חיכמת חטיב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3293/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3293/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. חיכמת חטיב 2. מוחמד חטיב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 5.8.08, מיום 5.3.09, בת.פ. 1049/07, שניתן על ידי כבוד השופט זיאד הווארי תאריך הישיבה: י"ח באלול התשס"ט (07.09.09) בשם המערערים: עו"ד פלדמן אביגדור בשם המשיבה: שרות המבחן לנוער: עו"ד אפרת רוזן פטור מהתייצבות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ז' הווארי) הרשיע את המערערים – דוֹד ואחיינו, ילידי השנים 1977 ו-1991 – בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות. בעקבות כך נדון מערער 1 (להלן: חיכמת) ל-40 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב בפיצוי בסכום כולל של 45,000 ש"ח. מערער 2 (להלן: מוחמד) נדון ל-15 חודשי מאסר ושנה מאסר על תנאי. הערעור שבפנינו מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 2. בכתב האישום שהוגש נגד המערערים נטען, כי בתאריך כ"א בניסן התשס"ז (9.4.2007), בשעות הערב, חלף מוחמד, שהיה רכוב על אופניו, על פניהם של שלושה מבני כפרו (להלן : עומרי, חסן וראמי), ובינו לבין חסן נתגלע ויכוח. מוחמד עזב את המקום תוך שהוא אומר לחסן "אם אתה גבר תחכה כמה דקות", ולאחר זמן מה שב כשהוא מלווה בדודו, חיכמת. השניים החלו לתקוף את שלושת המתלוננים בכל חלקי גופם – ובעוד שחיכמת הלם בהם באמצעות אבנים, אגרופן וצינור פלסטיק, יידה עליהם מוחמד אבנים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לעומרי פגיעות חמורות, לרבות שבר בגולגולת, ואף חסן סבל מנזקי גוף קשים. ההליכים בפני בית-המשפט המחוזי 3. במרכז ראיות התביעה עמדו גרסאותיהם של שלושת המתלוננים. בעדותו בבית-המשפט תיאר עומרי את אירוע התקיפה. לדבריו, הוא ושני המתלוננים האחרים צעדו לעבר היציאה מכפר מגוריהם, כאשר מוחמד הגיע רכב על אופניו, החל לקלל את חסן ובין השניים פרץ ויכוח. מוחמד המשיך בדרכו, אולם זמן לא רב לאחר מכן הוא שב למקום יחד עם חיכמת, ברכבו של זה האחרון. השניים חסמו את נתיב ההליכה של שלושת המתלוננים, יצאו מהרכב כשהם מנופפים בידיהם, וחיכמת ניגש לחסן וסטר לו. באותו שלב, ניסה עומרי להתרחק מהמקום, אולם אז הלם בו חיכמת עם אבן והוא התמוטט ואיבד את הכרתו. עומרי הוסיף, כי מוחמד עמד במשך מרבית הזמן במרחק מה, התגרה ויידה אבנים לעבר המתלוננים. באשר לחקירתו הראשונה במשטרה הודה עומרי, כי אינו זוכר את הדברים שמסר במהלכה, ואת קולר האשם הוא תלה במצב בריאותו הקשה כתוצאה מהתקיפה. עוד הוא ציין, כי בעקבות האירוע נערכה בין המשפחות סולחה והסכסוך יושב. 4. חסן תיאר אף הוא את התקרית האלימה. באמרתו הראשונה במשטרה סיפר כי צעד עם שני המתלוננים בשבילי הכפר, ולאחר חילופי הדברים עם מוחמד, הגיח כלי רכב ובו שני המערערים מלווים באדם שלישי. לטענתו, ניסו המערערים לדרוס אותו ואת חבריו, ולאחר מכן ירדו מהרכב כשברשותם מקלות ושלשלאות, והחלו להכות במתלוננים. מאוחר יותר שינה חסן מגרסה זו – אשר לטענתו ניתנה כאשר היה נתון בכאבים ובלחץ נפשי כבד – וטען, כי המערערים לא לוו באדם נוסף; לא ניסו לדרוס את המתלוננים; ולא החזיקו ברשותם מקלות ושלשלאות. לעומת זאת סיפר, כי לאחר שהמערערים ירדו מהרכב, התנפל עליו חיכמת ותקף אותו בפניו תוך שימוש באגרופן עד שהתמוטט, ולאחר מכן הכה את עומרי בראשו באמצעות אבן. אותה שעה, עמד מוחמד במרחק של כשני מטרים מהמתלוננים והשליך עליהם אבנים. 