שדולת הנשים בישראל - ISRAEL WOMEN'S NETWORK נ. משרד העבודה/האגף להכשרה ולפיתוח

28 בבית המשפט העליון עע"ם 32864-04-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: שדולת הנשים בישראל נגד המשיבים: 1. משרד העבודה 2. משרד האוצר 3. מה"ט – המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדע 4. קרן ק.מ.ח קידום מקצועי חרדי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 13.3.2025 בעת"ם 24240-07-24 שניתן על-ידי כבוד השופט א' רון תאריך ישיבה: ט"ו סיוון תשפ"ה (11 יוני 2025) בשם המערערת: עו"ד חגי קלעי, עו"ד עדיה שינוולד, עו"ד גלי זינגר בשם המשיבים 3-1: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. האם משרד העבודה היה רשאי להתקשר ללא מכרז עם עמותה פרטית לצורך הפעלתה של תכנית להכשרה מקצועית טכנולוגית של גברים חרדים בלבד, ולהשתתף בתקצובה כך שמחצית מהמימון מגיע מכספי העמותה ומחצית מכספי ציבור (כלומר על בסיס של מצ'ינג)? זו השאלה שהונחה לפתחנו בהליך הנוכחי. 2. הערעור שבפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 13.3.2025 (עת"ם 24240-07-24, השופט א' רון). בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהגישה המערערת, שדולת הנשים בישראל, על ההחלטה לאשר התקשרות בפטור ממכרז בין משרד העבודה, הוא המשיב 1, לבין עמותת קרן ק.מ.ח קידום מקצועי חרדי (להלן: קרן קמח), המשיבה 4. מטרתה של התקשרות זו היא הקמתו של מיזם משותף שיכלול תכניות הכשרה בתחומים טכנולוגיים, המיועדות לגברים חרדים. זאת, בפיקוח של המשיב 3, המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדע (להלן: מה"ט). רקע נורמטיבי: חובת המכרז והתקשרות עם גופים פרטיים בפטור ממכרז 3. כידוע, חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק חובת המכרזים) קובע בסעיף 2(א) לו כי: "המדינה, כל תאגיד ממשלתי, מועצה דתית, קופת חולים ומוסד להשכלה גבוהה לא יתקשרו בחוזה לביצוע עיסקה בטובין או במקרקעין, או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על-פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו". 4. לכלל זה נקבעו חריגים בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: התקנות) המפרטות שורה של מקרים שבהם משרדי הממשלה יהיו פטורים מעריכתו של מכרז טרם התקשרות בחוזה. בין היתר, תקנת משנה 3(30) קובעת כי "התקשרות לביצוע מיזם אשר יפעל ללא כוונת רווח, למטרה של חינוך..." תהיה פטורה מעריכתו של מכרז, בכפוף לעמידה בשני התנאים הבאים: "(א) ההתקשרות נעשית עם מי שתורם ממקורותיו סכום שאינו נמוך ממחצית עלות ביצוע המיזם; (ב) התקשרויות עם צדדים נוספים, ככל שהן נובעות מן ההתקשרות עם המשרד, ייעשו במכרז, ובלבד שאינן פטורות ממכרז לפי תקנות אלה". במילים אחרות, התקנות קובעות כי משרד ממשלתי אינו מחויב בעריכתו של מכרז פומבי בטרם יתקשר עם גוף פרטי, כאשר ביסוד ההתקשרות עומד ביצועו של מיזם חינוכי ללא כוונת רווח, שמחצית ממימונו (לפחות) מגיעה מאותו גוף פרטי. תקנה זו חלה אפוא על התקשרות המבוססת על מימון בשיטה של מצ'ינג. 5. יצוין כי לפי תקנה 3ב לתקנות האמורות, התקשרויות שנעשות בגדרה של תקנה 3(30) מצריכות את אישורה של ועדת המכרזים, אשר דנה בבקשת ההתקשרות לפי הוראות החשב הכללי. כמו כן, תקנה זו מחייבת את ועדת המכרזים לפרסם טרם ההתקשרות את כוונתה בעניין זה באתר האינטרנט שלה "לתקופה שלא תפחת מ-14 ימי עבודה", תוך ציון האפשרות לפנות למשרד הרלוונטי לצורך הצעה של "מיזם דומה למיזם שלגביו פורסמה הודעה כאמור". עוד יצוין כי התקשרות כאמור בפטור ממכרז טעונה אישור של ועדת הפטור שבמשרד האוצר (להלן: ועדת הפטור) (ראו סעיפים 11 ו-12 לתקנות). החלטות הממשלה בנושא קידום תעסוקה של אוכלוסיות יעד 6. בנוסף לחוק חובת המכרזים ותקנותיו, ברקעו של ההליך שבפנינו עומדות מספר החלטות ממשלה הנסבות על קידום של אוכלוסיות ששילובן בשוק התעסוקה אינו מיטבי, ובכללן הציבור החרדי. כפי שיובהר, ההליך הנוכחי אינו נסב על החלטות אלה במישרין, אך האמור בהן משמש רקע חיוני נדרש לצורך הדיון. 7. ביום 1.8.2021 התקבלה החלטת ממשלה 198 "התכנית הכלכלית לשנים 2022-2021" (להלן: החלטת ממשלה 198). החלטה זו קבעה, בין היתר, "יעדי תעסוקה" לשנת 2030 למספר אוכלוסיות יעד ששילובן בשוק העבודה נמוך באופן יחסי – גברים ונשים מהציבור החרדי, בני ובנות מיעוטים, וכן אנשים ונשים עם מוגבלות (להלן: אוכלוסיות היעד). זאת, בהתאם להמלצות הדו"ח המסכם של "הוועדה לקידום תחום התעסוקה לקראת שנת 2030" (17.8.2020) (להלן: דו"ח 2030). 8. בהמשך לכך, ביום 24.2.2023 התקבלה החלטת ממשלה 171 "תוכנית לחיזוק ההשכלה הטכנולוגית בישראל" (להלן: החלטת ממשלה 171). על-פי האמור בה, החלטה זו מיועדת "לקדם מענה למחסור הקיים במשק הישראלי בכוח עבודה מיומן, לאור הצורך בחיזוקה וצמיחתה של מערכת ההשכלה הטכנולוגית, תוך שיפור מקצועיותה, רמתה הפדגוגית והנגשתה לאוכלוסיות שונות בחברה הישראלית". במסגרת ההחלטה הממשלה הטילה על משרד העבודה, בשיתוף עם אגף התקציבים במשרד האוצר, הוא המשיב 2, לפעול לגיבוש תכנית שתגדיל את מספר הסטודנטים שלומדים מקצועות טכנולוגיים בקרב הגברים החרדים ותשפר את איכות הלימודים שלהם. עוד נקבע בהחלטת הממשלה כי על משרד העבודה לפעול להמשך שילובן של נשים חרדיות הלומדות מקצועות טכנולוגיים בשוק העבודה. בהמשך לכך, נכתב בהחלטה זו כי: "לפחות 30% מהתקציב יוקצה לצורך הקמת שלוחות מה"ט חדשות, ולהצטיידות במכשור הנדרש, במרכזי אוכלוסייה בה[ם] כיום לא קיימת חלופה של השכלה טכנולוגית ותוך מתן דגש להרחבת היצע ומתן מענה תעסוקתי לאוכלוסייה החרדית ולאוכלוסייה הערבית... ההחלטה על הקצאה זו תבוצע בהתאם לעבודה מקצועית בנושא שיגיש מה"ט לאגף התקציבים במשרד האוצר לא יאוחר מיום 31 באוגוסט 2023". רקע עובדתי לדיון 9. ראוי לציין כבר בפתח הדברים כי בהמשך להחלטות הממשלה שפורטו לעיל, ועוד קודם להתקשרות הנוכחית שבמוקד ההליך דנן, פורסמו שתי "כוונות התקשרות" בין משרד העבודה לבין קרן קמח – האחת ביום 18.6.2023 והשנייה ביום 8.1.2024. במסמכים שפורסמו הוסבר כי מדובר ביוזמות שמקורן בהחלטת ממשלה 171. אולם, בסופו של דבר, שתי יוזמות אלה לא הבשילו לכדי התקשרות, מסיבות שונות. לעומת זאת, לפי המידע שהוצג בפנינו, לא פורסמה כוונת התקשרות דומה ביחס להתקשרות שביסוד ההליך דנן. 10. באופן יותר קונקרטי, יש לפתוח את תיאור האירועים העומדים ביסוד ההליך שבפנינו ביום 15.4.2024 שבו אישרה ועדת המכרזים של משרד העבודה את ההתקשרות מושא עתירה זו, בין משרד העבודה לבין קרן קמח, בכפוף לאישורה של ועדת הפטור. בעיקרו של דבר, ביסודה של ההתקשרות עומד מיזם להפעלתן של תכניות הכשרה (לא אקדמיות) בתחומים טכנולוגיים, המיועדות לגברים חרדיים. הסטודנטים שישתלבו בתכניות יקבלו בתקופת לימודיהם ליווי פדגוגי ואישי (לרבות מתן אפשרות להשלים את השכלת הבסיס הנדרשת ללימודים טכנולוגיים), סיוע ביצירת קשרים עם מעסיקים רלוונטיים והשמה במשרות מובילות, וכן מעטפת כלכלית משמעותית, על דרך של מלגת קיום חודשית. ההתקשרות האמורה היא לתקופה של ארבע שנים וחצי החל מיום 1.5.2024, כאשר עלות המיזם בתקופה זו היא 70,000,000 שקלים. מימון המיזם מחולק כך שמחציתו משולמת על-ידי משרד העבודה והמחצית השנייה על-ידי קרן קמח. כמו כן, ההתקשרות כוללת אופציית הארכה לשנתיים נוספות החל מיום 1.1.2029 בעלות נוספת של 50,000,000 שקלים. כבר בשלב זה יצוין כי באותה עת אישורה של ועדת המכרזים לא פורסם לידיעת הציבור. 11. בהמשך, ביום 6.5.2024 פורסם לידיעת הציבור באתר האינטרנט של החשב הכללי פרוטוקול מס' 4290 של ועדת הפטור שאישרה את ההתקשרות האמורה בפטור ממכרז, לאחר שקבעה כי זו ממלאת אחר הנדרש בתקנה 3(30) לתקנות. יצוין, כי במסגרת הנימוקים התומכים בהחלטה צוינה אף החלטת ממשלה 171. 