מוחמד אלסעד אגבריה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3277/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3277/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' עמית המערער: מוחמד אלסעד אגבריה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.4.10 בת"פ 18695-05-09 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' סלע תאריך הישיבה: כ"ב בשבט תשע"א (17.1.11) בשם המערער: עו"ד ע' בויראת בשם המשיבה: עו"ד ע' מנחם בשם שירות המבחן למבוגרים גב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע) אשר גזר למערער עונש של 27 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה בה היה המערער עצור; 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות שהעונש הקבוע לצדה הוא עונש של שלוש שנות מאסר ומעלה ויורשע בה תוך תקופת התנאי או לאחריה; פיצוי למתלונן בסך 20,000 ₪. העונש נגזר למערער לאחר שהורשע, בעקבות הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: החוק) בתוספת סעיף 333 לחוק זה ובעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיפים 186(א) ו- 184 לחוק. כתב האישום המתוקן בו הודה המערער מפרט כי בין המערער לבין משפחת המתלונן, אחיינו, קיים סכסוך ממושך על רקע חלוקת רווחי עסקים שבבעלות המשפחה. על רקע זה, בערבו של יום, כאשר ראה המערער דרך חלון ביתו את המתלונן יחד עם שניים מאחיו ובן דודם, הוא צעק אליהם דרך החלון להיכנס הביתה ובהמשך לכך יצא מן הבית כשבידו סכין ודקר את המתלונן בבטן-חזה ימני. כתוצאה מן הדקירה נגרם למתלונן פצע דקירה בבטן באורך של 8 ס"מ ובעומק של 4 ס"מ, פצע המדמם דימום פעיל. הוא הובהל לבית חולים שם נותח ונותר באשפוז משך כתשעה ימים. 2. העונש נגזר על המערער בסופו של גזר דין מפורט ומנומק היטב, במסגרתו נסקרו הראיות לעונש וביניהן תסקיר שירות המבחן, תצהיר נפגע שמולא על-ידי המתלונן ותיעוד רפואי שהעביר. כן העידו המתלונן ואחיו אודות השלכות האירוע על חיי המתלונן. מטעם ההגנה הובאו עדים שונים שדיברו בשבחו של המערער. המערער אף הוא נשא דברים בפני בית המשפט. בית המשפט דחה בגזר הדין את טענת המערער, שלא הוכחה, כי עובר למעשה הדקירה נזרקו אבנים על ביתו. צוין כי המתלונן, צעיר אשר עובר לדקירה למד בטכניון הנדסת בניין ועבד בשתי עבודות, נזקק לחופשת מחלה ממושכת שלאחריה חזר אמנם ללימודים, אך אין באפשרותו לחזור לעבודה הדורשת מאמץ פיזי. בית המשפט התרשם כי המתלונן לא הפריז בחומרת הפגיעה שנגרמה לו ועדותו נמסרה אך בשל התנגדות ההגנה להגשת מסמכיו הרפואיים בלא שיעיד. עמדת ההגנה כי המדינה מנועה מהצגת תעודות רפואיות של המתלונן במסגרת הטיעון לעונש נדחתה, שכן מדובר בטענות ובמסמכים רלוונטיים שאינם חורגים מן המתואר בכתב האישום המתוקן. צויין גם כי המערער לא סיפק כל הסבר של ממש לכך שללא כל סיכון לחייו או לביטחונו הוא נטל סכין ויצא לדקור את אחיינו בבטנו וחזהו. הוטעם כי מדובר במעשה מתוכנן לכאורה על רקע סכסוך ירושה ממושך בין המערער לאבי המתלונן. מדבריו של המערער בבית המשפט עלה ניסיון למזער את המעשה ותוצאותיו ואי הפנמה של חומרת המעשים. בית המשפט התרשם כי המערער מצטער בעיקר על עצמו וחרטתו נאמרה מן השפה ולחוץ. לפיכך צוין כי העונש הראוי למעשים הוא של שנות מאסר רבות. ואולם, היות שהענישה היא עניין אינדיבידואלי, הביא בית המשפט בחשבון גם את היותו של המערער אדם נורמטיבי בן 52, בעל עבר נקי, אשר הודה בבית המשפט במיוחס לו, לקח אחריות והביע חרטה על המעשה בפני גורמים שונים. המערער אף ציין כי ניסה להגיע לסולחה עם המתלונן, אך הדבר לא הסתייע שכן תנאי הסולחה חרגו מפיצוי בגין החבלה שגרם, וטענה זו לא נסתרה. מהראיות עולה כי המערער מוערך, מכובד ואהוד בקרב קהילתו ומחוץ לה. עדי האופי העידו כי האלימות אינה דרכו וכי הוא אדם חיובי ומתון אשר תרם לחברה ולמדינה. 