החברה להגנת הטבע נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3291/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3291/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן העותרת: החברה להגנת הטבע נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. אשר מאיר 3. לואי דה הרטוק ז"ל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד נ' פינברג, עו"ד א' בירן פסק-דין השופטת א' חיות: בפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 305/05 מפי השופט ע' רבינוביץ) בו התקבל ערעורם של המשיבים 2 ו-3 על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (להלן: בית הדין האזורי) ונקבע כי העותרת תשלם למשיבים אלה גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית על שעות עבודתם כתורנים (עב 1648/01). 1. המשיב 3 ז"ל (להלן: המנוח) הועסק על-ידי העותרת בשנים 1998-2000 כעוזר תחזוקן בבית ספר שדה באילת (להלן: בית הספר) והמשיב 2 הועסק אף הוא על ידי העותרת באותו התפקיד בשנים 1999-2000. במסגרת עבודתם שובצו המשיב 2 והמנוח לתורנות (להלן: כוננות או תורנות) במהלכה נדרשו לבצע מטלות שונות וכן ללון בבית הספר אך העותרת לא הכירה בכל השעות בהן שובצו המשיבים לכוננות כאמור כשעות עבודה לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: החוק) ולא שילמה להם שכר בגינן. 2. לאחר פיטוריהם בשנת 2000 הגישו המשיב 2 והמנוח, כל אחד בנפרד, תביעה נגד העותרת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע שהורה, בהסכמת הצדדים, על דיון מאוחד בשתי התביעות. למרבה הצער נפטר המנוח טרם הדיון בבית הדין האזורי והמשיב 3 הוא חליפו בעתירה שבפנינו. בתביעותיהם טענו המשיב 2 והמנוח כי חלק הארי של השעות שבהן שובצו ככוננים הינן 'שעות עבודה' בגינן הם זכאים לשכר עבודה, גמול בגין העסקה בשעות נוספות וגמול בגין העסקה בימי מנוחה שבועית וחג. עוד טענו המשיב 2 והמנוח להחזר הוצאות עבור ארוחות והוצאות ביגוד והנעלה. העותרת מצידה טענה כי יש לראות כשעות עבודה רק את השעות בהן ביצעו המשיב 2 והמנוח מטלות בפועל ואילו את יתרת השעות בהן היו משובצים ככוננים אין לראות כשעות עבודה בגינן הם זכאים לשכר. טענה נוספת אותה העלתה העותרת היתה כי המשיבים לא נמצאו בבית הספר משך כל זמן התורנות ונהגו לצאת מתחומו מעת לעת. 3. בפסק דינו מיום 8.5.2005 דחה בית הדין האזורי (השופט משה טוינה) את התביעות בקובעו כי עבודתם של המשיב 2 והמנוח בעת התורנות התבצעה בהתאם לצרכי השעה ולתפוסה בבית הספר וכי לא ניתן לקבוע על בסיס הראיות שהוצגו על ידם מהי מסגרת השעות המדויקת בה עמדו לרשות העותרת. מסקנתו של בית הדין האזורי היתה כי "על אף והתובע 1 [המשיב 2] והמנוח נדרשו להיות זמינים לעבודה במהלך הכוננות, כפי שאכן מתחייב מהגדרת הכוננות, הרי שברוב שעות הכוננות עמדו הכוננים לרשות עצמם ולא עבדו בפועל". נוכח מסקנתו זו דחה בית הדין את התביעה להכיר בכל מסגרת שעות הכוננות כשעות עבודה. תביעת המשיב 2 והמנוח להחזר הוצאות הכלכלה, ביגוד והנעלה נדחתה אף היא. 4. על פסק דינו של בית הדין האזורי ערערו המשיבים 2 ו-3 לבית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי). בפסק דינו מיום 31.1.2007 קיבל בית הדין הארצי את הערעור בקובעו כי מרבית השעות שבהן שימשו המשיב 2 והמנוח תורנים הינן בבחינת שעות עבודה: העובדה, שבחלק משעות התורנות לא הייתה פעילות שהצריכה פעולה מצד המערערים [המשיב 2 והמנוח], אינה גורעת ממהותן של שעות אלה כשעות עבודה, בהן בעל כרחם נאלצו להתנתק מביתם ומשפחתם, לשהות בבית הספר ולפעול לפי רשימת המטלות המופיעות בלוח התורנות, ובזמן בו אין פעילות להימצא במקום מוכנים ומזומנים לכל קריאה שתבוא מצד האורחים, או גורם אחר, לבצע את המוטל עליהם. שעות נוכחות אלה בבית הספר הם [כך במקור - א.