5. גרסתו של ראמי עלתה בקנה אחד עם זו של שני המתלוננים האחרים. אמנם, באמרתו הראשונה במשטרה הוא טען כי היה זה מוחמד, ולא חיכמת, שפגע בעומרי באבן בראשו, אולם מאוחר יותר שב מדבריו וטען כי חיכמת היה הפוגע, בעוד שמוחמד ידה אבנים. בדומה למתלוננים האחרים, העיד ראמי כי לאחר שמוחמד שב אליהם מלווה בחיכמת, תקף האחרון את חסן בפניו באמצעות אגרופן, את עומרי באמצעות אבן, ואילו אותו-עצמו תקף בצינור פלסטיק, אולם לא נגרם לו נזק של ממש. 6. גרסאותיהם של שלושת המתלוננים נתמכו במסמכים רפואיים מקיפים, המתעדים את כלל הפגיעות שנגרמו להם, ובעדותו של הרופא אשר הגיע ראשון אל זירת האירוע, והעיד כי מצא את עומרי שרוע בערפול חושים, כשבראשו נפיחות. תמיכה נוספת נמצאה בעדות אביו של עומרי, עבדאללה, אשר טען כי ליווה את בנו שעה שהובהל לבית-החולים, ושמע מפיו כי חיכמת הוא שפגע בו בראשו. עבדאללה לא ידע להסביר כיצד זה בנו, אשר היה מחוסר הכרה, דיבר עמו מייד לאחר האירוע. עוד הדגיש כי בין המתלוננים לבין המערערים – כמו גם בין משפחותיהם – מעולם לא ניטש ריב. 7. ההגנה תמכה יתדותיה בעדויותיהם של המערערים בלבד. חיכמת הכחיש למן חקירתו הראשונה כי ביצע את מעשי האלימות המיוחסים לו. הוא טען שהגיע לזירה מאחר שהיא נמצאת בסמוך לדיר כבשים המצוי בבעלותו, ואז ראה את אחיינו, מוחמד, מתווכח עם המתלוננים. באותו זמן, עומרי כבר שכב על השביל חסר הכרה והמון התגודד סביבו. לטענת חיכמת, הוא לא התעניין במתרחש, ועל כן לא חקר את הנוכחים על מה שקרה. עם זאת, הוא טען כי אפשר שבמהלך ההמולה שהתפתחה פגעה ידו בשוגג באדם זה או אחר, אך דבק בגרסתו כי לא הכה איש במכוון, ולא השתמש בנשק קר מכל סוג שהוא. אמנם, בשלב מסוים אחז בצינור פלסטיק אותו נטל מאדם אחר, אולם עשה זאת רק במטרה להשליכו הרחק מהניצים. לדבריו של חיכמת, הוא מיהר ונסע אל בית אחיו שבכפר, שם שהה עד להגעתם של כוחות המשטרה. כאשר נלקח לחקירה, חסמו בני משפחתם של המתלוננים – שאותם ידע לזהות בשמותיהם – את הדרך, ורגמו את הרכב באבנים באופן שהוביל לפציעתו שלו. עוד הוא ציין, כי אינו מכיר את המתלוננים וכי מעולם לא ניטשה בינו לבינם מחלוקת, ועל כן אין הוא מבין מדוע בדו מלבם עלילת שווא. 8. מוחמד הכחיש אף הוא את המיוחס לו ולדודו. הוא טען כי לאחר שחסן התגרה בו ואיים עליו כי יפגע בו, הוא הסתלק מן המקום. מאוחר יותר שב כדי לבדוק את דיר הכבשים שבבעלות המשפחה, וכאשר יצא ממנו פגש את המתלוננים בשנית. לדבריו, תקפו אותו המתלוננים באגרופים, ושעה שעומרי התקדם לעברו הוא מעד ונחבל בראשו. מוחמד לא ידע להסביר כיצד מעידה זו הסבה לעומרי נזק כה חמור, וכן לא ידע להסביר כיצד