מידע על סגירת תיק בהסדר ומידע על משפט שעוכבו בו ההליכים). הסעיפים האמורים קובעים כדלקמן: "11. המשטרה או גוף שרשאי למסור מידע לפי חוק זה רשאים למסור למי שזכאי לקבל מידע לפי חוק זה גם פרטים בדבר משפטים וחקירות פליליים התלויים ועומדים [...]. "11א. מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין כאמור בסעיפים 59 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 [...] לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית" (ההדגשה הוספה – א.ש.). הווה אומר: המשטרה רשאית למסור מידע על חקירה פלילית תלויה ועומדת לגופים ולבעלי התפקידים שזכאים לקבל מידע לפי החוק הישן; ומידע על תיק שנסגר בשל החלטה שלא להעמיד לדין לגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק הישן. באשר לגופים המנויים בתוספת השלישית לחוק הישן, מדובר ברשימה סגורה ומוגדרת של גורמים, עליהם נאמר בדברי ההסבר לחוק המרשם הפלילי הישן (תיקון) כדלקמן: "מוצע להבהיר שאין להעביר מידע על תיקים סגורים ועל משפטים שההליכים בהם עוכבו, אלא ליועץ המשפטי לממשלה ולמשנים שלו בקשר לבקשות לעיכוב הליכים, לתובע, לקצין מבחן, לגופים המפורטים בסעיף 4 לחוק ולחוקר מדעי. לכל אחד מהגורמים הללו יש עניין במידע הזה לצורך קבלת החלטות בקשר לאדם נושא התיק לענין קידום המחקר המדעי" (ראו: שם, בעמ' 187-186; ההדגשה הוספה – א.ש.). על-מנת לבחון את המקרים בהם ניתן למסור מידע על חקירה פלילית תלויה ועומדת, עלינו לבחון את הוראות החוק הישן אשר מסדירות מסירת מידע מהמרשם הפלילי. סעיף 3 לחוק הישן קובע את העיקרון הבסיסי כי המרשם הפלילי יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי הוראות החוק הישן. סעיף 12(א) לחוק הישן קובע את זכות העיון של אדם במידע הפלילי בנוגע אליו. לפי סעיף 22 לחוק הישן, אסור למי שאינו זכאי לקבל מידע על פי החוק הישן, להשיג או לדרוש אותו, במישרין או בעקיפין. לצד איסור זה קבוע עונש מאסר של שנה בגין הפרתו וכן עונש מאסר לתקופה של שנתיים, אם ההפרה נעשתה לשם העסקה או קבלת החלטה בעניין האדם שהמידע אודותיו. סעיף 22(ב) סיפא לחוק הישן מבהיר כי אין בהסכמתו של האדם שהמידע אודותיו יימסר כדי לגרוע מהאיסור האמור. בסעיף 4(א) לחוק הישן מנויים גופים ביטחוניים אשר המרשם הפלילי פתוח בפניהם והם רשאים להעביר ביניהם מידע מהמרשם הפלילי, במידה שהדבר דרוש למילוי תפקידיהם. סעיף 5 לחוק הישן מסדיר את מסירת המידע מהמרשם הפלילי לרשויות ולבעלי תפקידים. בסעיף האמור קבועים הגורמים המוסמכים למסור מידע מהמרשם הפלילי (אותם גופים המנויים בסעיף 4(א) לחוק הישן) והגופים להם הם רשאים למסור את המידע האמור – גופים אשר מנויים בתוספת הראשונה לחוק הישן – לפי דרישתם ולצורך מילוי תפקידיהם (ראו: סעיף 5(ה) לחוק הישן). סעיף 6 לחוק הישן קובע כי מי שהוסמך בחוק לתת, לחדש או לבטל רישיון, היתר או זכות, ומוסמך באותו החוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות או של בעל הזכות, זכאי לקבל מהמשטרה מידע אודות מבקש הזכות או בעל הזכות כאמור, אם הלה נתן את הסכמתו למסירת המידע אודותיו (ראו: דברי ההסבר לחוק המרשם הפלילי הישן, בעמ' 220). אזכיר כי סעיף זה הוא הסעיף אשר מכוחו קבע בית המשפט המחוזי כי הממונה היתה רשאית לקבל מהמשטרה את המידע כי התיק באירוע ההצתה נסגר מחוסר ראיות ולהביאו בחשבון בהחלטתה. וזוהי לשונו של סעיף 6 לחוק הישן: "מי שהוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רשיון, היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת (להלן – זכות), ולשם כך הוא רשאי על פי אותו חיקוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, של בעל הזכות או של אדם אחר הנוגע בדבר, תמסור לו המשטרה מידע מן המרשם על כל אחד מאלה אם הוא הסכים לכך" (ההדגשה הוספה – א.ש.). כפי שניתן להיווכח מלשון הסעיף, על-מנת שגוף או בעל תפקיד יהא זכאי לקבל מידע מהמרשם הפלילי מכוח סעיף 6 לחוק הישן, צריכים להתקיים לגביו שלושה תנאים: (1) הוא מוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רישיון, היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת; (2) לשם הפעלת סמכותו זו הוא רשאי על פי אותו חיקוק מסמיך להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, של בעל הזכות או של אדם אחר הנוגע בדבר; וכן (3) הוא קיבל את הסכמתו של אותו מבקש זכות, בעל זכות או אדם אחר הנוגע בדבר שהמידע מהמרשם הפלילי הוא עליו, למסירת המידע. ניתן למסור, אפוא, מידע על חקירה פלילית תלויה ועומדת לגורמים ולבעלי התפקידים הזכאים לקבל מידע מהמרשם הפלילי על פי החוק הישן, אשר משתייכים לקבוצות אלה: (1) גופים ביטחוניים המנויים בסעיף 4(א) לחוק הישן; (2) גופים ובעלי תפקידים המנויים בתוספת הראשונה לחוק הישן; וכן (3) מי שהוסמכו בחוק לתת, לחדש או לבטל רישיון, היתר או זכות ולשקול לשם כך מידע פלילי. סעיף 21 לחוק הישן, שכותרתו "מידע שנתקבל שלא על פי חוק זה", קובע כי אסור לגורם בעל סמכות על פי חוק, אשר אינו זכאי לקבל מידע על פי החוק הישן, לקחת בחשבון מידע כאמור בהפעלת סמכותו – איסור שלצדו, כאמור, עונש מאסר של שנתיים (ראו: סעיף 22(ב) לחוק הישן). לשונו של סעיף 21 היא כדלקמן: "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה". חוק המידע הפלילי החדש חוק המידע הפלילי החדש פורסם ביום 16.1.2019 ונכנס לתוקפו ביום 12.7.2022 (ראו: חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019, ס"ח 298; וכן צו המידע הפלילי ותקנת השבים (דחיית יום התחילה), התשפ"ב-2022, ק"ת 1720). החוק החדש החליף את חוק המרשם הפלילי הישן וביטל אותו (ראו: סעיף 56 לחוק החדש). בדומה לחוק הישן, החוק החדש נועד להסדיר את "ניהול המרשם הפלילי בידי משטרת ישראל ואת מסירת המידע מן המרשם הפלילי לגורמים שונים" (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 1282, 1282 (להלן: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש)). החוק החדש ביקש להבהיר את סוג המידע שאליו מכוונת כל הוראה ולהשתמש באופן שיטתי ואחיד במונחים המתייחסים למידע הפלילי על סוגיו השונים (ראו: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1282). בעשותו כן, החוק מבחין בין שני סוגי מרשמים בהם קיים מידע פלילי: מרשם פלילי ומרשם משטרתי. סעיף 1 לחוק החדש קובע כדלקמן: ""מידע פלילי" – מידע מהמרשם הפלילי ומהמרשם המשטרתי; "המרשם הפלילי" – מרשם המנוהל על ידי המשטרה הכולל פרטי רישום פלילי; "המרשם המשטרתי" – מרשם המנוהל על ידי המשטרה הכולל פרטי רישום משטרתי". "פרט רישום משטרתי", הרלבנטי לענייננו, כפי שיבואר להלן, מוגדר בסעיף 1 לחוק החדש כדלקמן: ""פרט רישום משטרתי" – פרט מהפרטים המנויים בסעיפים 27 או 28 לגבי אדם". וזאת לשונו של סעיף 27(א) לחוק החדש: "המרשם המשטרתי יכלול את הפרטים המנויים להלן לגבי עבירות מסוג פשע ועוון, וכן נתונים נלווים: (1) מידע בדבר משפט פלילי תלוי ועומד וחקירה פלילית תלויה ועומדת, לרבות מידע על התליית הליכים כאמור בסעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי (להלן – מידע על תיק תלוי ועומד); (2) מידע על תיק שנסגר בשל אחד מאלה (להלן – תיק סגור): [...] (ב) החלטה שלא להעמיד לדין כאמור בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא אם כן ההחלטה ניתנה בשל חוסר אשמה" (ההדגשות הוספו – א.