שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נ. אולימפיה החזקות נדל"ן בע"מ

20 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3284/19 ע"א 3397/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערות בע"א 3284/19 והמשיבות בע"א 3397/19: 1. שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ 2. רזניק פז נבו נאמנויות בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 3284/19 1. יוסף בר והמערערים בע"א 3397/19: 2. אוסקר כצנלסון 3. חיים גוטרמן 4. אלכס גור 5. זהבה קרסו-לב 6. זהבה בורכוב 7. דן הלפרין 8. אלמוג גבע 9. רון הדסי 10. יעקב שלום פישר 11. איתי קפלן המשיבים בע"א 3284/19 1. אולימפיה החזקות נדל"ן בע"מ (בפירוק) ובע"א 3397/19: 2. עו"ד רון בר ניר, מפרק החברה 3. עו"ד רונן מטרי, כונס הנכסים לחברה 4. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ 5. כלל חברה לביטוח בע"מ 6. כונס הנכסים הרשמי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק פר"ק 035841-11-11 שניתן ביום 25.03.2019 על ידי כבוד השופטת ח' פלינר תאריך הישיבה: כ"ח באלול התש"ף (17.09.2020) בשם המערערות בע"א 3284/19 והמשיבות בע"א 3397/19: עו"ד אמיר פלמר ועו"ד קובי קפלנסקי בשם המשיבים בע"א 3284/19 והמערערים בע"א 3397/19: עו"ד אהרון מיכאלי, עו"ד יהודה רוזנטל, עו"ד אסף דהן ועו"ד אורי סגל בשם משיב 2 בע"א 3284/19 ובע"א 3397/19: עו"ד שי בר ניר בשם משיב 3 בע"א 3284/19 ובע"א 3397/19: עו"ד יוסי בן נפתלי בשם משיבה 4 בע"א 3284/19 ובע"א 3397/19: עו"ד אורית עמירן-סין בשם משיבה 5 בע"א 3284/19 ובע"א 3397/19: עו"ד אהרון מיכאלי, עו"ד יהודה רוזנטל ועו"ד אסף דהן בשם משיב 6 בע"א 3284/19 ובע"א 3397/19: עו"ד שרית ליפשיץ-גריידי פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר) מיום 25.3.2019 בפר"ק 35841-11-11, שבו סולקה על הסף בקשה למתן הוראות שהגישו המערערות בע"א 3284/19 (להלן: המערערות). תמצית הרקע העובדתי והדיוני 1. בראשית שנת 2012 ניתן צו פירוק נגד חברת אולימפיה החזקות נדל"ן בע"מ, היא המשיבה 1 בע"א 3284/19 (להלן: החברה). כעבור כשבע שנים, בחודש נובמבר 2018, הגישו המערערות, שהן נאמנות לאגרות חוב של החברה, בקשה למתן הוראות לבית משפט קמא. הבקשה הוגשה מכוח סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה), נגד נושאי משרה בחברה (הם המשיבים 11-1 בע"א 3284/19, להלן: המשיבים). כמו כן, הבקשה הוגשה נגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ, שהן חברות הביטוח שביטחו את החברה ואת המשיבים כנושאי משרה בחברה (להלן: המבטחות, הנכללות גם הן כמשיבות לשני הערעורים שלפנינו). הבקשה למתן הוראות נסבה על עסקאות בתחום הנדל"ן שביצעה החברה בשנים 2009-2007 לגבי פרויקטים באוקראינה; על חלוקת דיבידנדים בשנים 2009-2006; ועל חלוקת בונוסים להנהלת החברה ולנושאי המשרה ובעלי השליטה בשנים 2006 ו-2008. הטענה העיקרית שעמדה בבסיס הבקשה היתה כי יש להטיל על המשיבים אחריות אישית כמי שהפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם באופן שהסב לחברה נזקים כבדים והביא לקריסתה, וכי החלטותיהם אינן חוסות תחת כלל שיקול הדעת העסקי. הסעד שנתבקש על ידי המערערות היה לחייב את המשיבים לשלם לקופת הפירוק של החברה סכום צנוע של כ-234 מיליון ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן צו הפירוק. יצויין כי הבקשה כללה מאות עמודי נספחים ונתמכה בחוות דעת כלכלית. 2. בתגובה לבקשה למתן הוראות, הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף. בין היתר, נטען כי תביעת המערערות התיישנה; כי הבקשה לוקה בשיהוי; כי החברה העניקה למשיבים פטור מנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת זהירות; כי תביעת המערערות היא תביעה כספית שיש לשלם בגינה אגרה ושאין הצדקה לבררה במסגרת תיק הפירוק, וכי המערערות נהגו בחוסר תום לב בהגשתה. יצויין כי במקביל להגשת בקשת הסילוק, המשיבים ביקשו לעכב את הגשת תגובתם העניינית לבקשה למתן הוראות, וזאת עד להכרעה בבקשת הסילוק וכן לנוכח מורכבות ההליך והצורך באיסוף מסמכים, והכל בראי העובדה שמדובר באירועים שהתרחשו בשנים 2008-2007. בית משפט קמא נעתר לבקשת העיכוב באופן חלקי ודחה את מועד הגשת התגובה העניינית. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה לסילוק על הסף במעמד הצדדים, תוך התמקדות בשאלה אם בקשת המערערות מכוח סעיף 374 לפקודה מתאימה להתברר במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, ואם עליהן לשלם בגינה אגרה. יצויין כי במהלך הדיון בבית משפט קמא, באת כוח הכנ"ר הביעה עמדתה כי תביעת המערערות אינה מתאימה להליך של מתן הוראות, שכן כרוך בה בירור עובדתי מורכב שיצריך שמיעת עדים רבים. עוד הביע הכנ"ר עמדתו כי אין מקום ליתן למערערות פטור מאגרה בגין הגשת הבקשה. 4. בתום הדיון בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו, בו קיבל את בקשת המשיבים לסלק את הבקשה למתן הוראות על הסף, אם בשל כך שהבקשה אינה מתאימה להליך של מתן הוראות, אם מחמת אי תשלום אגרה. בית המשפט קבע כי אף שהמשיבים טרם הגישו תגובה עניינית לבקשה למתן הוראות, אין מניעה לקבוע כי הבקשה אינה מתאימה להליך של מתן הוראות. זאת, משום שמדובר במקרה חריג שבו ניתן, על בסיס נימוקים משפטיים, לקבוע שההליך של בקשה למתן הוראות אינו מתאים לתיק זה; וכן מן הטעם שחיוב המשיבים להגיש תגובה עניינית יהיה כרוך בהשקעת משאבים רבים מצדם, וזאת לנוכח חלוף הזמן, לנוכח העובדה שהמסמכים נמצאים בידי המפרקים והכונסים, ובהינתן הצורך של המשיבים להגיש חוות דעת נגדית. כן נקבע כי אין מניעה מצד בית המשפט לעורר מיוזמתו את שאלת התאמתו של ההליך לבקשה למתן הוראות. 