מדינת ישראל נ. ליאת כהן

החלטה בתיק בש"פ 3281/13 בבית המשפט העליון בש"פ 3281/13 לפני: כבוד השופט א' שהם המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. ליאת כהן 2. מאיר פיסו 3. יוחאי פיסו 4. משה פיסו 5. יפה פיסו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 7.4.2013, בצ"א 19838-03-12, שניתנה על-ידי כב' השופט ר' שפירא בשם המערערת: עו"ד יורם הירשברג בשם המשיבה 1: עו"ד זאב רויץ' בשם המשיבים 5-2: עו"ד דרור ארד-אילון; עו"ד גיא זאבי פסק דין 1. לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בצ"א 19838-03-12 (כב' השופט ר' שפירא), מיום 7.4.2013, במסגרתה נקבע כי טענות המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בדבר זכויותיה בסכום של 100,000 ₪, אשר המערערת ביקשה לתפסו במסגרת בקשה לצו חילוט רכוש זמני, ראויות להתברר במסגרת הליך אזרחי נפרד. ההליכים הקודמים להגשת הערר 2. ביום 14.3.2011, נפתחה חקירה משטרתית גלויה נגד המשיבים 5-2 (להלן: המשיבים), ובעקבותיה ביקשה המערערת לתפוס את רכושם. במסגרת הליך התפיסה, הורה בית משפט השלום בחיפה (צ"א 23997-09-11) על איסור ביצוע כל פעולה בדירת מגורים, אשר המשיב 2 רכש מהמשיבה, ביום 1.10.2010, עליה רשומה הערת אזהרה לטובת המשיב 2 (להלן: הדירה). בהמשך, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בחיפה, הודיעה כי ההסכם בינה לבין המשיב 2 בוטל, וביקשה לאפשר לה למכור את דירת המגורים לצד שלישי, בגין חובות אליהם נקלעה, ועל אף העובדה שהדירה נתפסה על ידי המערערת. ביום 30.1.2012, קיבל בית משפט השלום את הבקשה, וקבע כי חובות המשיבה יפרעו מתוך התמורה שתתקבל בגין מכירת הדירה, תוך ניכוי ההוצאות הכרוכות במכירתה. יתרת התמורה, כך נקבע, תוחזק בנאמנות על ידי בא כוח המשיבה, עו"ד זאב רויץ'. ביום 12.3.2012, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיבים והחברות שבשליטתם (ת.פ. 19713-03-12), המייחס להם ביצוע עבירות מרמה, הלבנת הון ועבירות מס רחבות היקף. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המערערת מבית המשפט המחוזי (צ"א 19838-03-12) ליתן צו זמני ברכוש, מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג -1973 (להלן: פקודת הסמים). במסגרת הבקשה, התבקש בית המשפט המחוזי "ליתן תוקף של החלטה בצו זמני ברכוש להחלטת בית משפט השלום", ולפיה להורות על תפיסת הכספים שיופקדו בחשבון הנאמנות של עו"ד רויץ', והפקדתם בקרן החילוט. יצויין, כי המשיבה זומנה לדיון בבקשה למתן הצו הזמני, אך היא לא הופיעה לדיון. בהמשך, הגיעו המערערת, המשיבים ויתר הנאשמים בתיק הפלילי להסכם בדבר הסעד הזמני ברכוש, ובעקבותיו הם ביקשו מבית המשפט המחוזי להורות על העברת כספי התמורה בגין מכירת הדירה, לידי עו"ד ברזילי, אחד מבאי כוח המשיבים, וכך הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 6.6.2012. בו ביום, הגישה המשיבה בקשה לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי, בטענה כי היא זכאית לקבל מתוך יתרת התמורה בגין מכירת הדירה, סכום של 100,000 ₪ (להלן: הסכום שבמחלוקת) אשר, לשיטתה, המשיב 2 חב לה כפיצוי מוסכם, בגין הפרתו את הסכם המכר. ביום 10.6.2012, הורה בית המשפט המחוזי, כי יתרת התמורה עבור מכירת הדירה, למעט הסכום