12. חודש לאחר מכן, ביום 6.6.2024, פנתה המערערת במכתב שהופנה למשרד העבודה ולמשרד האוצר, ובו טענה לפגמים שונים שנפלו בהתקשרות. בעיקרו של דבר, נטען בפנייה כי התכנית שבבסיס ההתקשרות מפלה על בסיס השתייכות למגדר ולזרם דתי. ביום 13.6.2024 המערערת שבה ופנתה למשרדי הממשלה האמורים בתזכורת לפנייתה הראשונה, אך לא קיבלה מענה. פתיחת ההליך ופסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי 13. ביום 9.7.2024 הגישה המערערת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, שכוונה כנגד ההחלטה לאשר את ההתקשרות עם קרן קמח בפטור ממכרז. יש לציין כבר עתה כי המערערת לא הגישה עתירה לבג"ץ נגד החלטות הממשלה עצמן, אלא התמקדה בהגשת עתירה מינהלית נגד ההתקשרות האמורה. 14. המערערת טענה, בעיקרו של דבר, כי ההחלטה על ההתקשרות עם קרן קמח נגועה בהפליה על בסיס השתייכות למגדר ולזרם דתי. בהקשר זה נטען כי משרד העבודה אינו מוסמך ליזום או לסבסד תכניות הפועלות בהפרדה מגדרית ומגזרית, וכי בין גברים חרדים לבין יתר האוכלוסייה – ובפרט בינם לבין נשים חרדיות – אין שוני רלוונטי המצדיק לחסום בפני מי שאינו גבר חרדי את האפשרות להשתלב בתכנית כה איכותית. 15. המערערת הוסיפה וטענה כי נפלו פגמים מינהליים בהתקשרות. בין היתר נטען כי ההתקשרות אושרה בלי שעמדה בפני מקבלי ההחלטה תשתית עובדתית מלאה וכי לא נבחנו חלופות אחרות בעניין. בהמשך לכך טענה המערערת כי המיזם "נתפר למידותיה" של קרן קמח וכי הלכה למעשה מדובר בתמיכה כספית בפעילות המתקיימת ממילא. לבסוף, לשיטת המערערת לא היה מקום לאשר את ההתקשרות בפטור ממכרז. במקום זאת, כך נטען, היה על משרד העבודה לצאת במכרז פומבי להפעלת תכניות לקידום ושילוב כלל אוכלוסיות היעד (ובין היתר, גברים ונשים מהציבור החרדי) בשוק התעסוקה בכלל, ובפרט בתחומים טכנולוגיים. 16. המשיבים 3-1 (להלן: משיבי הממשלה) טענו מצדם כי דין העתירה להידחות. ראשית, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בהקשר זה נטען כי לאמיתו של דבר העתירה תוקפת את החלטת ממשלה 171 ולא את ההתקשרות בפטור ממכרז, ועל כן הסמכות לדון בה היא של בית משפט זה בשבתו כבג"ץ, ולא של בית המשפט המחוזי שאליו הוגשה העתירה. כן נטען לשיהוי בהגשתה של העתירה, בהתחשב בכך שהכוונה הראשונה להתקשר עם קרן קמח פורסמה כבר ביום 18.6.2023, אך פניותיה של המערערת נעשו רק לאחר פרסום אישורה של ועדת הפטור, כשנה לאחר מכן ביום 6.6.2024. 17. לגופם של דברים טענו משיבי הממשלה כי המיזם מושא ההליך אינו מפלה, וכי ההבחנה בהספקת השירותים בהקשר זה מתבססת על שוני רלוונטי. שוני זה, כך נטען, נלמד מנתוני התעסוקה של פלחי האוכלוסייה השונים כמו גם האתגרים הספציפיים שיש לכל אחד מהם, בהתאם לאמור בדו"ח 2030. בפרט, משיבי הממשלה הדגישו כי גברים חרדים נבדלים מנשים חרדיות (ומיתר האוכלוסייה) בהשכלה הבסיסית הניתנת להם, בשים לב לכך שמערכת החינוך החרדית לבנים אינה כוללת לימודי ליבה מלאים. פער זה, כך נטען, מקטין באופן ממשי את טווח האפשרויות העומדות בפני גברים חרדים לרכוש השכלה גבוהה ולהשתלב בתעסוקה. כן הודגש כי שיעור הנשים החרדיות שכבר משולבות כיום בלימודים בפיקוח מה"ט גבוה משמעותית משיעורם של הגברים החרדים, מאחר שמשרד העבודה אפשר בשנים האחרונות לפתוח מכללות בפיקוח מה"ט בתוך סמינרים המיועדים לנשים חרדיות. משיבי הממשלה ציינו עוד כי שיעור הנשירה בקרב גברים חרדים מתכניות מה"ט גבוה בהרבה מזה של נשים חרדיות וכי ככלל, הישגיהן בתכניות אלה גבוהים יותר מהישגיהם של הגברים החרדים. משיבי הממשלה טענו כי הפערים המתוארים מצדיקים לנקוט באמצעים שונים הממוקדים בחסמים הייחודיים המאפיינים כל קבוצה. רכיבי המיזם שבבסיס ההתקשרות עם קרן קמח, כך נטען, פותחו בהתאם לחסמים הייחודיים שזוהו בקרב הגברים החרדים. משיבי הממשלה טענו עוד כי קרן קמח נבחרה על-ידי משרד העבודה בשל ניסיונה הרב בקידום שילובם של חרדים בשוק התעסוקה, וכי משרד העבודה פועל באמצעים שונים גם לקידום נשים חרדיות ואוכלוסיות יעד אחרות. 18. ביום 12.9.2024 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה על הסף, בקבעו כי העתירה מכוונת למעשה כלפי החלטת ממשלה 171 ולא כלפי ההחלטה לאשר את ההתקשרות עם קרן קמח ועל כן הוא נעדר סמכות עניינית לדון בעניין. 19. המערערת הגישה על כך ערעור לבית משפט זה. ביום 8.1.2025 התקיים דיון בערעור, ובסופו הוחלט, בהסכמת הצדדים, על החזרת העתירה לדיון בפני בית המשפט המחוזי (עע"ם 50280-09-24 בהרכב בראשות השופט נ' סולברג, יחד עמי ועם חברי השופט ד' מינץ). בפסק הדין צוין כך: "...הוסכם על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בנושא ההתקשרות בפטור ממכרז (נושא שנמצא בסמכות השיפוט של בית המשפט לעניינים מינהליים), ולא בנושא תוכנה של החלטת הממשלה (שסמכות השיפוט לגביה אכן לא נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים). בית המשפט המחוזי ידון תחילה בטענת השיהוי (שלגביה לא מוצה הדיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי) או בטענות-סף נוספות כדוגמת מעשה עשוי, ובהתאם להחלטה שיקבל לגבי השיהוי ושאר טענות הסף שיקבל, יחליט כחכמתו לגבי ההמשך. מצידנו, איננו נוקטים כל עמדה". פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי 20. ביום 13.3.2025 בית המשפט המחוזי חזר ודחה את העתירה על הסף. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא עושה כן קודם כול מחמת מעשה עשוי ושיהוי. בית המשפט המחוזי קבע כי בשלב זה "המיזם כבר יצא לדרך, כספים הושקעו, תלמידים נרשמו והם אף מסתמכים על כך", וכי מדובר ב"מיזם מורכב שקשה לראות כיצד ניתן לחלקו לפרוסות, ולהביא לעצירתו, למשל, בתום שנת הלימודים". בכל הנוגע לשיהוי קבע בית המשפט המחוזי כי כלל הפרטים הרלוונטיים ביחס להתקשרות האמורה היו ידועים למערערת עוד בחודש יוני 2023, עם הפרסום הראשון מטעם משרד העבודה בדבר כוונתו להתקשר עם קרן קמח. 21. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי קיים קושי בתקיפת ההחלטה על ההתקשרות על-ידי המערערת, מאחר שזו "אינה 'שחקנית' במישור המכרזי". מכל מקום, לגוף הדברים, בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה לא הייתה מניעה להתקשר בפטור ממכרז בהתאם לאמור בתקנת משנה 3(30) לתקנות. הערעור שבפנינו 22. הערעור שבפנינו, שהוגש ביום 16.4.2025, מכוון כנגד פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי. המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת מעשה עשוי. בהקשר זה מדגישה המערערת כי מדובר בהתקשרות ארוכת טווח שעתידה להסתיים בשלב זה בשנת 2030, ושעלותה היא עשרות מיליוני שקלים. המערערת מוסיפה כי על פי הידוע לה, עד למועד הגשת הערעור הושקעו מטעם המדינה כשלושה מיליון שקלים בלבד. כן נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו לעניין השיהוי. בהקשר זה טוענת המערערת כי היא הגישה את עתירתה לאחר ניסיון למיצוי הליכים מול משיבי הממשלה, בעקבות פרסומו של אישור ההתקשרות לידיעת הציבור, שלא קיבל מענה. לטענתה, לא היה מקום לבחון את טענת השיהוי לפי המועד שבו פורסמה הכוונה הראשונית להתקשר עם קרן קמח (יום 18.6.2023). המערערת טוענת כי אם הייתה מגישה את עתירה בסמוך למועד זה, עתירתה הייתה נדחית על הסף בהיותה מוקדמת. בהקשר זה היא מטעימה כי ממילא כוונת ההתקשרות האמורה נסבה על מיזם שונה, שכלל לא יצא לפועל. 23. לגופם של דברים, שבה המערערת על טענותיה שהועלו בעתירה. המערערת טוענת כי מגדר והשתייכות לזרם דתי אינם קריטריונים רלוונטיים לצורך קבלה לתכנית הכשרה לתעסוקה איכותית או לצורך מתן תמיכה כלכלית ישירה בתקופת הלימודים. לטענתה, התנייתם של אלה במגדר ובהשתייכות לזרם דתי פוגעת בשוויון, באופן המנוגד להלכות הפסוקות בבית משפט זה. המערערת מדגישה כי לשיטתה, אילו המיזם היה מכוון להשלמת לימודי ליבה, ההבחנה בין גברים חרדים ליתר קבוצות האוכלוסייה הייתה עשויה להיות רלוונטית (אם כי לשיטתה, אף במצב דברים כזה לא היה מקום לחסום לחלוטין את שערי היוזמה בפני יתר הציבור). אולם, כך נטען, משמדובר בתכנית לימודים מתקדמת, שתכליתה השמה במשרות איכותיות, היא רלוונטית לכל אזרח או אזרחית שלא קיבלו את ההכשרה המוצעת בה בשלבים מוקדמים יותר של השכלתם, ללא תלות בהשתייכות לקבוצה כזו או אחרת. במיוחד, כך נטען, התכנית רלוונטית לנשים חרדיות ולאוכלוסיות נוספות ששיעור השתתפותן בתעסוקה איכותית הוא נמוך, כמו למשל אנשים עם מוגבלות ומי שנמנים עם הציבור הערבי. 