5. לגופם של דברים, בית המשפט עמד על כך שהליך הפירוק עומד לפני סיום, וכי הנושים שיזמו את התובענה דנן מהווים מעל 95% מהחובות. מכאן, שככל שתביעתם תניב תמורות כלשהן, יתר הנושים יזכו בסכומים הבטלים בשישים לעומת ההשקעה הנדרשת בתיק זה. ממילא, בירור התביעה אינו נדרש לצורך ביצוע יעיל של הליך הפירוק, שאף עלול להתעכב אם יהיה צורך להמתין לבירור התובענה. עוד נקבע כי זכויותיהם הדיוניות של המשיבים עלולות להיפגע באופן בלתי מידתי, שכן במסגרת בקשה למתן הוראות אין הליך מסודר של גילוי ועיון במסמכים. בית המשפט הוסיף כי אינו קובע ממצאים עובדתיים לגבי המורכבות העובדתית של ההליך וכי הכרעתו אינה מבוססת על טענה זו. עם זאת, למעלה מן הצורך, בית המשפט ציין כי על פני הדברים, לאחר עיון בבקשה ובחוות הדעת שצורפה לה, ובהינתן מספר המשיבים, השנים שחלפו, סכום התביעה, מקום התרחשות העסקאות (אוקראינה), התבססות על חוות דעת שמאיות וכלכליות, שינויי מטבע, ושינויים במחירי הנדל"ן – בהינתן כל אלה, הרי שניתן לקבוע כי מדובר בבירור עובדתי מורכב למדי שאינו מתאים לבית משפט של פירוק ושלגביו אין לבית משפט של פירוק כל יתרון. בנוסף, נקבע שתביעת המערערות אינה מגלה עילה הייחודית לדיני הפירוק, וכי אין הכרח לברר בקשות לפי סעיף 374 לפקודה לפני בית משפט של פירוק. 6. באשר לסוגיית האגרה, בית המשפט קבע כי אין מקום ליתן פטור אוטומטי, ובהינתן שמדובר בתביעה שאינה מוגשת על ידי בעל התפקיד אלא על ידי נושה, יש להקפיד במתן פטור מאגרה שכן הדבר אינו כרוך בגרימת חסרון כיס לקופת הפירוק. בית המשפט עמד על כך שהמערערות, מגישות הבקשה, הן בעלות יכולת כלכלית; וכי הן אינן פועלות עבור קולקטיב מסוים, וככל שתביעתן תניב פירות, אלו יועברו לכיסן. בשולי הדברים, בית המשפט ציין כי אין להתעלם מן העובדה שהמפרק והכונס בחרו שלא להגיש את התביעה המדוברת. בקשת המערערות סולקה אפוא על הסף, תוך חיוב המערערות בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪ ובהוצאות המבטחות בסך 2,000 ₪ כל אחת. מכאן הערעורים שלפנינו. עיקר טענות הצדדים 7. בתמצית, המערערות טוענות כי בהתאם להלכה הפסוקה, בית המשפט המחוזי היה מנוע מלקבוע כי הבקשה אינה מתאימה להתברר במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, כל עוד לא הוגשה מטעם המשיבים תגובה עניינית לגופה של הבקשה; וכי השאלה אם התביעה מתאימה להליך של בקשה למתן הוראות לא נטענה על ידי המשיבים אלא הועלתה לראשונה על ידי בית המשפט, ואף בכך יש משום פגם המצדיק את קבלת הערעור. עוד נטען, בין היתר, כי ברירת המחדל לגבי הליכים שבהם מתבקש להטיל אחריות על נושאי משרה אגב חדלות פירעון היא כי יש לבררם בבית משפט של פירוק; וכי לא היה מקום לייחס משקל לעובדה שבעלי התפקיד לא הגישו בעצמם את התביעה המדוברת, שכן הדבר נבע מעמדתם של מחזיקי האג"ח שהעדיפו למנות בעל תפקיד מטעמם שיחקור את נסיבות הקריסה והעסקאות הרלוונטיות. לבסוף נטען כי החלטתו של בית משפט קמא בנושא האגרה לא נומקה; כי אין חובה לשלם אגרה בהליך לפי סעיף 374 לפקודה; וכי אי תשלום אגרה אינו מהווה עילה לסילוק על הסף, שכן בית המשפט יכל להורות למערערות לשאת בתשלומה. 8. מנגד, המשיבים טוענים כי משעה שבית משפט קמא העלה מיוזמתו את שאלת התאמתה של התביעה להליך של בקשה למתן הוראות, הרי שהוא רשאי לסלקה על הסף גם מבלי שהוגשה תגובה עניינית מצד המשיבים; כי במקרה דנן, העלאת השאלה על ידי בית משפט קמא בנוגע להתאמת התביעה להליך של בקשה למתן הוראות, נעשתה לאו דווקא מהטעם של מורכבות עובדתית; וכי מלבד שאלת מורכבותה העובדתית של התביעה, יתר מבחני המשנה שלפיהם יש לבחון התאמתה של תביעה להליך של בקשה למתן הוראות, אינם מצריכים תגובה עניינית של הצד שכנגד. המשיבים מוסיפים כי הם ציינו בכל כתבי הטענות שהוגשו על ידם לבית משפט קמא כי התביעה אינה מתאימה להתברר כבקשה למתן הוראות, וכי בהתאם להלכה הפסוקה, בכוונתם היה להעלות טענה זו במסגרת תגובתם העניינית, ככל שהיו נדרשים להגישה. כן טענו המשיבים כי המערערות בחרו להסוות את תביעתן הכספית כבקשה למתן הוראות, וזאת במטרה למנוע מהם את זכויותיהם הדיוניות (בין השאר בנושא הגילוי והעיון במסמכים) ובניסיון להתחמק מתשלום אגרה בסך מיליוני שקלים המוטלת עליהן מכוח הדין. לצד תגובתם לערעור המערערות, המשיבים הגישו ערעור עצמאי מטעמם (ע"א 3397/19) שבו הלינו על שיעור ההוצאות הנמוך שנפסק לטובתם. לטענתם, הם נאלצו להשקיע משאבים מרובים בהכנת תגובתם העניינית לבקשה למתן הוראות (לרבות צירוף חוות דעת מומחה), שכן המועד שקבע בית משפט קמא להגשתה היה כשבוע ימים בלבד לאחר מועד הדיון בבקשת הסילוק. יצויין כי המבטחות הצטרפו שתיהן לטענות המשיבים, הן בכל הנוגע לתגובתם לערעור המערערות, הן בכל הנוגע לערעורם לגבי שיעור ההוצאות. 9. בעלי התפקיד, עו"ד בר ניר ועו"ד מטרי, הגישו סיכומים קצרים בהם לא נקטו עמדה בנוגע לערעורים דנן. בעלי התפקיד הסבירו כי המערערות הן נאמנות למחזיקי אגרות החוב של החברה, המהווים כ-97% מכלל חובות החברה בדין רגיל; וכי בעלי התפקיד לא היו מעורבים בהליך שהתנהל בבית משפט קמא ביחס לבקשה דנן, למעט מעורבות טכנית בעניין גילוי מסמכים. למען שלמות התמונה, בעלי התפקיד ציינו כי תהליך מימוש אחזקותיה של החברה בחברות זרות הושלם במהלך שנת 2019; כי הם השתתפו במספר לא מבוטל של אסיפות של מחזיקות אגרות החוב שנערכו על ידי המערערות; וכי מחזיקי אגרות החוב הודיעו להם כי בכוונתם לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי בעל תפקיד נוסף שיעסוק בחקירת הנסיבות שהביאו לחדלות הפירעון של החברה, ומן הטעם הזה הם לא קיימו בעצמם חקירות ולא נקטו הליכים נגד המשיבים. 