שבמחלוקת, תוחזק בנאמנות בידי עו"ד ברזילי, בהתאם להסכם שנערך בין המערערת לנאשמים בתיק, ובכלל זה המשיבים. הסכום שבמחלוקת, כך נקבע, יוחזק בנאמנות אצל עו"ד רויץ' "עד שהצדדים יסיימו את ההתדיינות בעניין זה בבית המשפט המוסמך". בעקבות החלטתו זו, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בחיפה (צ"א 23997-09-11) בבקשה למתן סעד הצהרתי, לפיו היא זכאית לקבל את הסכום שבמחלוקת. בית משפט השלום דן בהתנגדות המערערת וקיבל את עמדתה ביום 9.7.2012, לפיה אין לו סמכות לדון בבקשה. בעקבות החלטה זו, פנו המשיבים, בהסכמת המערערת, לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על העברת הסכום שבמחלוקת לידיו של עו"ד ברזילי, בהתאם להסכם בין הצדדים. בסמוך לאחר מכן, הגישה המשיבה, פעם נוספת, תובענה בדרך של המרצת פתיחה, והפעם לבית משפט השלום בתל אביב (ה"פ 44867-12-12), במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי, לפיו היא זכאית לסכום שבמחלוקת, בעקבות ביטול הסכם המכר בינה לבין המשיב 2. ביום 4.3.2013, קבע בית משפט השלום, כי מאחר שהסוגיה עומדת לפתחו של בית המשפט המחוזי, יש להמתין להחלטתו בנושא. ביום 21.3.2012, ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי לקבוע את זהות הערכאה המוסמכת לדון בשאלת זכותה בסכום שבמחלוקת. בית המשפט המחוזי קבע, ביום 7.4.2013, כי לבית המשפט הדן בבקשה למתן צו חילוט זמני ברכוש, אין סמכות לדון בסוגיה החוזית שעניינה זכותה של המבקשת בסכום במחלוקת, וההכרעה בסוגיה נתונה לבית משפט השלום בהליך אזרחי. בית המשפט המחוזי הבהיר בהחלטתו, כי רק אם יקבע בית משפט השלום, כי סכום הכסף שייך למשיבים ולמערערת, יפנו הללו לבית המשפט המחוזי לצורך העברת הכספים לעו"ד ברזילי, בהתאם להסכם שנערך ביניהם. על החלטה זו הגישה המדינה את הערעור שלפניי. טיעוני המערערת ותגובות המשיבים 3. לטענת המערערת, מאחר שבית המשפט, אליו הוגש כתב האישום נגד המשיבים, הוא המוסמך ליתן סעדים זמניים לצורך חילוט עתידי של רכושם, וזאת מכוח סעיף 36ו לפקודת הסמים, אין הערכאה האזרחית רשאית ליתן סעד אחר בנוגע לאותו הרכוש. לאור זאת, טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי הסמכות לפסוק בדבר זכותה של המבקשת בסכום שבמחלוקת, המהווה חלק מהרכוש לגביו ניתן הצו הזמני, מסורה לבית משפט השלום בהליך אזרחי. יצויין, כי המערערת אינה חולקת על זכותה של המשיבה, כנושה אובליגטורית, לתבוע את זכותה בסכום שבמחלוקת בפני בית המשפט אזרחי, אך היא סבורה כי ההחלטה בעניינה שם אינה יכולה להתייחס לרכוש החוסה תחת צו החילוט הזמני. עוד הובהר בערעור, כי המשיבה היתה יכולה לבקש מבית המשפט המחוזי שלא יחלט את הסכום שבמחלוקת, לו היתה במעמד של "טוענת לזכות", ואולם היא לא הגיעה לבית המשפט על מנת להוכיח את מעמדה זה. בהמשך הגישה המערערת תשובה לתגובת המשיבים בעלת תוכן דומה. המשיבים 5-2 הבהירו בתגובתם, כי טענותיה של המשיבה הינן טענות חוזיות אשר יש לבררן בבית המשפט האזרחי המוסמך, כפי שהורה בית משפט קמא. באשר לאפשרות כי למשיבה "טענה חפצית" בסכום שבמחלוקת, הרי שמאחר שהיא לא הגיעה לדיון שנקבע לצורך שמיעת עמדתה כ"טוענת לזכות", אין מקום להדרש לטענתה זו. מבלי לגרוע מהאמור, סברו המשיבים, כי על בית המשפט להורות על העברת