רפי בראנץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3284/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3284/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: רפי בראנץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.03.2012 בת"פ 41235-12-10 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: ז' בתשרי תשע"ד (11.9.13) בשם המערער: עו"ד ק' סודרי בשם המשיבה: עו"ד ע' פרג'ון בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד י' פולק פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כבוד השופטת י' אמסטרדם) בת"פ 41235-12-10 מיום 11.3.2012, שהשית על המערער עונש של 5 שנות מאסר, מאסר על תנאי, פסילת רישיון ופיצוי למשפחות הנפגעים. הרקע הדרוש לעניין 1. המערער הורשע בהסדר טיעון על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, שייחס לו עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק, וכן בשורת עבירות תעבורה, ובכללן נהיגה בקלות ראש, נהיגה בשכרות, נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף וללא ביטוח ואי ציות לתמרור (אור אדום). כל העבירות נסבות על תאונת דרכים שאירעה ביום 10.12.2010. המערער הודה כי בשעת לילה מאוחרת נהג ברכבו בתל אביב, למרות שלא היה מורשה לנהיגה ברכב זה מאחר שאיננו מצויד בגולה בגלגל ההגה. כמו-כן נהג המערער ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף. סמוך לפני שנהג, שתה המערער משקאות אלכוהוליים ובעת נהיגתו היה שיכור. בשעה שנהג, היו עימו שני חברים ברכב – שגיב צמח לצד מושב הנהג ומוריס בר במושב האחורי. בהגיע המערער למחלף גלילות, התבקש לעצור במחסום משטרתי לבדיקה שגרתית. המערער לא עצר את רכבו ותחת זאת האיץ את מהירותו, חלף על פני המחסום והמשיך בנסיעה במהירות גבוהה ובפזיזות לכיוון צומת הכפר הירוק, שם חצה את הצומת באור אדום ופגע ברכב אחר. כתוצאה מהתאונה נפטר מוריס בר. שגיב צמח נחבל ונגרם לו שבר ברגלו, פצעי שפשוף ושטפי דם. נהג הרכב השני, שמשון דרעי, נחבל במוחו והוא אושפז במצב קשה במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים כשהוא ללא הכרה ומורדם. גם המערער נפצע בתאונה ונגרם לו פצע קרע בקרקפת, פצעי שפשוף ודימומים במוחו. 2. בגדרו של הסדר הטיעון, תוקן כתב האישום כך שהושמטה ממנו עבירה של הפקרה אחרי פגיעה. עוד הוסכם כי המשיבה תעתור לעונש מאסר בפועל בן 5 שנים, מאסר על תנאי ממושך ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 20 שנים, בעוד שלמערער נשמרה הזכות לטעון באופן חופשי לגבי כל אחד מהרכיבים. בצד זאת, הסכימו הצדדים כי יוטל על המערער פיצוי למשפחות הנפגעים בסכום שלא יפחת מ-30,000 ש"ח. 3. מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המערער עלה כי הלה גרוש, התגורר בבית הוריו, אינו עובד והתקיים מקצבת נכות. בגיל 7 התייתם מאמו שנפטרה ממחלת הסרטן ומותה היה לנקודת שבר בחייו. עוד צוין כי עובר לשירותו הצבאי, בשנת 1998, נפגע המערער בפיגוע חבלני ואיבד את כף ידו הימנית ונפצע ברגלו והוא מוכר על-ידי הביטוח הלאומי כנפגע פעולות איבה, נכה בשיעור 74%. נוכח פציעתו הוא לא גויס לצבא והתקשה למצוא מסגרת