נגרמו פגיעותיו של חסן. מכל מקום, מוחמד הוסיף כי לקח אבן בידו כדי להתגונן מפני שלושת המתלוננים, אלא שאז הגיעו אל המקום אנשים נוספים והרגיעו את הרוחות. בין אלה היה גם חיכמת, אשר לא השתתף באירוע כלל ורק ביקש ממוחמד לשוב לביתו. פסק דינו של בית-המשפט המחוזי 9. בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי יש בחומר הראיות כדי לבסס את הרשעתם של המערערים – זאת, בראש ובראשונה, בהתבסס על עדויות המתלוננים, אותן העדיף על פני אלו שמסרו המערערים. לגבי עדותו של עומרי קבע השופט המלומד כי היא הייתה "שלמה, עקבית, רצופה, הגיונית ומתקבלת על הדעת ללא כל כוונה להפריז או לטפול אשמת שווא על הנאשמים" (עמ' 128 להכרעת-הדין), וזאת על אף שינויים מסוימים שחלו בגרסתו, אשר ככל הנראה נבעו ממצבו הבריאותי הקשה שעה שנחקר לראשונה. למסקנה דומה הגיע השופט גם ביחס לעדויותיהם של חסן וראמי. לשיטתו, היו אלה עדויות מהימנות, עקביות והגיוניות, אשר תאמו זו לזו, ואילו הסתירות בינן לבין האמרות שמסרו המתלוננים במשטרה לא היו מהותיות ונבעו, בחלקן, מהעובדה שהם היו נסערים לאחר האירוע. נוסף על אלה נקבע, כי פגיעות הגוף שמהן סבלו המתלוננים, כפי שהוצגו בחומר הרפואי שהוגש לבית-המשפט, תאמו לתיאוריהם את המהלומות שספגו. מנגד, הותירו עדויותיהם של המערערים רושם שלילי ביותר, ונקבע כי הן היו בלתי מהימנות, בלתי הגיוניות ומלאות בסתירות. פרכות ותמיהות נמצאו בעדותו של חיכמת – אשר טען כי לא התעניין במתרחש, אולם מצא לנכון לעצור בזירה ולהידחף בין האנשים; כי המתלוננים העלילו עליו עלילת שווא אולם לא ידע להסביר מדוע נהגו כך; הוא הלך לבדוק את מצב הדיר, אולם בסופו של דבר הודה שלא עשה זאת; אחז בצינור פלסטיק, אולם לא הציע הסבר משכנע לכך; הוא אינו מכיר את המתלוננים כלל, אולם ידע לנקוב בשמותיהם כמו גם בשמות בני משפחתם. סתירות ותמיהות נמצאו גם בעדותו של מוחמד, ובראשן העובדה כי נער צעיר נקלע לעימות עם שלושה בחורים מבוגרים ממנו, ויצא ממנו בלא פגע, בעוד ש"תוקפיו" נחבלו קשות. עוד תמה השופט המלומד מדוע לא זומנו להעיד בני כפרו של מוחמד, אשר לטענתו היו עדים לאירוע וראו כי לא פגע באיש. השופט הוסיף וציין, כי שני המערערים קשרו עצמם לזירת העבירה ומועד האירוע, מבלי שהצליחו לספק לכך הסבר מניח את הדעת, וכן כי פעלו בצוותא חדא לביצוען של העבירות. 10. עוד התייחסה הכרעת-הדין ליסודותיהן של העבירות שיוחסו למערערים, בהידרש לכל אחד משלושת המתלוננים. באשר לפגיעה בעומרי נקבע, כי התקיים היסוד העובדתי הדרוש להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, שכן מדובר ב"חבלה העולה כדי פגיעה קשה באחד האיברים", כאמור בסעיף 34כד לחוק. לגבי היסוד הנפשי נקבע, כי מעשיהם החמורים של המערערים מלמדים על כוונתם המיוחדת לבצע עבירה זו. באשר לפגיעה בחסן נפסק, כי חרף העובדה שלכתחילה ביקשה התביעה להרשיע את המערערים בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בהתאם לסעיפים 333 ו-335(א)(1)-(2) לחוק, ניתן להרשיעם חלף כך בעבירה חמורה יותר של חבלה בכוונה מחמירה, שיסודותיה התקיימו במערערים. ההרשעה