3. בסופו של יום מצא בית המשפט כי לא ניתן להיעתר לבקשת המערער שלא להטיל עליו מאסר בין כתלי הכלא אך בשל מצוקתו ותחושת הקיפוח המלווה אותו ביחס לסכסוך הירושה, שכן העדפת נסיבותיו האישיות על האינטרס הציבורי מעניקה לגיטימציה לפיתרון סכסוכים כספיים בדרכי אלימות ומתעלמת מחומרת המעשה ומהפגיעה הקשה במתלונן. ריבוי המקרים בהם נעשה שימוש בסכין לצורך פריקת רגשות תסכול הוביל את בית המשפט לנקוט גישה מחמירה ולהעדיף שיקולים של הרתעה כללית והגנה על שלום הציבור על פני שיקולים אינדיבידואליים ועל כן גזר למערער את העונש שפורט לעיל. 4. בפנינו שב בא כוח המערער וטען כי ההסכמה הדיונית בין הצדדים, כפי שהוצגה בבית המשפט, כללה גם את אפשרותו לטעון כי עובר לאירוע התאספו המתלונן ובני משפחתו ואבנים נזרקו אל בית המערער. כן טוען הוא כי במסגרת הטיעון לעונש הגישה המשיבה, חרף התנגדותו, תעודות מחלה ותיעוד רפואי החורגים מגדרי ההסכמה הדיונית בין הצדדים, וכך נפרשה בפני בית המשפט תמונה שונה מכפי שהוסכם עליה לגבי היקף הפגיעה במתלונן. לדבריו, מרבית ההחמרה במצבו של המתלונן נובעת מטיפול רשלני שקיבל בבית החולים. הוא סבור כי לא היה מקום ליתן משקל לחומר הרפואי שהצביע על פגיעות שלא נגרמו ממעשי המערער. בא כוח המערער מוסיף ומלין כי המשיבה הלכה שולל אחר מה שהוא מכנה "ניפוח" והגזמה בתיאור החבלה ותוצאותיה כדי להביא להחמרה בדינו של המערער. כדוגמא מביא הוא את טענת המדינה, בהתבסס על עמדת המתלונן, כי עדיף שאחי המתלונן ידבר בשמו בשל קשייו לעשות כן, אולם כאשר המתלונן העיד ניכר היה כי הוא אינו מוגבל בתנועות או בדיבור, הוא חזר לעבודה והשלים את לימודיו. בא כוח המערער טוען כי לא ניתנה למרשו זכות של ממש לומר את דברו בבית המשפט. לדבריו, לאחר שבא כוח המערער הביא בפני בית המשפט את התרשמות שירות המבחן כי חרטת המערער כנה היא, אך טבעי הוא שהמערער ינסה להציג בפני בית המשפט את התמונה האמיתית ויסביר את תולדות הסכסוך המשפחתי. הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין, שכן בעוד שלא ניתנה לו זכות לומר את דברו ודבריו הוצאו מהקשרם, נתן בית המשפט את הבמה במלואה למתלונן ולאחיו, חרף סתירות ושקרים שעלו מדבריהם. עוד נטען כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לנסיבות המצדיקות הקלה בדינו של המערער ופורטו בהרחבה בתסקיר שירות המבחן, ובפרט להיותו אדם נורמטיבי, כמו-גם להודיה מייד עם פתיחת המשפט מבלי שעדי התביעה נשמעו, המשקפת הבעת חרטה על המעשה; להתרשמות שירות המבחן שליווה את המערער תקופה ארוכה במסגרת קבוצות טיפול שעבר, כי מדובר באדם שאין באישיותו קווים אלימים וההליכים המתנהלים נגדו מהווים עבורו גורם הרתעתי משמעותי, וכי רצונו להיפגש עם המתלונן, לבקש את סליחתו ולפצותו נובעת מתוך רצון כנה ופנימי ומתוך תחושת אמפתיה לקרבן; למעצר הבית המוחלט בו היה המערער נתון משך 6 חודשים ולמעצר הבית החלקי בו היה נתון משך 4 חודשים נוספים. בסיכומם של דברים, הוא טוען, בית המשפט המחוזי שקל אך שיקולי הרתעה וגמול ולא נתן משקל ראוי לשיקול השיקום. לאור האמור מבקש הוא כי לאור נסיבותיו האישיות של המערער יוקל העונש כך שיועמד על מאסר בעבודות שירות. 