תעסוקתית. בשנת 2005 נישא ולאחר כשנה, במהלכה נולד בנו, התגרש. קצינת המבחן התרשמה כי המערער חווה את התאונה ותוצאותיה באופן מטלטל וטראומטי, והוא מתקשה להתמודד עם רגשות האשמה הכבדים בשל הפגיעה באחרים. בעת התאונה הוא נהג ברכב של אחד מחבריו, והרכב לא היה מותאם לנהיגה עם מגבלת ידו. נמסר כי המערער טופל באופן פרטני בשירות המבחן ושיתף פעולה באופן מלא. כמו-כן, הוא השתלב בקבוצה טיפולית לנהגים שהיו מעורבים בתאונה קטלנית והיה פעיל במפגשים והתעמת עם אחריותו לביצוע העבירה. בשיחות עמו, ביטא רצון לכפר על מעשיו וליתן מזור לכאב משפחות הנפגעים. קצינת המבחן המליצה כי בית המשפט יתחשב בהליך הטיפולי המשמעותי שעבר המערער וכן בתקופה הממושכת שבה שהה במעצר בית, כמו-גם במוטיבציה שלו להתנהגות נורמטיבית. על רקע האמור, המליצה שלא למצות עימו את מלוא חומרת הדין, כך שאורך המאסר יותיר בו תקווה להמשך קשר משמעותי עם בנו ולהמשך שיקומו האישי. 4. בגזר הדין התייחס בית המשפט המחוזי לנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר דמים נורא. כן הדגיש את הצורך למגר את מכת התאונות וקטילת חיי אדם תמימים תוך נקיטה ביד עונשית קשה ומחמירה, שלה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש. בית המשפט התרשם כי המערער הפנים את לקחי התאונה וכי הוא מתייסר על הכאב שגרם למשפחות חבריו. עם זאת, קבע כי לא ניתן להתעלם מגורם ההרתעה כלפי נהגים שיכורים ובלתי זהירים פוטנציאליים. לאחר כל זאת, הטיל על המערער עונש של 5 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה מהעבירות שבהן הורשע או כל עבירה אחרת של המתת אדם; פסילת רישיון נהיגה למשך 15 שנים; ופיצוי בסכום של 60,000 ש"ח, שיחולק באופן שווה בין משפחות בר ודרעי. יצוין כי לבקשת שירות המבחן, עוכב ביצוע עונש המאסר עד לתאריך 15.4.2012, וזאת על מנת לאפשר לשירות המבחן לעבד עם המערער את העונש שהוטל עליו, וכן לאפשר לו מיון מוקדם בשב"ס. 5. בא-כוח המערער גורס כי העונש שנגזר על מרשו חמור יתר על המידה, במיוחד רכיב המאסר בפועל שבו. לעניין עונש המאסר בפועל, הפנה בא-כוח המערער לפסיקת בית משפט זה בע"פ 2562/10 באדיר נ' מדינת ישראל (2.4.2012) (להלן: עניין באדיר), שלפיה במצב שבו הגיעו הצדדים להסדר טיעון על רקע קושי ראייתי, וקושי זה לא בא לידי ביטוי בעובדות כתב האישום המתוקן או בעבירות הנכללות בו, אלא בטווח הענישה שנקבע בין הצדדים, כי אז על בית המשפט להתייחס לעונש המקסימלי שנקבע בהסדר כאילו היה זה העונש המקסימלי הקבוע לעבירות שבהן הורשע הנאשם. בא-כוח המערער מציין כי הסדר הטיעון בענייננו הושג על רקע קושי ראייתי בהוכחת קשר סיבתי בין מותו של מוריס לבין התאונה ובא לידי ביטוי רק בטווח הענישה שעליו הוסכם. לדבריו, יישום ההלכה הנזכרת על המקרה שלפנינו צריך היה להוביל לכך שהעונש שלו עתרה המשיבה, 5 שנות מאסר, הוא העונש המקסימלי. אלא שבית המשפט קמא לא ראה זאת כך ובחר לאמץ את הרף המקסימלי מבלי שהתחשב בנסיבות מקלות משמעותיות הקיימות בתיק, שהיה בהן כדי לאזן ולהקל בעונש. עוד טוען בא-כוח המערער כי גזר הדין כמעט ואינו מנומק; כי ניתן משקל עודף לשיקול ההרתעה; כי בית המשפט לא התחשב בקשיים הראייתיים בתיק; וכן לא התחשב בנסיבותיו האישיות המקלות של המערער, ובפרט עברו הנקי, נסיבות חייו הקשות, הודאתו באשמה ונטילת אחריות מלאה. לבסוף, נטען כי גם תקופת פסילת הרישיון שנגזרה חמורה מדי, בדגש על כך שרישיון הנהיגה הוא כלי שיקומי. 