ח] 'שעות עבודה' לכל דבר ועניין ואין זה משנה אם בחלק מהשעות לא נקראו לבצע איזו שהיא מטלה, משום שלא הייתה כזו. עצם החובה להימצא בבית הספר תוך התנתקות מביתם ומשפחתם במטרה להיענות לכל בעיה אם תתעורר, גם אם לא תתעורר כלל, פירושה בנסיבות הקיימות העמדת זמן לרשות בית הספר, וזו הגדרת המונח שעות עבודה בחוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו, 'הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה'. עוד ציין בית הדין הארצי כי השיבוץ לתורנות היווה חלק מתנאי עבודתם של המשיבים עבור העותרת אשר אף קבעה את המועדים לתורנות ואת מתכונתה. בהקשר זה ציין בית הדין כי למשיבים לא היתה כל השפעה על אופן השיבוץ וכי "אם נדרשו המערערים [המשיב 2 והמנוח] לקיים תורנות בימים שאין בהם תפוסה מלאה, לא הם היו אחראים לכך שהעבודה בימים אלה הייתה מועטה. הם מכל מקום נדרשו לשהות בבית הספר". בית הדין הוסיף וציין כי מאחר ומסגרת שעות התורנות ידועה ומוסכמת בעיקרה וכל שעות שהותם של המשיב 2 והמנוח בבית הספר בזמן התורנות הן בגדר שעות עבודה, ככל שטוענת העותרת שהמשיבים עזבו את תחומי בית הספר, נטל ההוכחה בהקשר זה מוטל עליה וזאת הן מכוח החוק והן מכוח נהלי התורנות של העותרת עצמה. לאחר שסקר את עדויותיהם של מספר עדים מטעמה של העותרת קבע בית הדין כי נטל ההוכחה לעניין זה לא הורם. בית הדין הארצי לא ראה להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי לעניין זכאותם של המשיבים להחזר הוצאות כלכלה. 5. בעתירה שבפנינו טוענת העותרת כי במסגרת פסק הדין נשוא העתירה סטה בית הדין הארצי מהפרשנות שניתנה עד כה לחוק שעות עבודה ומנוחה ויצק לתוכו פרשנות המנוגדת להוראותיו. עוד טוענת העותרת כי בית הדין הארצי התעלם במסגרת פסק דינו מתקדימיו הוא ומתקדימיו של בית משפט זה בכך שקבע כי עצם ההמצאות במקום העבודה די בה על מנת להפוך את השעות לשעות עבודה ובכך יצר מבחן חדש לעניין הגדרתן של שעות עבודה. על פי מבחן חדש זה , כך טוענת העותרת, כל שעות ההיעדרות של עובד מביתו תיחשבנה מעתה כשעות עבודה. 6. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטותיו מצטמצמת למקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין אשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) (להלן: עניין חטיב); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל-ועד כבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003)). השיקולים המנחים אותנו בבואנו לבחון האם מדובר ב"טעות משפטית מהותית" הינם, בין היתר, אופייה של הסוגיה, משקלה המשפטי הסגולי וחשיבותה הציבורית הכללית (עניין חטיב, 694). איננו סבורים כי המקרה הנדון בא בגדר מקרים חריגים אלו. כפי העולה מפסק דינו של בית הדין הארצי מעוגנות קביעותיו בנסיבות הקונקרטיות והייחודיות הנוגעות למשיב 2 ולמנוח, אותן ביסס בית הדין על האמור בהסכמי העבודה של השניים, על נהלי התורנות של העותרת וכן על העדויות שהוצגו מטעמה (ראו והשוו: בג"ץ 4614/06 אסעד ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', תק על 2006(4) 3494 (2006); בג"ץ 4829/04 אהרון נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק על 2005(2) 1099 (2005); בג"ץ 2476/02 סיט תכנון וביצוע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק על 2002(2) 73 (2002); בג"ץ 10392/06 חסון נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', תק על 2007(1) 675 (2007)). העותרת ניסתה לטעון כי מדובר בהלכה עקרונית לפיה מעתה "עצם ההמצאות במקום העבודה די בה על מנת להפוך את השעות לשעות עבודה", ולא היא. עוד טענה העותרת כי פסק הדין נשוא העתירה סוטה באופן מהותי מן ההלכות שנקבעו בעבר בעניינים דומים בהפנותה, בין היתר, לפסקי הדין שניתנו בבית הדין הארצי בדב"ע מה/3-22 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' קרץ, פד"ע יז 21 (1985); דב"ע שן/3-84 מ"י נ' רון, פד"ע כב 443 (1990) וכן לע"א 566/70 מחטאוי נ' קו צינור אילת בע"מ, פ"ד כה(2) 622 (1971). אין הנדון דומה לראיה. באותם פסקי דין נקבע כי אין להכיר בשעות שינה של מדריכים, שומרים ונהגי אוטובוס במקום העבודה או במקום המצאם עקב העבודה, כשעות עבודה ואילו המשיבים שבפנינו לא תבעו כלל גמול עבור שעות השינה שבילו בבית הספר והדבר צוין מפורשות על-ידי בית הדין הארצי בפסק דינו. מכל הטעמים האמורים, העתירה נדחית. ניתן היום, ‏כ"ח אייר, תשס"ז (16.5.2007) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07032910_V02.doc ממ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il