ש.). אחרי שידענו כי מידע אודות חקירה פלילית תלויה ועומדת או אודות סגירת תיק חקירה ועילת סגירתו, למעט סגירת תיק בעילה של חוסר אשמה, הוא בגדר "מידע פלילי" על פי החוק החדש – ובפרט, מידע פלילי מסוג "פרט רישום משטרתי" – עלינו לבחון את הוראות החוק אשר מסדירות את מסירתו. סעיף 3(א) לחוק החדש – המקביל לסעיף 3 לחוק הישן – מורה כי מידע פלילי יהיה חסוי ולא יימסר אלא לפי הוראות אותו החוק. סעיף 5(א)-(ב) לחוק החדש משלים את הדברים וקובע כי על אף האמור בכל דין – כלומר, אף אם בחיקוק נקבעו הוראות שמזכות גוף או בעל תפקיד לקבל מידע פלילי – לא יימסר מידע פלילי אלא בהתאם להוראות החוק החדש ובהיקף הקבוע בו. עוד מובהר בסעיף 3(ב) לחוק החדש – בדומה לסעיף 22 לחוק הישן – כי לא ניתן לדרוש מידע פלילי שלא לפי הוראות החוק החדש, במישרין או בעקיפין, לרבות בדרך של תצהיר, הצהרה או שאלון בכתב. בדומה להוראת סעיף 22(ב) סיפא לחוק הישן, הוראת סעיף 3(ב) לחוק החדש מבהירה כי הסכמתו של אדם למסירת המידע הפלילי בנוגע אליו אינה מקימה זכאות למי שדרש את המידע לקבלו. דרישת מידע פלילי בניגוד לאמור בסעיף 3(ב) לחוק החדש היא עבירה פלילית שלצדה עונש מאסר של שנתיים (ראו: סעיף 42(א) לחוק החדש). סעיף 4 לחוק החדש (מקבילו של סעיף 12(א) לחוק הישן) מסדיר את סוגית העיון במידע הפלילי וקובע כי כל אדם זכאי לעיין במידע הפלילי על עצמו. יחד עם זאת, עיון כאמור נעשה בלא שיוכל אותו אדם לייצר עותק של המידע הפלילי אודותיו (ראו: סעיפים 4(ג)(1)-(2) לחוק החדש). כלל זה נקבע על-מנת שלא יהיה ניתן לעקוף את המגבלות הקבועות בחוק ביחס למסירת מידע פלילי וכדי להבטיח שעותק מהמידע הפלילי לא יועבר למי שאינו זכאי לקבלו לפי החוק החדש (ראו: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1285). סעיף 4(ד) לחוק החדש קובע כי עורך דין שקיבל ייפוי כוח מיוחד לכך מהאדם שהמידע עליו, זכאי לקבל מהמשטרה תדפיס מהמידע הפלילי על אותו אדם לשם ייצוגו, כאשר הסעיף האמור מכוון להליכים אזרחיים או מינהליים (ראו: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1286-1285). ברם, קבלת מידע כאמור נועדה ומותרת רק לשם ייצוגו של האדם לפני בית משפט, בית דין או גוף מינהלי הזכאים לקבל מידע פלילי לפי הוראות החוק החדש. סעיף 29 לחוק החדש קובע כי המרשם המשטרתי (למעט מידע על זיכוי נאשם) יהיה פתוח בפני הגופים המנויים בסעיף 10 לחוק החדש – הוא מקבילו של סעיף 4 לחוק הישן – להם גישה ישירה אף למרשם הפלילי, וכי הם יהיו רשאים להעביר ביניהם מידע מהמרשם המשטרתי, במידה שהדבר דרוש למילוי תפקידיהם. בסעיף זה ביקש המחוקק להשוות בין המרשם הפלילי לבין המרשם המשטרתי לעניין הגופים בעלי גישה ישירה למידע פלילי (ראו: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1304). המחוקק קבע הוראות פרטניות לסוגים מסוימים של מידע מהמרשם המשטרתי. ביניהן, סעיף 31 לחוק החדש, הדומה לסעיף 11א לחוק הישן, שעניינו מסירת מידע על תיק סגור (כהגדרתו בסעיף 27(א)(2) לחוק החדש) ועל תיק שעוכבו בו ההליכים (כהגדרתו בסעיף 27(א)(3) לחוק החדש). מידע זה יימסר לגופים ולבעלי תפקידים המנויים בתוספת השישית לחוק החדש. על רשימה זו של גופים ובעלי תפקידים נאמר בדברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש כדלקמן: "מידע על תיקים סגורים יימסר להיקף מצומצם יותר של גורמים המנויים בתוספת השישית המוצעת. הוועדה סברה שככלל, יש להשאיר רשימה זו מצומצמת ויש לבחון בקפידה יתרה הוספה של כל גוף לתוספת האמורה ולשאוף ככל האפשר לכך שלא יימסר מידע על אודות תיקים סגורים לגורמי העסקה" (ראו: שם, בעמ' 1305). הוראה פרטנית נוספת קבועה בסעיף 30 לחוק החדש, הדומה לסעיף 11 לחוק הישן, שעניינו מסירת מידע אודות מב"דים או תיקים תלויים ועומדים (מידע אשר מוגדר בסעיף 27(א)(1) לחוק החדש). לפי סעיף 30(א) לחוק החדש, "המשטרה תמסור מידע על תיקים תלויים ועומדים, לגופים ולבעלי תפקידים שהיא רשאית למסור להם מידע מהמרשם הפלילי לפי הוראות חוק זה [...]". בדומה לחוק הישן, ניתן למסור אפוא מידע על תיקים תלויים ועומדים לגורמים ולבעלי התפקידים המשתייכים לאחת משלוש קבוצות: (1) גופים המנויים בסעיף 10 לחוק החדש; (2) גופים ובעלי תפקידים המנויים בתוספת הראשונה לחוק החדש; וכן (3) גופים ובעלי תפקידים המנויים בתוספת השנייה לחוק החדש. בסעיף 11 לחוק החדש – המקביל לסעיף 5 לחוק הישן – קבועים הגורמים המוסמכים למסור את המידע מהמרשם הפלילי ומוסדרת מסירת המידע על ידם לגופים להם הם רשאים למסור את המידע האמור – אשר מנויים בתוספת הראשונה לחוק החדש – לשם מילוי תפקידיהם ולמטרה שלשמה ניתן להעביר את המידע בלבד (ראו: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1289). סעיף זה הוא הסעיף המאפשר קבלת מידע פלילי על ידי סניגור לשם ייצוג בהליכים פליליים (ראו: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1286). שכן, בין הגופים המנויים בתוספת הראשונה, מנוי בפרט 2(5) "נאשם וסניגורו וכן עצור או בא כוחו – לעניין מידע על הנאשם או העצור לשם הליך שהוא מנהל". נוסח פרט 2(5) לתוספת הראשונה לחוק החדש זהה לנוסח פרט (יד) לתוספת הראשונה לחוק הישן. בנוסף, בהשלמה לסעיף 4(ד) לחוק החדש, בתוספת הראשונה אף מנוי בפרט 5(7) "עורך דין אשר קיבל ייפוי כוח מיוחד לכך מהאדם שהמידע עליו, לשם ייצוגו בבית משפט, בית דין או לפני גוף מינהלי, הזכאים לקבל מידע פלילי לפי הוראות החוק [...]". סעיף 12 לחוק החדש – המקביל לסעיף 6 לחוק הישן – קובע כי אם מבקש זכות או בעל זכות נתן את הסכמתו למסירת מידע מהמרשם הפלילי אודותיו, המשטרה תמסור את המידע מהמרשם הפלילי אודותיו למי שהוסמך לכך בתוספת השנייה, לפי חיקוק או לשם מכרז לפי סעיף 14 לחוק החדש. זאת, רק לשם המטרות המנויות בסעיף המסמיך בחוק ספציפי או למטרות המנויות בתוספת השנייה (ראו: סעיף 12(ב)(1) לחוק החדש). וזאת לשונו של סעיף 12(א) לחוק החדש: "המשטרה תמסור מידע מהמרשם הפלילי על מבקש זכות או בעל זכות למי שהוסמך לכך בתוספת השנייה, לפי חיקוק אחר או לשם מכרז לפי סעיף 14, אם מבקש הזכות או בעל הזכות נתן את הסכמתו לכך לעניין הזכות המסוימת [...]"; בעוד ש"זכות" מוגדרת בסעיף 1 לחוק החדש כדלקמן: ""זכות" – לרבות רישיון, הרשאה, אישור, הכרה, זיכיון, הטבה, תעודה, היתר, מינוי, הסמכה, רישום בפנקס רשמי או העסקה". בהגבילו את הגופים ובעלי התפקידים אשר יהיו רשאים לקבל מידע מהמרשם הפלילי (בהסכמתו של בעל זכות או מבקש זכות, שהמידע עליו) המחוקק צמצם את המקרים בהם יוכלו גופים ובעלי תפקידים נותני היתרים ורישיונות להביא במניין שיקוליהם את עברו הפלילי של אדם בבואם לקבל החלטות בעניינו. בעניין זה, נאמר בדברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש כך: "[...] יש לקבוע בחוק קריטריונים ברורים שלפיהם ייקבע מי זכאי לקבל מידע בהתאם לסעיף 12 המוצע. קריטריונים אלה ינוסחו בדרך שתמנע תחולה רחבה מדי או גורפת של הסעיף. הרעיון המנחה הוא, כי המידע הפלילי נועד להישקל רק בסוגי עיסוקים מסוימים שקבע המחוקק, כך שבשאר המקרים וכדי להגן על זכותו של אדם לשיקום, לא יימסר מידע מן המרשם הפלילי לנותני היתרים ורישיונות ועברו הפלילי של אדם לא יובא בחשבון בעת קבלת ההחלטה להעניק לו את ההיתר או הרישיון או בעת ההחלטה לשלול אותם. בהתאם להמלצות הוועדה, הגופים הזכאים לקבל מידע מכוח חיקוק ספציפי ומכוח סעיף 12 המוצע יהיו מנויים בתוספת השנייה לחוק המוצע" (ראו: שם, בעמ' 1292). חוק המידע הפלילי החדש חוקק כאשר התוספת השנייה לו ריקה בכוונת מכוון. התוספת השנייה לחוק החדש עודנה ריקה. סעיף 12(ג) לחוק החדש קובע תנאי סף להכללת גופים ובעלי תפקידים בתוספת השנייה לחוק החדש (ראו עוד: דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1292), ואילו סעיפים 12(ו) ו-12(ח) לחוק החדש מסדירים את הליך הכללתם של גופים ובעלי תפקידים בתוספת השנייה לחוק החדש. לבסוף, סעיף 38 לחוק החדש – מקבילו של סעיף 21 לחוק הישן – שכותרתו "איסור שקילת מידע פלילי בניגוד להוראות החוק" קובע כי אסור למי שאינו זכאי לקבל מידע פלילי על פי החוק החדש לשקול מידע פלילי בקבלת החלטה. לצד איסור זה, נקבע בסעיף 42(ב) לחוק החדש עונש מאסר של שנה לגוף, מעסיק או עוסק שהביא בחשבון בין שיקוליו מידע פלילי שהוא אינו זכאי לקבלו או מידע נוסף הנוגע אליו, בניגוד להוראות סעיף 38 לחוק החדש. לשונו של סעיף 38(א) לחוק היא כדלקמן: "מי שאינו זכאי לקבל מידע פלילי מסוים או ככלל, על פי דין, לרבות מידע [...] על תיק סגור על תיק שעוכבו בו ההליכים או על תיק תלוי ועומד, לא יביא אותו בחשבון בין שיקוליו בקבלת החלטה וכן לא יביא בחשבון מידע נוסף הנוגע למידע הפלילי האמור" (ההדגשה הוספה – א.