5. תסקיר שירות המבחן שהונח בפני בית המשפט קמא מציין כי המערער נטל אחריות מלאה לביצוע המעשה וביטא חרטה הנראית כנה. התרשמות שירות המבחן היא כי ההליכים המתנהלים נגד המערער מהווים גורם הרתעתי משמעותי וכי הוא מבין את משמעות מעשיו וחומרתם. שירות המבחן לא התרשם מקיום קווים אלימים או עברייניים באישיותו וציין כי המערער מגלה בדרך כלל אחריות למעשיו ונושא בתפקידים באופן נורמטיבי. הוא הביע נכונות להיפגש עם הקורבן, לבקש את סליחתו ולפצותו, והתרשמותם היא כי נכונותו נובעת מתוך רצון כנה ומתוך תחושת אמפתיה לקרבן. שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של המערער בשל חומרת המעשים, אך המליץ כי בנוסף לכל עונש שיוטל עליו יהא עליו גם לפצות את הקרבן. בתסקיר עדכני שהוגש לנו צוין כי המערער השתלב בכלא בקבוצה טיפולית לשליטה בכעסים ומשתף פעולה, אך עדיין בפניו כברת דרך טיפולית. בפני גורמי הטיפול בכלא הוא מודה במיוחס לו ומקבל יותר אחריות על העבירות שביצע. יחד עם זאת, בוועדת אלימות במשפחה שהתקיימה בחודש אוקטובר 2010 לא הומלץ על יציאתו לחופשה בשלב זה, הגם שצוין כי כיום הוא מביע חרטה על המעשה, וזאת בשל העובדה שניסיון קודם לשלבו בהליך טיפולי כשל וקיומו של מידע חסוי בעניינו, המצריכים את בחינת התמדתו בתהליך הטיפולי והפנמת תכניו לאורך זמן. 6. באת כוח המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. היא מטעימה כי גם אם המערער ומשפחתו בעלי רקע נורמטיבי, המעשה בו הודה המערער חמור ביותר, הפגיעה שנגרמה למתלונן קשה והעונש שהוטל על המערער מצוי ברף הנמוך של הענישה בגין מקרים שכאלה. אשר לטענות ביחס להגשת מסמכים רפואיים גורסת באת כוח המשיבה כי טענה זו מטה את הדיון מהעיקר שהוא הפגיעות הקשות המתוארות בכתב האישום, אשר הובילו את בית המשפט לאזן בין חומרת המעשה לדמותו של המערער כפי שהצטיירה מן הראיות לעונש. היא מדגישה כי הפיצויים לקרבן בהם חויב המערער טרם שולמו. 7. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים החלטנו כי דין הערעור להידחות. בטרם נידרש לשיקולים הצריכים לעונש, נציין כי לא מצאנו כי יש לקבל את טענת המערער כי תיעוד רפואי שהגישה המשיבה במסגרת הטיעון לעונש חרג ממסגרת ההסכמות בין הצדדים והוביל לכך שיוחסו למערער פגיעות שאינן תוצאת מעשהו. ראשית, הטענה כאילו מצבו של המערער הוחרף בשל טיפול רפואי רשלני נטענה בעלמא בלא שיובא לה כל ביסוס. בנוסף, דומה כי הסכמה בין המדינה לנאשם בדבר עובדות כתב האישום היא עניין שונה ונפרד מהגשת ראיות במסגרת הטיעון לעונש, אשר יבססו, במישור העובדתי, את הפגיעה שנגרמה לקרבן עבירה. בנוסף, כעולה מגזר הדין, נוכח התנגדות בא כוח המערער להגשת המסמכים, העיד מטעם המשיבה המתלונן עצמו אודות הפגיעה שנגרמה לו. דומה כי אין חולק על כך שהמתלונן רשאי היה להעיד אודות הפגיעה שנגרמה לו ולמסור תמונה מלאה של השלכות המקרה על חייו, תוך שבאפשרות בא כוח המערער לחקרו בחקירה נגדית. כל עוד התשתית העובדתית לגזירת הדין היא זו בה הורשע הנאשם, אין בדברים פסול. 8. לגופם של דברים. אכן, המערער הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, השרוי בסכסוך כספי משפחתי קשה וממושך. ואולם, גם אם ניתן להבין כי הסכסוך האמור גורם לו עוגמת נפש ומצוקה רבה – שיקולים שנלקחו בחשבון בגזירת הדין – לא ניתן לקבל כי יש בטעמים אלה כדי להפחית באופן ממשי מחומרת המעשים בהם הודה. כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, אין מדובר בקטטה שהחריפה ויצאה משליטה, אלא במי שנמצא בביתו, בלא שכל סכנה או איום של ממש לחייו ולחיי בני משפחתו, או לשלומם, מרחפת מעל ראשו, והוא בוחר להצטייד בסכין, לצאת את הבית ולתקוף את אחיינו. המתלונן נפגע קשות בבטנו ונזקק לניתוח. עומק החתך, אורכו ומיקומו מלמדים כי אכן בר מזל הוא המתלונן ובר מזל הוא המערער שתוצאות האירוע אינן קשות בהרבה. גזר הדין משקף לטעמי איזון סביר המביא בחשבון את מכלול הנסיבות לקולא, לרבות הרקע הנורמטיבי, הבעת החרטה וההימנעות מניהול הליך, שהיית המערער במעצר מלא ובמעצר בית, כמו גם את ההתרשמות החיובית של שירות המבחן. ואולם, גם אני, כבית המשפט המחוזי, סבורה כי בשיקולים האמורים לקולא אין כדי להכריע את הכף. ראשית, הגם שתסקיר שירות המבחן חיובי בכללותו, לא ניתן להתעלם מכך שאין הוא בא בכל המלצה בעניינו של המערער למעט המלצה כי לצד כל עונש שיוטל עליו יש לחייבו בתשלום פיצוי למתלונן, עניין שאין להקל בו ראש בפרט נוכח אופי הסכסוך המשפחתי שעל רקעו בוצעה העבירה. לכך יש להוסיף כי המערער מראה אמנם נכונות להשתלב במסגרות טיפוליות, אך המסקנה שניתן להסיק מכך על הפנמה של הפסול שבמעשים, היא מוגבלת, כפי שניתן ללמוד מנימוקי ההחלטה שלא להתיר לעת עתה את יציאת המערער לחופשות, כמו-גם מטיעונו בפנינו, בו המשיך וטען כי טענות המתלונן אודות הנזק שנגרם לו "מנופחות" ומוגזמות. דברי בא כוח המערער בפנינו משתלבים היטב עם התמונה שעלתה מדברי המערער בפני בית המשפט קמא, ולפיה המערער רואה עצמו כקרבן של האירועים ולנגד עיניו עומד הסכסוך המשפחתי יותר מהפגיעה שגרם למתלונן. קשה לקבל כי אדם שבלבו חרטה כנה על מעשיו לא יאמר מיזמתו ולו מילה של צער אלא יקדיש את כל דבריו בפני בית המשפט לעוול שנגרם לו, מנקודת מבטו, כשידועות לו תוצאות הפגיעה במתלונן. אני סבורה כי יש לדחות הטענה כי לא ניתנה למערער הזדמנות של ממש לומר את דברו בבית המשפט. דברו נשמע, אך הוא מעיד יותר מכל על כך שיש למערער כברת דרך לעבור בטרם ניתן יהיה לקבוע כי הפנים את הפסול שבמעשה. המעשה המיוחס למערער משקף את הסכנה הטמונה במציאות חברתית בה להב הסכין או כוח הזרוע מהווים אמצעי להכרעת סכסוכים ופריקת מועקות, לרבות על-ידי אנשים המוגדרים "נורמטיביים". התייחסות מקלה להתנהגות מעין זו יש בה כדי לשלוח מסר חברתי המכרסם ביסודותיה של החברה, ולפיו השימוש בכוח משתלם, ואיש אינו מוגן. כאשר מביאים בחשבון את חומרת המעשים, הפגיעה הקשה שנגרמה ואך בנס לא הסתיימה בתוצאות קשות בהרבה, כמו-גם את העובדה שספק עד כמה אכן המערער רואה את מעשהו כפסול, אל מול הנסיבות לקולא שפורטו, סבורה גם אני כי הייתה הצדקה ליתן משקל ניכר במעשה הענישה לאינטרס ההרתעה וכי בית המשפט הטיל עונש סביר על המערער, ובוודאי שלא עונש הנוטה לחומרא. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, כ"ח בשבט תשע"א (2.2.11). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10032770_B04.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il