חאלד אבו אסמעיל נ. סלימאן סלימאן

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3274/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המערערים: 1. חאלד אבו אסמעיל 2. עדנאן אבו אסמעיל 3. אברהים אבו אסמעיל 4. תאופיק אבו אסמעיל נ ג ד המשיבים: 1. סלימאן סלימאן 2. מחמוד סלימאן 3. אחמד סלימאן 4. עפאף סלימאן 5. סיואר סלימאן 6. אמנה סאלח סולימאן 7. ח'זנה עורסאן סולימאן 8. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.3.2018 (כב' השופטת ע' הוד) ב-ת"א 21764-03-16; ת"א 45359-03-16; ת"א 34647-06-15 תאריך הישיבה: י"ד בתמוז התש"ף (06.07.2020) בשם המערערים: עו"ד דוד דרעי; עו"ד עותמאן הריש בשם המשיבים 7-1: עו"ד אימן חורי; עו"ד וינוס שלופה-שאהין פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.3.2018 (כבוד השופטת ע' הוד), ב-ת"א 21764-03-16, ת"א 45359-03-16 ו-ת"א 34647-06-15 (להלן: פסק הדין). במסגרת פסק הדין הכריע בית המשפט בשאלה מי מבין התובעים בשלוש התביעות זכאי לפיצוי בגין הפקעת מקרקעין על ידי המדינה, היא המשיבה מס' 8. רקע 2. המערערים והמשיבים הגישו כולם תביעות נגד מדינת ישראל בדרישה לפיצויי הפקעה בגין הפקעת חלק של 6/9 מחלקה 35 בגוש 17471 מאדמות כפר משהד, שטח של כ-13 דונם (להלן: המקרקעין). מאחר שעניינן של התביעות הוא בפיצויי הפקעה בגין אותם המקרקעין, איחד בית המשפט את הדיון בשלוש התביעות והכריע תחילה בשאלה מי מהתובעים זכאי לפיצויי הפקעה, קודם שיתקיים דיון בנוגע לגובה הפיצוי; וזאת עשה בגדר פסק הדין שהוא נושא הערעור. 3. המערערים הגישו תביעתם לקבלת פיצויי הפקעה ביום 16.6.2015, בהיותם יורשי יורשיו של הבעלים הרשום של המקרקעין, אחמד עבד אלרחמאן אחמד ז"ל (להלן: עבד אלרחמאן). המשיבות 7-6 (להלן ביחד: סולימאן) הגישו תביעה ביום 21.3.2016 לקבלת פיצויי הפקעה בגין אותם המקרקעין, בטענה כי עבד אלרחמאן מכר את המקרקעין באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 2.5.1949 לבעליהם המנוחים, שני האחים עומר חסין סעיד אלסאלח וסובחי חוסין סעיד אלסאלח, שהן אלמנותיהם ויורשותיהם היחידות (להלן: האחים אלסאלח, ו-ייפוי הכוח, בהתאמה). במסגרת תביעת סולימאן, נטען בנוסף כי האחים אלסאלח מכרו 10 דונם מהמקרקעין (שכאמור שטחם הכולל הוא כ-13 דונם) למזייד תופיק סלימאן ז"ל (להלן: מזייד), בעוד יתר הזכויות במקרקעין נותרו בבעלותם. המשיבים 5-1 (להלן: סלימאן) הם יורשיו ויורשי יורשיו של מזייד והגישו גם הם תביעה לפיצויי הפקעה, ביום 10.3.2016, בגין 10 דונם שנטען כאמור כי האחים אלסאלח מכרו למזייד (המשיבים 7-1 יכונו להלן: המשיבים). למעשה, אין מחלוקת עובדתית בין סולימאן וסלימאן. המערערים והמשיבים היו חלוקים ביניהם בשאלה למי מהם זכויות הבעלות במקרקעין במועד ההפקעה, ועל כך נסב הדיון בבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי טענו המערערים, בין היתר, כי מאחר שמדובר במקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות להגשת תביעה היא 25 שנים – ובהינתן שייפוי הכוח הוא משנת 1949, התביעות שהגישו סולימאן וסלימאן התיישנו. עוד טענו המערערים, לראשונה בסיכומים שהגישו לבית המשפט המחוזי, כי המסמכים הרלוונטיים (ובהם