ש.). על רקע משפטי זה, אמנה ואבחן כעת את טענותיהם של בעלי הדין דכאן. טענות הצדדים לטענת המדינה, שקילת שיקולים שעניינם סגירת תיקי חקירה ועילת סגירתם עומדת הן בניגוד לחוק המרשם הפלילי הישן, שעמד בתוקפו בעת קבלת החלטת הממונה, והן בניגוד לחוק המידע הפלילי החדש, שעומד בתוקפו כיום. לטענת המדינה, פקיד הרישוי או הממונה אינם נמנים על רשימת הגופים או בעלי התפקידים בחוקים האמורים להם רשאית המשטרה למסור מידע פלילי, ובפרט מידע פלילי בדבר סגירת תיקי חקירה או עילת סגירתם. לפיכך ובהתאם להוראות החוקים האמורים, טוענת המדינה כי החלטת הממונה אינה יכולה להסתמך על מידע שאין היא מוסמכת לקבלו. עוד טוענת המדינה כי אין מקום לאפשר לממונה ולפקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה להיחשף למידע בדבר תיקי חקירה פתוחים וסגורים, אלא בדרך של פרפרזה רחבה שנמסרת להם מהמשטרה. המדינה מציינת כי המלצת המשטרה היא המלצה סטטוטורית. לטענתה, המשטרה אמונה על הערכת הסיכון הנשקף לשלום הציבור מהחזקת נשק על ידי אדם פלוני והיא בעלת המומחיות לניתוח כלל הראיות המצויות בחזקתה אשר משמשות לגיבוש המלצתה. בין היתר, המשטרה מתבססת על חומר שנאסף במסגרת חקירות פליליות, לרבות חומרי חקירה אשר טרם התגבשו לכדי כתב אישום או שאין בהם ראיות מספקות להגשת כתב אישום. זאת מקום בו השיקולים לסגירת תיק חקירה אינם בהכרח רלבנטיים לשאלת המסוכנות שבהחזקת כלי ירייה על ידי מבקש הרישיון, וכאשר ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד אותו אדם נלקחת בחשבון על ידי המשטרה במסגרת הערכת משקל הראיות המינהליות והמסוכנות הנלמדת מהן. מנגד, המשיב סומך את ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מאחר שהוראותיו האופרטיביות של בית המשפט המחוזי מיטיבות, לשיטת המשיב, עם עררו, הלה מתנגד לערעורה של המדינה אף במישור העקרוני. דיון והכרעה – האם פקיד הרישוי או הממונה רשאים לקבל ולשקול מידע פלילי? החוק המחייב בענייננו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ובצדק, הוא חוק המרשם הפלילי הישן – הוא החוק שחל בעת שהערר עמד בפני הממונה למתן החלטה. הערר הוגש ביום 6.5.2021; החלטת הממונה ניתנה ביום 22.8.2021; ואילו חוק המידע הפלילי החדש, אשר החליף וביטל את החוק הישן, נכנס לתוקפו רק בחודש יולי 2022. לפי הוראות סעיף 11א לחוק הישן, המשטרה רשאית למסור מידע על תיק שנסגר בעקבות החלטה שלא להעמיד את החשוד לדין לגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק. פקיד הרישוי והממונה אינם מנויים בין הגופים ובעלי התפקידים בתוספת השלישית לחוק הישן. משכך הוא, פקיד הרישוי והממונה אינם זכאים למידע על תיקים סגורים ועילות סגירתם. לפי הוראות סעיף 11 לחוק הישן, המשטרה רשאית למסור מידע על חקירה פלילית תלויה ועומדת לגופים ולבעלי התפקידים שזכאים לקבל מידע מהמרשם הפלילי לפי החוק הישן, אשר נופלים לאחת משלוש הקבוצות שמניתי לעיל. פקיד הרישוי והממונה אינם משתייכים לאף אחת מהקבוצות הללו. באשר לקבוצה הראשונה – פקיד הרישוי והממונה אינם מנויים בין הגופים בסעיף 4(א) לחוק הישן אשר המרשם הפלילי פתוח בפניהם והם רשאים להעביר ביניהם מידע מהמרשם הפלילי. באשר לקבוצה השנייה – פקיד הרישוי והממונה אף אינם מנויים בין הגופים ובעלי התפקידים בתוספת הראשונה לחוק הישן, להם ניתן למסור מידע מהמרשם הפלילי לפי סעיף 5 לאותו חוק. באשר לקבוצה השלישית, כפי שאסביר להלן, אין לראות בפקיד הרישוי ובממונה כמי שהוסמכו בחוק לתת, לחדש או לבטל רישיון, היתר או זכות ולשקול לשם כך מידע פלילי – גורמים הזכאים לקבלת מידע מהמרשם הפלילי לפי סעיף 6 לחוק הישן. סעיף 6 לחוק הישן הוא, כזכור, הסעיף אשר מכוחו קבע בית המשפט המחוזי כי הממונה היתה זכאית לקבל את המידע כי נסגר התיק, שבשעתו נפתח נגד המשיב בגין אירוע ההצתה, מחמת חוסר בראיות. כפי שעולה מלשונו של סעיף 6 האמור, וכפי שכבר הסברתי לעיל, כדי שפקיד הרישוי והממונה יוכלו להיכנס לגדרו, צריכים להתקיים לגביהם שלושה תנאים: (1) הם בגדר גורם המוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רישיון, היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת; (2) להפעלת סמכות זו, הם רשאים על פי אותו חיקוק מסמיך להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, של בעל הזכות או של אדם אחר הנוגע בדבר; וכן (3) ניתנה הסכמה של אותו מבקש זכות, בעל זכות או אדם אחר הנוגע בדבר שהמידע מהמרשם הפלילי הוא עליו, למסירת המידע כאמור. פקיד הרישוי והממונה הוסמכו על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רישיון. החיקוק המסמיך אותם הוא חוק כלי הירייה. הסעיף המסמיך את פקיד רישוי הוא סעיף 11(2) לחוק כלי הירייה, והסעיף המסמיך את הממונה הוא סעיף 12(ג1)(1) לאותו חוק (להלן: הסעיפים המסמיכים). לשונם של הסעיפים המסמיכים, בנוסחם הנוכחי, היא כדלקמן: "11. רשות מוסמכת לענין רשיונות לפי חוק זה היא – [...] (2) לצורך סעיפים 3 עד 10ד – פקיד רישוי, ובלבד שלא יינתן רישיון אם קצין משטרה בכיר [...] קבע כי יש מניעה למתן רישיון כאמור מטעמים של שלום הציבור וביטחונו. [...] 12. (ג1) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2) [...], רשאי להגיש עליה ערר בכתב [...] בפני מי שהשר [לביטחון פנים – א.ש.] ימנה לענין זה (להלן – הממונה)" (ההדגשה הוספה – א.ש.). בכך עומדים פקיד הרישוי והממונה בתנאי הראשון של סעיף 6 לחוק הישן. אולם, לא מתקיים לגבי פקיד הרישוי והממונה התנאי השני של סעיף 6 לחוק הישן. כפי שניתן להיווכח, אין בסעיפים המסמיכים את פועלם, ואף בחוק כלי הירייה כולו, שום הוראה אשר מאפשרת לפקיד הרישוי ולממונה להביא בחשבון את עברו הפלילי של אדם בקבלת החלטותיהם. התנאי האמור של סעיף 6 לחוק הישן פורש בהרחבה. למשל: בית משפט זה קבע כי לשכת עורכי הדין זכאית למידע פלילי בגדרו של סעיף 6 לחוק הישן מתוקף סמכותה בסעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, לסרב לרשום מתמחה (ראו: על"ע 8856/00 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, הוועד המרכזי, פ"ד נו(1) 258, פסקה 14 לפסק דינו של השופט מ' חשין (2001); דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, הוועד המרכזי, פ"ד נט(4) 637, פסקאות 22 ו-28 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש ופסקה 5 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (2004); על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נט(6) 202, פסקה 17 (2005) (להלן: עניין ג'ורג'י); וכן עע"מ 4408/07 לשכת עורכי-הדין בישראל נ' אבו סאלם, פסקה 5 (25.3.2008); ואציין כי קביעה זו אינה נחוצה עוד, שכן החל משנת 2012, תוקנה התוספת הראשונה לחוק הישן כך שלשכת עורכי הדין נכללה בה בפרט מב, כאמור בתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (שינויים בתוספת הראשונה והשלישית לחוק), התשע"ב-2012, ק"ת 1693; כמו כן, לשכת עורכי הדין מנויה אף בפרט 5(17) לתוספת הראשונה לחוק החדש)). בדומה לכך, נקבע כי גם רשם העמותות נכנס לגדרו של סעיף 6 לחוק הישן, על בסיס סעיפים 1 ו-5 לחוק העמותות, התש"ם-1980, אשר מקנים לו סמכות לרשום עמותה (ראו: בע"א 1282/93 רשמת העמותות נ' כהנא, פ"ד מז(4) 100, פסקה 8 (1993)). אולם, שלא כמו במקרים האלה, סעיפי החוק אשר מסמיכים את פקיד הרישוי והממונה לקבל החלטות אינם כוללים – אף לא במשתמע – הסמכה להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הרישיון. יתרה מכך: כפי שעולה מסעיפים 11(2) ו-12(ג1)(2) לחוק כלי הירייה – אליהם עוד אשוב ואתייחס בהרחבה בהמשך – המשטרה מעורבת בהליך הפעלת סמכותם של פקיד הרישוי והממונה, והיא זאת שמוסרת להם מידע בכל הנוגע לשלום הציבור ולביטחונו. כאשר המשטרה – הגוף הממלכתי שמנהל את המרשם הפלילי ורישומים אחרים בהם מצוי מידע פלילי – אמונה בחוק כלי הירייה על מסירת חוות דעת לפקיד הרישוי ולממונה בעניין הסכנה הנשקפת ממבקש הרישיון לשלום הציבור ולביטחונו, אין כל צורך ביצירת נגישות עצמאית למידע כאמור אצל פקיד הרישוי והממונה. בהליכים שנוהלו בפני הממונה ופקיד הרישוי לא התקיים גם התנאי השלישי של סעיף 6 לחוק הישן: הסכמת המשיב למסירת המידע עליו מהמרשם הפלילי. בעניין זה, בית המשפט המחוזי סבר כי מקום בו המשיב טען בעררו שהתיק באירוע ההצתה מצוי בשלבי סגירה, הוא הביע מכללא את הסכמתו לגילוי המידע עליו במרשם הפלילי והסכמה זו עולה כדי "הסכמה" עליה מדבר סעיף 6 לחוק הישן. אני סבור אחרת. לדעתי, ההסכמה הנדרשת בסעיף 6 לחוק הישן אינה יכולה להיות הסכמה מכללא או הסכמה משתמעת. סעיף 6 לחוק מדבר על הסכמה מפורשת. ודוק: סעיף 12 לחוק החדש – הוראה המקבילה לזו בסעיף 6 לחוק הישן – קובע, לעניין הסכמתו של מי שהמידע