הסכום שבמחלוקת לידיו של עו"ד ברזילי, כאמור בהסכם שנערך בין המערערת לבין המשיבים ויתר הנאשמים בתיק. המשיבה הגישה תגובה לאקונית, לפיה היא משאירה את שאלת הסמכות לשיקול דעתו של בית המשפט. דיון והכרעה 4. בהחלטתו מיום 7.4.2013, החריג בית המשפט המחוזי את הסכום שבמחלוקת מגדרי הצו הזמני ברכוש, אשר ניתן על ידו בהתאם להסכמת הצדדים, ביום 6.6.2012, וקבע כי ההכרעה באשר לזכויות המשיבה בסכום זה תימסר לבית משפט השלום בהליך אזרחי. המערערת אינה חולקת על זכות המשיבה לתבוע את הסכום שבמחלוקת במסגרת הליך אזרחי, אלא שהיא סבורה כי רק בית המשפט שדן בבקשתה למתן הסעד הזמני, מוסמך להכריע בזכויות המשיבה לגבי הסכום שבמחלוקת. במילים אחרות, הערעור שלפניי מעורר שאלה בדבר ההשלכות המעשיות, העשויות לנבוע מהחלטה בהליך אזרחי, על גורלו של הרכוש, לגביו ניתן הצו הזמני במסגרת ההליך הפלילי. סעד זמני ברכוש - המסגרת הנורמטיבית 5. המסגרת הנורמטיבית להכרעה בערר מצויה בהוראות חוק איסור הלבנת הון ובפקודת הסמים. סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מעגן את סמכותו של בית המשפט המרשיע נאשם בעבירה על הוראות מסויימות של החוק, להורות על חילוט רכושו, בנוסף לכל עונש שייגזר עליו, וזה לשונו של הסעיף: 21(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא - (1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך. (ב) לענין סעיף זה, 'רכושו של הנידון' - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו. (ג) לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; לא יצווה בית המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע, ושלגביה ניתן צו החילוט. (ד) לא יצווה בית המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם [...]" [ההדגשות שלי - א.ש.]. בהתאם לסעיף 21(ג) לעיל, רשאי בית המשפט להורות על מימוש צו החילוט מתוך רכושו של צד שלישי, שעה שהנאשם המורשע מימן את רכישתו או שהעבירו לצד השלישי, ללא תמורה. בנסיבות דנן, סברה המערערת כי הדירה, הינה חלק מנכסיו של המשיב 2, ולכן ביקשה להבטיח את חילוטו העתידי של סכום התמורה שהתקבל בגין מכירתה. מלשון סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון עולה, כי על חילוט רכוש לפי חוק זה יחולו הוראות מסויימות מתוך פקודת הסמים המסוכנים, ואחת מהן, המעוגנת בסעיף 36ו לפקודה, עניינה במתן סעדים זמניים לאחר הגשת כתב האישום, אשר נועדו להבטיח את אפשרות החילוט, בתום ההליך הפלילי. וזו לשונו של סעיף 36ו(א), לפקודת הסמים: "36ו. (א) הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (להלן בסעיף זה – צו זמני); לענין זה, 'בית המשפט' – בית המשפט שלפניו הוגשו כתב האישום או התובענה, לפי הענין". בענייננו, ביקשה המערערת מבית משפט קמא ליתן צו זמני ברכושם של המשיבים 5-2 ושל הנאשמים האחרים בתיק הפלילי. בין היתר, ביקשה המערערת לתפוס את סכום התמורה שהתקבל, בגין מכירת הדירה, בטענה כי זו שייכת למשיב 2. 