24. בצד הערעור הגישה המערערת בקשה לסעד זמני שיחייב את המשיבים ליידע את כלל המועמדים למחזור השני של התכנית על קיומו של ההליך דנן ועל כך שהוא עשוי להביא לשינויים בתכנית או לביטולה. יצוין כי המערערת סברה באותה עת כי המחזור השני של התכנית צפוי להיפתח במהלך חודש ספטמבר 2025. כן יצוין שהמערערת הדגישה בבקשתה כי "אין ספק שהמחזור הראשון של התכנית החל, ומובן כי לא מבוקש ליתן סעד זמני בעניינו". בתגובתם מיום 28.4.2025 התנגדו משיבי הממשלה לבקשה, תוך שהבהירו כי המחזור הראשון של התכנית נפתח בחודש נובמבר 2024, כי המחזור השני נמצא בסיום שלב המיון וצפוי להיפתח במהלך חודש מאי 2025 וכי המחזור השלישי של התכנית צפוי להיפתח במהלך חודש אוקטובר 2025, כאשר הודעות קבלה לסטודנטים שיתקבלו למחזור זה צפויות להישלח בתחילתו של חודש ספטמבר. 25. בהתחשב באמור, בו ביום נדחתה הבקשה למתן סעד זמני. עם זאת, נקבע כי הדיון בפני ההרכב יתקיים לא יאוחר מהמחצית הראשונה של חודש יוני. 26. בתשובתם לערעור מיום 29.5.2025 טוענים משיבי הממשלה כי בדין נדחתה עתירתה של המערערת על הסף מחמת שיהוי ומעשה עשוי, ועל כן אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. משיבי הממשלה מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את טענותיה של המערערת אף לגופן. בהקשר זה נטען כי ההתקשרות עם קרן קמח במיזם להפעלת תכנית לקידום גברים חרדים מבוססת על מאפייניה הייחודיים של קבוצה זו ועל נתוני השתלבותה בשוק התעסוקה ובהשכלה גבוהה. לשיטתם של משיבי הממשלה, קיים שוני רלוונטי בין קבוצת הגברים החרדים לבין יתר האוכלוסייה, המצדיק יצירה של מענה מותאם בדמות התכנית מושא הערעור. משיבי הממשלה מדגישים כי לא מדובר ביצירת תכניות לגברים ולנשים בהפרדה, אלא ביצירת תכנית המספקת מענה מתאים לצרכים הייחודיים של גברים חרדים. 27. הדיון בערעור התקיים ביום 11.6.2025 בפני ההרכב הנוכחי. בתום הדיון הורינו למשיבי המדינה להגיש הודעה משלימה מטעמם, שתכלול פרטים נוספים ביחס לתמיכות המוענקות במסגרת התכנית מושא הערעור וכן ביחס לתמיכות המוענקות במסגרת תכניות מקבילות או דומות. 28. ביום 9.7.2025 הוגשה ההודעה המשלימה מטעם משיבי הממשלה. בהודעה נמסרו פרטים נוספים על התכנית שבמוקד ההליך דנן וכן על תכניות תעסוקה והשכלה אחרות. בין היתר, נטען כי כלל המחקרים הצביעו על כך שקבוצת הגברים החרדים היא קבוצה מובחנת וברורה, המתאפיינת בשיעורי השכלה ותעסוקה נמוכים במיוחד. במקביל, כך נטען, מחקרים מראים כי שילובה של קבוצה זו בשוק התעסוקה צפוי להביא להשפעה הרבה ביותר על המשק הישראלי, בין היתר בשים לב לגידול הדמוגרפי המהיר שלה. בהודעה צוין כי הפער בין הגברים החרדים לבין יתר האוכלוסייה, בכל הנוגע להשכלה גבוהה, נובע מהפערים שיש לקבוצה זו בלימודי היסוד, בשילוב – כפי שהדברים נוסחו –"השפעתן השלילית של ההטבות הרבות הניתנות לגבר חרדי אשר נשאר ללמוד בישיבה". המשיבים הדגישו כי המכללות המוכרות על-ידי מה"ט אינן מכללות אקדמיות ואינן כפופות למועצה להשכלה גבוהה. הם הוסיפו וטענו כי בהתחשב בתנאי הקבלה המינימליים יחסית למסגרות אלה (שאינם כוללים דרישה לתעודת בגרות מלאה או לציון פסיכומטרי), שיעורי ההשמה הגבוהים של הבוגרים מצדיקים את ההשקעה בהן. עוד נטען כי מענה כללי ולא ממוקד לצרכי אוכלוסיות ספציפיות – למשל באמצעות מתן מלגות קיום על בסיס מצב סוציו-אקונומי בלבד – אינו יעיל מספיק, כאשר המטרה היא חתירה לעודד השתלבות בלימודים ובעבודה. משיבי הממשלה הוסיפו וטענו כי המידע שבידיהם מעלה שמתן מלגות קיום לנשים חרדיות אינו משפיע על התמדתן בתכניות הכשרה טכנולוגיות, בשונה מגברים חרדים. עוד נטען כי הנתונים לגבי הנשים החרדיות מלמדים שאין צורך במיזם המכוון לעודד אותן ללמוד בתכניות מה"ט ולהתמיד בהן, שהרי הן ממילא עושות כן כבר עתה. עוד נטען כי פתיחת התכנית מושא ההליך הנוכחי גם להן עלולה לפגוע בהיקף הכלים והתקציבים המיועדים לשילוב הגברים החרדים. כמו כן, נטען כי קרן קמח עצמה לא תמשיך בהתקשרות ככל שיוחלט על שילובן של נשים בה. 29. בכל הנוגע לתקציב המיזם מושא הערעור הובהר כי זה מחולק באופן הבא: 48% מתוכו מיועדים למלגות קיום (שאינן מבוססות על מצב סוציו-אקונומי). מלגות קיום אלה נועדו "להתחרות" בתקציבים אחרים שניתנים לגברים חרדים וכך ליצור תמריץ להצטרף לתכנית ההשכלה הטכנולוגית ולהתמיד בה. עוד צוין בהודעה כי 36% מהתקציב מיועדים לפעילות שיווק, ליווי ומעטפת וכי 16% מהתקציב מיועדים לעלויות קבועות של העסקת מטה התכנית. 30. משיבי הממשלה התייחסו בהודעתם גם לתכניות אחרות הפועלות בתמיכת משרד העבודה לצורך קידום שילובן של אוכלוסיות היעד בתעסוקה. בכלל זה התייחסו המשיבים לתכניות שונות שכוללות גם תמיכה בנשים חרדיות ולתכניות נוספות המכוונות לגברים חרדים. כן התייחסו משיבי הממשלה לתכנית הממוקדת בקידום שילובה של החברה הבדואית בשוק התעסוקה ולתכנית המכוונת להפחתת נשירה מהלימודים בקרב החברה הערבית. נוכח האמור, שבו משיבי הממשלה וטענו כי דין הערעור להידחות. 31. ביום 15.7.2025 הגישה המערערת תגובה להודעה המשלימה, ובה היא חזרה, בעיקרו של דבר, על טענותיה. המערערת הדגישה כי אין תכנית המציעה תמיכה כלכלית בנשים חרדיות, בנשים ערביות או באנשים עם מוגבלות, שלא על בסיס מצב סוציו אקונומי. עוד הודגש כי התכניות המיועדות לנשים חרדיות, אינן מספקות מלגות קיום דומות, וכי ככלל התמיכה הכלכלית שניתנת לגברים חרדים במסגרת המיזם מושא הערעור עולה על התמיכה המסופקת בכל אחת מהתכניות האחרות. המערערת טענה כי אין ממש בחשש שהביעו משיבי הממשלה כי קרן קמח לא תמשיך בהתקשרות ככל שהמיזם יהיה פתוח לנשים, בשים לב לכך שהיא עצמה מפעילה גם תכניות המכוונות לנשים חרדיות. כן טענה המערערת כי המשיבים לא ביססו שוני רלוונטי בין קבוצת הגברים החרדים לבין יתר קבוצות האוכלוסייה, המצדיק לאפשר את קיומו של המיזם במתכונתו הנוכחית. המערערת טענה כי לא הוצגו במסגרת ההודעה חלופות כלשהן שנשקלו וכי המשיבים לא הראו מדוע ישנו הכרח לקיים את התכנית בהפרדה מגדרית. דיון והכרעה 32. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול הנתונים שהוצגו בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. כפי שאסביר להלן, בנסיבות העניין לא היה מקום לדחות את העתירה שהוגשה על הסף. בהמשך לכך, ולגוף הדברים, אני סבורה כי אין עילה להתערב בהתקשרות שבפנינו, ככל שמשיבי הממשלה יפעלו לקידומן של תכניות שיעודדו את יתר אוכלוסיות היעד הנזכרות בהחלטות הממשלה שעסקו בסוגיית ההשתלבות בתעסוקה. הכול – כמפורט להלן. טענות הסף 33. בפתח הדברים אציין כי אינני סבורה שהתקיימו במקרה זה טעמים לדחיית העתירה על הסף. 34. שיהוי – קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר שיהוי בהגשת העתירה התבססה על ההנחה לפיה יש לבחון את השיהוי מיום 18.6.2023 – הוא המועד שבו פורסמה לראשונה כוונתו של משרד העבודה להתקשר עם קרן קמח לצורך הפעלתו של מיזם משותף ליצירת תכניות לעידוד שילובם של גברים חרדים במקצועות טכנולוגיים בשוק התעסוקה. בכך נקלע בית המשפט המחוזי לכלל טעות. צודקת המערערת כי לו הייתה מגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בסמוך למועד זה, בטרם אושרה ההתקשרות, עתירתה הייתה נדחית בהיותה מוקדמת. ואכן, אותה "כוונת התקשרות" שפורסמה ביום 18.6.2023 לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל במתכונתה זו ולא אושרה כנדרש בוועדת המכרזים ובוועדת הפטור, אלא נזנחה מסיבות שונות. חצי שנה לאחר מכן, ביום 8.1.2024 פורסמה כוונה עדכנית להתקשרות עם קרן קמח. בניגוד לפרסום הראשון, לפיו היקף ההתקשרות הוא בסך של 120,000,000 שקלים לתקופה של 7 שנים, זו הפעם דובר על התקשרות בהיקף של 8,000,000 שקלים עבור פתיחתו של מחזור אחד בלבד. אולם, גם תכנון זה לא יצא לפועל. אם כן, כוונות אלה להתקשר עם קרן קמח, הגם שהיו דומות במהותן להתקשרות מושא ההליך דנן, לא הבשילו לכדי החלטה מינהלית מוגמרת שאותה ניתן לתקוף. לעומתן, ההתקשרות הספציפית מושא הערעור דנן היא זו שאכן יצאה מן הכוח אל הפועל. אישורה של התקשרות זו על-ידי ועדת הפטור – בסך של 70,000,000 שקלים לתקופה של ארבע וחצי שנים – פורסם לידיעת הציבור רק ביום 6.5.2024, ועל כן זהו המועד הקובע לעניין בחינת השיהוי. 