הוא עליו, כי הסכמה זו צריכה להיות מפורשת, להינתן בכתב, על גבי טופס קבוע (המצוי בתוספת השלישית לחוק החדש) וכן לכלול, לצד המטרה של מסירת המידע, אזכור מפורש של הגורם לו מסכים מי שהמידע עליו להעביר את המידע (ראו: סעיף 12(ד) לחוק החדש). הסכמה בכתב כאמור נדרשת אף אם יתווספו לתוספת הראשונה לחוק החדש – בה, כזכור, מנויים הגופים להם ניתן למסור מידע מהמרשם הפלילי – גופים נוספים שהמידע נמסר להם לשם מתן זכות או ביטול זכות (ראו: סעיף 11(ו) לחוק החדש). סבורני כי במובן זה, סעיף 12 לחוק החדש בא להוסיף ולבסס מצב קיים, באופן אשר מבטיח כי ההסכמה הנדרשת אכן ניתנה. זאת ועוד: הסעיף אשר מסדיר את מסירתו של מידע בדבר תיקים סגורים ועילת סגירתם הוא סעיף 11א לחוק הישן, ולא סעיף 6 לחוק הישן. כזכור, סעיף 6 מסדיר מסירת מידע מהמרשם הפלילי: מרשם שכאמור אינו מכיל בתוכו מידע בדבר תיקים שנסגרו ועילת סגירתם (על פי סעיפים 1 ו-2 לחוק הישן). משכך הוא, אף אם היה ניתן לראות בממונה (או בפקיד הרישוי) כ"מי שהוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רשיון [...] ולשם כך הוא רשאי על פי אותו חיקוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, של בעל הזכות או של אדם אחר הנוגע בדבר [...]"; וכתוצאה מכך, כמי שזכאית לקבל מידע מהמרשם הפלילי (בהינתן הסכמתו של מי שהמידע הפלילי עליו) מכוח סעיף 6 לחוק הישן – וכאמור, אין הדבר כך – בענייננו-שלנו, היה בכך, לכל היותר, כדי לזכות אותה במידע על החקירה התלויה ועומדת באירוע הרשלנות בהתאם לסעיף 11 לחוק הישן (אשר קובע, כזכור, כי המשטרה רשאית למסור מידע על חקירה פלילית תלויה ועומדת לגופים ולבעלי התפקידים שזכאים לקבל מידע מהמרשם הפלילי). ממילא, סעיף 6 לחוק הישן אינו מקים זכאות לקבלת מידע בדבר תיקים שנסגרו ועילת סגירתם, כדוגמת התיק באירוע ההצתה במקרה דנן. לא למותר לציין, כי על פי סעיף 21 לחוק הישן, מאחר שהממונה אינה זכאית לקבל מידע בדבר סגירת תיקים ועילת סגירתם ומידע על חקירות תלויות ועומדות, אין היא רשאית להביא מידע זה בחשבון בהחלטתה בערר (ראו והשוו: עניין ג'ורג'י, בפסקאות 20-19; על"ע 3658/05 בל נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פסקה 6 (15.9.2005); בג"ץ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים, משרד המסחר והתעשייה, פ"ד נא(4) 481, פסקה 15ב לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן (1997) (פסק הדין ניתן לאור חזקת התקינות, שלא נסתרה, מבלי לדון לגופם של דברים)). לסיכום נקודה זו: לפי חוק המרשם הפלילי הישן, הממונה ופקיד הרישוי אינם זכאים למידע פלילי, ובפרט למידע על תיקים שנסגרו בעקבות החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד אדם לדין, ולמידע על תיקים תלויים ועומדים; והמשטרה אינה רשאית – ובוודאי שאינה חייבת – למסור את המידע כאמור לממונה או לפקיד הרישוי. משכך הוא, פקיד הרישוי והממונה אינם רשאים להביא בחשבון מידע כאמור בהחלטותיהם לפי חוק כלי הירייה. למען הסר ספק, אציין כי קביעתי זו אין משמעה כי המשטרה אינה רשאית להביא בפני פקיד הרישוי והממונה פרפרזה שמטמיעה בתוכה את הראיות הרלבנטיות שברשותה, אם ראיות אלה קשורות לתיקים שנסגרו בשל החלטה שלא להעמיד את החשוד לדין פלילי. לעניין זה, יפים דבריו של השופט ע' פוגלמן בעע"מ 7710/18 השר לביטחון פנים נ' אבו ג'אבר, פסקה 24 (19.11.2019): "[...] חוק המרשם הפלילי אינו מונע מהמשטרה לכלול בהמלצתה גם ראיות מינהליות שמקורן בתיקים שלא הבשילו לכדי הגשת כתב אישום. אכן, סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי קובע כי מידע על החלטה שלא להעמיד לדין לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק, אשר אינה כוללת את הממונה לפי חוק כלי הירייה. עוד נקבע בסעיף 21 לחוק המרשם הפלילי כי בעל סמכות לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה. בצד האמור, בית משפט זה קבע בעבר כי ככל החלטה מינהלית, החלטה בעניין רישיון כלי ירייה תיעשה על בסיס ראיות מינהליות [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.). עוד אציין, כי עסקינן בראיות מינהליות שאינן צריכות לגבש תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין, או להוכיח את אשר הן באות להוכיח מעבר לספק סביר, לשם קביעת התשתית העובדתית שעל בסיסה ניתן יהיה לשלול מאדם רישיון נשק. הממונה או פקיד הרישוי רשאים להסתמך בהחלטותיהם על ראיות מינהליות שמקורן בתיק חקירה שנסגר בעילה של העדר ראיות, ועל בסיסן להחליט לשלול את הרישיון (ראו: עע"מ 3792/14 רופל נ' המשרד לבטחון פנים, פסקאות י'-י"א (23.3.2015); עע"מ 3326/18 פלוני נ' מנהל רישוי כלי ירייה מחוז דרום – המשרד לביטחון פנים, פסקאות 24-23 (26.2.2019) (להלן: עניין פלוני)). בהקשרן של ראיות אלה והפרפרזה, חלה חזקת התקינות: חזקה על המשטרה שהיא מעבירה לפקיד הרישוי ולממונה מידע אמין ושלם, בגבולות מה שהדין מתיר לה למסור, ושעמדתה מסתמכת על כלל המידע שנאסף על ידה בכל הקשור לשלום הציבור וביטחונו (ראו והשוו: בג"ץ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415, 420 (1981) (להלן: עניין בוחבוט)). הדין על פי החוק החדש כאמור, הדין שחל בעת ההכרעה בעררו של המשיב הוא חוק המרשם הפלילי הישן. אף על פי כן, בהינתן קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למצב המשפטי בגדרו של חוק המרשם הפלילי החדש, ועל-מנת להעמיד את תיאור הדין החדש על מכונו – אעמוד על הוראותיו של חוק המידע הפלילי החדש אשר נוגעות לענייננו. לפי חוק המידע הפלילי החדש, פקיד הרישוי והממונה אינם זכאים לקבל לידיהם מידע בדבר תיקים סגורים בשל החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, או מידע בנוגע לתיקים תלויים ועומדים. פקיד הרישוי והממונה אינם מנויים בין הגופים ובעלי התפקידים להם יש גישה ישירה למרשם הפלילי ולמרשם המשטרתי לפי סעיפים 10 ו-29 לחוק החדש. פקיד הרישוי והממונה גם אינם מנויים בין הגופים ובעלי התפקידים אשר רשאים לקבל מידע על תיקים סגורים בתוספת השישית לחוק החדש, לפי סעיף 31 לחוק החדש. כזכור, לפי הוראות סעיף 30 לחוק החדש, המשטרה רשאית למסור מידע על תיקים תלויים ועומדים לגופים ולבעלי התפקידים שזכאים לקבל מידע מהמרשם הפלילי לפי החוק החדש, אשר, כאמור, משתייכים לשלוש קבוצות שתוארו לעיל. גם בחוק החדש, פקיד הרישוי והממונה אינם משתייכים לאף אחת מהקבוצות הללו. פקיד הרישוי והממונה אינם מנויים בין הגופים בסעיף 10 לחוק החדש. הם גם אינם נמנים על הגופים ובעלי התפקידים המנויים בתוספת הראשונה לחוק החדש – להם ניתן למסור מידע מהמרשם הפלילי לפי סעיף 11 לחוק החדש. פקיד הרישוי והממונה אף לא הוסמכו לקבל מידע מהמרשם הפלילי ואינם מנויים בין נותני הרישיונות וההיתרים בתוספת השנייה לחוק החדש – אשר זכאים למידע מהמרשם הפלילי לפי סעיף 12 לחוק החדש, מקבילו של סעיף 6 לחוק הישן. משכך הוא, פקיד הרישוי והממונה אינם זכאים לקבל מידע על תיקים תלויים ועומדים. כזכור, בית המשפט המחוזי סבר כי לפי סעיף 31 ופרט 4 לתוספת השישית לחוק החדש, יכלה באת-כוח המשיב לקבל את המידע על סגירת התיק באירוע ההצתה ולהביאו לידיעת הממונה, אשר היתה מביאה מידע זה בחשבון בעת קבלת החלטתה בערר. לזאת אין בידי להסכים. פרט 4 לתוספת השישית לחוק החדש, מתייחס ל"סניגור – לעניין מידע על נאשם או חשוד שהוא מייצג לשם הליך שהוא מנהל". באת-כוח המשיב, המייצגת אותו במסגרת הליך ערר על החלטה לביטול רישיון נשק לפני בעל תפקיד מינהלי, אינה "סניגורית". כמו כן, במסגרת הליך זה המשיב אינו בגדר "נאשם או חשוד". בהתאם לכך, באת-כוח המשיב גם אינה זכאית לקבל ולמסור מידע מהמרשם הפלילי על פי סעיף 5 ופרט יד לתוספת הראשונה לחוק הישן, אשר נוסחו דומה לנוסח פרט 4 לתוספת השישית לחוק החדש. ברי הוא, כי פרט 4 האמור מכוון לייצוג בהליכים פליליים ולא לייצוגו של אדם בפני רשות מינהלית. זכאותו של עורך דין למידע מהמרשם הפלילי – וכפועל יוצא מכך, למידע בדבר תיקים תלויים ועומדים – לטובת ייצוג בפני רשות מינהלית מוסדרת בסעיף 11 ובפרט 5(7) לתוספת הראשונה לחוק החדש (וכן ראו: סעיף 4(ד) לחוק החדש). הוראות אלה קובעות כי ניתן למסור מידע מהמרשם הפלילי ל"עורך דין אשר קיבל ייפוי כוח מיוחד לכך מהאדם שהמידע