10. הכנ"ר, שבבית משפט קמא תמך בסילוק הבקשה למתן הוראות על הסף, שינה טעמו והציג במסגרת הערעור דנן עמדה הפוכה. לטענתו, לפי ההלכה הפסוקה בסוגיה הספציפית של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 374 לפקודה, על הערכאה הדיונית לבחון את התגובה לגופה של הבקשה למתן הוראות בטרם סילוק הבקשה על הסף; ומשעה שבמקרה דנן המשיבים לא הגישו תגובה עניינית, אין מנוס מקבלת הערעור ומהחזרת הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בבקשת הסילוק לאחר שטענות המשיבים תונחנה לפניו. גם בסוגיית האגרה הכנ"ר סבור כי יש צדק בטענת המערערות. לגישתו, ככל שבית משפט קמא סבר כי המערערות נדרשות לשלם אגרה בגין הבקשה למתן הוראות, היה עליו להורות להן לעשות כן. עוד מבהיר הכנ"ר כי משעה שמדובר בבקשה שהוגשה על ידי נושים, הרי שתשלום האגרה לא נוגס בקופת הפירוק, וממילא לא מוטלת על הנושים חובה להיוועץ עם נציגי הכנ"ר בטרם הגשת הבקשה. באשר לערעור המשיבים בסוגיית ההוצאות, הכנ"ר טוען כי ככל שתתקבל עמדת המערערות והדיון יוחזר לבית משפט קמא, אזי ממילא יבוטל החיוב בהוצאות; ואילו ככל שערעורן יידחה, הכנ"ר סבור כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא לגבי החיוב בהוצאות. 11. המערערות הגישו סיכומי תשובה במענה לתגובת המשיבים לערעורן, וכן הגישו תגובה לערעור המשיבים בסוגיית ההוצאות. מנגד, המשיבים הגישו סיכומי תשובה במענה לתגובת המערערות לערעורם בסוגיית ההוצאות. איני רואה לפרט את האמור בסיכומים אלה, שאין בהם משום חידוש רבתי. ככל שתידרש התייחסות לאמור בהם, הדבר ייעשה בגוף פסק הדין. השלמת טיעון 12. דיון בערעורי הצדדים התקיים בפנינו ביום 17.9.2020. בתום הדיון הורינו לצדדים להגיש השלמת טיעון בכתב, שבה יתייחסו לשאלה מהו ההליך שעל המערערות לנקוט על מנת לברר את תביעתן נגד המשיבים, ככל שיידחה ערעורן וייקבע כי תביעתן אינה מתאימה להליך של בקשה למתן הוראות. נעמוד בקצרה על העמדות שהציגו הצדדים. 13. לגישת המערערות, אין הליך אלטרנטיבי שביכולתן לנקוט זולת בקשה לפי סעיף 374 לפקודה שתתברר בפני בית משפט של פירוק. לטענתן, סעיף 374 לפקודה מאפשר לנושה לנקוט הליך בפני בית משפט של פירוק שמטרתו השבת כספים לידי החברה. מנגד, אין הן יכולות לנקוט הליך של תובענה ייצוגית, שכן עילת התביעה כלפי המשיבים נתונה לחברה ולא למערערות; ואף אין ביכולתן להגיש תביעה נגזרת, וזאת לנוכח הוראת סעיף 205 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 החוסמת את האפשרות לעשות כן מקום בו מונה לחברה נאמן. לבסוף, המערערות טוענות כי הוראות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון, שאינו חל במקרה דנן) שוללות את זכותן להגיש בקשה מן הסוג שהגישו במקרה דנן, ומקנות זכות זו "לנאמן או לממונה" בלבד. לשיטת המערערות, מכך יש להסיק כי לפי הדין שחל ערב כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון (קרי הדין שחל במקרה דנן), גם לנושה עומדת הזכות להגיש בקשה מהסוג שהוגש במקרה דנן, ועל כן יש לאפשר להן למצות זכות זו. 14. המשיבים טוענים כי בפני המערערות עומדות שתי אפשריות חלופיות לבירור תביעתן: האחת – הגשת בקשה למתן הוראות לבית משפט של פירוק, שבה יתבקש להורות לבעל התפקיד לבחון נקיטת הליך לפי סעיף 374 לפקודה, וככל שיעשה כן, בעל התפקיד הוא שיגיש את התביעה בשם החברה; השניה – המערערות, בהיותן נושה של החברה, רשאיות לבקש מבית משפט של פירוק כי תומחה להן זכות התביעה של החברה, שאותה יוכלו להגיש לערכאה המוסמכת שאינה בית משפט של פירוק. לטענת המשיבים, ככל שייקבע כי המערערות אינן יכולות לנקוט באפשרויות דלעיל, אזי יש לקבוע כי ניהול ההליך ייעשה כתביעה "רגילה" בפני בית משפט של פירוק. יצויין כי המבטחות הצטרפו לעמדתם של המשיבים. 15. הכנ"ר הגיש עמדה הדומה במהותה לזו שהציגו המשיבים. לגישתו, ככל שעמדת המפרק תהיה כי אין להגיש את תביעת המערערות בהליך אזרחי נפרד, אזי פתוחה בפניהן הדרך להגיש לבית משפט של פירוק בקשה למתן הוראות בה יבקשו כי יורה למפרק לעשות כן. לחלופין, המערערות יוכלו לפנות לבית משפט של פירוק בבקשה להורות למפרק להמחות להן את זכותו להגיש תביעה. דיון והכרעה 16. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בערעור שלפנינו היא אם קמה עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, ולפיה תביעת המערערות אינה מתאימה להתברר במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות. בפתח הדברים, ראוי אפוא לחזור בקצרה על טיבו של ההליך הקרוי "בקשה למתן הוראות". כפי שהוסבר בפסיקה, ההליך של מתן הוראות "נועד ביסודו לשמש מסגרת יעילה ומהירה אשר בתחומה פועל בית-המשפט כמנחה וכמפקח על פעילותם של נושאי תפקידים שונים [...] לצורך כך נדרש קיומו של הליך מקוצר אשר ייתן בידי בית-המשפט אמצעי יעיל לפקח על בעל תפקיד בפעולותיו השוטפות" (רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 394-393 והאסמכתאות שם (2001) (להלן: עניין פליצ'ה); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 545-544 (מהדורה 13, 2020) (להלן: גורן)). הליך מיוחד זה של "בקשה למתן הוראות" מאפשר להגשים שאיפה דיונית חשובה בהליכי חדלות פירעון, שהיא ריכוז ההליכים הנוגעים לגוף חדל הפירעון בפני בית משפט אחד, ככל שהדבר אפשרי (רע"א 4956/07 לבנברג