35. כידוע, שיהוי נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו הקונקרטיות, וזאת בהתאם לשלושה יסודות. היסוד הראשון הוא השיהוי הסובייקטיבי. יסוד זה בוחן האם העותר "ישן על זכויותיו", קרי האם ניתן ללמוד מהתנהלותו כי הוא ויתר על בירור טענותיו בערכאות שיפוטיות. היסוד השני הוא השיהוי האובייקטיבי, במסגרתו נבחן אם בעקבות האיחור בהגשת העתירה השתנה לרעה מצבם של המשיבים או של צדדים שלישיים שהסתמכו על המצב הקיים. לבסוף, עניינו של היסוד השלישי במידת הפגיעה שעלולה להיגרם לשלטון החוק אם העתירה לא תתברר לגופה. כך, אף אם התברר כי אכן נפל שיהוי בהגשת העתירה (סובייקטיבי או אובייקטיבי) הנטייה תהיה לבררה בכל זאת לגופה אם היא מעוררת טענות שעניינן הפרות חוק חמורות (ראו למשל: בג"ץ 3362/18 מסאעיד נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פסקאות 56-53 לפסק דיני (8.11.2023); להרחבה ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד: משפט מינהלי דיוני 368-360 (2017) (להלן: ברק-ארז כרך ד)). 36. וכעת ליישום בנסיבות העניין. כאמור, ביום 6.6.2024, בחלוף חודש בדיוק ממועד פרסום ההחלטה על אישור ההתקשרות בוועדת הפטור, פנתה המערערת למשיבים בניסיון למצות הליכים טרם הגשת עתירה. בפנייה הודגש במפורש כי בשל לוחות הזמנים הרלוונטיים המשיבים מתבקשים להשיב לה בהקדם. למרות זאת, לא ניתן למערערת כל מענה. שבוע לאחר מכן, ביום 13.6.2024 פנתה המערערת למשיבים פעם נוספת. ביום 9.7.2024, משנותרה המערערת ללא מענה גם לאחר פנייתה השנייה, היא הגישה את העתירה שביסודו של ההליך דנן. אין ספק כי המערערת לא "ישנה על זכויותיה". בחינת התנהלותה מלמדת כי היא לא ויתרה על בירור טענותיה וכי לא נפל דופי בהתנהלותה – להפך. המערערת הקפידה לפעול במהירות הראויה, תחילה באופן ישיר מול המשיבים ומשפעולה זו לא נשאה פרי, פנתה לערכאה הרלוונטית. אם כן, לא מתקיים בענייננו שיהוי סובייקטיבי. 37. אף שיהוי אובייקטיבי לא נפל בהתנהלותה של המערערת. המחזור הראשון של התכנית נפתח בחודש נובמבר 2024, חמישה חודשים לאחר הגשתה של העתירה. למעשה, כעולה מהתגובה המקדמית שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי, בעת הגשת העתירה ההתקשרות טרם יצאה אל הפועל, והפעולות הנדרשות למימושה תוכננו להתבצע "במהלך חופשת הקיץ" של אותה שנה (ראו פסקה 24 לתגובה המקדמית שהוגשה בבית המשפט המחוזי ביום 29.7.2024). לא ניתן לומר כי באותה עת המשיבים או צדדים שלישיים הסתמכו על ההתקשרות במידה שהצדיקה דחייה את העתירה מטעם זה. 38. על כך יש להוסיף כי הסוגיה שמעלה ההליך דנן חשובה דיה, באופן שהיה יכול להכריע את הכף אף כנגד טענה של שיהוי, ולא כל שכן שיהוי שאינו חמור. 39. מעשה עשוי – כידוע, בית המשפט יימנע מלתת צו שיפוטי כאשר פעולת הרשות הביאה לגיבושו של מצב חדש, שאינו ניתן לשינוי (ראו: ברק-ארז כרך ד, בעמ' 398-394). אינני סבורה כי המקרה הנוכחי עונה על הגדרה זו. ההתקשרות מושא ההליך היא התקשרות ארוכת טווח, שצפויה להימשך לכל הפחות עד לסופה של שנת 2029 (עם אופציית הארכה לשנתיים נוספות). כאמור, במועד הגשת העתירה טרם ננקטו פעולות משמעותיות לצורך פתיחתו של המחזור הראשון של התכנית. אף אם משרד העבודה כבר החל להעביר כספים מסוימים לקרן קמח לצורך התנעת המיזם, אין בכך כדי ליצור מעשה עשוי. בשלב זה, כל שניתן לומר הוא שחל מעשה עשוי ביחס למחזורי ההכשרה שכבר יצאו לדרך. ממילא פסק דיננו מכוון כלפי העתיד. 40. זכות עמידה – ההלכה הפסוקה שנקבעה בבית משפט זה מורה כי בהליכים משפטיים בתחום דיני המכרזים עשויה להיות זכות עמידה גם למי שאינו משתתף פוטנציאלי במכרז (ראו והשוו: רע"א 3888/15 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ' ארד בע"מ, פסקה 25 (22.7.2015) והמקורות הנזכרים שם. להרחבה ראו דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ג: משפט מינהלי כלכלי 195-192 (2013)). לפיכך, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, העובדה שהמערערת אינה "שחקנית במישור המכרזי" אינה מונעת ממנה לתקוף את ההחלטה על התקשרותו של משרד העבודה עם קרן קמח. בשים לב למדיניות הכללית בנושא זכות העמידה ולאינטרס הציבורי שאליו נוגעת ההתקשרות מושא ההליך דנן, ישנה הצדקה להעניק למערערת זכות לתקוף את ההחלטה על אישורה של התקשרות זו (ראו והשוו: בג"ץ 7647/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שרת התחבורה והספורט, פסקאות 37-35 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (13.5.2020)). לגוף הדברים: צעדים מקדמי השתלבות בתעסוקה 41. בטרם נצלול לבחינת חוקיות ההתקשרות שעומדת ביסודו של ההליך הנוכחי, ראוי להדגיש, כפי שכבר הודגש בעבר, כי פעולות מצד המדינה לעידוד שילובם של גברים חרדים בשוק התעסוקה הן ראויות כשלעצמן (ראו: בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619, 702-700 (2006); בג"ץ 616/11 התאחדות הסטודנטים בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקאות מה-מח לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (25.5.2014)). לצד זאת, יש לבחון כמובן האם תכלית ראויה זו מוגשמת באמצעים ראויים. המערערת ממקדת את טענותיה בשני היבטים של המיזם שבבסיס ההתקשרות: עצם הפעלתן של תכניות המיועדת לגברים בלבד, וכן התנאים העדיפים שמקבלים המשתתפים בתכנית זו (על דרך מלגות קיום שאינן ניתנות על בסיס סוציו-אקונומי). אפנה אפוא לבחון טענות אלה. ההיבט הראשון: הפעלת תכנית המכוונת לגברים בלבד 42. כאמור, המערערת טוענת כי משרד העבודה אינו רשאי ליטול חלק במיזם להפעלת תכניות הכשרה לתעסוקה איכותית המיועדות לגברים חרדים בלבד. 43. אכן, נקודת המוצא לדיון היא שככלל, הפרדה מגדרית בפעולתם של גורמים ציבוריים פוגעת בעקרון השוויון (ראו למשל: בג"ץ 3865/20 שוקרון נ' המועצה המקומית קרית ארבע, פסקה 5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (7.10.2020) (להלן: עניין שוקרון); בג"ץ 8010/16 ברזון נ' מדינת ישראל, פסקה 50 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר (12.7.2021) (להלן: עניין ברזון). ראו גם: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 672, 699-698 (2010) (להלן: ברק-ארז כרך ב)). כוחם של הדברים יפה אף ביחס למימון ציבורי של פעילות בהפרדה מגדרית – גם אם זו נעשית על-ידי גורם שאינו ציבורי כשלעצמו (ראו: עניין שוקרון, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת ע' ברון). מכל מקום, כפי שצוין בפרוטוקול של ועדת הפטור, ממילא בענייננו הבהיר משרד העבודה כי "מדובר במיזם משותף ולא בפעילות תמיכה". 44. כפי שהוסבר בפסיקתו של בית משפט זה, עמדת היסוד ה"חשדנית" ביחס להפרדה נשענת על התובנה לפיה מדיניות של "נפרד אבל שווה" היא מעצם טבעה בלתי שוויונית (ראו: בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 279 (2000)). על כך יש להוסיף כי לכאורה התכנית שבה עסקינן אינה פועלת במתכונת מופרדת לגברים ולנשים במקביל, אלא מוצעת מלכתחילה לגברים בלבד. במצב דברים זה הקושי אף עשוי להתחזק. אולם, לאמיתו של דבר, אינני סבורה כי אלה הם פני הדברים בהתחשב במאפייניו המיוחדים של המקרה שבפנינו. 