עליו, לשם ייצוגו בבית משפט, בית דין או לפני גוף מינהלי, הזכאים לקבל מידע פלילי לפי הוראות החוק [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.). באת-כוח המשיב אכן ייצגה אותו בפני גוף מינהלי, הוא הממונה, ואף אם קיבלה ייפוי כוח מיוחד לכך מהמשיב – עדיין, כפי שהובהר לעיל, הממונה אינה זכאית לקבל מידע פלילי. משזכאות הגוף המינהלי לקבל מידע פלילי היא תנאי לזכאותו של עורך הדין כאמור, ותנאי זה לא התקיים בענייננו-שלנו, באת-כוח המשיב לא היתה זכאית לקבל לידיה מידע מהמרשם הפלילי מכוח סעיף 11 ופרט 5(7) לתוספת הראשונה לחוק החדש. כמו כן נזכור כי עניינו של סעיף 11 לחוק החדש הוא מידע מהמרשם הפלילי. לפיכך, אילו הממונה היתה זכאית לקבל מידע מכוחו של סעיף זה, היא היתה זכאית גם למידע אודות תיקים תלויים ועומדים לפי סעיף 30(א) לחוק החדש (אשר קובע, כזכור, כי המשטרה תמסור מידע על תיקים תלויים ועומדים, לגופים ולבעלי תפקידים שהיא רשאית למסור להם מידע מהמרשם הפלילי), אולם לא למידע בנוגע לתיקים סגורים, כדוגמת התיק באירוע ההצתה. לזאת יש להוסיף כי אף אם היתה רשאית באת-כוח המשיב לקבל לידיה את המידע אודות סגירת התיק באירוע ההצתה לפי סעיף 31 ופרט 4 לתוספת השישית לחוק החדש – ואין הדבר כך – עדיין אסור היה לממונה להביא מידע זה בחשבון בהחלטתה בערר. לפי סעיף 38 לחוק החדש, אסור לממונה – כמי שאינה זכאית לקבל מידע פלילי על פי החוק החדש – לשקול מידע פלילי בקבלת החלטתה בערר; ולעניין זה, אין כל משמעות למקור ממנו נשאב המידע. לצד איסור זה נקבע עונש מאסר של שנה (ראו: סעיף 42(ב) לחוק החדש). בית המשפט המחוזי סבר עוד כי העדרה של הממונה מהתוספת השנייה לחוק החדש, אשר בה אמורים להופיע גורמים שהוסמכו לקבל מידע מהמרשם הפלילי לפי סעיף 12 לחוק החדש – מקבילו של סעיף 6 לחוק הישן – ואשר, כאמור, נותרה ריקה, מקורו בתקלה. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, "ברי שהמחוקק לא יצר את מנגנון העברת המידע הזה מבלי שהתכוון לתת לו תוכן וממשות. לא היתה כל כוונה לבטל או לגרוע מהמנגנון הזה שהיה קיים בחוק הישן" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 26). לשיטתי, כאמור, אף לפי המנגנון שהיה קיים בסעיף 6 לחוק הישן לא היו זכאים פקיד הרישוי והממונה למידע מהמרשם הפלילי. מאותן סיבות שבעטיין פקיד הרישוי והממונה אינם נכללים בסעיף 6 לחוק הישן אני סבור כי אין הם נכללים בתוספת השנייה לחוק החדש וכי העדרם אינו "תקלה". זאת ועוד: כפי שכבר צוין על ידי, התוספת השנייה לחוק החדש עומדת, לעת עתה, ריקה בכוונת מכוון. כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי המחוקק לא חוקק את סעיף 12 לחוק החדש במטרה לאיינו על ידי השארת התוספת השנייה לחוק החדש ריקה. חזקה על המחוקק כי ידאג למילויה של תוספת זאת בעתיד. באומרי את אשר אמרתי, מסופקני אם המחוקק התכוון לשנות את המנגנון שהיה קבוע בסעיף 6 לחוק הישן. מדברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, המתייחסים לסעיף 12 ולתוספת השנייה לחוק, עולה כי המחוקק התכוון למנוע תחולה רחבה מדי או גורפת של הסעיף ולייעד את הזכאות לקבל ולשקול מידע מהמרשם הפלילי לגופים ולבעלי תפקידים מסוימים שהמחוקק יקבע פוזיטיבית כי הם רשאים לשקול מידע כאמור. כאן גם המקום לציין כי היותה של התוספת השנייה לחוק החדש ריקה אינה מונעת מסירת מידע מהמרשם הפלילי למי שעל פי חיקוק הוסמך לקבל את המידע. שכן, על פי סעיף 12(ז) לחוק החדש, אם נחקק או תוקן חוק הנותן לגוף מסוים זכות לקבל מידע מהמרשם הפלילי, אך שמו טרם הוסף לתוספת השנייה, אין בכך כדי למנוע מהמשטרה למסור לו מידע כאמור. בשל חוסר האחידות בהוראות החיקוקים הספציפיים ופיזורן, התוספת השנייה חולקה לשני חלקים: חלק א' מתייחס לגופים ולבעלי תפקיד המקבלים מידע על פי חיקוק; ואילו חלק ב' מתייחס לגופים ולבעלי תפקידים המקבלים מידע שלא לפי חיקוק (ראו: סעיף 12(ו) לחוק החדש; וכן דברי ההסבר לחוק המידע הפלילי החדש, בעמ' 1292). בחלק א' לתוספת השנייה המוצע, מנויים לא פחות מ-388 בעלי תפקידים אשר זכאים לקבל את המידע מהמרשם הפלילי על פי חיקוק, לצד הגוף אליו הם משתייכים; וכן מטרת מסירת המידע לפי החיקוק והסעיף המסמיך (ראו: הצעת חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 1282, 1377-1318). בין בעלי תפקידים אלה אין זכר לפקיד הרישוי, לממונה, למטרה של מתן רישיון לפי חוק כלי הירייה או לחוק כלי הירייה עצמו. חלק ב' לתוספת השנייה הוצע בהצעת החוק החדש בעודו ריק. בסופו של יום, הגופים המנויים בחלק א' לתוספת השנייה המוצע לא מצאו את מקומם בנוסח הסופי של חוק. לפיכך, אין מדובר ברשימה מחייבת וממצה של הגופים ובעלי התפקידים הזכאים לקבל מידע מהמרשם הפלילי על פי חיקוק. יחד עם זאת, מן הרשימה האמורה ומהיותו של חלק ב' לתוספת השנייה ריק ניתן ללמוד, לכל הפחות, כי נפקדותם של פקיד הרישוי והממונה מתוספת זו נובעת מכוונת מכוון ולא מ"תקלה" שבתי המשפט מוסמכים לתקן. בהקשר זה, כמו בהקשרים רבים אחרים, חל הכלל "המחוקק מתכוון לומר את אשר הוא אומר ואומר דברים שבכוונתו לומר" (ראו: רע"א 8364/23 ב.ג.א.נ אופנה בע"מ נ' ישראכרט בע"מ, פסקה 79 לפסק דיני (23.7.2024)). זאת ועוד: לפי סעיף 12(ו)(2) לחוק החדש, לשם הכללתו של גוף או בעל תפקיד, אשר מקבלים מידע שלא לפי חיקוק, בחלק ב' לתוספת השנייה לחוק החדש צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים. ראשית, מדובר במידע הדרוש מאחד הטעמים המפורטים בסעיף 12(ג) לחוק החדש. שנית, נדרש אישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, מטעמים מיוחדים. שלישית, החוק דורש כי הדבר ייקבע בצו על ידי שר המשפטים בהתייעצות עם השר לביטחון פנים. ברי הוא, כי במקרה שלפנינו תנאים אלה אינם מתקיימים בפקיד הרישוי או בממונה. בנוסף לאמור, מאז חקיקתו של החוק החדש, התוספת הראשונה תוקנה ארבע פעמים, בין היתר על דרך של הוספת גופים ובעלי תפקידים שהמידע נדרש להם לשם אינטרס ציבורי חיוני (ראו: פרט 5 לתוספת הראשונה לחוק החדש; סעיף 95 לחוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב-2021, ס"ח 80, 329 (תיקון עקיף של פרט 5(23) לתוספת הראשונה לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019); סעיף 57 לחוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2023 ו-2024), התשפ"ב-2021, ס"ח 180, 375-374 (תיקון עקיף של פרט 5(24) לתוספת הראשונה לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019); סעיף 16 לחוק למניעת העסקה במוסדות מסוימים של מי שהורשע באלימות כלפי ילדים וחסרי ישע, התשפ"ג-2023, ס"ח 638, 643 (תיקון עקיף של פרט 5(25) לתוספת הראשונה לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019) (להלן: תיקון מס' 5 לחוק החדש); וסעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 19 – הוראת שעה), התשפ"ג-2023, ס"ח 672, 686 (תיקון עקיף של פרט 5(26) לתוספת הראשונה לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019) (להלן: תיקון מס' 6 לחוק החדש)). התוספת השישית אף היא תוקנה מאז חקיקתו של החוק החדש, על דרך של הוספת גופים ובעלי תפקידים הרשאים לקבל מידע על תיקים סגורים או תיקים שעוכבו בהם ההליכים (ראו: התוספת השישית לחוק החדש; תיקון מס' 5 לחוק החדש, בעמ' 643 (תיקון עקיף של פרט 16 לתוספת השישית לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019); ותיקון מס' 6 לחוק החדש, בעמ' 686 (תיקון עקיף של פרט 17 לתוספת השישית לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019)). חזקה על המחוקק כי אילו חפץ בהוספת פקיד הרישוי או הממונה לתוספת השנייה לחוק החדש – או אף לתוספת הראשונה והשישית לחוק החדש – היה עושה כן. לסיכום: גם במצב המשפטי שנוצר מכוחו של חוק המידע הפלילי החדש, הממונה ופקיד הרישוי אינם זכאים למידע פלילי, ובפרט למידע על תיקים סגורים בשל החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד אדם לדין ולמידע על תיקים תלויים ועומדים; והמשטרה ממילא אינה מוסמכת למסור מידע כאמור לממונה או לפקיד הרישוי. לפיכך, לפקיד הרישוי ולממונה אסור להביא מידע זה בחשבון בהחלטותיהם לפי חוק כלי הירייה. מהם גדרי שיקול דעתה של הממונה ביחס לעמדת המשטרה? הסוגיה חוק כלי הירייה