נ' ביקור חולים – הוספיטל, פסקה 6 (2.4.2009)). כך, למשל, נקבע כי כאשר מדובר בסכסוך לגבי מסת הנכסים של הגוף המצוי בהליכי חדלות פירעון, תגבר הנטייה לבררו במסגרת בקשה למתן הוראות (רע"א 3032/08 רייך נ' כהן, פסקה 6 (2.9.2009)). בד בבד, הפסיקה עמדה על כך שככלל, הליך של מתן הוראות אינו מיועד "לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים, ובוודאי כך כאשר הכרעה במחלוקת מחייבת דיון מורכב הכרוך בהכרעה בעובדות" (עניין פליצ'ה, שם). לצד זאת, הפסיקה הכירה בכך שייתכנו מקרים שבהם ניתן להכריע במחלוקת מהותית בין בעל תפקיד לצד שלישי במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, אך זאת בהתמלא מספר תנאים: האחד – שבירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם "ביצוע יעיל וראוי" של תפקידו; השני – שבירור המחלוקת לגופה אינו כרוך בהכרעה בעובדות או אינו מחייב בירור עובדתי מורכב, וניתן להכריע בעובדות בדרך פשוטה וקצרה; והשלישי – שבניהול ההליך בדרך מקוצרת אין כדי לגרום עיוות דין או כדי לפגוע בזכויות דיוניות ומהותיות של בעל דין (שם, עמ' 396-395; ראו גם רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פסקה 5 (26.3.2007) (להלן: עניין שרידב); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקאות 29-28 לפסק דינו של השופט מינץ ופסקאות 4-2 לפסק דינו של השופט פוגלמן (29.10.2017); רע"א 2728/19 ארגמן נ' זעירא, פסקאות 8-7 והאסמכתאות שם (11.6.2019); אך השוו להחלטתו של השופט (כתוארו אז) מלצר ברע"א 3310/08 דריימן נ' גרין, פסקה 11 (29.1.2009), שסבר כי תביעה של מפרק המעוניין להצהיר על אחריות אישית של דירקטור או לצוות על כפיית תשלום לפי סעיפים 374-373 לפקודה, דינה ככלל בירור מהיר בהליך של בקשה למתן הוראות). 17. נקודת מוצא נוספת החשובה לענייננו היא שיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית, בבואה לקבוע אם הליך מסוים הולם את המסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות. כך נקבע פעמים רבות בפסיקה, תוך הבהרה כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה מסוג זה אלא במקרים חריגים, ובפרט כאשר קיים חשש לעיוות דין או לפגיעה מהותית בזכויות דיוניות של בעלי הדין (ראו, בין היתר, החלטתו של חברי השופט גרוסקופף ברע"א 1664/20 פנינית עוזיאל בע"מ נ' לב, פסקה 16 והאסמכתאות שם (8.7.2020); רע"א 5156/17 קובלנץ נ' קובלנץ, פסקה 7 (24.8.2017); ע"א 8702/06 מדינת ישראל נ' הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן הקדש "נאמנות התיאטרון", פסקה 25 והאסמכתאות שם (9.6.2011) (להלן: עניין נאמנות התיאטרון); רע"א 3836/10 דדון נ' חדד (27.6.2010); עניין פליצ'ה, עמ' 395; עניין שרידב, פסקה 10). שיקולים אלה עוגנו כיום, בשינויים קלים, בסעיף 45(ב) לחוק חדלות פירעון הקובע כלהלן: בקשה למתן הוראות (א) [...] (ב) היה בבקשה למתן הוראות כדי להשפיע על זכויות צד שלישי שאינו התאגיד או הנאמן והיא אינה בעניין תביעת חוב המוגשת לפי פרק א': תביעות חוב, לחלק ד', תידון הבקשה בבית המשפט אם מצא בית המשפט כי התקיימו כל אלה: (1) בירור העניין במסגרת בקשה למתן הוראות נדרש לשם ביצוע יעיל של תפקיד הנאמן; (2) העניין אינו מחייב בירור עובדתי מורכב; (3) אין בבירור העניין במסגרת בקשה למתן הוראות כדי לגרום לפגיעה מהותית בזכות דיונית של בעל דין. הקניית שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית כמתואר, יש בה טעם רב. בית משפט של חדלות פירעון הוא הערכאה בעלת המומחיות בתחום, לוֹ ההיכרות הקרובה עם ההליך המתנהל בפניו, ובידיו הכלים המתאימים להתוות את המתכונת הדיונית המיטבית לצורך ניהולו היעיל. מכאן הזהירות שעל ערכאת הערעור להפגין בבואה לשקול להתערב בהחלטות דיוניות של בית משפט של חדלות פירעון לגבי אופן ניהול ההליך. 18. אילו עצרנו הילוכנו כאן, דומה כי נקל היה להגיע למסקנה כי לא קמה הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. אלא שכאן מצטרפת למשוואה ההלכה שנפסקה בע"א 7390/13 פלמר נ' גאון קמעונאות וסחר בע"מ (4.5.2014) (להלן: עניין פלמר), המציבה לכאורה קושי מסוים ביחס לפסק דינו של בית משפט קמא. בעניין פלמר, בית המשפט חזר על כך שכאשר בירור ההליך מחייב הכרעה מורכבת במישור העובדתי, אזי בקשה למתן הוראות עשויה להיות מסגרת בלתי הולמת לליבון הסוגיה. עם זאת, הנשיא גרוניס הוסיף כי בבוא בית המשפט להכריע אם אמנם מדובר במקרה סבוך מבחינה עובדתית, עליו להעמיד לנגד עיניו את גרסאותיהם העובדתיות של שני הצדדים כשהן נתמכות בתצהיר (שם בפסקה 8). בכך חזר הנשיא גרוניס על עמדה שמצאה את ביטויה בהחלטות קודמות שניתנו בדן יחיד, בכללן החלטתו שלו בעניין שרידב וכן החלטת השופט זילברטל ברע"א 8460/12 יצחקי נ' אלקלעי (31.3.2013) שניתנה בעקבות עניין שרידב). במקרה שלפנינו, בית משפט קמא הורה על סילוק הבקשה למתן הוראות על הסף בטרם הגישו המשיבים תגובה עניינית לבקשה, ומכאן טענת המערערות כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם הלכת פלמר. כפי שפורט, אף הכנ"ר, שסבר תחילה כי תביעת המערערות אינה מתאימה למסגרת של בקשה למתן הוראות, הציג בשלב הערעור עמדה הפוכה לאחר שראה עצמו כבול להלכת פלמר. 19. הנה כי כן, לפנינו מספר הלכות ועקרונות המשמשים בערבוביה ומושכים לכאורה לכיוונים מנוגדים: מן העבר האחד – אי התאמת הליך של בקשה למתן הוראות למקרים הטעונים בירור עובדתי מורכב, בצירוף שיקול דעת רחב המוקנה לבית משפט של חדלות פירעון לגבי אופן ניהול ההליך; מן העבר השני – השאיפה לרכז את כלל ההליכים בפני בית משפט של חדלות פירעון, בצירוף הלכת פלמר המגבילה במידה מסוימת את יכולתו של בית משפט של חדלות פירעון לקבוע כי הליך מסוים אינו מתאים להליך של בקשה למתן הוראות. 