6. אשר למטרתו של הסעד הזמני להבטחת הליך החילוט, ועל הזהירות הנדרשת טרם הענקתו, יפים דברי השופטת ע' ארבל בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקה 36 (31.10.2007) (להלן: עניין סיטבון): האפשרות ליתן סעד זמני ברכוש מטרתה לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם ולמנוע הברחתם, באופן שאם יורשע בסופו של הליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהא לבצע הצו [...] כן מיועד הסעד הזמני למנוע מהעבריין המורשע להפיק תועלת מרכוש שהניבה לו העבירה. הסעד הזמני מיועד אפוא לאפשר מימושן של תכליות החילוט. יחד עם זאת ברי, כי בית המשפט הדן בבקשה למתן סעדים זמניים יעשה כן בזהירות המתבקשת מהפגיעה בקניינו של הנאשם, שמוחזק בשלב זה כחף, ונוכח האפשרות שבסופו של ההליך לא יוחלט על חילוט הרכוש. כפי שנפסק כבר בעבר, תפישת רכוש על מנת להבטיח את אפשרות החילוט בעתיד, בשלב בו ההליך הפלילי עודו מתנהל ולנאשם עומדת חזקת חפות, הינה צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה. לפיכך אם ניתן לנקוט אמצעים 'חלופיים' שדי בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט או השגת תכליתו בעתיד, תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, יש להעדיפם על פני סעד זמני של תפיסת הרכוש והחזקתו עד תום ההליך המשפטי" זכותו של צד שלישי להתנגד לחילוט הרכוש ולמתן צו זמני בו 7. המחוקק עיגן את זכותו של צד שלישי להגן על רכושו מפני חילוטו בידי המדינה בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים, הרלוונטי אף להליכי החילוט לפי חוק איסור הלבנת הון. בהתאם לסעיף זה, ימנע בית המשפט מלהורות על חילוטו של רכוש, אם הוכיח "הטוען לזכות" בו " כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה". הסעיף האמור מתייחס לזכותו של טוען לזכות להתנגד לחילוט רכושו של מי שהורשע בפלילים, ואולם זכות זו קיימת, מקל וחומר, גם כאשר עסקינן במתן צו זמני לגבי הרכוש, לפי סעיף 36ג(א), ועוד טרם שהסתיים ההליך הפלילי (ע"פ 1428/08 חורש נ' מדינת ישראל (25.3.2009) (להלן: עניין חורש)). בצד האפשרות למנוע חילוטו של רכוש מכוח הוראות פקודת הסמים, החלה אף על חילוט רכוש בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, קיים בחוק איסור הלבנת הון מסלול נוסף, המאפשר לצד שלישי להתנגד לחילוט רכושו. סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון מקנה לבית המשפט שיקול דעת להמנע מחילוט רכוש "אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט". קודם למתן החלטה בדבר גורלו של הרכוש, על בית המשפט ליתן זכות שימוע "לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש" [ההדגשה שלי- א.ש.], כפי שנקבע בסעיף 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון. 8. בית משפט זה נדרש בעבר לפרשנות מעמדו של "טוען לזכות", ובעניין סיטבון נקבע כי החסינות מפני חילוט רכוש, לפי סעיף 36א(ג) לפקודת הסמים, מוקנית לטוען לזכות קניינית או מעין קניינית בו, להבדיל ממי שטוען לזכות חוזית ברכוש, בלבד. לפיכך, הטוען לזכות אובליגטורית ברכוש, תם לב ככל שיהיה, אינו יכול להתנגד לחילוטו של הרכוש או למתן סעד זמני להבטחת החילוט במסגרת ההליך הפלילי. נקבע, בהקשר זה, כי "מקום שלנאשם חוב כספי כלפי צד שלישי, אך אותו צד שלישי לא קנה לו זכות קניינית בנכס מסוים של הנאשם ומבקש הוא להיפרע את חובו, המסגרת הנכונה לעשות כן היא על דרך של הגשת תביעה אזרחית נגד הנאשם. במצבים אלה עצם העילה האזרחית של צד שלישי כלפי הנאשם לא די בה כדי לבסס התנגדות לחילוט או בקשה