בעבירה זו, בשונה מהעבירה שהופיעה בכתב האישום, נסמכה על קיומו של החריג הקבוע בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – המאפשר זאת – לאור המסכת העובדתית אשר תמכה בהרשעה, ולאור העובדה שלמערערים ניתנה הזדמנות להתגונן מפניה, שהרי הגרסאות שהציגו שללו מכל וכל את מעורבותם באירוע האלים. באשר לפגיעה בראמי נקבע, כי התקיימו יסודות העבירה לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק – של תקיפה בנסיבות מחמירות. הטענות בערעור 11. ראשית, טוענים המערערים, כי המתלוננים העלילו עליהם עלילת שווא, וזאת ניתן ללמוד, לשיטתם, הן מהסתירות הרבות והמהותיות שנפלו בגרסאות שמסרו, כדוגמת מעשיית הדריסה או הופעתו של אדם שלישי ברכב, והן מהבלבול בגרסאותיהם לגבי הפגיעה בעומרי. לטענת המערערים, המתלוננים עצמם הודו כי מסרו פרטים שגויים ומופרזים במהלך חקירותיהם. עוד הם מוסיפים, כי לא יתכן שחיכמת הצליח להשתלט על שלושת המתלוננים כמעט לבדו ולהביסם במהלך הקטטה, ואף לא יתכן כי לאחר מכן לא נצפה על גופו ולו סימן אשר יקשר אותו למאבק האלים שהתחולל. בכך, לטענתם, אין אלא להוכיח כי לא היה מעורב בקטטה. גם בעובדה כי התביעה בחרה שלא לזמן לעדות עדי ראייה שלדברי המתלוננים נכחו בזמן האירוע, יש כדי להעיד על חוסר מהימנותם. שנית, המערערים מלינים על שכתב האישום אשר הוגש נגדם מתייחס למעשיהם כאל מקשה אחת, מבלי לפרט מה היה חלקו של כל אחד מהם בעבירות, ומי מבין השניים גרם לחבלות החמורות של כל אחד מהמתלוננים, תוך שהם ממקדים טענה זו בהרשעתם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בהתייחס לעבירה זו הם טוענים, כי לא הוכח במידה הנדרשת כי התקיים בהם היסוד העובדתי הדרוש לעבירה. מכל מקום, המערערים טוענים כי ניסוחו הכללי והמעורפל של כתב האישום, חוטא לקפדנות המתחייבת שעה שאדם מובא לדין בהליך פלילי. לחלופין, עותרים המערערים להקל בעונשם. חיכמת מדגיש כי הוא נטול עבר פלילי, בהשכלתו הוא חשבונאי ויועץ מס, זה עתה התארס ויש פוטנציאל ממשי לשיקומו. מוחמד מציין כי היה קטין בזמן ביצוע העבירות, חלקו בהן היה זניח והוא נטול עבר פלילי, כך שיש ליתן חשיבות עליונה לערך השיקום בהקשר אליו. כן מוסיפים השניים, כי הסולחה שנערכה בין הצדדים אף היא שיקול לקולא שראוי היה ליתן עליו את הדעת. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בטענותיהם של המערערים, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובראיות שהיו בפניו, הגעתי לכלל דעה כי דינו של הערעור להידחות, ולהלן אביא את הנמקתי. ראשית, ולפני שאדרש לגופם של דברים, מרבית טענותיהם של המערערים נוגעות לממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה קמא, ובאלה, כידוע, נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב למעט במקרים חריגים (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000)). לא מצאתי דופי במסקנותיו של בית-המשפט קמא, אשר בחן את חומר הראיות שהובא בפניו לעומקו, התרשם מן העדויות שנשמעו באופן בלתי אמצעי, ונימק את קביעותיו בהרחבה ובדרך העולה בקנה אחד עם השכל הישר, ההיגיון