6. באת-כוח המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. היא מדווחת כי מאז מתן גזר הדין, הורשע המערער בעבירות נוספות שבוצעו עובר לעבירות מושא התיק שלפנינו. מדובר בתאונת דרכים שהתרחשה בשנת 2008 בין רכבו של המערער לבין רכב אחר, ובה נפצעו שלושה אנשים. המערער הודה והורשע בחודש מרץ 2013 במעורבותו בתאונה בעבירות של נהיגה בקלות ראש, הזזת רכב ממקום התאונה ואי מסירת פרטים. בית המשפט לתעבורה החליט שלא למצות עם המערער את הדין ודן אותו לעונש של 6 חודשי מאסר על תנאי, 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה ופסילה על תנאי. באת-כוח המשיבה סבורה כי הרשעה נוספת זו מציבה את התנהלותו של המערער באירוע שלפנינו באור חמור יותר, כאשר ממילא האירוע חמור כשלעצמו. היא הטעימה את הנסיבות המחמירות של ביצוע העבירה וטענה כי הסדר הטיעון שהושג הקל עם המערער עד-מאד (וכך גם בהרשעה הנוספת הקלו עם המערער בעונש). ברקע ההסדר נלקחו בחשבון הודאתו של המערער, הטיפול שעבר, פציעתו מהתאונה, נסיבותיו האישיות וקושי ראייתי. עוד טענה כי העונש מתון ביותר בהתחשב ברף הענישה המקובל. 7. נציין כי מתסקיר משלים מטעם שירות המבחן עולה כי במפגש עדכני עם המערער התחזקה התרשמות קציני השירות כי למערער רצון עז לבסס שינוי בחייו וניכר כי בוחר לעשות שימוש באמצעים הטיפוליים והשיקומיים הקיימים בבית הכלא. עוד התרשמו כי המערער מגלה מוטיבציה לתהליך טיפולי מעמיק במסגרת מאסרו ומביע תובנה להרגלי השתייה הבעייתיים שלו. דווח כי אין לחובתו עבירות משמעת. באשר על כן, הומלץ על קיצור מסוים של מאסרו, שיעביר לו מסר בעל ערך שיקומי, כמו-גם הכרה בהליך שעבר. דיון והכרעה 8. הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב כעניין שבשגרה בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי-דופן. לא מצאנו כי המקרה הנוכחי נופל לגדר מקרים אלה. 9. המערער סבור כי הואיל והקושי הראייתי בתיק שלפנינו אינו בא לידי ביטוי בעובדות כתב האישום המתוקן ובעבירות שבו, אלא רק בטווח הענישה שהוסכם בין הצדדים, אזי העונש שאותו ביקשה המשיבה (5 שנות מאסר) צריך לשמש כעונש המקסימלי הקבוע לעבירות. לגישתו, לנוכח הנסיבות המקלות המוצקות הקיימות בתיק, לא יתכן שבית המשפט בחר לאמץ את העונש המקסימלי. את טענתו תומך המערער בפסק דיני בעניין באדיר, שם נקבע כדלקמן: "אכן, עלול להתעורר קושי במקרים בהם החולשה הראייתית לא באה לידי ביטוי בהסדר הטיעון, בין אם במסגרת שינוי עובדות כתב האישום, בין אם בשינוי העבירות בכתב האישום המתוקן, אלא בטווח הענישה שנקבע בין הצדדים בלבד. במצב דברים זה, אם יבחן בית המשפט את כתב האישום בפני עצמו, ללא שתהא התייחסות לקשיים הראייתיים עלול להתגלות פער ממשי בין תיאור עובדתי חמור ואישומים חמורים לבין ענישה מוסכמת קלה יחסית, מה שקורה לעיתים במציאות במסגרת עשיית הסדרים. במקרים כאלה על בית המשפט להזהיר עצמו כי לאור הקשיים הראייתיים יש להתייחס לענישה