20. לגישתי, ההלכות והעקרונות המוזכרים אינם בהכרח סותרים זה את זה, והשאלה ידו של מי גוברת היא תלויית נסיבות, כל מקרה לפי מאפייניו. הפתרון המאפשר זאת הוא באמצעות ריכוך מסוים של הלכת פלמר. לצורך הבהרת הדברים אתייחס תחילה לסוגיה הקרובה לענייננו, הנוגעת לסמכותו של בית המשפט לקבוע אם תובענה שהוגשה כהמרצת פתיחה מתאימה להתברר במסגרת דיונית זו, או שמא יש להעביר את הדיון בה לפסים של תביעה רגילה (אציין כי הדמיון בין בקשה למתן הוראות לבין המרצת פתיחה, בהיבט של סמכות בית המשפט להעבירן לפסים של תביעה רגילה, כבר עלה מבין השיטין בעניין דריימן בפסקה 11). 21. ההליך של המרצת פתיחה, המוסדר בתקנות 258-248 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), נועד ביסודו לבירור תביעות שבהן ניתן לתת סעד מהיר ויעיל בתום דיון קצר ותמציתי, שאינו מצריך בירור עובדתי מורכב והעדת עדים רבים (ראו, לדוגמה, ע"א 5400/18 מיר נ' מירון, פסקה 5 וההפניות שם (28.1.2019) (להלן: עניין מיר); רע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד, פסקה 5 (25.8.2011); גורן, עמ' 539). לפי תקנה 258 לתקנות, מקום שבו מוגשת תביעה על דרך של המרצת פתיחה, ובית המשפט מצא, בכל שלב של הדיון, כי לא זו הדרך הראויה לברר את התובענה, רשאי הוא לבטלה ולהעבירה לפסים של תביעה רגילה. כבר במבט ראשון ניתן להבחין בקווי דמיון בין מוסד המרצת הפתיחה למוסד הבקשה למתן הוראות, הן בהיבט של מאפייני ההליך והן בהיבט של סמכותו של בית המשפט לגבי ניהולו. אין להתפלא אפוא כי בדומה לסוגיה שלפנינו, ובדומה לשאלה שנדונה בעניין פלמר, בתי המשפט נדרשו לשאלת הנטל המוטל על המשיב להמרצת הפתיחה, הטוען כי התובענה אינה מתאימה למסגרת דיונית זו וכי יש להעבירה לפסים של תביעה רגילה. שאלה זו עמדה במוקד החלטתו של השופט (כתוארו אז) גרוניס ברע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (5.2.2007) (להלן: עניין בובליל)). ברוח גישתו שמצאה בהמשך את ביטויה בהלכת פלמר (שניתנה כשבע שנים לאחר מכן), השופט גרוניס קבע כי רק לאחר שתוגש לבית המשפט תגובה לגופה של המרצת הפתיחה הנתמכת בתצהיר, בית המשפט יוכל לעמוד על היקף המחלוקת, מורכבותה העובדתית והמשפטית, מספר העדים והתאמת ההליך להתברר כהמרצת פתיחה. עד כאן, הדברים עולים בקנה אחד עם הלכת פלמר. אלא שבסוף החלטתו בעניין בובליל, השופט גרוניס מצא לנכון להוסיף את הדברים הבאים, ואביאם כלשונם: "יחד עם זאת, יהיו מצבים חריגים ויוצאי דופן בהם ראוי יהיה ליתן ארכה לבעל דין להגשת טענותיו לגופם של דברים (בין אם מדובר בכתב הגנה, בבקשת רשות להתגונן, בתשובה להמרצת פתיחה או במצבים דומים). זאת, כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לטענה הדיונית המקדמית; שנית הנתבע או המשיב חייב להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונליים בנסיבות העניין, על מנת להתגונן לגופם של דברים וכל עוד לא הוכרעה טענתו המקדמית. היחס בין שני התנאים האמורים ניתן להגדרה כמקבילית כוחות. כלומר, ככל שמשקלו של אחד מבין שני התנאים רב יותר ניתן יהיה להסתפק במטען נמוך יותר לגבי התנאי האחר" (שם בפסקה 9, ההפניות הושמטו – י"ע). הכרה זו בקיומם של מקרים חריגים – שבהם בית המשפט רשאי להכריע בטענת סף בטרם הגיש בעל דין את תגובתו העניינית להליך שננקט נגדו – אכן יושמה במקרים שבהם נפתח הליך על דרך של המרצת פתיחה (כך נעשה בעניין מיר, שם סולקה על הסף המרצת פתיחה בטרם הגיש הצד שכנגד תגובה לגופה). לטעמי, הכרה זו כוחה יפה גם למקרים שבהם מועלית טענת סף בתגובה לבקשה למתן הוראות, ולא מצאתי טעם של ממש שבגינו יש להחריג את הסיפא של ההחלטה בעניין בובליל מהתחום של בקשה למתן הוראות. אף דומה כי לא בכדי מנה השופט גרוניס בדבריו דוגמאות שונות בדין האזרחי שבהן יש להחיל עקרון זה ("כתב הגנה, בקשת רשות להתגונן, תשובה להמרצת פתיחה או מצבים דומים"). ללמדך, שמדובר בהלכה כללית הפורשת חסותה על הדין האזרחי, ואין היא מצמצמת עצמה לדל"ת אמותיו של מוסד המרצת הפתיחה. 22. כאן המקום להעיר כי ההליך של המרצת פתיחה הושמט מתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות הרפורמה) אך אין מניעה להחיל את הלכת בובליל על כל תביעה שמוגשת בדרך הרגילה. בהקשר זה אציין כי תקנה 16 לתקנות הרפורמה ביקשה לעגן את הלכת בובליל וקבעה זאת במפורש: הארכת מועד להגשת הטיעון העובדתי בכתב ההגנה 16.(א) בית המשפט רשאי, לבקשת נתבע ומטעמים מיוחדים בלבד, להאריך את המועד להגשת החלק השלישי של כתב ההגנה ולצירוף המסמכים המהותיים וחוות דעת מומחה, בהתקיים תנאים אלה ובלבד שהבקשה הוגשה בטרם חלף המועד להגשת כתב הגנה: (1) קיים סיכוי ממשי לקבלת הטענות המקדמיות שהעלה הנתבע, שיש בהן כדי לסלק את התביעה על הסף; (2) על הנתבע להשקיע משאבים רבים כדי להתגונן לגופם של דברים, באופן שאינו מידתי בהתחשב בנסיבות העניין. (ב) בית המשפט רשאי להתנות הארכת המועד כאמור בתקנת משנה (א) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות התובע בהליך זה. אציין כי תקנה 16 בוטלה בתיקון מס' 2 לתקנות הרפורמה, מאחר שעלול היה להיווצר הרושם כאילו מטרתה לאפשר הארכת מועד להגשת כתב הגנה כעניין שבשגרה. אולם אין להסיק מביטול תקנה זו על התנערות מהלכת בובליל שהגיונה בצידה. הדברים הובהרו במפורש בדברי ההסבר לתיקון מס' 2 לתקנות הרפורמה: "בתקנה 16 לתקנות נקבע הסדר לפיו, בית