ודברי ההסבר להצעת חוק כלי הירייה אינם מתייחסים לשיקולים שעל פקיד הרישוי או הממונה לשקול בבואם להפעיל את סמכויותיהם (ראו: חוק כלי היריה, התש"ט-1949, ה"ח 28; וכן דברי ההסבר להצעת חוק כלי היריה (תיקון מס' 10) (ערר), התשנ"ה-1995, ה"ח הכנסת 571, 571, אשר בעקבותיה חוקק סעיף 12(ג1) לחוק כלי הירייה). עם זאת, בפסיקה נקבע זה מכבר כי התכלית המרכזית של חוק כלי הירייה – אשר בהתאם לה עלינו לפרש את הסמכויות הקבועות בו, ככל שאלו דורשות פירוש מחמת עמימותן – היא לאזן בין אינטרס הפרט להחזיק בנשק למטרות שונות, ובעיקר לשם הגנה עצמית, לבין אינטרס שלום הציבור וביטחונו, לרבות האינטרס שלא להגדיל את מספרם של כלי הנשק המוחזקים בידי הציבור מעבר לנדרש (ראו: עניין בוחבוט, בעמ' 419; עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים, פסקאות 46-45 ו-48 (24.7.2008) (להלן: עניין לוזון); וכן עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים, פסקה 16 (1.10.2014)). פקיד הרישוי והממונה מופקדים על עשיית האיזון כאמור – וזוהי כל מלאכתם. כדי לסייע לפקיד הרישוי ולממונה לבצע מלאכה חשובה זו, חוק כלי הירייה ייעד למשטרה את תפקיד הגורם האמון על שלום הציבור וביטחונו. בפועלה בתפקיד זה על פי חוק כלי הירייה, המשטרה נדרשת למסור את חוות דעתה כתנאי למתן רישיון על ידי פקיד הרישוי (ראו: סעיף 11(2) לחוק כלי הירייה); ושוב, במסגרת הליך הערר לפני הממונה, אם מדובר בהחלטה שהתקבלה על פי חוות דעתה של המשטרה (ראו: סעיף 12(ג1)(2) לחוק כלי הירייה). מעמדן של חוות דעת אלו של המשטרה, בכל הנוגע לשיקול דעתם של פקיד הרישוי והממונה, השתנה עם תיקון 24 לחוק כלי הירייה שנכנס לתוקף עם פרסומו ביום 6.8.2023. נוסחו של סעיף 11(2) לחוק כלי הירייה במצב החוקי אשר קדם לתיקון 24 – הוא המצב ששרר בעת החלטת פקידת הרישוי, החלטת הממונה ומתן פסק הדין קמא – היה כדלקמן: "11. רשות מוסמכת לענין רשיונות לפי חוק זה היא – [...] (2) לצורך סעיפים 3 עד 10ד – פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר, כהגדרתו בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, שהוסמך לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה" (ההדגשה הוספה – א.ש.). בהתאם, נוסחו של סעיף 12(ג1)(2) לחוק כלי הירייה – הקובע כי הממונה נדרשת להעביר לתגובת המשטרה ערר על החלטה שהתקבלה על פי חוות דעת המשטרה – היה כדלקמן: "התקבלה ההחלטה על פי המלצת קצין משטרה, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לענין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.). במובחן מכך, נוסחו של סעיף 11(2) לחוק כלי הירייה במצב החוקי שלאחר תיקון 24 – הוא המצב החוקי דהיום – הוא כדלקמן: "11. רשות מוסמכת לענין רשיונות לפי חוק זה היא – [...] (2) לצורך סעיפים 3 עד 10ד – פקיד רישוי, ובלבד שלא יינתן רישיון אם קצין משטרה בכיר, כהגדרתו בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, שהמפקח הכללי של המשטרה הסמיך לכך, קבע כי יש מניעה למתן רישיון כאמור מטעמים של שלום הציבור וביטחונו" (ההדגשה הוספה – א.ש.). נוסחו של סעיף 12(ג1)(2) לחוק כלי הירייה שֻונה בהתאם, ולשונו היא כדלקמן: "התקבלה ההחלטה על פי קביעת קצין משטרה, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לענין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.). מטרתו של תיקון 24 אינה משתמעת לשתי פנים. כפי שניתן להיווכח מנוסח הסעיף גופו, וכפי שמצוין במפורש בדברי ההסבר להצעת התיקון, תיקון זה נועד – "[...] לשנות את מעמד חוות הדעת של משטרת ישראל מ"המלצה" לקביעה מחייבת בעניין שלום הציבור וביטחונו, ביחס לכלל הרישיונות הניתנים מכוח החוק, עקב היות המשטרה הגורם המקצועי בעל המומחיות, המיומנות והמידע הנדרש לקביעת מסוכנות פלילית, ובהסתמך על הניסיון שהצטבר בטיפול בנושא זה [...]" (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 23), התשפ"ב-2022, ה"ח 664, 668 (להלן: דברי ההסבר לתיקון 24)). מעמדה של משטרת ישראל כגורם בלעדי בהכרעה בדבר המסוכנות הנשקפת לציבור ממבקש רישיון-נשק או מבעל רישיון מצמצם את שיקול דעתם של פקיד הרישוי והממונה בכל הקשור למסוכנות כאמור – זאת, במיוחד אחרי תיקון 24. הכלל האוסר על פקיד הרישוי והממונה לשקול מידע פלילי בהחלטותיהם, אשר היה עמנו לפני תיקון 24 ונותר על כנו אחרי התיקון, אף הוא מצמצם שיקול דעת זה. מכאן עולה השאלה הבאה: מה נותר בגדרי סמכותם ושיקול דעתם של פקיד הרישוי, ובעיקר של הממונה – במקרה בו התקבלה החלטת פקיד הרישוי בהתאם לחוות דעת המשטרה? שאלה זו עלתה במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 20.5.2024 והיא העומדת להכרעתנו כעת. לבקשתה, ביום 24.6.2024 הגישה המדינה השלמת טיעון בשאלה זו, וביום 24.7.2024 הגיש המשיב תגובה מטעמו. הפתרון במצב החוקי שקדם לתיקון 24, הסמכות להחליט בעניין רישיון לפי חוק כלי הירייה היתה נתונה לפקיד הרישוי, או לממונה במסגרת ערר על החלטת פקיד הרישוי. תפקידה של המשטרה התמצה במתן המלצה לעניין המסוכנות לשלום הציבור וביטחונו. להמלצת המשטרה, כמי שהיתה אמונה על שלום הציבור וביטחונו מאז ומעולם, היה מיוחס משקל ניכר בגיבוש החלטת פקיד הרישוי או הממונה (ראו: עניין פלוני, בפסקה 20; עניין בוחבוט, בעמ' 419; אורי גורן בתי משפט מינהליים 217 (2008) (להלן: גורן)). ברם, לפקיד הרישוי ולממונה היה שיקול דעת עצמאי להחליט אם להעניק רישיון, לחדשו או לבטלו (ראו: עניין פלוני, בפסקה 21; וכן גורן, בעמ' 218-217). כך קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו וכך טוענת המדינה באשר למצב החוקי שלפני תיקון 24. לדברים אלה אני מסכים. המדינה טענה עוד כי ככל שהיה לממונה צורך בהבהרה או בהשלמה לעניין המידע המפורט בעמדת המשטרה – למשל בדבר משקל הראיות העומדות בבסיס הערכת הסיכון הנשקף לציבור ממבקש הרישיון, או באשר לתקפות ההמלצה לאור חלוף הזמן – היא היתה רשאית לדרוש הבהרה או השלמה כאמור מהמשטרה בבואה להחליט בערר. גם עם דברים אלה אני מסכים. באשר למצב החוקי שאחרי תיקון 24 – הסמכות להחליט בעניין רישיון לפי חוק כלי הירייה עודנה מופקדת בידי פקיד הרישוי ובידי הממונה במסגרתו של ערר על החלטת פקיד הרישוי. אלא שסמכות זו כפופה כעת לקביעתה של המשטרה, שאחריה אין ולא כלום. הווה אומר: במקרים בהם המשטרה תקבע כי יש מניעה ליתן לאדם רישיון נשק מטעמים של שלום הציבור וביטחונו – לא תהא עוד לפקיד הרישוי או לממונה סמכות לתת לאותו אדם רישיון, לחדשו או להימנע מלבטלו (ראו והשוו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית ה 3643, 3651-3650 (2020); וכן בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793, 806 (1996)). במקרים אלה – ובהם בלבד – לפקיד הרישוי ולממונה אין שיקול דעת להחליט כי אינטרס הפרט להחזיק בנשק גובר על הצורך להגן על שלום הציבור וביטחונו. הסמכות לאזן בין האינטרסים המתנגשים עברה, הלכה למעשה, אל המשטרה. תוצאה זו מעוררת תחושה לא נוחה, אך התחושה לחוד והדין לחוד. במסגרת תיקון 24, המחוקק נתן תוקף מחייב לחוות דעת המשטרה בעניין שלום הציבור וביטחונו – וציווי זה יש לקיים. מאחורי ציווי זה עומדת תפישה הרואה במשטרת ישראל "הגורם המקצועי בעל המומחיות, המיומנות והמידע הנדרש לקביעת מסוכנות פלילית, ובהסתמך על הניסיון שהצטבר בטיפול בנושא זה" (ראו: דברי ההסבר לתיקון 24, בעמ' 668). אשר על כן, אין מקום לאפשר לפקיד הרישוי או לממונה להעניק, לחדש או לא לבטל רישיון כאשר מבחינת המשטרה קיימת מניעה לעשות כן מטעמים של שלום הציבור וביטחונו; וממילא, אין כל הצדקה ששני הגורמים האלה ישקלו שיקולים נגד המניעה. בעניין לוזון, השופט א' רובינשטיין התחבט בסוגייתנו והעלה את לבטיו על הכתב: "[...] מבלי לפגוע במערכת המינהלית העוסקת בכגון זה במשרד הפנים, שחזקה עליה כי היא עושה מלאכתה נאמנה, עד כמה נותר בידה שיקול דעת של ממש, או שמא הסמכות המהותית נמצאת בידי המשטרה? אם נביט הן בתכלית החוק – הסדרת נושא כלי היריה, והן בשיקול הדעת המהותי לפיו ובמציאות, נמצא כי רובו בידי המשטרה; ראו למשל סעיף 11 לחוק כלי היריה, הקובע מיהן הרשויות המוסמכות לגביו, ובס"ק (2) בו נאמר, כי הרשות היא "פקיד רישוי (איש משרד הפנים – א"ר) על פי המלצת קצין משטרה בכיר...". ודוק המלצת המשטרה היא תנאי, ודומה כי אחריה יש מעט, אם בכלל. ער אני לכך שהתמונה כוללת גם חובות דיווח והכשרה, אך שוב, השאלה היא היכן המוקד המהותי. [...] לדעתי אולי באה השעה למחשבה חדשה על "מיקומם הגיאומטרי" וריכוזם של נושאים אלה – הן כלי היריה והן שירותי השמירה – במקום ה"אמיתי" העוסק בהם, קרי במהות במשטרה, כדי לצמצם את הסרבול המאפיין את הדברים. [...] היש יתרון יחסי למשרדים האחרים, ה"נסמכים על שולחנה של המשטרה" במהות – בהכרעתם? דומה כי שונה הדבר מחוות דעת שב"כ או המשטרה, למשל, הניתנת בהקשרי חוק האזרחות תשי"ב-1952 וחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; באותו עניין המקום הדומיננטי – במבט רחב הכולל נושאים שונים, מרישום לידות ופטירות, נישואין ומען ועוד, הוא מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, ועל כן הגיוני, גם אם נדרשות חוות דעת, שלעתים יש להן השפעה רבתי, מגורמים אחרים – כי הסמכות תישאר במוקד הטיפול" (ראו: שם, בפסקאות ו(1) ו-ו(3); ההדגשה במקור – א.