המקסימאלית בטווח הענישה שנקבע בהסדר כאילו היתה היא זו שקבועה כעונש המקסימאלי על העבירות בהן הורשע הנאשם על פי הודאתו. מתוך הנחה זו על בית המשפט לערוך את האיזון בין שיקולי הענישה המקובלים, ולהתחשב כמובן גם בנסיבות מקלות הקשורות הן בביצוע העבירה והן בנאשם עצמו. יודגש כי ידיו של בית המשפט אינן כבולות והוא רשאי על פי שיקול דעתו להשית כל אחד מעונשי הקשת בטווח העונשים שנקבע בין הצדדים, והוא יעשה זאת על פי נסיבות העניין ושאר השיקולים הרלבנטיים." (פסקה 8) בעניין באדיר התייחסתי לקושי שעשוי להתעורר בהסדרי טיעון שבהם לא באה לידי ביטוי בכתב האישום המתוקן ההקלה שעליה הוסכם כלעומת כתב האישום המקורי. במקרים אלה, כשההקלה מתבטאת בהגבלת טווח העונש, הצעתי כי בית המשפט יתייחס לתקרת הטווח שנקבע בהסדר, כאילו היתה היא זו שקבועה כעונש מקסימלי על העבירות שבהן הורשע הנאשם על-פי הודאתו. 10. בהסדר הטיעון שלפנינו, אם נתעלם מן העובדה שעבירת ההפקרה הושמטה מכתב האישום (שכן לא היה לה בסיס בראיות, לטענת המערער), הרי שההקלה אכן באה לידי ביטוי רק בטווח הענישה שעליו הוסכם. ואולם בניגוד לטענת המערער, הסדר הטיעון לא הושג רק בשל הקושי הראייתי הנוגע לעבירת ההריגה. מגזר הדין ומעמדת באת-כוח המשיבה עולה בפירוש כי הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים התחשב במכלול הנסיבות המקלות בעניינו של המערער, וביניהן הודאתו, חרטתו הכנה והעמוקה, נסיבותיו האישיות הקשות, הקושי הראייתי הנזכר וכיו"ב. אם כן, הקושי הראייתי שבו תולה המערער את הסדר הטיעון, היה רק אחד מבין השיקולים המקלים שבגינם הסכימה המשיבה להגביל את העונש בהסדר. בנסיבות אלה, לא היה הכרח כי בית המשפט קמא יאזן את העונש המקסימלי על-פי ההסדר עם השיקולים לקולה, שכן שיקולים אלה כבר באו לידי ביטוי בהסדר עצמו, במגבלת העונש שהגבילה עצמה המשיבה. לעניין זה יפים הדברים הבאים מתוך עניין באדיר: "... מנגד, אף אין הוא [בית המשפט, ע.א] אמור להתחשב, לטעמי, בדרך כלל בקשיים הראייתיים עליהם התבסס הסדר הטיעון כנימוק להקלה בעונש. ההסדר בין הצדדים מגלם בתוכו את המשקל שנתנו הצדדים לקשיים הראייתיים הללו, ולפיכך אין מקום כי גם בית המשפט יתן להם משקל, מה עוד שיש קושי רב לבחון קשיים אלו על בסיס הדיון המתנהל בפני בית המשפט לצורך הצגת הסדר הטיעון.... הקשיים הראייתיים רלוונטיים רק לצורך הדיון באישור הסדר הטיעון. משאושר ההסדר, ובית המשפט פונה לבחון את שאלת העונש ההולם הוא צריך לשוות לפניו את עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנאשם, ואין הקשיים הראייתיים צריכים לבוא בגדר שיקוליו." (פסקה 8. ההדגשה אינה במקור, ע.א) האמור לעיל ביחס לקשיים הראייתיים "תופס" ביחס לכל נסיבה מקלה שבגינה הוקל העונש במסגרת הסדר הטיעון. כאמור, הנסיבות המקלות באו לידי ביטוי בהסדר הטיעון ובכך זכה המערער ל"טובת הנאה". אין הכרח להתחשב בנסיבות אלה פעם נוספת, גם בגזר הדין, ובכך לזכות אותו ב"טובת הנאה" נוספת. מובן כי הדבר מסור לשיקול-דעתו של בית המשפט, אם להעניק משקל נוסף לנסיבות המקלות, אך אין הוא חייב לעשות כן. 11. כאמור, הקושי הראייתי ויתר הנסיבות המקלות הקשורות במערער כבר הובאו בחשבון בהסדר הטיעון וניתן