45. הטעם לכך הוא שיש לבחון את התכנית שבפנינו בהקשר הרחב של החינוך החרדי. לא ניתן להתעלם מכך שבכלל מסגרות החינוך החרדיות, גם העל-תיכוניות, מתקיימת הפרדה מגדרית. יובהר כי מאפייניה של מערכת החינוך החרדית אינם עומדים לדיון בהליך זה. אולם, מכל מקום, ההפרדה במסגרתה אינה באה לידי ביטוי רק בזהותם של המשתתפים או המשתתפות בכל אחת מהמסגרות השונות, אלא גם בתכנים הנלמדים בכל אחת מהן. הסמינרים החרדיים פועלים במתכונת המכוונת לנשים בלבד. אלה מקנים בין השאר הכשרה תעסוקתית (לא אקדמית), לרבות באמצעות תכניות מטעם מה"ט. לעומת זאת, הישיבות פועלות במתכונת המכוונת לגברים בלבד וממוקדות בלימודי קודש. בישיבות אין הכשרה תעסוקתית, והתכנית שבפנינו, שכאמור אינה אקדמית, מנסה להשלים במקום שבו הישיבות מחסירות. על רקע זה יש להדגיש כי המשאב שניתן במקרה זה בהפרדה – הכשרה תעסוקתית בתחומים טכנולוגיים – אינו נמנע מהנשים החרדיות על דרך הכלל, אלא מהגברים החרדים דווקא. בנסיבות הספציפיות הללו פוחת החשש מכך שההפרדה תהיה כרוכה מניה וביה בפגיעה בזכויות הנשים החרדיות. הלכה למעשה, המצב שבפנינו אינו שונה מאד משילובה של תכנית הכשרה מקצועית לתלמידים כחלק מהלימודים בישיבה, במתכונת דומה לזו של התכניות המתקיימות בסמינרים לנשים חרדיות. במישור המעשי, הפעלתן של התכניות בתוך הישיבות אינה מתאפשרת בשל אי-שיתוף פעולה מצד הישיבות עצמן, אך במהות הדברים אינם שונים. 46. אם כן, הכרה בקושי הכרוך בהסדרים נפרדים משמשת נקודת מוצא. אולם, כמוסבר, בהקשר הרלוונטי לענייננו אין די בכך כדי לבסס עילה לפסילת ההתקשרות עם קרן קמח, כאשר נקודת המוצא היא המציאות הקיימת בחינוך החרדי. התכנית הנוכחית מהווה מעין "השלמה" להפרדה הקיימת בחינוך החרדי, ולאמיתו של דבר היא נדרשת דווקא כתוצאה מהפערים הקיימים בין הישיבות לסמינרים. במלים אחרות, אין מדובר בהפרדה לשם התחשבות באורח החיים החרדי או במנהגים דתיים, אלא בהפרדה לשם מתן מענה מותאם לצרכים שונים בקרב קבוצות שונות (גברים ונשים) בתוך אוכלוסייה החרדית. במובן זה המקרה דנן נבדל מסוגיית ההפרדה שנדונה במקרים קודמים, כגון הפרדה מגדרית באקדמיה (בעניין ברזון), הפרדה בבריכה ציבורית (עניין שוקרון) או הפרדה בקווי אוטובוס (בבג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה, פ"ד סד(2) 530 (2011)). בהתאמה, אף אין מקום להקיש מענייננו למקרים אחרים, כגון תכניות אקדמיות, מסגרות תעסוקה או מרחבים ציבוריים אחרים. ההיבט השני: הענקת תמיכות ישירות לגברים חרדים בלבד 47. הנושא הנוסף שעלה בהליך שבפנינו – ומעורר לשיטתי קושי רב יותר – נוגע לכך שהתכנית שבמוקד העניין מעניקה הטבות כספיות משמעותיות לגברים חרדים בדמות מלגות קיום קבועות שאינן מבוססות על מצב סוציו-אקונומי. במלים אחרות, כל משתתף בתכניות אלו זכאי לדמי קיום בשיעור קבוע מסוים (המשתנה בין גבר נשוי לבין גבר רווק). כפי שאפרט להלן, עמדתי היא שיש טעם בטענותיה של המערערת בכל הנוגע להיבט זה, הגם שהסעד שיש לתת בעניין זה שונה מן המבוקש על-ידה. 48. אין חולק כי עקרון השוויון מחייב את משרד העבודה, בהיותו רשות ציבורית, לספק שירותים ציבוריים על בסיס שוויוני. ככלל, הבחנה בהספקת שירותים על בסיס מגדרי חשודה כהבחנה לא רלוונטית, שעשויה לעלות כדי הפליה אסורה. כך גם לגבי הבחנה המבוססת על השתייכות לדת או לקבוצה דתית מסוימת (ראו: ברק-ארז כרך ב, בעמ' 679-678, 686. ראו גם: חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000). 49. משיבי הממשלה לא ביססו הצדקה למצב הדברים הנוכחי, שבגדרו מלגות קיום משמעותיות ניתנות כחלק מתכניות לעידוד השתלבות בתעסוקה של קבוצת הגברים החרדים בלבד, בשונה מאוכלוסיות היעד הנוספות שפורטו אף הן בהחלטות הממשלה שמכוחן נערכה ההתקשרות ואשר שילובן בשוק התעסוקה גם הוא אינו מיטבי. אכן, מלגות קיום עשויות ליצור תמריץ חיובי להשתתפות בתכניות שבבסיס ההתקשרות מושא ההליך דנן, במיוחד בהינתן החלופות שעומדות כיום בישראל בפני גבר חרדי. עם זאת, הדעת נותנת שתמיכה ישירה מסוג זה צפויה להיטיב גם עם אוכלוסיות יעד נוספות המשתתפות בתכניות מסוג זה. בשים לב לכך שקבוצת הגברים החרדים אינה אוכלוסיית היעד היחידה שהגברת שילובה בשוק התעסוקה נחוצה כיום, מתן תמיכות ישירות בהיקף משמעותי רק לה – עולה כדי פגיעה בזכות לשוויון, שאין להסכין עמה. 50. אכן, משיבי הממשלה הצביעו על תכניות נוספות שמתוקצבות על-ידי המדינה ופתוחות לאוכלוסיות יעד נוספות. אולם, בחינת הנתונים שהובאו במסגרת הודעת העדכון מיום 9.7.2025 מעלה כי הן מעטות וכי ממילא אין הן כוללות מתן תמיכות ישירות בדמות מלגות קיום, בהיקפיו של המיזם שעומד במוקד ענייננו. הנתונים שהוצגו בפנינו מלמדים כי מלגות הקיום שניתנות במסגרת התכניות מושא ההליך דנן הן בגדר הטבה ייחודית הניתנת לקבוצת הגברים החרדים, בעוד שהטבות מקבילות או דומות לא ניתנות לאוכלוסיות יעד אחרות. כך למשל, הגם שקיימות תכניות הכשרה במקצועות טכנולוגיים המיועדות לנשים חרדיות (במסגרת סמינרים), אין ביניהן אף לא תכנית אחת המספקת מלגות קיום דומות. אף ביחס לתכניות המיועדות לבני ובנות החברה הערבית לא נמסר כי ניתנות מלגות קיום כלשהן. כמו כן, התכניות לאוכלוסייה הבדואית מעניקות בחלקן תמיכות ישירות, אולם אלה ניתנות בהיקף מצומצם בהרבה מאשר אלו שניתנות במסגרת המיזם שביסוד ההליך הנוכחי. לא למותר לציין כי קיימות תכניות מטעם משרד העבודה אשר ניתנת בצדן מלגת קיום, אולם תכניות אלה מיועדות לציבור כולו (ולא לאוכלוסיית יעד מוגדרת), וממילא הקבלה אליהן מותנית מלכתחילה בהוכחת מצב סוציו-אקונומי נמוך. מצב דברים זה אינו יכול לעמוד על כנו. 51. אבהיר כי אין בידי לקבל את עמדתם של משיבי הממשלה, לפיה אין צורך בתכניות המיועדות לעודד את הנשים החרדיות להשתתף בהכשרות טכנולוגיות ולהתמיד בהן, ואף לא במתן מלגות קיום במסגרתן. עמדה זו משמעה, לאמיתו של דבר, כי הצורך לספק תמריצים כלכליים להשתתפות בתכניות הכשרה טכנולוגיות רלוונטי באופן כמעט בלעדי ביחס לגברים חרדים. קשה להלום זאת. יתר על כן, גם אם הנתונים מלמדים על נכונות של אוכלוסיות יעד אחרות להשתתף בתכניות מהסוג הנדון, גם בהעדר תמריץ כלכלי – זו אינה צריכה להיזקף לחובתן דווקא. ההפך הוא הנכון: יש מקום לברך על גישה חיובית זו, לחזק אותה ולא לנצל אותה. 52. כידוע, תיקונה של פגיעה בזכות לשוויון יכול להיעשות בדרך של "סעד חיובי" ובדרך של "סעד שלילי" (ראו: בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191 (1991) (להלן: עניין חוקה למדינת ישראל)). בעע"ם 6186/17 ברקוביץ' נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (25.11.2018) התייחסתי לשלושת המצבים השונים של פגיעה בזכות לשוויון, שעליהם עמד השופט א' ברק בעניין חוקה למדינת ישראל, כך: "בעניין חוקה למדינת ישראל נדונו שלושה מצבים שונים ביחס לסעדים שמקורם בטענת הפליה. במצב הראשון, לפלוני ולאחרים כמותו יש אינטרס מוגן שאינו מותנה בהפעלת שיקול דעת מצד הרשות, אולם הרשות מפלה את פלוני בכך שהיא מכירה בזכותם של האחרים אך לא בזכותו שלו. במצב דברים זה, יינתן לפלוני סעד חיובי כך שתוכר זכותו. במצב השני, אין לפלוני ולאחרים זכות המוגנת בדין, ולרשות אף אין שיקול דעת להעניקה, אולם חרף זאת היא מקנה אותה לפרטים מסוימים אך לא לפלוני. במצב זה, הסעד שיינתן הוא של ביטול ההטבה שניתנת שלא כדין לאחרים. במצב השלישי, לפלוני ולאחרים שכמותו אין זכות מוקנית בדין, אולם לרשות יש סמכות להעניק את הזכות לפרטים, על פי שיקול דעתה. עם זאת, היא עושה כן באופן מפלה. במצב דברים זה, אין לפלוני זכות מכוח החוק לקבלת טובת הנאה, אלא רק לכך שהרשות תפעיל את שיקול דעתה המינהלי כדין. במילים אחרות, חובה על הרשות להפעיל את שיקול דעתה ולקבל החלטה שאינה מפלה, אולם היא רשאית לעשות כן תוך "השוואה כלפי מטה" או תוך "השוואה כלפי מעלה", כל עוד החלטתה מתקבלת על פי כללי המשפט המינהלי (ראו: עניין חוקה למדינת ישראל, בעמ' 207-201)" (שם, בפסקה 21 לפסק דיני). 