המשפט רשאי, לבקשת נתבע ובמקרים חריגים בלבד, להאריך את המועד להגשת החלק השלישי של כתב ההגנה (הטיעון העובדתי) ולצירוף המסמכים המהותיים וחוות דעת מומחה (ככל שנדרש לצרפה לכתב התביעה), זאת בהתקיים התנאים המצטברים המפורטים בתקנה 16(א) ובלבד שהבקשה הוגשה בטרם חלף המועד להגשת כתב ההגנה. תקנה זו עיגנה למעשה את ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בפרשת בובליל (רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג). עקב שאלות שנשאלו מהן עלה שהתקנה עלולה לבלבל וליצור רושם כאילו היא מסדירה את האפשרות להגשת בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה באופן כללי (בעוד שבפועל ענין זה מוסדר בתקנה 9(ב)) – מוצע לבטל את התקנה כליל על מנת למנוע בלבול אפשרי זה. יובהר כי אין במחיקה זו כדי לגרוע מתוקפה של הלכת בובליל, שכן הלכת בולביל כמו גם הלכות נוספות שלא שונו או תוקנו בתקנות אלה, במפורש או במשתמע, יוסיפו לחול". ואכן, קשה להלום כי בעל דין, שברשותו טענה מקדמית "מוחצת" לסילוק התביעה, כמו טענת התיישנות או מעשה בית דין, יידרש להגיש כתב הגנה שמצריך השקעת משאבים מרובה, שעה שקיים סיכוי של ממש שטענתו המקדמית תתקבל. 23. ודוק: יישום העיקרון שנקבע בעניין בובליל לגבי הליך של בקשה למתן הוראות, אין בו משום ביטול ההלכה שנקבעה בעניין פלמר. הלכה זו עומדת על מכונה. נקודת המוצא נותרת כפי שהיא, ולפיה על בית המשפט של חדלות פירעון לקבל לידיו את תגובתו העניינית של הצד שכנגד, בטרם יכריע כי מורכבותו העובדתית של ההליך שוללת את התאמתו למתכונת של בקשה למתן הוראות. בד בבד, יש להכיר בכך שייתכנו מקרים חריגים שבהם בית המשפט יהא רשאי להידרש לטענה כי הליך מסוים אינו הולם את מידותיה הצרות של בקשה למתן הוראות, עוד בטרם הגיש הצד שכנגד את תגובתו לגופה של הבקשה למתן הוראות. זאת, מקום שבו התקיימו שני התנאים שמנה השופט גרוניס בעניין בובליל: קיומו של סיכוי סביר כי הטענה המקדמית תתקבל; וכאשר המשאבים שיידרש המשיב להשקיע לצורך הגשת תגובה לגופו של עניין אינם פרופורציונאליים בנסיבות העניין. במילים אחרות, את הלכת פלמר יש לקרוא ביחד עם העיקרון שנקבע בעניין בובליל. לאמור, לא שתי הלכות סותרות לפנינו, כי אם שתי הלכות המשלימות זו את זו. "מיזוג הלכות" זה מאפשר קריאה מרוככת יותר של הלכת פלמר, באופן המיישב בין שני פסקי הדין. תוצאה זו, שיש בה היגיון רב, עדיפה בעיניי על פני הניסיון לפרש את הלכת פלמר ככזו היוצרת כלל קטגורי שאין לסור ממנו ימין ושמאל, שבגינו נדרש בית משפט של פירוק להתעלם מהעקרונות שהותוו בעניין בובליל, משל מדובר בהלכה כללית שמקומה לא יכירנה בהליכי חדלות פירעון. כשלעצמי התקשיתי להתחקות אחר ההיגיון הטמון בפרשנות שכזו. 24. עוד יש לזכור, כי בהתאם להלכה שנקבעה בענין פליצ'ה, במסגרת מגוון השיקולים שעל בית משפט של חדלות פירעון לשקול (מלבד מורכבות התביעה), עליו לבחון אם בירור המחלוקת מול הצד השלישי במתכונת של בקשה למתן הוראות אמנם נדרש לצורך "ביצוע יעיל וראוי" של תפקידו של בעל התפקיד, ואם ניהול ההליך במתכונת מקוצרת לא צפוי לפגוע בזכויות דיוניות ומהותיות של בעלי הדין. רוצה לומר, שמידת המורכבות של ההליך לא ניצבת לבדה כשאלה יחידה, ובבוא בית המשפט לבחון את התאמת ההליך למסגרת של בקשה למתן הוראות, עליו ליתן דעתו על מכלול השיקולים הרלוונטיים. 25. במקרה דנן, בית משפט קמא צעד בדרך שתוארה לעיל, תוך הסתמכות על העיקרון שהותווה בעניין בובליל ותוך בחינת כלל השיקולים הצריכים לעניין על פי הלכת פליצ'ה. לאחר עיון בנימוקים שהובילוהו למסקנתו, איני רואה עילה להתערב בה, ואעמוד על הדברים בקצרה. ראשית, באשר לעצם ההידרשות לבקשת הסילוק שהגישו המשיבים, יש טעם בקביעותיו של בית משפט קמא בדבר קיומו של סיכוי סביר לקבלת טענת המשיבים, ובדבר הצורך של המשיבים להקדיש משאבים רבים לצורך העמדת תגובה סדורה לגופו של עניין. זאת, לנוכח העובדה שחלפו למעלה מ-10 שנים מאז קרות האירועים; בהינתן שכלל המסמכים של החברה בפירוק מצויים בידי המפרק והכונסים (בית המשפט הפנה לכך שבמסגרת ההליך המשיבים הגישו בקשות בנושא); ובהינתן הצורך להעמיד חוות דעת כלכלית מטעמם המתמודדת עם הטענות המקצועיות שהעלו המערערות. לא נפל אפוא פגם בהחלטת בית משפט קמא להידרש לבקשת המשיבים בטרם הגישו תגובה עניינית לגופה של הבקשה למתן הוראות. בכל הנוגע להתאמתה של התביעה למסגרת של בקשה למתן הוראות, בית המשפט המחוזי עמד על כך שההכרעה בתביעת המערערות אינה דרושה לצורך ביצוע יעיל של הליך הפירוק. זאת, שכן הליך הפירוק עומד על סף סיום, הנושים קיבלו את התמורה שהושגה בעקבות המימושים השונים, וכל שנותר לבצע הוא פעולות בודדות (כגון הסדרה מול רשויות המס). בנוסף, בית המשפט ציין כי המערערות מהוות למעלה מ-95% מהחובות (בערעור שלפנינו בעלי התפקיד הבהירו כי מדובר בשיעור של כ-97%). מכאן, שבירור התביעה בדרך של בקשה למתן הוראות צפוי להביא להארכת הליכי הפירוק שלא לצורך, וזאת בהינתן האפשרות לאמץ פתרונות חלופיים שיאפשרו בירורה של התביעה מחוץ להליכי הפירוק. אם לא די בכך, בית המשפט מצא כי גם התנאי השלישי הנזכר בעניין פליצ'ה מתקיים, שכן במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות אין הליך מסודר של גילוי ועיון במסמכים, מה שעלול להוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכויות המשיבים כתוצאה מבירור התביעה במתכונת מקוצרת (לאפשרות להורות בנסיבות חריגות על קיום הליכי גילוי מסמכים במסגרת בקשה למתן הוראות ראו רע"א 8625/18 הוניגמן נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ (28.2.2019)). 