ייפוי הכוח) לא הוגשו כדין כראיות; כך משום שלא צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם המשיבים שניתן על ידי מחמוד, בנו של מזייד, וזאת הגם שהתצהיר מפנה למסמכים כאמור. עוד נטען שייפוי הכוח שהוצג לבית המשפט אינו המסמך המקורי וכי לא הוכחה נאמנות ההעתק; וכן נטען שלא הוגש לצד ייפוי הכוח – שכתוב בשפה הערבית – תרגום רשמי. פסק הדין בבית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה שלפיה האחים אלסאלח רכשו את המקרקעין מעבד אלרחמאן. משכך, ובהיעדר מחלוקת עובדתית בין סולימאן וסלימאן, נקבע שהאחים אלסאלח ומזייד היו בעלי הזכויות במקרקעין בעת ההפקעה, ויורשיהם הם הזכאים לפיצויי ההפקעה. על כן, התביעה שהגישו המערערים נדחתה. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענות המערערים לעניין התיישנות התביעה. זאת בהינתן שייפוי הכוח נחתם בשנת 1949, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 – שאז חלים עליו דיני היושר האנגליים, בהתאם לסעיף 166(א) לחוק המקרקעין. נקבע כי ייפוי הכוח הקנה לאחים אלסאלח זכויות קניין שביושר במקרקעין היוצרים נאמנות קונסטרוקטיבית בין הצדדים לו; ובהתאם נקבע כי מאחר שלא נטען וממילא לא הוכח כי הייתה כפירה בזכויות הקונים או בחובת המוכר טרם ניהול ההליך, הרי שהתביעה לא התיישנה. 5. בית המשפט המחוזי קיבל את המסמכים הרלוונטיים על אף שאלו לא צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם המשיבים, שניתן על ידי מחמוד, בנו של מזייד; זאת משקבע כי אמנם מבחינה טכנית המסמכים לא צורפו לתצהיר, ואולם משאלה צורפו לכתבי התביעה והתצהיר הפנה אליהם, יש לראות בהם כאילו צורפו לתצהיר. בית המשפט המחוזי קבע בנוסף כי ייפוי הכוח הוא תעודה ציבורית בהתאם לסעיפים 29 ו-32 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות); כך בהינתן הודעת המדינה שלפיה ייפוי הכוח אותר בגנזך המדינה, ולנוכח חותמת ארכיון המדינה שמוטבעת על ההעתק שהגישה המדינה כנספח לבקשה דיונית במסגרת תביעת המערערים; ובהתאם נדחתה הטענה כי לא הוכח ייפוי הכוח. לעניין היות ייפוי הכוח כתוב בשפה הערבית, נקבע כי אין חובה לצרף תרגום רשמי למסמך כתוב המוגש לבית המשפט בשפה הערבית; ומכל מקום תרגום של ייפוי הכוח לעברית הוגש על ידי המדינה במסגרת תביעת המערערים (להלן: התרגום), והמערערים מצידם לא הגישו תרגום שונה מטעמם או העלו טענות בנוגע לתוכן ונאמנות התרגום למקור. לגופו של המסמך, בית המשפט קבע כי בייפוי הכוח התמזגו שני היבטים: היבט חוזי והיבט של שליחות, כך שבגדרו נכרת הסכם מכר המקרקעין מצד אחד, ומצד שני הוסמך מיופה הכוח לפעול בשם השולח בנוגע להעברת הזכויות. לעניין ההיבט החוזי נקבע כי זה כלל את היסודות הצורניים הנדרשים להסכם מכר (זהות המוכר, זהות הרוכשים, פרטי הקרקע, החלק שנמכר, התמורה ואף אופן העברת התמורה). בית המשפט הוסיף כי מששולמה מלוא התמורה כפי שצוין במפורש בייפוי הכוח, כל שנותר להשלמת העסקה הוא רישום הזכויות על שם הקונים, ואין בייפוי כוח כללי כדי להבטיח זאת בשים לב לאפשרות לבטלו ולנסיבות שבהן הוא פוקע. משכך, מצא בית המשפט כי במקרה דנן – שבו ייפוי הכוח כולל את ההיבט החוזי ונועד, כפי שאף צוין בו, להבטיח את זכויות הקונים ששילמו למוכר את מלוא התמורה – אזי ייפוי הכוח הוא בלתי חוזר; ועל כן הוא תקף גם לאחר פטירתו של מייפה הכוח ובחלוף שנים מהמועד שבו נחתם. 6. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי מצא את העדויות מטעם סולימאן וסלימאן מהימנות וכי בניגוד לנטען על ידי המערערים, לא נמצאו בהן סתירות כלשהן הנוגעות לשורשו של עניין; וקבע, בין היתר, כי עולה מהן שמזייד נהג מנהג בעלים בקרקע במשך שנים וללא הפרעה. עוד התייחס בית המשפט לכך שהעד היחיד מטעם המערערים העיד על אירועים שהתרחשו כשהיה לכל היותר בן חמש; וקבע כי עדות זו לא הותירה רושם אמין ונתגלו בה סתירות בעניינים מהותיים. בהינתן כל אלה, בית המשפט קבע כאמור כי האחים אלסאלח רכשו את המקרקעין מעבד אלרחמאן וכי בהמשך מכרו 10 דונם מתוכם למזייד, ומשכך האחים אלסאלח ומזייד הם שהיו בעלי הזכויות במקרקעין בעת ההפקעה; והם ויורשיהם במקומם, הם אלה שזכאים לפיצויי הפקעה בשל הפקעת המקרקעין. הטענות בערעור 7. בערעור חוזרים המערערים על טענותיהם בבית המשפט המחוזי. המערערים טוענים כי המשיבים הגישו את תביעותיהם רק לאחר שהמדינה טענה לעניין ייפוי הכוח במסגרת תביעת המערערים, וכי קודם לטענה זו איש מלבד המערערים לא טען לזכויות במקרקעין; ובהינתן שהמשיבים לא נקטו אף פעולה בנוגע למקרקעין במשך שנים רבות (כדוגמת רישום אזהרה או דיווח לרשויות המס), יש לראות בהם כמי שזנחו את תביעותיהם. המערערים שבים בנוסף על טענותיהם לעניין התיישנות תביעות המשיבים; וכן טוענים כי סולימאן לא הציגו צווי ירושה או ראיה אחרת שיש בה כדי להוכיח כי הן יורשות האחים אלסאלח. בדיון שלפנינו מיקדו המערערים את טענותיהם בייפוי הכוח והסתמכות בית המשפט עליו בהכרעתו. נטען כי ייפוי הכוח המקורי לא צורף לתצהירים מטעם סלימאן, אלא רק כנספח לתביעה ודרך זו אינה שקולה להגשתו כראיה; ועוד נטען כי ייפוי הכוח הוגש על ידי המדינה באקראי אגב בקשה דיונית במסגרת תביעת המערערים, ומשכך אין לייחס לו משקל – וממילא המדינה הכחישה את תוקפו של ייפוי הכוח בכתב ההגנה שלה. עוד לעניין ייפוי הכוח נטען כי מדובר במסמך הכתוב בשפה הערבית ומשלא צורף לו תרגום כלשהו, אין זה ברור כיצד פסק בית המשפט על פי תוכנו. בהתאם טוענים המערערים כי כלל לא היו מודעים לכך שייפוי הכוח יעמוד במרכז פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי לא קיבלו הזדמנות ראויה לטעון נגדו; זאת בין היתר משום שסולימאן וסלימאן לא צירפו את המערערים כמשיבים לתביעותיהם, וכתוצאה מכך נגרמו תקלות דיוניות רבות. המערערים שבים על טענותיהם גם בנוגע להוכחת ייפוי הכוח, בטענה כי דרכי הוכחת תעודה ציבורית לפי פקודת הראיות לא קוימו כנדרש. לגופו של ייפוי הכוח טוענים המערערים כי הוא כללי ולא בלתי חוזר, בהסתמך על ההערה הכתובה בתחתית התרגום: "כמיטב ידיעתי – יפוי כח כללי תוקפו מוגבל וכי פג תוקף יפוי הכח הנ"ל". המשיבים מנגד סומכים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על תוצאתו ונימוקיו, על קביעותיו העובדתיות וממצאי מהימנות; ולגישתם לא נפל בפסק הדין כל פגם שמצדיק את התערבות ערכאת הערעור. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינו בכתובים והיינו קשובים לטענות הצדדים בעל פה לפנינו, ושבנו ובחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מטעמיו ובגדרי הסמכות המוקנית לנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאת, משמצאנו כי אין מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות וממצאיו של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע; וכי לא נפלה בפסק הדין המפורט והמנומק טעות שבחוק. טענות המערערים בערעור הן טענות ממוחזרות בעיקרן, שקיבלו כולן מענה בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי. למעלה מן הצורך, נעיר בקצרה כמה הערות. 9. המערערים מלינים על כך שייפוי הכוח עמד במוקד פסיקתו של בית המשפט המחוזי, מאחר שלטענתם מסמך זה לא צורף כדין כראיה. בטענה זו, המערערים מבקשים למעשה שבית המשפט יעצום את עיניו למסמך שמונח לפניו, שברור כי הוא בלב המחלוקת שבין הצדדים. אמנם ייפוי הכוח לא צורף לתצהיר של מחמוד, בנו של מזייד, אך תוכנו של התצהיר מלמד כי ההפניות שבו הן למסמכים שצורפו לכתב התביעה; משכך וגם ממהלך חקירתו של מחמוד, ברור היה שבדרך זו הם מצורפים; ובנסיבות אלה אין תימה שבית המשפט המחוזי ראה במסמכי התביעה כאילו צורפו לתצהיר. יש לדחות גם את טענת המערערים שלפיה לא הוכחה נאמנות ההעתק של ייפוי הכוח למקור, וזאת בהינתן שייפוי הכוח אותר בגנזך המדינה ומוטבעת עליו חותמת רשמית; ומשכך מדובר בתעודה ציבורית שהוכחה בהתאם להוראות סעיפים 29 ו-32 לפקודת הראיות. גם הטענה כי מדובר בייפוי כוח כללי בהסתמך על ההערה שבתחתית התרגום, אין בה כדי להועיל למערערים. הערה זו אינה חלק מתוכנו של ייפוי הכוח, אלא נכתבה על ידי הפקיד שערך את התרגום; ובית המשפט המחוזי הסביר באופן מפורט ומנומק מדוע על פי תוכנו יש לסווג את ייפוי הכוח כבלתי חוזר – ואין סיבה לשנות מקביעה זו. יתר על כן, יש לתמוה על כך שהמערערים טוענים כי לא ידעו שייפוי הכוח עומד לפני בית המשפט וכי הופתעו כאשר זה שימש בסיס להכרעתו, שעה שברור כי ייפוי הכוח הוא שניצב בחזית המחלוקת. העתק של ייפוי הכוח בשפה הערבית הוגש לבית המשפט כנספח לתביעות סלימאן וסולימאן (ובית המשפט מצא כאמור כי יש לראות במסמך ככזה שצורף לתצהיר כראיה); העתקים של ייפוי הכוח והתרגום לו צורפו לבקשה שהגישה המדינה ביום 15.12.2016 במסגרת תביעת המערערים, תוך שצוין בבקשה שייפוי הכוח המקורי אותר בגנזך המדינה (סעיף 4(א) לבקשה); ויצוין כי המדינה הכירה בקיומו של ייפוי הכוח במספר הזדמנויות, בין היתר בכתב ההגנה שהוגש מטעמה בתביעת המערערים (בסעיפים 6 ו-7), שגם אליו צירפה כנספח את התרגום. לא זו אף זו, המערערים עצמם התייחסו לייפוי הכוח בתגובתם מיום 1.3.2017 לבקשת המשיבים למתן צו למניעת דיספוזיציה, וטענו שם שמדובר במסמך פיקטיבי; ויש בכך כדי להעיד כי ידעו גם ידעו שייפוי הכוח ניצב לפני בית המשפט, וכי מעצם תוכנו לא ניתן להפריז בחשיבותו להכרעה לעניין זכויות הצדדים במקרקעין. 10. סוף דבר, הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 7-1 בסכום של 20,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ז' באב התש"ף (‏28.7.2020). 54678313ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ 18032740_G07.docx מג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1