וניסיון החיים. יתר על כן, גם אני סבור כי נכון היה לבכר את גרסתם של המתלוננים על פני זו של המערערים, ואייחד לכך מספר מילים. תחילה, מתקשה אני להבין כיצד זה הותקף מוחמד הצעיר, כגרסתו, על ידי שלושת המתלוננים המבוגרים ממנו – ובכל זאת הצליח לצאת מן המתקפה בלא פגע בעוד השלושה יצאו חבולים קשות. עוד התקשיתי להבין כיצד יכול היה להיגרם לעומרי שבר בגולגולת כתוצאה ממעידה בלבד, כפי שטען מוחמד בעדותו, וכיצד נגרמו לחסן השברים בלסתו. בהתייחס לעדותו של חיכמת, הרי שבדומה לשופט המלומד של ערכאה קמא, גם אני סבור כי הסתירות אשר עלו ממנה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. כך, למשל, הפער בין הצהרתו של חיכמת כי כלל לא התעניין במתרחש, לעומת מעשיו בפועל, כפי שהוא עצמו הודה בהם - נכנס לבין ההמון כדי לראות מדוע פרצה המהומה, וכן הפער בין הכחשתו כי הכיר את הנפשות הפועלות, לעומת העובדה שידע את שמותיהם של עומרי ובני משפחתו. ומדוע היה על חיכמת לאחוז צינור פלסטיק במהלך הקטטה, כפי שהודה שעשה? ההסבר שסיפק לכך – כי ניסה לזרוק את הצינור הרחק מזהירה – נראה בעיני מופרך מיסודו. יתרה מכך, המערערים לא הצליחו להסביר באופן משכנע מדוע בחרו המתלוננים להעליל עליהם עלילת שווא ומה הניעם לכך, וגם חסך זה שבדבריהם פוגם במהימנות הגרסה אותה הציגו. לבסוף, היו אלה המערערים שקשרו את עצמם לזירה, וגם בכך יש להעיד כי החשד שדבק בהם לא היה קלוט מן האוויר. מאידך, לא גיליתי שגגה בהחלטה ליתן אמון בעדויות המתלוננים. אמנם, בחקירותיהם הראשונות במשטרה נפלו אי-אלו פרכות ואי-התאמה לגרסאות אותן מסרו בהמשך, אולם נקל להסביר זאת נוכח מצבם הגופני והנפשי הקשה מיד לאחר האירוע. בהתאם, איני מוצא פגם באמון שנתנה ערכאה קמא בגרסתו של חסן, על אף שטען לכתחילה כי ברכבם של המערערים היה אדם שלישי, ואף ציין כי הללו ניסו לדרוס אותו ואת חבריו. פרטים שגויים אלה נמסרו בעקבות סערת הרגשות שפקדה אותו בעקבות האירוע הטראומטי, והוא חזר מהם בהמשך. אינני סבור כי יש בכך לגרוע ממהימנות יתר הפרטים שמסר בגרסתו, וודאי שלא לקעקע את גרסאות המתלוננים האחרים. זאת ועוד, באמרותיהם המאוחרות, כמו גם בעדויותיהם, הציגו המתלוננים גרסאות דומות, שהסתירות בהן היו שוליות בלבד. באשר לסתירות שעלו בדבר הפגיעה בעומרי – אך טבעי להניח כי נבעו מהמולת הקטטה. יש לזכור כי המתלוננים הותקפו בהפתעה, מסכת האירועים התרחשה ברצף ובמהירות, בזירה נכחו חמישה אנשים, ושניים מהמתלוננים נפגעו בצורה קשה. בכל אלה יש כדי להסביר מִנַיִן נבע הבלבול באשר לזהות התוקף ולכלי התקיפה. בסופו של דבר, כאמור, יושבו גרסאותיהם של המתלוננים זו עם זו, והמסקנה שעלתה מהן – והמקובלת גם עלי – היא שחיכמת הוא זה שפגע בראשו של עומרי באמצעות אבן. ביצוע בצוותא 13. שאלה נוספת עליה יש ליתן את הדעת, המבוססת על ההנחה כי גרסתם של המתלוננים מהימנה, היא אם ניתן להרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם כמבצעים בצוותא, או שמא יש לזקוף חלק מן העבירות – ובייחוד את העבירה של חבלה בכוונה מחמירה בעומרי רק לחיכמת, מאחר והוא היה זה שהלם