53. בנסיבות העניין אנו מצויים בגדרו של המצב השלישי. כאמור, החלטות הממשלה העומדות ברקע הדברים (החלטה 198 משנת 2021 והחלטה 171 משנת 2023) מתייחסות באופן מפורש לאוכלוסיות יעד נוספות שזקוקות לתמיכה מהמדינה לצורך שילובן בשוק התעסוקה (לרבות לצורך שילובן במשרות איכותיות) – נשים חרדיות, בני ובנות מיעוטים וכן אנשים ונשים עם מוגבלות. בהמשך לכך, כמפורט לעיל, החלטות הממשלה מנחות את משרד העבודה לפעול גם לשילובן של אוכלוסיות אלה (ולא רק לשילובה של קבוצת הגברים החרדים). במקרה זה, משיבי הממשלה היו רשאים שלא ללכת בדרך של תמיכה במתכונת הנדיבה שעליה החליטו. אולם, ככל שהם מבקשים לדבוק בה – כלומר אינם מעוניינים ב"השוואה כלפי מטה" – הרי שחלה עליהם חובה של "השוואה כלפי מעלה" באמצעות חלוקת הטבות כלכליות דומות גם ליתר אוכלוסיות היעד. אנו נכונים לקבל את הטענה שבמקרה זה קרן קמח מעוניינת להתמקד בתוכנית המיועדת לעידוד שילובם של גברים חרדים בלבד בשוק התעסוקה. אולם, דווקא משום כך נכון לוודא שתישמר האפשרות ליזום תכניות דומות אחרות, שיכללו דמי קיום דומים במהותם, ואף להבטיח שייעשה פרסום מתאים לנכונות לשתף פעולה עם תכניות כאלה. 54. אם כן, דומה כי זהו אחד מאותם מקרים שבהם אין לנקוט בגישה של "גם לי גם לך לא יהיה" אלא בגישה המרחיבה את ההטבה ביחס לאוכלוסיות נוספות. מיקוד הסעד בכיוון זה מביא בחשבון את העובדה שהתקציב ששימש להתקשרות שבפנינו הוא אך חלק מסך התקציב של משרד העבודה שיועד לעידוד שילובן של אוכלוסיות היעד בשוק בתעסוקה. סעד מסוג זה אף אינו מונע את המשך קיומה של ההתקשרות מושא ההליך דנן, אלא מחייב – במבט צופה פני עתיד – כי דלתם של המשיבים תישאר פתוחה להפעלת תכניות דומות עבור אוכלוסיות נוספות, כאשר יינתנו בצדם, כתמריץ בעל חשיבות, דמי קיום שאינם מותנים במצב סוציו-אקונומי. 55. סעד זה הוא פועל יוצא גם של האמור בתקנה 3ב לתקנות חובת המכרזים. בתקנה זו צוינה במפורש החובה לפרסם כוונת התקשרות בפטור ממכרז לפי תקנה 3(30) לצורך פתיחת האפשרות, בפני גורמים פרטיים אחרים, לפנות למשרד הממשלתי הרלוונטי על מנת להציע שותפות במימון של מיזם דומה. הסדר זה מלמד כי הלגיטימציה של תכניות הנעשות על בסיס שיתוף פרטי-ציבורי הוא במתן אפשרות ליצירת מסגרות נוספות מסוג זה עם גופים אחרים. 56. לנוכח האמור, על המשיבים לפרסם לציבור במתכונת מתאימה כי הם מעודדים הגשת בקשות ליוזמות דומות, שיתבססו בחלקן על מימון ציבורי, ביחס לאוכלוסיות יעד אחרות שצוינו בהחלטות הממשלה. כל זאת, כדי למנוע את המשכו של המצב הנוכחי, שבו אוכלוסיית יעד אחת בלבד – גברים חרדים – נהנית מדמי קיום הנלווים לתכניות הכשרה טכנולוגיות המופעלות בשיתוף המדינה, ולהבטיח את עקרון השוויון אף בהקשר זה. בטרם סיום: הערה בעניין הפגם שנפל באי-הפרסום של כוונת ההתקשרות 57. לא ניתן לסיים את הדיון מבלי להתייחס למספר פגמים שנפלו בהתנהלות המשיבים בכל הנוגע לאישורה של ההתקשרות מושא ההליך דנן. כאמור, תקנה 3ב לתקנות מחייבת את ועדת המכרזים לפרסם את כוונתו של המשרד הרלוונטי להתקשר עם גוף מסוים לצורך ביצועו של מיזם משותף לפי תקנה 3(30), לכל הפחות 14 ימים לפי תחילתה של אותה התקשרות. אכן, כאמור, כוונת התקשרות של משרד העבודה עם קרן קמח פורסמה כבר ביום 18.6.2023. אולם, כוונה זו לא יצאה אל הפועל, ולכן – ולא בכדי – כאשר קמה כוונת התקשרות עדכנית עם קרן קמח, גם היא פורסמה לידיעת הציבור (ביום 8.1.2024). התקשרות זו, כזכור, צפויה הייתה להיות בהיקף מצומצם של 8,000,000 שקלים, למחזור לימודים אחד בלבד, ואף היא לא אושרה בסופו של דבר. אם כן, משאישרה ועדת המכרזים את ההתקשרות מושא ההליך דנן ביום 15.4.2024, היה עליה להביא את הדבר לידיעת הציבור באתר האינטרנט, וזאת לכל הפחות לתקופה של 14 ימי עבודה לפני מועד תחילתה של ההתקשרות – כפי שנעשה ביחס לשתי כוונות ההתקשרות הקודמות. אולם, לא כך נעשה. במקום זאת, הועברה ההתקשרות לוועדת הפטור, שאישורה פורסם ביום 6.5.2024 – ששה ימים לאחר מועד תחילתה של ההתקשרות (ביום 1.5.2024). 58. לא ניתן להשלים עם התנהלות זו. פרסומים קודמים בעלי אופי דומה אינם פוטרים את הגורמים הרלוונטיים מלקיים את הוראות התקנות ביחס לכל כוונת התקשרות בפטור ממכרז לפי תקנה 3(30). ויודגש: דרישת הפרסום היא דרישה מהותית המאפשרת לגורמים רלוונטיים בציבור להביע את הסתייגויותיהם וכן להציע תכניות דומות לזו שעומדת ביסוד ההתקשרות הרצויה. על כך ניתן להוסיף כי פרסומים מתאימים ביחס לפעולות שלטוניות תורמים לבניית אמון במערכות היחסים שבין הפרט לרשות. וכך גם להפך: פרסום מאוחר וחלקי תורם לחשדנות ולספקות (להרחבה ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 328-327, 348-344 (2010)). בשלב זה ובהתחשב בקבלתו החלקית של הערעור – הדברים אמורים כדי למנוע הישנות של מקרים נוספים. 59. סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי כאמור לעיל. המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסך של 25,000 שקלים. דפנה ברק-ארז שופטת השופט דוד מינץ: אף אני סבור כדעת חברתי השופטת ד' ברק-ארז כי אין מקום להורות על ביטול ההתקשרות מושא ענייננו. עם זאת, אין בידי להצטרף למסקנתה לפיה דין הערעור להתקבל באופן חלקי. אפתח ואומר כי מקובלת עליי עמדתה של חברתי לפיה לא היה מקום לסלק את עתירתה של המערערת על הסף. עם זאת, לגופו של עניין דעתי שונה משלה. במוקד דיוננו ניצבת התקשרות בין משיב 1, משרד העבודה, לבין משיבה 4 (להלן: הקרן), בפטור ממכרז, שעניינה הקמת מיזם משותף להפעלת תכנית לקידום גברים בני המגזר החרדי, באמצעות הכשרות טכנולוגיות המפוקחות על ידי המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית (להלן: המיזם, התכנית ו-לימודי מה"ט, בהתאמה). התכנית כוללת בין היתר פעולות שיווק לצורך הגברת ההיכרות של האוכלוסייה הרלוונטית עם לימודי מה"ט; פעולות איתור ומיון לצורך בדיקת התאמת המועמדים למסלולים המוצעים; מעטפת פדגוגית ואישית הכוללת סיוע בהשלמת השכלת הבסיס הנדרשת ובהתמודדות בלימודים; סיוע בהשמה מול מעסיקים רלוונטיים; ומעטפת כלכלית לרבות דמי קיום למשתתפים. ברקע להקמת המיזם עומדות שתי החלטות ממשלה שעניינן קידום תעסוקה באוכלוסיות יעד שונות, ובכללן בני המגזר החרדי, בני המגזר הערבי, אנשים עם מוגבלויות ובני הגיל השלישי (החלטה 198 של הממשלה ה-36 "התכנית הכלכלית לשנים 2022-2021" (1.8.2021) (להלן: החלטה 198), והחלטה 171 של הממשלה ה-37 "תוכנית לחיזוק ההשכלה הטכנולוגית בישראל" (24.2.2023) (להלן: החלטה 171); שתי ההחלטות יכונו להלן: החלטות הממשלה). זאת כחלק מצעדים למיצוי פוטנציאל הצמיחה במשק הישראלי ולהגדלת פריון העבודה, תוך התמודדות עם אתגר תת-ההעסקה במשק, בפרט בקרב קבוצות שצפוי גידול משמעותי בחלקן באוכלוסייה, אשר לו השפעה משמעותית על הכלכלה. לטענת המערערת ההתקשרות בין משרד העבודה לבין הקרן לצורך הקמת המיזם פוגעת בשוויון בשני היבטים עיקריים: הראשון, עצם יצירתה של תכנית המיועדת לגברים חרדים בלבד שאינה מאפשרת גישה לציבור אחר, ובפרט נשים חרדיות; והשני, מתן מלגות קיום למשתתפים בתכנית, שלא על בסיס סוציו-אקונומי, ומבלי שקיימים הסדרים דומים לגבי אוכלוסיות אחרות הנזקקות ללימודי מה"ט לצורך שיפור אפשרויות התעסוקה שלהן. בכל הנוגע להיבט הראשון, מקובלת עליי מסקנתה של חברתי לפיה אין בעובדה שהתכנית מיועדות לגברים חרדים בלבד, משום פגיעה בשוויון. בהינתן מאפייני מערכת החינוך החרדית, ובשים לב לכך שבסמינרים לנשים חרדיות מוקנית הכשרה תעסוקתית, לרבות באמצעות לימודי מה"ט, דבר שאינו קיים בישיבות לגברים חרדים – התכניות מושא המיזם אינן אלא השלמה לחֶסֶר הקיים כלפי גברים חרדים, שאין בה כדי לפגוע בשוויון. אדרבה, יש לברך על המיזם הבא לתמרץ את הגברים החרדים להיטיב את מצבם הכלכלי וכתוצאה מכך להיטיב עם הציבור החרדי בכללותו ואף עם הציבור הישראלי כולו. בכל הנוגע להיבט השני, חברתי סבורה כי משיבים 3-1 (להלן: המשיבים) לא ביססו הצדקה לכך שניתנות מלגות קיום לגברים חרדים כחלק מהתכנית, אך לא ניתנות מלגות דומות לאוכלוסיות אחרות שיש להגביר את שילובן בשוק התעסוקה. משכך, לגישתה, מתן תמיכות ישירות בהיקף משמעותי רק לגברים חרדים עולה כדי פגיעה בזכות לשוויון. באשר לסעד הראוי בנסיבות העניין, סבורה חברתי כי על המשיבים לפרסם לציבור כי הם מעודדים הגשת בקשות ליוזמות דומות למיזם מושא ענייננו, ביחס לאוכלוסיות אחרות שצוינו בהחלטות הממשלה. עמדתה של חברתי בהיבט זה מוקשית בעיני. נקודת המוצא לדיוננו היא כי הזכות לשוויון אינה מחייבת מתן יחס זהה לכל אדם בכל מקרה. הזכות לשוויון מחייבת מתן יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים, במידה פרופורציונלית לשוני ביניהם. אכן לא כל שונות בין פרטים או קבוצות מצדיקה הבחנה ביניהם, אולם מקום בו קיים שוני רלוונטי, הוא עשוי להצדיק ולעתים אף לחייב, מתן יחס שונה (וראו: בג"ץ 3390/16 ‏עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת, פסקה 5 לחוות דעתי (8.7.2021) (להלן: עניין עדאלה); בג"ץ 7245/10 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה, פ"ד סו(2) 442, 490 (2013)). על מנת לקבוע אם קיים בין הפרטים או הקבוצות הנדונות שוני רלוונטי אם לאו, יש להגדיר תחילה את קבוצת השוויון, שהיא קבוצת הפרטים הראויים ליחס שווה (עניין עדאלה, פסקה 103 לפסק דינו של השופט נ' סולברג ופסקה 3 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל; בג"ץ 6051/95 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289, 346 (1997); עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פ"ד סד(2) 1, 44-43 (2011-2010)). הגדרת קבוצת השוויון נעשית בהתבסס על עקרונות כלליים כגון תכלית הנורמה, מהות העניין, ערכי היסוד של השיטה ונסיבות המקרה המיוחדות (וראו: רע"א 9128/17 מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ' פלונית, פסקה 39 (18.7.2022); בג"ץ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות, פ"ד נא(4) 259, 282-281 (1997)). בענייננו, מטיעוני המערערת ומחוות דעתה של חברתי משתמע כי כלל קבוצות האוכלוסייה הנזכרות בהחלטות הממשלה הן בגדר קבוצת שוויון אחת, המחייבת מתן יחס זהה לכולן. דעתי בעניין זה שונה. התכנית מושא ענייננו היא תכנית שנועדה ליישם את החלטות הממשלה ולהגשים את היעדים שנקבעו בהן. החלטות אלה – שאינן עומדות לבחינתנו – נועדו להביא למיצוי פוטנציאל הצמיחה במשק, וזאת באמצעות שיפור שיעור התעסוקה ואיכות התעסוקה בקרב קבוצות שמדדי התעסוקה שלהן נמוכים ביחס לכלל האוכלוסייה. מדובר בקבוצות שונות ומגוונות, אשר לכל אחת מהן מאפיינים משל עצמה, דפוסי תעסוקה משל עצמה והשפעה יחסית משתנה על צמיחת המשק. על כן נקבעו על ידי הממשלה יעדים שונים וספציפיים לכל קבוצה. כך למשל, לגבי קבוצת הגברים החרדים העומדת במוקד ענייננו. יעדי התעסוקה נקבעו בין היתר בהתחשב בכך שמדובר בקבוצת אוכלוסייה ששיעור השתתפותה בשוק העבודה נמוך, ובכך ששילובה בתעסוקה צפוי להביא להשפעה הגדולה ביותר במשק, בין היתר בשים לב לגידול הדמוגרפי המהיר שלה. בנוגע לקבוצת הנשים החרדיות, לעומת זאת, נקבעו יעדי התעסוקה תוך התחשבות בעמידתן האיתנה ביעדים שנקבעו בשנים קודמות. מטבע הדברים, הדרך להגשים את יעדי הממשלה אינה אחידה לכלל קבוצות האוכלוסייה הרלוונטיות. כל אחת מהן מצויה בנקודת פתיחה שונה, ולכל אחת מהן חסמים ואתגרים משלה המשפיעים על שיעור התעסוקה. ברי אפוא, כי הדרך להגשמת יעדים אלה ולהעלאת שיעור ואיכות התעסוקה, מחייבת התחשבות במאפיינים הייחודיים של כל אחת מהקבוצות. לא דומים הכלים שיש לנקוט בהם לשיפור שיעור התעסוקה בקרב אנשים עם מוגבלות, לכלים שיש לנקוט בהם לשיפור שיעור התעסוקה בקרב אנשים מעל גיל 67; ולא דומים הכלים שיש לנקוט בהם לשיפור שיעור התעסוקה בקרב נשים מהמגזר הערבי, לכלים שיש לנקוט בהם לשיפור שיעור התעסוקה בקרב גברים מהמגזר הערבי או בקרב נשים מהמגזר החרדי. כל קבוצה ומאפייניה שלה, וההתחשבות בכך נדרשת לשם בחירת הדרך האפקטיבית להגשמת יעדי הממשלה בהחלטותיה. השקעת תשומות דומות ביחס לכל קבוצות האוכלוסייה ונקיטת דרכי פעולה דומות כלפי כולן, מבלי להתחשב בייחודיות המאפיינת כל אחת מהן, חוטאת למטרה ועשויה להביא לבזבוז משאבים מבלי להגשים את התכלית שלשמה נועדו. על כן, גם אם ניתן לאגד את כלל האוכלוסיות הנזכרות בהחלטות הממשלה תחת מעטה אחד של אוכלוסיות הסובלות מפערי השתתפות בשוק התעסוקה, לצורך יישומן של החלטות אלה לא מדובר בקבוצת שוויון אחת. המאפיינים השונים והייחודיים לכל קבוצה מגבשים שוני רלוונטי המצדיק, ואף מחייב, התאמה פרטנית וייחודית של הכלים לקידום והגשמת יעדי הממשלה בהחלטותיה. יצוין בהקשר זה כי בניגוד לטענת המערערת לפיה עמדת המשיבים בנוגע לשוני הרלוונטי בין הקבוצות השונות אינה נתמכת בתשתית עובדתית, מתשובת המשיבים עולה תמונה שונה. כך, עולה כי המענים המותאמים לכל קבוצת אוכלוסייה נקבעו לאחר עבודת ועדה מקצועית מיוחדת, שכללה יצירת תשתית עובדתית לגבי המאפיינים של כל קבוצה, ומיפוי הצרכים הרלוונטיים אליה וחסמי ההשתלבות בתעסוקה הקיימים לגביה. בכל הנוגע לגברים חרדים, התשתית שנאספה הצביעה על כך שמדובר בקבוצת אוכלוסייה הסובלת מפערי ההשכלה הכללית המשמעותיים ביותר מבין הקבוצות שמבוקש לקדם את שילובן בתעסוקה. זאת בשים לב לכך שמערכת החינוך החרדית אינה כוללת לימודי ליבה, ולשיעור ההשתתפות הנמוך יחסית של גברים חרדים בלימודי מה"ט ובאקדמיה. על רקע זה התגבשה המסקנה כי יש מקום ליצור תכניות שיתמקדו בשילובם של גברים חרדים בהכשרה מקצועית, מתוך הנחה שהדבר ישפיע על היקף תעסוקתם בעתיד. לצד זאת, התחדדה ההבנה כי לא ניתן להסתפק רק ביצירת תכניות לימודים והכשרה ייעודיות, אלא יש גם צורך ביצירת מעטפת שתוודא את התמדתם בתכניות אלה. צורך זה נבע בין היתר מהטעם שמדובר בקבוצת אוכלוסייה אשר ככלל משתלבת בתעסוקה בגיל מאוחר, בו הם כבר בעלי משפחות ונושאים בעול הפרנסה; ומכך שנוכח פערי ההשכלה המשמעותיים שלהם, נדרשת תכנית הכשרה ארוכה מהרגיל. כל אלה הביאו לגיבוש התכנית שבמוקד ענייננו, הכוללת מעטפת של מגוון אמצעים כגון ליווי פדגוגי, סיוע בהשמה ומלגות קיום, ששילובם נמצא כהכרחי לשם הגשמת היעדים שקבעה הממשלה. יובהר כי מיפוי דומה של המאפיינים, הצרכים והחסמים השונים נערך גם ביחס לקבוצות אחרות שנזכרו בהחלטות הממשלה, ועל בסיסו גובשו תכניות ייחודיות גם עבורן. לשם דוגמה, בחינת מאפייניה של קבוצת הנשים החרדיות (שעיקר חיצי המערערת מופנים לגביה), הביאה למסקנה כי אין צורך בעידודן ללמוד לימודי מה"ט ולהתמיד בהם. ההבנה שהתחדדה מאיסוף הנתונים הייתה כי החסם המרכזי לגבי נשים חרדיות נוגע לתחום הלימודים הנלמד ולרמת ההכשרה, ועל כן גובשו תכניות הממוקדות בחסם זה. ויודגש, המסקנות האמורות אינן מסקנות בעלמא, אלא הן מגובות בנתונים שהוצגו על ידי המשיבים, מהם עולה כי בעשור האחרון חל גידול משמעותי במספר ובשיעור הנשים הפונות ללימודי מה"ט, נוכח הקלות רגולטוריות שהביאו לכניסתם של לימודים אלה לסמינרים; וכי מבין הלומדים בלימודי מה"ט, קבוצת הנשים החרדיות מצויה בראש הטבלה בפרמטרים שונים ובהם שיעור מספר מקבלי הדיפלומה מתוך המתחילים, הישגיות ותרומת הלימודים להכנסת התלמיד. חברתי סבורה כי אף אם קיימים נתונים המצביעים על נכונות של קבוצות אוכלוסייה אחרות להשתתף בתכניות מהסוג הנדון, אין מקום "לנצל" זאת ולזקוף זאת לחובתן. ברם לעמדתי כלל לא מדובר ב"ניצול" של המצב, אלא בהתאמת האמצעים לצרכיה של האוכלוסייה ולאתגרים הקיימים לגביה. בעניין זה יש לזכור כי מטרתן של התכניות היא הגשמת היעדים שנקבעו בהחלטת הממשלה, ואך מתבקש כי האמצעים שיינקטו יהיו כאלה שיהיה ביכולתם להגשים את אותם יעדים. אם נשוב לדוגמת הנשים החרדיות, מנתוני המשיבים עולה שכבר בשנת 2023 עמדו נשים חרדיות ביעד שיעור התעסוקה שנקבע לגביהן עבור שנת 2030. כמו כן, המשיבים הציגו ממצאים של מחקר שנערך ביחס לתכנית עבר שנועדה לעודד חרדים להשתלב במקצועות ההייטק באקדמיה ולצמצם נשירה, מהם עלה כי מתן מלגות קיום לגברים חרדים צמצם משמעותית את הנשירה מהלימודים, בעוד שלגבי נשים חרדיות מתן המלגות לא שינה את המצב הקיים. נוכח האמור, איני סבור כי יש בעובדה שתכניות המיועדות לנשים חרדיות אינן כוללות מלגות קיום, משום טעם לפגם. למותר לציין כי מקום שבו נמצא כי יש צורך במתן סיוע כלכלי ביחס לאוכלוסיות אחרות (בעיקר מהמגזר הערבי והבדואי), הדבר נעשה – בין אם באמצעות שוברי שכר לימוד, ובין אם באמצעות מלגות קיום ממש. אמנם קיים פער בין היקף הסיוע לאוכלוסיות אלה לבין היקף הסיוע לגברים חרדים, אולם פער זה טמון במאפיינים השונים של כל אחת מהקבוצות. ויוזכר, כפי שגם הדגישה חברתי, דיוננו אינו עוסק בהחלטות הממשלה עצמן וביעדים שהוצבו במסגרתם, אלא באופן שבו יושמו החלטות אלה. מכאן, ובשים לב לאמור לעיל, לא מצאתי כי נגרמה פגיעה בשוויון כתוצאה מההתקשרות או מהתכנית. קושי נוסף בחוות דעתה של חברתי טמון לדעתי בסעד המוצע על ידה. כאמור לעיל, חברתי סבורה כי לשם ריפוי אי-השוויון הטמון לגישתה במתן המלגות, יש ליתן סעד מסוג "השוואה כלפי מעלה" בדמות חיוב המשיבים לפרסם לציבור כי הם מעודדים הגשת בקשות ליוזמות דומות ביחס לאוכלוסיות אחרות שצוינו בהחלטות הממשלה. אכן, במצב דברים שבו הרשות מעניקה זכות לפרטים באופן מפלה (שלא כבמקרה זה), ניתן לפתור את ההפליה באמצעות "השוואה כלפי מטה" או "השוואה כלפי מעלה". ברם לעמדתי, הגורם שצריך להכריע באיזה מהאפיקים לבחור, הוא הרשות עצמה. מסקנה זו מתחייבת מנקודת המוצא של עריכת ביקורת שיפוטית על החלטות רשויות המינהל, שלפיה בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתן בשיקול דעתו שלו. מכוח עיקרון זה נקבע לא פעם כי ככלל, מקום שבו הורה בית המשפט על ביטול החלטה של רשות מינהלית בשל פגם שנפל בה, הוא לא יקבל החלטה חדשה במקומה אלא ישיב את העניין אל הרשות על מנת שתקבל החלטה בעצמה (בג"ץ 2199/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה, חקר מדעי המחשב נ' שר החינוך, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (12.8.2021); עע"ם 8409/09 חופרי השרון בע"מ נ' א.