להחרגת כספים ממנו" (עניין סיטבון, פסקה 51). בפסק הדין בע"א 8679/06 חביץ' נ' מדינת ישראל (30.12.2008) (להלן: עניין חביץ') הבהיר בית משפט זה, כי, בעוד שסעיף 36א(ג) לפקודת הסמים מעגן את זכותו של נושה קנייני או מעין קנייני להתנגד לחילוט, ובכלל זה לסעד הזמני הנועד להבטיחו, הרי שסעיף 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון, המתייחס אף הוא "לטוען לזכות", מעגן את זכותו של נושה אובליגטורי להתנגד לחילוט, ומאפשר לבית המשפט לקבל את התנגדותו, ככל שהוא הצביע על "נימוק מיוחד" לכך, כאמור בסעיף 21(א) לחוק. נימוק מיוחד זה מתקיים, למשל, כאשר "הצורך להפנות את הרכוש התפוס לטובת הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה מהפעילות העבריינית עולה על הצורך ליצור הרתעה" (עניין חביץ', פסקה 9). עוד יש להדגיש, כי לביטוי "נימוק מיוחד" ניתנה פרשנות מצמצמת, כך שלא כל פגיעה בנושה, עקב חילוט רכושו של המורשע בדין, תשמש הצדקה למניעתו של החילוט. בעניין חביץ' הובהר עוד, כי הזכות להתנגד לחילוט, מכוח סעיף 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון, מוקנית רק "לבעלי זכות מוכרעת ביחס למסת הנכסים הכללית, או מקצת הימנה, להבדיל למשל מטוענים לעילה בכוח ביחס אליה...בכך יש כדי להפחית בצורה ניכרת מהחשש שנזכר בפרשת סיטבון מפני תרמיות ונסיונות להברחת נכסים שעלולים להתאפשר עקב הגשמת הנגישות לרכוש המיוחד לחילוט". בעניין חורש הורחב היקף ה"נימוקים המיוחדים" בעטיים יש מקום להמנע מחילוט, ונקבע, מפי השופט א' א' לוי, כי יהיו אלו "נימוקים שבכוחם לקדם את תכליותיו העיקריות של מוסד החילוט [...] הרתעתם של עבריינים מפני עשייה פלילית, אשר השכר שבצדה נפגע משהניחה עליו המדינה את ידה; ותיקונה של הפגיעה החברתית הכרוכה במעשה העבירה. ניתן היה לדבר עוד ביסוד שלישי, זה הקשור במניעה, היינו, בהצרת צעדיו של העבריין באמצעות פגיעה בנכסיו, באופן שיקשה עליו לגייס את המשאבים הדרושים לניהול פעילות אסורה אף בעתיד" (עניין חורש, פסקה 11). 9. זה המקום לציין, כי בעניין סיטבון אישר בית משפט זה את החלטת בית המשפט המחוזי שלא להחריג כספים של צדדים שלישיים מהנכסים, לגביהם ניתן הצו הזמני ברכוש. זאת, מן הטעם שאינטרס חילוטם של הכספים על ידי המדינה, מכוח סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים, גובר על זכותם האובליגטורית גרידא של הצדדים השלישיים באותם כספים. לאחר פסק הדין בעניין סיטבון, ניתן פסק הדין בעניין חביץ', הבוחן את זכותו של נושה אובליגטורי להתנגד לחילוט רכושו בתום ההליך פלילי. בעניין חביץ' פנו נושים, אשר זכו בתביעתם, במסגרת הליך אזרחי נגד הנאשם, לבית המשפט המחוזי אשר הרשיע את הנאשם בפלילים, בפרשה עובדתית אחרת שאינם נוגעת לפן העובדתי של תביעתם. הנושים ביקשו כי בית המשפט ימנע מחילוט הכספים שברשות הנאשם, על אף שלגבי אותם כספים ניתן, עוד קודם להגשת התביעה האזרחית, צו זמני להבטחת חילוטם. בית המשפט דחה את בקשתם, ואולם בערעור שהוגש לבית משפט זה, נקבע, כי יש לקבל את הערעור ולמנוע את חילוט הכספים שנפסקו לטובת הנושים בהליך האזרחי, שכן אלו הוכיחו "נימוק מיוחד" למניעת החילוט, בהתאם לסעיף21(א) לחוק איסור הלבנת הון. בנסיבות העניין, הבהיר השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, כי