בראשו של הקורבן עם אבן. סעיף 29(ב) לחוק קובע, כי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". סעיף זה מנוסח בבהירות, והוא נותן לבית-המשפט כלים להרשיע נאשם בעבירות אשר בוצעו בחבורה, גם כאשר לא עולה בידי התביעה להוכיח באופן חד משמעי מי מבין החבורה ביצע איזה חלק מן העבירות – שהרי אם לא כן, יצאו חוטאים נשכרים. בהתאם להלכה הנוהגת, רואים במבצעים בצוותא גוף אחד הפועל לשם ביצועה של מטרה עבריינית משותפת (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250 (1996)), ואילו את ביצוע העבירה מפרשים באופן רחב ותכליתי, החורג מעצם עשיית מעשה פרטני כזה או אחר (ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל פסקה 5 (לא פורסם, 21.2.1996)). יכול שעבריינים הפועלים יחדיו יחלקו ביניהם את הפעילות, כאשר כל אחד מהם יבצע חלק שונה של העבירה – ולאו דווקא את כל יסודותיה העובדתיים – ובלבד שחלקו של כל אחד יהא מהותי להגשמת התוכנית המשותפת ויימצא במעגל הפנימי של העבירה (ע"פ 4389/93 מרדכי הנ"ל, בעמ' 250; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 30(1998)). המעגל הפנימי של העבירה, כך נקבע, נבחן באמצעות קרבתו של המעשה אל המשימה המשותפת של המבצעים בצוותא, ועל פי מידת שליטתו של כל אחד מהמבצעים על העשייה העבריינית והתפתחותה (ע"פ 4389/93 מרדכי הנ"ל, בעמ' 251). בנוסף לכך, דרוש כי אצל כל אחד מהמבצעים בצוותא יתקיים גם היסוד הנפשי הנדרש לצורך השלמתה של העבירה, לרבות כוונה מיוחדת, ככל שזו נדרשת (ע"פ 2814/95 פלונים נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3) 388, 402 (1997)). לעניין הביצוע בצוותא, אין הכרח כי יערך תכנון מוקדם משותף של העבירה לפרטי פרטיה, ואף אין זה נחוץ כי ביצועה בפועל יתאם במדויק את כוונתם המקורית של המשתתפים. "אכן, הבוחר להשתתף כמבצע בצוותא בביצוע של עבירה מקורית... חייב להביא בחשבון את העובדה שהדברים עלולים להסתבך, והוא עלול למצוא עצמו מעורב גם בעבירה נוספת... שאינה בשליטתו" (ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, 542 (2002)). 14. במקרה זה, הגיעו חיכמת ומוחמד לזירה מתוך כוונה לתקוף את המתלוננים. בעובדה כי כל אחד מהשניים ביצע חלק אחר של התקיפה – מי באבן הזו ומי באבן האחרת, כמו גם בעובדה כי מלבד גרסאותיהם של המתלוננים אין כל ראייה לגבי חלקו המדויק של כל אחד מהמערערים בעבירה – אין נפקות של ממש אשר עשויה לגרוע מהרשעתם כמבצעים בצוותא. החשוב לענייננו הוא, כי כל אחד מהשניים ביצע חלק מהותי בעבירה, אשר שייך למעגל הפנימי שלה – שהרי דובר בתקיפה משולבת, כשחיכמת ומוחמד מגבים זה את זה בפעולותיהם. העובדה שמוחמד עמד במרחק מה והשליך אבנים, אינה יכולה לסייע בידו ולהרחיקו מן האירוע – שכן, וזאת אין לשכוח, הוא שהלך לקרוא לחיכמת להיות לו לעזר, ולמעשה, הוא זה ששלהב את היצרים והוביל לפרוץ האירוע האלים. ההרשעה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה 15. כאמור, הורשעו המערערים בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בהתייחס לפגיעות בעומרי ובחסן גם יחד. את