26. מהאמור לעיל עולה כי מסקנתו של בית משפט קמא בדבר אי התאמת התביעה להליך של בקשה למתן הוראות, היתה מבוססת דיה אף מבלי להידרש למידת המורכבות העובדתית הכרוכה בבירור תביעת המערערות. הערותיו של בית המשפט בנושא מורכבות ההליך היו אפוא למעלה מן הצורך, והדבר אף הובהר מפורשות בפסק דינו (בפסקה 19). מכל מקום, לטעמי, בנסיבותיו הקונקרטיות והחריגות של המקרה דנן, די בעיון בבקשה למתן הוראות שהגישו המערערות כדי לבסס במידה מספקת את המסקנה כי ההכרעה בתביעתם תהא כרוכה בבירור עובדתי מורכב שאינו הולם את המסגרת הצרה של בקשה למתן הוראות. על מנת לסבר את עינו של הקורא, אזכיר אך חלק מטענות המערערות: טענות נגד מינוף יתר של החברה; אופן מימון העסקאות; הערכות השווי של הקרקע; שערוכים בלתי סבירים שערכה; העדר הליכים סדורים ובחינה כלכלית נאותה והעדר דיונים מעמיקים לגבי ההשקעות; חלוקת דיבידנדים תוך אי עמידה במבחן יכולת הפירעון; העדר התמודדות עם קריסת שוק הנדל"ן במזרח אירופה; ועוד. הנה כי כן, על פני הדברים אין מדובר במחלוקת עובדתית נקודתית או בחילוקי דעות משפטיים גרידא, כי אם ביריעה עובדתית רחבה לגבי אירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור, הנתמכת בחוות דעת כלכלית. אין להתפלא אפוא כי אף באת כוח הכנ"ר טענה בבית משפט קמא כי "פה מדובר בבירור עובדתי מאד מורכב, יש לנו פה עניין עם קונצר[ן] שמורכב מכמה חברות. יש פה הרבה מאד עילות שמבוקשות, גם עניין של חלוקת דיבידנדים, גם בעניין של שיקול הדעת העסקי, יש לשמוע הרבה מאד עדים בעניין הזה. אני מניחה שמדובר בעשרות עדים. [...]" (פרוטוקול מיום 25.3.2019 בעמ' 12; והשוו לעניין נאמנות התיאטרון, שם התמקד ההליך בשאלה עקרונית ולא בבירור עובדתי מורכב, ועל כן נקבע כי הוא מתאים להליך של מתן הוראות (שם בפסקה 26); כן השוו לעניין שרידב, שם ציין השופט גרוניס כי מהחומר עולה ש"המחלוקות העיקריות... הינן בסוגיות משפטיות, בעוד שגזרתה של המחלוקת העובדתית אינה רחבה ביותר" (שם בפסקה 9)). לדידי, סכום התביעה במקרה דנן, העומד לעת הזו על למעלה מרבע מיליארד ₪, אף הוא שיקול שאינו בלתי רלוונטי. אמנם מקובלנו מימים ימימה כי 'דין פרוטה כדין מאה' (בבלי, סנהדרין ח, ע"א), אך אין פירוש הדבר כי על בית המשפט להקצות מידה זהה של משאבים לכל תביעה ותביעה, יהא שוויה אשר יהא. אף בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי הליך של בקשה למתן הוראות אינו הולם את מידותיה של תביעת המערערות. 27. ניתן לסכם אפוא ולומר כי בהינתן מכלול הנימוקים שעמדו ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי; בהינתן מרחב שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית לגבי ניהול ההליך בכלל, ולגבי ההכרעה אם בקשה פלונית מתאימה להליך של מתן הוראות בפרט; ובהינתן גדר ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בשאלה זו, השמור למקרים חריגים של פגיעה מהותית בזכויות הדיוניות של בעל דין – בהינתן כל אלה, לא קמה כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, שהוא פסק דין מנומק ומבוסס. הקביעה כי אין מקום לברר את תביעת המערערות במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, ועל כן דינה סילוק על הסף, נותרת אפוא על כנה. אוסיף, כי טענת המערערות ולפיה בית משפט קמא היה מנוע מלהעלות מיוזמתו את שאלת התאמת התביעה להליך של מתן הוראות, אין בה ממש. בית משפט קמא, כמי שאמון על ניהול הליכי חדלות הפירעון באופן יעיל, וכמי שנדרש לוודא כי "בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו" (עניין פליצ'ה בעמ' 395), מוסמך לבחון מיוזמתו אם אין בהליך המובא לפניו כדי להכביד על הליך הפירוק באופן בלתי מידתי (השוו לתקנה 258 לתקנות, לפיה בית המשפט רשאי, בכל שלב של הדיון, לבטל את המרצת הפתיחה או להפנותה לפסים של תביעה רגילה, "אם נראה לו כי אין זה מן הראוי לטפל בבקשה בדרך המרצת פתיחה"; כן השוו לסמכותו של בית המשפט להורות על מחיקת תובענה מיוזמתו בכל עת, מכוח תקנה 100 לתקנות, וראו התייחסות לעניין זה בהחלטתו של חברי השופט גרוסקופף מן הימים האחרונים ברע"א 7122/20 חנה נ' המועצה המקומית אזור, פסקה 17 והאסמכתאות שם (14.12.2020)). לא נפל אפוא כל פגם באופן בו הועלתה שאלה זו בהליך בבית משפט קמא (ולא למותר לציין כי המשיבים טענו בבקשת הסילוק מטעמם, הגם שבאופן לאקוני, כי אין הצדקה לברר את תביעת המערערות במסגרת תיק הפירוק, וכן ציינו כי הם שומרים על זכותם לפרט מדוע הבקשה אינה מתאימה להליך של בקשה למתן הוראות, אם ייקבע כי עליהם להגיש תגובה לגופם של דברים). 28. ומכאן לשאלה מהו האפיק המשפטי הפתוח בפני המערערות לעת הזו, לאחר סילוק בקשתן על הסף. ככלל, סעיף 374 לפקודה אינו יוצר עילת תביעה חדשה ו"מטרתו אינה אלא לייחד דרך דיונית מהירה ויעילה, להשגת סעד נגד המנהל או נושא משרה אחר שנועד להקל על בעל התפקיד ועל נושי החברה" (ע"א 3016/90 ארנרייך נ' המנהל המיוחד של כוכב השומרון בע"מ (5.10.1994)). מקובלת עלי עמדתם של הכנ"ר והמשיבים כי עומדות לרשות המערערות שתי חלופות: האחת – הגשת בקשה למתן הוראות לבית משפט קמא, בה יבקשו כי יורה למפרק להגיש, בעצמו או באמצעות בעל תפקיד אחר, תביעה בשם החברה בהליך אזרחי נפרד; השניה – הגשת בקשה למתן הוראות לבית משפט קמא, בה יבקשו כי יורה למפרק להמחות להן או לנאמן מטעמן את זכותו להגיש את התביעה. אפשרויות אלה הוכרו בפסיקה (ראו פסק דינו של השופט גרוניס בע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A. (10.2.2011); וכן פסק דינה של חברתי השופטת ברון בע"א 7102/12 JKV BETEILIGUNEGES GmbH נ' מונלייט אלחוט בע"מ (בפירוק) (11.9.2017)), ואיני רואה מניעה להחילן באופן עקרוני במקרה דנן. מובן כי אין באמור משום הבעת עמדה כלשהי לגופה של בקשה עתידית מצד המערערות הנמנית על חלופות אלו. ככל שתוגש בקשה כאמור – בית משפט קמא יבחן אותה ויכריע בה כחכמתו. 