להן משקל בלתי מבוטל בגדרו. ברי כי בית המשפט חופשי היה לתת להן משקל נוסף, אם היה רואה לנכון לעשות כך, ולהטיל עונש קל מזה שהתבקש על-ידי המשיבה (יובהר שוב: הדבר מסור לשיקול-דעתו אך אין הוא חייב לפעול כך). אולם במקרה דנן החליט בית המשפט לאמץ את הרף העליון של טווח הענישה שעליו הוסכם ולא להקל במידה נוספת. החלטתו נראית לי ראויה והולמת בנסיבות העניין, אף שהיה מקום לנמקהּ ביתר פירוט. מדובר במקרה קשה ביותר, בנסיבותיו ובתוצאותיו. המערער נהג ברכב שאינו מותאם למגבלת ידו, בעודו שיכור, וחצה במהירות גבוהה צומת באור אדום כאשר הוא מתחמק מבדיקה שגרתית של ניידת משטרה. כתוצאה מכך נגרמה תאונה שהביאה לקיפוח חיי אדם ופציעה של שלושה נוספים, כולל המערער, אחד מהם באורח קשה ביותר (מר דרעי). אירוע זה מקבץ לתוכו מגוון נסיבות קשות – כל אחת כשלעצמה, לא כל שכן בהצטברותן. זאת ועוד, בדין נתן בית המשפט קמא משקל גם לשיקול ההרתעה, אשר לא ניתן לפסוח עליו בהקשרנו. כיוון שעבירות תנועה הן גם נחלתם של אנשים שנתפסים כ"נורמטיבים" ביסודם, אנשים מן היישוב, חשוב לשוב ולהדגיש כי כל הנוטל הגה לידיו כאשר הוא תחת השפעת שיכר או סם, נורמטיבי ככל שיהיה, משול הוא ל"מכונת מוות נעה" (לשון השופט א' רובינשטיין ברע"פ 3351/09 משה נ' מדינת ישראל, פסקה ה (7.5.2009)), ועל כך ייענש הוא ביד קשה ומחמירה. לבסוף, לא ניתן להתעלם מהתאונה הנוספת שבה היה מעורב המערער כשנתיים לפני האירוע דנן, ואשר בגינה הורשע רק לאחרונה כפי שדווח בדיון. מעורבותו זו מעמידה את התנהלותו בתאונה דכאן באור שלילי עוד יותר ומצדיקה ביתר-שאת את העונש שנגזר עליו. בכך יש משום טעם נוסף המטה את הכף לעבר אי-התערבות בעונש שהוטל. 12. באשר לטענות שהעלה המערער נגד עונש פסילת רישיון הנהיגה. גם בהיבט זה לא מצאתי להתערב. בניגוד לרכיב המאסר בפועל, בעניין זה לא אימץ בית המשפט קמא את הרף העליון שהתבקש על-ידי המשיבה (20 שנות פסילה) וגזר על המערער 15 שנות פסילה. אין ספק כי מדובר בפרק זמן ארוך. אינני שוללת את טענת המערער כי בהחזקת רישיון וביכולת להתנייד בנהיגה קיים פן שיקומי. עם זאת, לא ראיתי הצדקה לסטות מהעונש, במיוחד על רקע הידיעה כי המערער היה מעורב בעבר הלא רחוק בתאונה נוספת שבה היו נפצעים. 13. בצד האמור, לא אחתום את הדברים מבלי להתייחס לדרך הארוכה שעבר המערער. כפי שעולה מהתסקירים בעניינו, המערער נטל אחריות מלאה ובעלת עומק של ממש על מעשיו. דומה כי הוא מבקש לכפר עליהם באמת ובתמים ומעוניין לתקן את הדרוש תיקון. שירות המבחן העריך כי למערער המוטיבציה והכלים הרגשיים לצלוח תהליך שיקומי יסודי. ואכן, הרושם המתקבל מהתסקיר העדכני תומך בהערכה זו. אף על פי שלא ראיתי לקצר את עונשו של המערער, איני יכולה שלא לציין לשבח את מאמציו לחזור למוטב ולהשתקם. כאמור, נראה כי מאמצים אלה נושאים פרי. אני מקווה בכל לב כי בעת שהותו בין כותלי בית הכלא, יוסיף המערער לנצל את הכלים הדרושים לו לצורך שיקומו, כך שבצאתו לחופשי יהיה בידו להתחיל בדרך חדשה. הערעור, אפוא, נדחה. ניתן היום, כ"ה בתשרי תשע"ד (29.9.13). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12032840_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il