טענתם כי כתב האישום לא כלל עבירה זו בנוגע לפגיעה בחסן, וכי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להתגונן מפני הרשעה בה – סבורני כי יש לדחות מכל וכל. קו ההגנה בו בחרו המערערים התבסס על הכחשתן הגורפת של העובדות המפלילות שיוחסו להם, וממילא קשה להעלות על הדעת כי היו טורחים לנקוט בקו הגנה שונה לו ידעו כי הם עלולים להיות מורשעים בעבירה בעלת מאפיינים דומים, אולם חמורה פי כמה. באשר ליסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אף אלה התקיימו הן בנוגע לתקיפתו של עומרי והן בנוגע לתקיפתו של חסן. כתוצאה ממעשיהם של המערערים – שלאחר שנקבעו כמבצעים בצוותא אין עוד צורך להוכיח באיזה חלק מן המעשים היה מעורב כל אחד מהם – נגרמה לכל אחד משני המתלוננים פגיעה קשה, העולה כדי חבלה חמורה כהגדרתה בסעיף 34כ"ד לחוק. באשר ליסוד הנפשי, מדובר בעבירה הדורשת הוכחתה של כוונה מיוחדת "להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה". כוונה זו נלמדת, כמו מאליה, ממעשיהם החמורים והקשים של המערערים – וזאת בהתאם לחזקת הכוונה הנוהגת, לפיה בני אדם המבצעים פעולה מודעים לרוב לטיב הפיזי של מעשיהם ובכלל זה לתוצאות הטבעיות הנובעות מהם (ע"פ 8871/05 שנגלוף נ' מדינת ישראל פסקה 6 (טרם פורסם, 12.3.2007)). אדם המכה בחוזקה בראשו של אחר באמצעות חפץ קהה כאבן או אגרופן, לא יכול שלא להיות מודע לפחות לאפשרות כי מעשיו עלולים לגרום חבלה קשה. בדומה, גם אדם היודה אבנים ממרחק קצר לעבר אחרים מודע לתוצאה אפשרית זו. טענתו של מוחמד כי כלל לא ידע או התכוון שהעבירות תבוצענה ותובלנה לתוצאות הרסניות, אינה יכולה אפוא לעמוד במבחן הביקורת – וזאת לא רק משום שלא העלה אותה במהלך משפטו, ולא רק משום שהיא סותרת את קו ההגנה בו נקט בערכאה הדיונית – אלא מן הסיבה הפשוטה כי הוא היה יכול לצפות מראש שכאשר הוא ודודו החלו להכות את המתלוננים באבנים ושאר חפצים, קיים סיכון, ולא מבוטל, כי לשלושה ייגרמו פגיעות קשות. בהקשר פרטני של השלכת אבנים כבר נקבע בעבר בפסיקה, בעניין דומה, כי יידוי אבנים לעבר אדם המוטל על הקרקע, מלמד על כוונה לגרום לו לחבלה חמורה, וכי "גם אם אניח שהאבן שהשליך המערער לא גרמה בפועל לחבלה חמורה, לא יהיה בדבר כדי לשלול את קיומה של הכוונה. את הכוונה ניתן להוכיח מתוך נסיבות המקרה גם ללא שימוש בחזקת הכוונה" (ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (לא פורסם, 11.6.2008)). בדברים אלה, סבורני, ניתן לחתום את סוגיית הוכחתם של יסודות העבירה. 16. אשר על כן, וככל שתישמע דעתי, יידחה הערעור נגד ההרשעה, וכך סבורני כי יש לנהוג בערעור כנגד העונש. בתופעת האלימות שפשתה כנגע בחברה בישראל יש להיאבק עד חורמה, והדרך לעשות זאת היא גם באמצעות ענישה מחמירה במטרה להרתיע את הרבים. מנקודת השקפה זו, אין העונש שנגזר למערערים חמור כלל ועיקר, ועל כן אין עילה להתערב בו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז בתשרי התש"ע (15.10.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09032930_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il