29. לנוכח מסקנתי כי דין ערעור המערערות להידחות, איני רואה להידרש לטענות שהעלו הצדדים בסוגיית תשלום האגרה. אף איני רואה להידרש לבקשת המערערות להוספת ראיה בשלב הערעור, שאין באמור בה כדי להעלות או להוריד לגבי תוצאת הערעור. 30. באשר לערעור המשיבים לגבי שיעור ההוצאות שנפסק לטובתם, דינו להידחות אף הוא. ההלכות לגבי היקף התערבות ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שנפסק בערכאה הדיונית מושרשות וידועות, וזו מוגבלת למקרים חריגים שבהם נפל פגם מהותי בהפעלת שיקול הדעת (ראו, מבין רבים, ע"א 6999/18 בר נוי נ' הנהלת אגף רישום והסדר מקרקעין, פסקה 20 והאסמכתאות שם (10.2.2020)). במקרה דנן, בית משפט קמא אמנם ציין בסיפא לפסק דינו כי בעת קביעת שיעור ההוצאות, נלקחה בחשבון העובדה שהטיפול הסתכם בהגשת הבקשות המקדמיות ובהתייצבות לדיון (זאת, בשעה שמועד הגשת התגובה העניינית של המשיבים נקבע מבעוד מועד לשבוע ימים לאחר הדיון בבית משפט קמא, ומכאן טענתם כי נאלצו להשקיע משאבים רבים לצורך הכנתה). עם זאת, בחינת שיעור ההוצאות שנפסק אינו מצביע על פגם מהותי בהפעלת שיקול הדעת שנפל בהחלטתו של בית משפט קמא, ולא ניתן לומר כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות מצד ערכאת הערעור. סוף דבר 31. מסקנת בית המשפט המחוזי כי אין מקום לברר את תביעת המערערות במסגרת בקשה למתן הוראות, וכי דין הבקשה להיות מסולקת על הסף, היא מסקנה מבוססת ומנומקת שאין מקום להתערב בה. הוא הדין לגבי שיעור ההוצאות שפסק בית משפט קמא לטובת המשיבים והמבטחות, שאף בו אין מקום להתערב. אשר על כן, דין שני הערעורים (ע"א 3284/19 וע"א 3397/19) להידחות. המערערות בע"א 3284/19 תשאנה בשכר טרחת עורכי דינם של המערערים בע"א 3397/19 בסך 15,000 ₪. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט יצחק עמית, על הנמקותיו. חברי, השופט עמית, מנתח בפסק דינו את הנסיבות בהן תביעה של חברה בפירוק נגד צד שלישי מתאימה להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות, ומראה מדוע המקרה שלפנינו נכנס לגדר אותם מצבים בהם אין ההליך של מתן הוראות מתאים לבירור התביעה. ניתוחו של חברי מקובל עליי, ואולם, כשלעצמי, הייתי מרחיק לכת מעבר לכך, ומבהיר כי על דרך הכלל, אין מקום לברר תביעות נגד בעלי שליטה ונושאי משרה בחברה בגין הפרת חובות זהירות, נאמנות והגינות כלפי החברה (להלן: תביעות תאגידיות) בבית המשפט של חדלות פירעון (וזאת להבדיל מתביעות נגד בעלי תפקיד בהליכי חדלות הפירעון). לכך שני טעמים מרכזיים: הראשון, הניסיון המצטבר מלמד כי תביעות תאגידיות הן מורכבות מבחינה עובדתית ומשפטית, וניהולן חורג במקרה הרגיל מהמסגרת הדיונית של תביעות אותן ניתן לנהל באופן יעיל במסגרת בקשה למתן הוראות. השני, ניהול תביעות תאגידיות המתייחסות לתיפקוד נושאי המשרה בתקופה בה הייתה החברה סולבנטית חורג מתחום ההתמחות של בית המשפט של חדלות פירעון, ומצוי בתחום ההתמחות והסמכות הייחודית של בית המשפט הכלכלי (וזאת באותם מחוזות בהם הוקמה מחלקה כלכלית, דהיינו, נכון להיום, חיפה ותל-אביב. ראו סעיפים 42א.-42ה. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). למען האמת, רכישת המומחיות הנדרשת בניהולן של תביעות מסוג זה היוותה את אחת ההצדקות המרכזיות שהביאו להקמתו של בית המשפט הכלכלי (ראו זוהר גושן "בית משפט כלכלי וקו הגבול שבין ניהול כושל לניהול חובל" משפטים מז 541 (2018)). קשה למצוא הצדקה לכך ש-raison d'etre זה ימומש רק כאשר התביעה מוגשת בשם חברה סולבנטית, וירוקן מתוכן כשהתביעה מוגשת בשם חברה חדלת פירעון. ויובהר, יתכנו מקרים חריגים בהם תביעה תאגידית אינה מורכבת וסבוכה, באופן המאפשר ניהולה היעיל וההוגן במסגרת בקשה למתן הוראות לבעל תפקיד. כך, למשל, כאשר מדובר בהתנהלות נושא משרה העולה לכדי מרמה, והנופלת לגדר סעיף 373 לפקודת החברות או סעיף 290 לחוק חדלות פירעון (ראו, למשל, ע"א 3515/13 עתאמנה נ' עו"ד איתן ארז כמפרק חברת בני סלים עתאמנה בע"מ (בפירוק) (11.3.2015); ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח יוכמן, פ"ד ס(1) 69 (2005)). כן ניתן להצביע על תביעות תאגידיות המצויות דווקא בתחום המומחיות של בית משפט של חדלות פירעון, בשל הזיקה הקיימת שבין התנהלות נושאי המשרה לכניסה להליכי חדלות פירעון (כך הניח המחוקק ביחס לעילה החדשה שהוכרה בסעיף 288 לחוק חדלות פירעון, בעניין אחריות דירקטור או מנהל כללי שלא פעל לצמצום היקף חדלות הפירעון. לדיון בעילה ראו דוד האן "אבני נגף בדין התאגידי: אחריות נושא משרה – בין חוק החברות לחוק חדלות פירעון" עיוני משפט מג 203 (2020); אהוד קמר וקובי קסטיאל "סמכות ללא אחריות? תגובה להצעה לביטול חבות נושאי משרה לפי חוק חדלות פירעון" עיוני משפט מג 255 (2020)). ואולם המדובר בחריגים המעידים על הכלל – ואילו המקרה שלפנינו שייך בעליל לכלל. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט י' עמית ומצטרפת להערותיו של חברי השופט ע' גרוסקופף. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ח בשבט התשפ"א (‏31.1.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19032840_E08.docx סח+עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1