המערערים: "נפגעו מעבירה הדומה במהותה לזו שבגינה מתבקש חילוט הרכוש והם נפגעו במישרין ברכושם מידיו של אותו עבריין. אין זו אלא בקשה להקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה עקב הפעילות העבריינית. בנסיבות אלה, שומה על בית המשפט לאזן בין הצורך להשיג הרתעה מלאה באמצעות חילוט הרכוש לבין האינטרס בדבר הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה מסוג העבירות שבגינן התבקש החילוט על-ידי הותרת הרכוש זמין לנושים שנפגעו מעבירות המרמה [...] נוכח חדלות הפירעון [של הנאשם] ובהתחשב במורכבות ההליכים הנוגעים להעברת הכספים שנתפסו בפרגוואי לישראל ושליטתה הבלעדית של המדינה בהליכים אלה, לא עומדת למערערים אפשרות סבירה לממש את פסק הדין, כולו או חלקו, ולהשיב את כספם. חילוט הכספים יותיר לפיכך את הפגיעה בהם. אכן, פירעון חובותיו [של הנאשם] כלפי המערערים מתוך רכוש המיועד לחילוט עשוי אולי לגרוע מאפקט ההרתעה. אלא ששיקול זה אינו מכריע, לא תמיד הוא מתקיים באותה העוצמה, ומכל מקום יש לבחון את משקלו לנוכח מכלול נסיבות העניין והשיקולים העומדים מנגד. בנסיבות אלה, נראה לי כי הצורך המיידי לסייע למערערים במקרה זה גובר על הצורך הכללי בהרתעה" (עניין חביץ', פסקה 11). 10. סוגית זכותו של הנושה האובליגטורי להתנגד למתן סעד זמני ברכוש, באמצעות פסק דין שניתן לטובתו בהליך אזרחי נפרד, נבחנה בעניין חורש. בנסיבות שם זכתה המערערת בתביעה נגד חברה, על-יסוד התחייבותה החוזית של החברה לתשלום דמי שכירות, ובעקבות הזכייה נפתחו הליכי הוצאה לפועל נגד החברה וניתן צו לפירוקה. טרם שהוגשה התביעה בהליך אזרחי, ניתן צו זמני על ידי בית המשפט המחוזי המורה על "הקפאת" כספי החברה בעקבות כתב אישום שהוגש נגד בעליה. המערערים ביקשו מהערכאה הפלילית להורות על ביטול הצו הזמני, ובקשה זו נדחתה. בפסק הדין בערעור שהוגש על-ידי הנושים קבע בית משפט זה, כי השלב בו יתבקש הנושה לפרוש את נימוקיו המיוחדים, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, יהא בתום ההליך הפלילי, וטרם ההכרעה הסופית בעניין חילוט הרכוש. בשלב הביניים, במסגרתו ניתן סעד זמני ברכוש לשם הבטחת חילוטו האפשרי, כבענייננו, על הנושה, הטוען לזכות חוזית ברכוש, להביע את התנגדותו לסעד הזמני בפני הערכאה הדנה בו, וזאת בשני עניינים: "ראשית, עליו לסתור את ראיות התביעה באשר למעורבותו לכאורה של הנאשם במעשה העבירה המיוחס לו, ובהתאם – לקשר הלכאורי שבין הרכוש הנדון לבין דבר העבירה [...] שנית, ואפילו לא עלה הדבר בידו, הוא יוכל לבסס את התנגדותו אם יוכיח, כי אין ממש בטענת המדינה ולפיה הצו הארעי הוא הדרך המתחייבת להבטחת החילוט. הצגתה של חלופה מדודה יותר, שבית-המשפט ימצא כי יש בה ממש, לצורך הדוגמה – העמדתם של ביטחונות כספיים להבטחת האפשרות כי הכספים יועברו לידי המדינה ככל שיימצא יסוד לחילוט, תוכל לחלץ את הרכוש מן ההקפאה הזמנית ולאפשר את מסירתו כבר בשלב המקדמי לידי הזכאי לו" (עניין חורש, פסקה 14). באותו מקרה, הורה בית משפט זה על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת ליתן למערערת הזדמנות "להשיג על קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של הרכוש הנדון בדבר עבירה, או להציע חלופה שבכוחה להבטיח את אפשרות החילוט עם גזירת דינו