ש.). תיקון 24 משקף, במידת-מה, את עמדתו של השופט רובינשטיין. שיקול הדעת המהותי בנושאים הנמצאים בלב מומחיותה של המשטרה, אשר היא בעלת היתרון היחסי בהם, מצוי בידה; ואילו שיקול הדעת באינטרסים לבר-ביטחוניים ולבר-פליליים, בהם אין למשטרה כל יתרון או מומחיות, עודו מופקד בידי פקיד הרישוי והממונה, כל אימת שלא קיימת מניעה להתחשב באינטרסים כאמור מבחינתה של המשטרה. יש בכך כדי למקם את האינטרסים הרלבנטיים להחלטה בעניין רישיונות לפי חוק כלי הירייה בידי הגורמים האמונים עליהם – כל גורם והאינטרסים עליהם הוא אמון. בכך איני רואה כל פסול. כאשר הן פקיד הרישוי והן הממונה כפופים בהחלטותיהם לקביעת המשטרה בדבר מניעה ליתן רישיון נשק, נשאלת השאלה מהי משמעותו של הליך הערר והאם הממונה אינה "חותמת גומי" של המשטרה. לשאלה זו אשיב כך: במקרה בו קבעה המשטרה כי מבחינתה ישנה מניעה ליתן רישיון נשק ופקיד הרישוי החליט בהתאם לקביעה זו, הליך הערר על החלטת פקיד הרישוי לפני הממונה אינו הופך למלאכותי. זאת, מאחר שבגדרו של הליך זה מוסמכת הממונה לקיים סיג ושיח עם המשטרה. במסגרתו של סיג ושיח כאמור, המשטרה עשויה להידרש ליתן הבהרות בנוגע לעמדתה ואף לעדכן ולתקף את חוות הדעת בחלוף הזמן או כאשר מתקיימות נסיבות חדשות. בנוסף: במקרים בהם עומד לפתחה של הממונה ערר על החלטה שהתקבלה על פי קביעת המשטרה, סעיף 12(ג1)(2) לחוק כלי הירייה מורה לממונה להעביר את הערר לתגובתה של המשטרה; במסגרת זו, המשטרה ממילא תידרש לעדכן את חוות דעתה במקרים לא מעטים. כמו כן, אל לנו לשכוח את המקרים בהם עמדתה של המשטרה היא כי אין מניעה ליתן רישיון נשק למבקשו מטעמים של שלום הציבור וביטחונו. במקרים אלו, סמכותם של פקיד הרישוי והממונה אינה שונה מזו שהיתה בידיהם לפני תיקון 24. פקיד הרישוי והממונה, כל אחד בתורו, נדרשים להפעיל שיקול דעת עצמאי, לאזן בין אינטרס הפרט לשאת כלי ירייה לבין אינטרס הציבור בשלום ובביטחון, ולהחליט אם יש מקום להעניק, לחדש או לבטל את הרישיון. בתוך כך, פקיד הרישוי והממונה רשאים לשקול כל מידע רלבנטי (שהם זכאים לקבלו ולהביאו בחשבון), כדוגמת מידע רפואי אודות מבקש הרישיון. בסופו של הליך זה, פקיד הרישוי והממונה יכולים להחליט כי חרף עמדתה של המשטרה כי אין מניעה ליתן רישיון, האינטרס של מבקש הרישיון או בעל הרישיון לשאת כלי ירייה אינו משמעותי דיו כדי להיעתר לבקשתו. לבסוף וביחס למקרה דנן: המדינה טוענת כי הדין שצריך לחול בעת בחינתה המחודשת של הממונה את עררו של המשיב הוא הדין הקיים – זה שאחרי תיקון 24. עוד מוסיפה המדינה כי במצב דברים זה, ובהינתן קביעת המשטרה ביחס למשיב כי יש לדחות את עררו מטעמי שלום הציבור וביטחונו, ממילא אין לממונה שיקול דעת להחליט שלא לבטל את רישיונו של המשיב. אשר על כן, להוראות האופרטיביות אשר ניתנו לממונה על ידי בית המשפט המחוזי – ועליהן המדינה מלינה בערעורה – אין משמעות אופרטיבית. טענה זו אין בידי לקבל. תיקון 24 נכנס לתוקף במועד שאחרי החלטתה של פקידת הרישוי והחלטת הממונה. פסק הדין קמא, אף הוא ניתן לפני התיקון; וגם הערעור על פסק דין זה הוגש לפני כניסתו של התיקון לתוקף. ברגיל, בנסיבות כאלה, אנו נדרשים לשאלה האם בפניניו תיקון בעל תחולה מיידית (כיאה לשינויי דין הנחשבים לפרוצדורליים) או שמא מדובר בתיקון בעל תחולה פרוספקטיבית (כיאה לשינויי דין הנחשבים למהותיים), או בתיקון שיש להחילו באופן רטרואקטיבי מטעמים חריגים כאלה או אחרים (ראו והשוו: עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 782-777 (1992); ע"א 1013/15 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' מלול, פסקאות 15-13 (1.11.2016); יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי ב 789-783, 797 (2023); וכן Alex Stein, The Trial-Time/Forum Principle and the Nature of Evidence Rules, in Current Trends in Criminal Procedure and Evidence: A Collection of Essays in Honor of Professor Eliahu Harnon 81 (Anat Horovitz & Mordechai Kremnitzer eds. 2008)). ברם, במקרה שלפנינו, פטורים אנו מלעסוק בשאלה זו – זאת, מאחר שהמדינה אינה רשאית להיבנות מהימשכות ההליכים המינהליים בעניינו של המשיב, לו היא חבה חובת הגינות, ובדרך זו לתלות את טענותיה נגד המשיב על הוראות תיקון 24, שמעיקרו לא אמור היה לחול על המקרה דנן (ראו: בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(2) 582, 594 (1996); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א 368-367 (2010); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי ב 634-630 (2010)). משכך הוא, על הממונה להכריע בעררו של המשיב על פי המצב המשפטי כפי שהיה בעת מתן ההחלטה בערר – הדין שלפני תיקון 24 (ראו והשוו: עניין לוזון, פסקה 31 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; ובג"ץ 1398/07 לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך – הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל, פסקה 24 (10.5.2010)). סוף דבר התוצאה היא כי עררו של המשיב יוחזר לבחינה ולהכרעה מחודשת של הממונה, כפי שהורה בית המשפט המחוזי. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על הממונה להביא בחשבון את נתוניו האישיים של המשיב, ובתוך כך: את היותו נטול הרשעות בפלילים; את היותו שוטר בעברו; וכן את משך הזמן בו היה ברשותו רישיון להחזקת נשק. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על הממונה להחליט בערר בהתאם להלכה הפסוקה אשר קובעת כי "ביטול רישיון או אי-חידושו דורשים תשתית מוצקה יותר לנימוקי הסירוב מאשר זו הנדרשת בבקשה ראשונה למתן רשיון. לפיכך, ביטול רישיון לא יעשה על בסיס חשד גרידא, ללא בדיקה וחקירה [...]" (ראו: עניין פלוני, בפסקאות 21-20 והאסמכתאות שם). בנוסף, סבורני כי על הממונה להביא בחשבון את הזמן שחלף מהיום בו בוטל רישיונו של המשיב בהחלטת פקידת הרישוי. בהינתן האמור לעיל, ובהסכמת המדינה, אציע לחבריי כי נורה למשטרה לבחון מחדש את עררו של המשיב ולהגיש לממונה חוות דעת עדכנית בעניינו. אחרי קבלתה של חוות הדעת, תחליט הממונה בעררו של המשיב כחוכמתה. באשר לדין הכללי – הנני מציע לחבריי כי נקבע שהממונה ופקיד הרישוי אינם מורשים לקבל מידע פלילי, ובפרט אינם מורשים לקבל מידע על מב"דים ועל תיקים שנסגרו בעקבות החלטה שלא לחקור את החשוד או שלא להעמידו לדין פלילי. כפועל יוצא מכך, פקיד הרישוי והממונה אינם רשאים להביא בחשבון מידע כאמור בהפעלת סמכותם לעניין רישיונות לפי חוק כלי הירייה. עוד נבהיר, כי במצב המשפטי שאחרי תיקון 24, פקיד הרישוי והממונה כפופים בהחלטותיהם לקביעת המשטרה באשר למניעה ליתן לאדם רישיון על פי חוק כלי הירייה. הווה אומר: במקרים בהם המשטרה תקבע כי יש מניעה ליתן רישיון כאמור מטעמים של שלום הציבור וביטחונו – לא תהא לפקיד הרישוי או לממונה סמכות לתת רישיון, לחדשו או להימנע מלבטלו. אשר על כן, אם תישמע דעתי, ערעור המדינה יתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל. הממונה והמשטרה ינחו עצמם על פי האמור בפסקאות 95-93 לעיל ויחליטו בעניינו של המשיב לפי הוראות הדין אשר קדמו לתיקון 24. בנסיבות אלה, ובהתחשב בתרומת המשיב