י.ל. סלע (1991) בע"מ, פסקה פ' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ופסקה 3 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (24.5.2010); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 624 (2010) (להלן: ברק-ארז); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ד 2909 (2017)). אמנם בענייננו הפגם שנפל לגישת חברתי אינו מחייב את ביטול התכנית אלא את פתיחת האפשרות ליישמה גם כלפי אוכלוסיות נוספות, אולם גם במצבים של בחירה בין "השוואה למעלה" לבין "השוואה למטה" אין מקום שבית המשפט יבוא בנעלי הרשות ויקבל החלטה במקומה (וראו והשוו: עע"מ 6186/17 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון, פסקאות 22-21 לחוות דעתה של חברתי (25.11.2018); בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 207-205 (1992); בג"ץ 4862/18 המיזם הרב מגזרי למיגור העישון נ' שר האוצר, פסקה 22 לחוות דעתה של חברתי (4.2.2019); ברק-ארז, בעמ' 711). דברים אלה אמורים ביתר שאת בענייננו, שעה שהסעד שחברתי סבורה כי יש ליתן בנסיבות העניין, יהיה כרוך בסופו של יום בהתערבות באופן חלוקת והקצאת משאביה של המדינה. זאת שכן ברי כי פרסום ועידוד הגשת בקשות ליוזמות דומות למיזם, אינו אלא תחילתה של דרך שבסופה תידרש השקעת משאבים ציבוריים במימוש ויישום אותן יוזמות. ברם כפי שנקבע לא אחת, בית המשפט לא יורה לרשות כיצד להקצות את משאביה (בג"ץ 1541/21 ארגון עמק שווה נ' משרד ירושלים ומורשת, פסקה 11 (2.5.2022); בג"ץ 11264/05 האיחוד למען עולים מחוסרי דיור בקרב יוצאי אתיופיה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (16.1.2008); בג"ץ 11075/04 גרבי נ' שרת החינוך התרבות והספורט – יו"ר המועצה להשכלה גבוהה, פסקה 29 (5.12.2007); בג"ץ 7416/20 היכל תרבות בכרמיאל ע"ש נרקין בע"מ נ' שר התרבות והספורט, פסקה 12 (21.12.2020)). כך בפרט שעה שמדובר בסעד הכרוך על פניו בהשקעה נוספת של משאבים כספיים משמעותיים (וראו לעניין הזהירות הננקטת במתן סעד חיובי המטיל עלויות משמעויות על הרשות: בג"ץ 4906/98 עמותת "עם חופשי" לחופש דת, מצפון, חינוך ותרבות נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נד(2) 503, 522-521 (2000); בג"ץ 6758/01 ליפשיץ נ' שר הביטחון, פ"ד נט(5) 258, 277 (2005); בג"ץ 5631/01 אקים ישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נח(1) 936, 949 (2004); בג"ץ 727/00 ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד נו(2) 79, 96-95 (2002); בג"ץ 7092/09 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' המשרד לשירותי דת, פסקה 36 (12.12.2023); ברק-ארז, עמ' 717-714). סיכומו של דבר, אם תישמע דעתי הערעור יידחה על ראשו קרבו וכרעיו. דוד מינץ שופט השופט חאלד כבוב: כחבריי, גם אני סבור שאין בעצם קיומה של תכנית המיועדת לגברים חרדים בלבד כדי לפגוע בשוויון. תוצאה זו נגזרת מהמאפיינים הייחודיים הרלוונטיים לקבוצה זו, שעיקרם בכך שמערכת החינוך בה הם למדו ממוקדת בלימודים שאינם מוכוונים לתעסוקה; שילובם בפועל בשוק התעסוקה הוא נמוך עד מאוד בהשוואה ליתר המגזרים; ובהתאם, שילובם בשוק העבודה צפוי להביא להשפעה הרבה ביותר על המשק. כורח המציאות מחייב אפוא מתן מענה ייחודי ומותאם לאוכלוסייה זו, כפי שאכן נעשה. מכאן לשאלה בה נחלקו חבריי. חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, סבורה כי לא אותרה הצדקה שיכולה להניח את הדעת ולהסביר את העובדה שרק אוכלוסיית הגברים החרדים זוכה למלגת קיום משמעותית וקבועה, שאינה מבוססת על מצב סוציו-אקונומי. לשיטת חברתי קשה לקבל את הטענה שאוכלוסייה זו היא היחידה שזקוקה לתמריץ מעין זה; ומכל מקום, הותרת מצב זה על כנו פוגעת בשוויון. מנגד, חברי, השופט ד' מינץ, סבור כי התכנית נקבעה על יסוד מאפייניה הייחודיים של אוכלוסיית הגברים החרדים – בין היתר העובדה שהם אינם לומדים לימודי ליבה בבתי הספר, ושילובם בתעסוקה קורה, אם בכלל, בגיל מבוגר יחסית, כאשר פרנסת משק הבית מוטלת גם על כתפיהם – ובהתבסס על ההנחה שהאמצעים הכלולים בתכנית הכרחיים לשם הגשמת יעדי הממשלה בנוגע לאוכלוסייה זו. לגישתו, אין מקום להתבונן על כלל האוכלוסיות הנזכרות בהחלטות הממשלה כקבוצת שוויון אחת, שכן המאפיינים השונים והייחודיים לכל קבוצה מגבשים שוני רלוונטי המחייב התאמה פרטנית וייחודית של הכלים לקידום והגשמת יעדי הממשלה בהחלטותיה. לאחר ששקלתי ושבתי ושקלתי את הדברים, מצאתי להצטרף, מהנימוקים שלהלן, לתוצאה אליה הגיעה חברתי, לפיה על המשיבים לפרסם לציבור במתכונת מתאימה כי הם מעודדים הגשת בקשות ליוזמות דומות, שיתבססו בחלקן על מימון ציבורי, ביחס לאוכלוסיות יעד אחרות שצוינו בהחלטות הממשלה. האמת ניתנת להיאמר, לב העתירה (שמעולם לא התבררה לגופה בבית המשפט המחוזי), ובהתאם גם לב הערעור דנן, הוא בטענה כי התכנית מושא ענייננו, כפי שהיא, מפלה לרעה נשים חרדיות לעומת גברים חרדים. ברם, מהנתונים שהוצגו לפנינו על-ידי המדינה נמצאנו למדים כי קיים פער עצום בין גברים חרדים לנשים חרדיות בכל הקשור להשכלה טכנולוגית והשתלבות בשוק העבודה. כך למשל, כפי שציין חברי, כבר בשנת 2023 נשים חרדיות הגיעו ליעדי התעסוקה שנקבעו להן לשנת 2030. על כן, ישנה הצדקה למתן תמריצים שונים ומותאמים, לכל אוכלוסייה, כדי להגיע אל יעד התעסוקה שנקבע בעניינה. כפי שציינה המדינה, "מקום בו לבעיה הקיימת השפעה רבה על המשק יוקצו משאבים רבים יותר מאשר במקום בו ההשפעה היא מינורית". לצד זאת, והגם שאין חולק על כך ששיפור יעדי התעסוקה של גברים חרדים הוא צורך לאומי, ובמובן זה יש לברך על הפעולות שנעשו בנדון, לא ניתן להתעלם מכך שהחלטת הממשלה מס' 198 מונה קבוצות נוספות שעל הממשלה לתת עליהן את הדגש לצורך שיפור וטיוב שילובן בשוק התעסוקה. ואולם, ספק אם יתר האוכלוסיות הרלוונטיות – להבדיל מנשים חרדיות – אכן מקבלות מענה נדרש בהתאם לצורך. זאת נאמר, מבלי להתעלם מקיומה של תוכנית אשבל, הממוקדת בקידום ההשכלה של בני המגזר הבדואי, בגדרה ניתנו בשנת תשפ"ה דמי קיום ללא מבחן הכנסה לכ-325 תלמידים ותכנית המעטפת לחברה הערבית למניעת נשירה מלימודים טכנולוגיים. הסעד שניתן על-ידינו נועד, אפוא, לאפשר העלאת טענה מבוססת כדבעי בדבר אוכלוסיות נוספות הנמנות בהחלטות הממשלה, שלצורך שילובן האפקטיבי והאיכותי בשוק העבודה נדרשות הטבות, זהות או דומות, לאלו שניתנות לאוכלוסיית הגברים החרדים. ככל שתעלה טענה כזו והיא תדחה על-ידי המדינה, ברי כי בית המשפט יהיה רשאי, בכפוף לכל דין, להושיט סעד הולם בנדון (ואינני נוקט עמדה במחלוקת שנפלה בין חבריי בשאלה מהו הסעד שיכול להתאים במקרה כאמור). חאלד כבוב שופט הוחלט לקבל את הערעור בחלקו כאמור בפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז בהסכמת השופט חאלד כבוב, כנגד דעתו החולקת של השופט דוד מינץ שסבר כי יש לדחות את הערעור במלואו. ניתן היום, ז' שבט תשפ"ו (25 ינואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט חאלד כבוב שופט