של הנאשם" (שם, פסקה 18). מן הכלל אל הפרט 11. בנסיבות דנן, טוענת המשיבה לזכות חוזית בסכום שבמחלוקת, וניכר כי המערערת והמשיבים אינם חולקים על כך שבירור סוגיה זו מסור לבית המשפט בהליך אזרחי, ולנוכח שוויה של הזכות, יהא זה בית משפט השלום שיכריע בה. ואולם, העובדה כי בפני המשיבה פתוחה הדרך לתבוע את זכויותיה החוזיות הנטענות במסגרת הליך אזרחי אין פירושה, כי יש להחריג את הסכום שבמחלוקת מתוך הרכוש שלגביו ניתן הצו הזמני. זאת, בפרט, כאשר המערערת זימנה את המשיבה לדיון בבקשה למתן הצו הזמני, על מנת שזו תביע את עמדתה כ"טוענת לזכות", ככל שהדבר נוגע לסכום התמורה שהתקבלה בעבור מכירת הדירה, והמשיבה לא הופיעה לדיון. על כן, איני סבור כי היה מקום לשנות מן הצו הזמני שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מיום 6.6.2012, בנוגע לתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה. במצב דברים זה, ולנוכח העובדה כי המשיבה טוענת לזכות אובליגטורית בלבד בסכום שבמחלוקת, עומדות בפניה שתי אפשרויות להשיג על הצו הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא. יובהר כי שתי האפשרויות מותנות בכך כי, קודם לכן, יינתן לטובתה של המשיבה פסק דין במסגרת הליך אזרחי, היינו במסגרת המרצת הפתיחה שהגישה לבית משפט השלום בתל-אביב. האפשרות הראשונה, עניינה בפנייה לבית המשפט המחוזי, וזאת עם סיום ההליך הפלילי בעניינו של המשיב 2, ככל שזה יורשע בדין, ועוד טרם שבית המשפט יקבל החלטה בדבר חילוט רכושו. על-פי חלופה זו, ניתן להציג בפני בית המשפט את ה"נימוקים המיוחדים", שיש בהם, על-פי הטענה, למנוע את חילוטו של הסכום שבמחלוקת, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, כפי שהובהר בפסיקה. האפשרות השניה, היא לפנות לבית המשפט המחוזי, אף טרם סיום ההליך הפלילי, במטרה לשכנעו כי הסכום שבמחלוקת איננו קשור לעבירות בגינן הועמד המשיב 2 לדין, באופן המצדיק את ביטול הצו הזמני שניתן לגביו. כמו כן, ניתן לנסות ולשכנע את בית המשפט כי ישנן דרכים אחרות להבטחת חילוטו של הסכום שבמחלוקת, ככל שיימצא המשיב 2 אשם בדין, דרכים אשר אינן מחייבות את תפיסתו של הרכוש על ידי המערערת, כבר בשלב זה. סוף דבר 12. לאור המפורט לעיל, הריני מורה כי הסכום שבמחלוקת יועבר אף הוא, כיתרת תמורת מכירת הדירה, לעו"ד ברזילי, אשר יחזיקו בנאמנות. זאת, בהתאם לאמור בהסכם בין המערערת לבין הנאשמים בתיק הפלילי, ובכלל זה המשיבים 5-2, הסכם אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 6.6.2012. המשיבה תהא רשאית לפנות לבית המשפט המחוזי, ככל שיינתן פסק דין לטובתה בבית משפט השלום, כמפורט בסעיף 11 לעיל. על מנת להבטיח את אפשרות מימושו של פסק הדין האזרחי, במידה שתוכר זכותה החוזית של המשיבה, מתבקש בית משפט השלום בתל-אביב לעשות מאמץ ולזרז את ניהולו של ההליך האזרחי (ה"פ 44867-12-12). בנסיבות אלה, אבקש מבית משפט המחוזי שלא להורות על חילוט הסכום שבמחלוקת, טרם שיחלפו שלושים ימים ממועד מתן פסק הדין האזרחי, על מנת לאפשר למשיבה לפנות אליו, לשם מימוש זכויותיה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשע"ג (‏23.6.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13032810_I03.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il