לליבונן של סוגיות משפטיות חשובות, לא נעשה צו להוצאות. כל צד יישא אפוא בהוצאותיו. אלכס שטיין שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט ממלא מקום הנשיא השופט עמית: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט א' שטיין בתיקון מסוים, ואוסיף מספר הערות משל עצמי. 1. כפי שציין חברי, על פי סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: החוק הישן), פקיד הרישוי והממונה לא היו זכאים לקבל מידע בדבר תיקים סגורים ועילת סגירתם. אפנה בהקשר זה לדברי חברי בפסקה 55 לפסק דינו, לפיהם סעיף 6 מסדיר מסירת מידע מהמרשם הפלילי, שאינו כולל מידע בדבר תיקים שנסגרו ועילת סגירתם ואינו כולל גם מידע מתיקים תלויים ועומדים". מכל מקום, המשטרה אינה רשאית להטעות את פקיד הרישוי במסירת חלק מהמידע, כפי שקרה במקרה דנן. כמפורט בפסקה 6 לפסק דינו של חברי, המשטרה המליצה ביום 21.8.2021 לממונה לדחות את הערר בשל מעורבותו של המשיב באירוע ההצתה. בכך הסתמכה המשטרה על תיק תלוי ועומד (מב"ד) מבלי לגלות אוזנו של הממונה כי כבר ביום 27.5.2021 עודכן במערכת כי התיק נסגר, כך שהמשטרה דיווחה רק "חצי אמת". די בכך כדי להצדיק את התוצאה אליה הגיע חברי ולפיה הערר שהגיש המשיב יוחזר לבחינה ולהכרעה מחדש של הממונה. בנסיבות דנן, אני סבור כי אם תמצא המשטרה לציין במסגרת חוות הדעת העדכנית בעניינו של המשיב את אירוע ההצתה, עליה לעדכן את הממונה כי התיק נסגר. 2. איני רואה לקבוע מסמרות לגבי פרשנות תיקון 24 לחוק כלי היריה, התש"ט- 1949 (להלן: חוק כלי יריה), אך אדגיש את הערתו הנכוחה של חברי בפסקה 89 לפסק דינו. קביעת המשטרה מטילה לכאורה מעין "וטו" על שיקול דעתו של פקיד הרישוי, אך זאת מקום שהקביעה נועדה למנוע מתן רישיון נשק. לא כך כאשר ההמלצה של המשטרה היא חיובית, במובן זה שהמשטרה קובעת כי אין מניעה ליתן רישיון נשק, שאז שיקול הדעת המלא נותר לפקיד הרישוי. 3. השאלה המרכזית הצריכה לענייננו נוגעת לפרשנות סעיף 12 לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019 (להלן: החוק החדש) או הסעיף המקביל לו בחוק הישן, סעיף 6. פקיד הרישוי הוא הגוף המוסמך על פי חוק כלי היריה "לתת, לחדש או לבטל רשיון" כאמור בסעיף 6 לחוק הישן. מכאן השאלה אם פקיד הרישוי והממונה רשאים על פי חוק כלי יריה להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הרישיון. ככלל, פקיד הרישוי שואב את המידע הנדרש משני מקורות – משרד הבריאות והמשטרה. סעיף 11ב לחוק כלי יריה קובע במפורש כי פקיד הרישוי יעביר בקשה לרישיון נשק למנהל משרד הבריאות אשר רשאי למסור לפקיד הרישוי פרטים על אשפוז של המבקש עקב מחלת נפש או חשש למחלת נפש. אין בחוק הוראה דומה לגבי קבלת פרטים מהמשטרה, ומכלל הן ניתן להסיק כי המשטרה אינה רשאית למסור לפקיד הרישוי או לממונה פרטים אפילו על עברו הפלילי של מבקש הרישיון. ברם, כלל הפרשנות "מכלל הן נשמע לאו" הוא כלל פרשנות שיש להיזהר בשימוש בו ו"לא תמיד מכלל הן אתה שומע לאו. המסקנה מותנית בכך שכוונה תחיקתית להגביל ולצמצם משתמעת, לפי שורת ההיגיון, מן ההקשר" (ע"פ 476/69 שטרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 17, 21 (1970); וכן ראו פסק דיני בעע"מ 5306/16 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 והאסמכתאות שם (12.2.2017)). מכאן שעלינו לבחון את תכליתו של החוק. 4. הרציונל שבבסיס החיסיון של המרשם הוא "מתן אפשרות לעבריין שריצה את עונשו ושב לנהל חיים נורמטיביים לפתוח דף חדש בחייו בלא שעברו הפלילי יעמוד לו לרועץ, מגנה על כבודו כאדם ועל זכותו לפרטיות ולצנעת הפרט – זכויות יסוד שזכו למעמד חוקתי מפורש בשיטתנו המשפטית בעקבות עיגונן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי-הדין של מדינת ישראל, הועד המרכזי, פ"ד נט(4) 637, 662 (2004)). החוק מבטא את הגישה המבכרת את זכותו של מי שהורשע בפלילים לשקם את חייו ולהשתלב בחברה תוך הכרה בצורך למסור מידע לגורמים מסוימים לצורך מילוי תפקידיהם, על מנת להגן על אינטרסים ציבוריים חשובים, כמו הגנה על שלום הציבור ובטחונו (יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 813 (2021) (להלן: עמית חסיונות)). הלכה למעשה, החוק הישן והחוק החדש קובעים חיסיון סטטוטורי של המרשם, כאמור בסעיף 3(א) לחוק החדש: "מידע פלילי יהיה חסוי ולא יימסר אלא לפי הוראות חוק זה". כאמור, התכלית של המרשם היא לאפשר לאדם להשתקם מבלי שעברו ירדוף אחריו, כך שאותו אדם הוא בעל החיסיון שנועד לטובתו. ככלל, בעל חיסיון רשאי לוותר על החיסיון שנועד לטובתו. לדוגמה, לקוח רשאי לוותר על חיסיון עו"ד-לקוח, ומטופל רשאי לוותר על חיסיון רופא או עובד סוציאלי (אך אין להסיק לחובת בעל החיסיון בשל אי הסכמתו לוותר על החיסיון). קשה אפוא להלום, כי למשיב יש זכות עיון במרשם הפלילי הנוגע לגביו, אך הוא מנוע מלמסור את פרטי המידע לפקיד הרישוי ולממונה, למרות שהוא בעל החיסיון ויש לו אינטרס לוותר על החיסיון. ודוק: המחוקק ביקש להגן על בעל החיסיון, ולכן נקבעה בסעיף 3(ב) לחוק החדש ההוראה הבאה: חיסיון המידע הפלילי 3. [...] (ב) לא ידרוש אדם מידע פלילי, במישרין או בעקיפין, שלא בהתאם להוראות חוק זה, לרבות בדרך של תצהיר, הצהרה או שאלון בכתב; לעניין זה, לא יראו מי שדרש מידע פלילי כאמור כזכאי לקבלו בשל כך בלבד שהאדם שהמידע הפלילי נוגע לו הסכים למסירת המידע. אלא שאין ענייננו, לדוגמה, במעסיק פוטנציאלי, שעלול לכפות "הסכמה" שלא מדעת על עובד פוטנציאלי, אלא במשיב שיש לו אינטרס בקבלת הרישיון לנשק, ולשם כך הוא נכון ברצון ובחפץ לב לוותר על החיסיון של המרשם הפלילי, על אף שפקיד הרישוי והממונה לא דרשו ממנו את המידע, מאחר שמדובר מבחינתו ב"מידע מזכה" לפיו תיק החקירה נסגר. 5. לא אכחד כי המסקנה לפיה פקיד הרישוי והממונה אינם זכאים לקבל מידע מה"מרשם הפלילי" כהגדרתו בחוק החדש – להבדיל מ"המרשם המשטרתי" הכולל תיקי מב"ד ותיקים סגורים – היא תוצאה מוזרה. קשה להלום כי בפני פקיד הרישוי לא יעמוד הרישום הפלילי של אדם שהורשע, לדוגמה, בשוד מזוין, בעוד שאת הממונה על ענייני התמחות בלשכת עורכי הדין, יראו כגוף שהמידע נדרש לו לשם אינטרס ציבורי חיוני (סעיף 5(17) לתוספת הראשונה בחוק החדש). על פניו, המידע הנדרש לפקיד הרישוי לשם מתן רישיון לנשק נועד לשם אינטרס ציבורי חיוני לא פחות חשוב מאשר לצורך מתן רישיון להתמחות כעורך דין, או לצורך מכרז של רשות ציבורית כאמור בסעיף 12 לחוק החדש. לכן, ספק בעיני אם פקיד הרישוי והממונה אינם זכאים לקבל מידע מה"מרשם הפלילי". בכל מקרה, כאשר יבוא המחוקק למלא בתוכן את התוספת השניה – אשר מתייחסת לסעיף 12 לחוק החדש, ואשר נותרה בשלב זה ריקה – טוב יעשה אם ישקול לכלול גם את פקיד הרישוי ואת הממונה. אזכיר שוב כי סעיף 12 לחוק החדש מתייחס ל"מרשם הפלילי" להבדיל מהמרשם המשטרתי, הכולל מב"דים ותיקים סגורים. 6. התוספת השישית מפרטת את רשימת ה"גופים ובעלי תפקידים הרשאים לקבל מידע על תיקים סגורים או תיקים שעוכבו בהם ההליכים". סעיף 4 לתוספת השישית קובע: "סניגור – לעניין מידע על נאשם או חשוד שהוא מייצג לשם הליך שהוא מנהל"; וסעיף 13 לתוספת השישית קובע: "בית משפט או בית דין – בהליך משפטי שאינו הליך פלילי כאשר גילוי המידע מהמרשם המשטרתי מהותי לנושא הדיון, וכן בהליך של מעצר לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ובית דין צבאי בהליך של מעצר לפי סעיף 240 לחוק השיפוט הצבאי". לטעמי, ספק אם בכך התכוון המחוקק להכריע במחלוקת שנתגלעה בפסיקה לעניין זכות הנאשם לעיין בתיקים סגורים של עדים או מתלוננים (עמית חסיונות, עמ' 825-820). 7. סוף דבר, שהן על פי החוק הישן והן על פי החוק החדש, אין לפקיד הרישוי ולממונה סמכות לקבל מידע על תיקים סגורים, וספק אם יש להם סמכות לקבל מידע מהמרשם הפלילי לגבי עברו של אדם. מכל מקום, מאחר שהמשטרה היא שמתווכת לפקיד הרישוי ולממונה את המידע, הרי שעליה לדייק בדברים, ומקום שבחוות דעתה של המשטרה נזכר תיק מב"ד, הרי שככל שהתיק נסגר עוד קודם להעברת המידע לפקיד הרישוי, על המשטרה לציין זאת. יצחק עמית ממלא מקום הנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏י"א בתשרי התשפ"ה (‏13.10.2024).] יצחק עמית ממלא מקום הנשיא דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט