פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3273/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3273/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.3.09 בתפ"ח 1115/05 שניתן על ידי השופטים ו' מרוז , ר' יפה-כץ וא' ואגו תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשע"א (16.9.10) בשם המערער: עו"ד אילן מזרחי בשם המשיבה: עו"ד נעמי כ"ץ-לולב פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים יפה-כץ, מרוז וואגו) - הכרעת הדין מיום 22.9.08 בתיק פ"ח 1115/05, בגדרה הורשע המערער בשלוש עבירות של מעשה סדום בקטין בן משפחה; במספר רב של מעשים מגונים בקטין שהוא בן משפחה; ובמספר רב של מעשים מגונים בפני קטין שהוא בן משפחה; וגזר הדין מיום 29.3.09, בו הושתו על המערער 9 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי של 18 חודשים לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו; ופיצוי כספי למתלוננת בסך 45,000 ₪. ערעור זה מכוון כלפי שני חלקי פסק הדין. רקע ב. אמה של המתלוננת התגרשה מבעלה ולאחר מכן נישאה למערער, יליד 1958 ורופא בהכשרתו, אשר בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, השנים 2004-2002, עסק בטיפול בקשישים בביתו. האם עברה להתגורר עם המערער יחד עם שתי בנותיה, ל' ומ' (להלן המתלוננת, ילידת 1993). זמן קצר לאחר מכן עברה ל' להתגורר עם אביה הביולוגי; לטענתה, על רקע רצון האם והמערער לשלחה ללמוד בפנימיה. המתלוננת המשיכה להתגורר עם אמה והמערער. לבני הזוג נולד בן משותף שהתגורר עמם אף הוא. בשל עבודתו של המערער, התגוררו בבית המשפחה שני קשישים. ג. נגד המערער הוגש כתב אישום בו נטען, כי בין השנים 2004-2002, במועדים שבהם אמה של המתלוננת היתה בעבודה, נהג המערער לקרוא אליו את המתלוננת, שהיתה לעת ההיא בת 9 עד 11 שנים, וללטף אותה בידיה, בחזה ובבטנה. בתחילה, נהג המערער ללטפה כשהיא לבושה, ובהמשך כשהיא ערומה, תוך שהיא נוגעת באיבר מינו עד שזה הגיע לסיפוקו. עוד נטען, כי בתקופה דומה החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה של המתלוננת שלוש פעמים ונהג לצפות עמה בסרטים בעלי תוכן פורנוגרפי. לבסוף נטען, כי בתקופה שבין מארס 2004 לבין מאי 2004, נשכב המערער מספר פעמים לצד המתלוננת על מיטתה בחדרה כשהם שניהם עירומים, והורה לה לגעת באיבר מינו עד אשר הגיע לסיפוקו. העבירות שיוחסו למערער היו מעשה סדום בקטין בן משפחה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בנסיבות סעיף 347(ב) ו-345(א)(3) לחוק (שלוש עבירות); מעשים מגונים במשפחה – סעיף 351 (ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) ו- 345(א)(3) לחוק (מספר רב של עבירות); ומעשה מגונה בפני קטין בן משפחה, סעיף 351(ד) לחוק (מספר רב של עבירות). ד. הדרך לכתב האישום, שהוגש ב- 17.11.05 כעולה מן התיק, נפתחה לאחר שביום 31.7.04 שוחחה המתלוננת עם אחותה, והעלתה בפניה שאלות בנושאים מיניים. האחות תהתה לפשר העניין שגילתה אחותה הצעירה ונענתה על ידי המתלוננת, כי היא - כדברי האחות - "הוציאה זרע לחבר של אמא שלי". לאחר שהאחות המשיכה להציג שאלות למתלוננת כדי לוודא את אמיתות הדברים - פרסה המתלוננת בפניה את המעשים שביצע בה המערער. האחות פנתה בסמוך לחברת המשפחה, ס', וחזרה בפניה על הדברים שסיפרה לה המתלוננת. לא ברור אם ס' אכן נפגשה עם המתלוננת בעצמה, כגירסתה - אם לאו, כגירסת המתלוננת; אך מוסכם כי ביום 1.8.04 עידכנה ל' את אביהן הביולוגי, באופן חלקי, בדברים שחלקה עמה אחותה. ס' שוחחה אף היא עם האב על אודות הדברים ששמעה מל'. ביום 3.8.04 פנה האב למשטרה והגיש תלונה. בעקבות התלונה נחקרה המתלוננת על ידי חוקרת ילדים. חקירתה הראשונה נערכה ביום 9.8.04 ובה התעקשה המתלוננת, כי שיקרה כאשר סיפרה לאחותה ס' על מעשיו של המערער. ביום 12.8.04 נחקרה המתלוננת בשנית, ובפעם זו שטחה בפני חוקרת הילדים את המעשים המיניים, שהיוו הבסיס לכתב האישום כנגד המערער. גירסת המערער ה. בחקירתו במשטרה ובעדותו בפני בית המשפט קמא כפר המערער בעבירות המיוחסות לו וטען, כי דברי המתלוננת הם פרי עלילה שנרקמה נגדו על ידי המתלוננת יחד עם אביה הביולוגי ואחותה, אשר הביעו בעבר את רצונם להפריד בינו לבין האם. עוד נטען, כי המתלוננת היא ילדה מניפולטיבית הנוהגת לשקר לסביבתה, וכי הידע שגילתה בנושאים מיניים נובע מהעניין הרב והחריג שגילתה בנושא כבר מגיל צעיר. במהלך המשפט בבית המשפט קמא, הציגה ההגנה קלטת ובה מתועדת המתלוננת מודה, לכאורה, כי בדתה את העלילה נגד הנאשם (להלן הקלטת). יצוין, כי המתלוננת חזרה בה מן האמור בקלטת, והסבירה, כי דבריה נאמרו כתוצאה מלחץ שהפעילו עליה אמה ואחות המערער. הכרעת דינו של בית המשפט קמא ו. ביום 29.8.08 הורשע המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קמא ציין, בהכרעת דין מפורטת מפי השופט ואגו, כי היא מושתתת, בראש וראשונה, על אמונו בעדות המתלוננת והמשקל שייחס לה - שכן בסופו של יום העידה המתלוננת (שהיתה כבר בת 13.5 בזמן מתן העדות) בעצמה, ובית המשפט התרשם ממנה באופן בלתי אמצעי. נקבע, כי המתלוננת ראויה לאמון, וכי גירסתה משקפת מעשים אשר נעשו כלפיה וחוותה בעצמה, ועל כן ניתן לבסס באמצעות דבריה את הממצאים הקריטיים להכרעת הדין. צוין, כי לעדות זו יש לצרף את עדויותיה המצולמות של המתלוננת בפני חוקרת הילדים ואת עדותה של האחרונה, וכי על אף המשקל המופחת שיוחס לעדויות אלה משהעידה המתלוננת בעצמה (עניין אליו נידרש בהמשך), יש בהן כדי לסייע בביסוס הכרעת הדין. בית המשפט דחה את טענת ההגנה, לפיה יש בסתירות מסוימות או אי דיוקים שנפלו בעדות המתלוננת כדי לשלול את אמינותה; זאת, בנימוק כי מדובר בעדותה של ילדה צעירה המתמודדת עם סיטואציה קשה, ואין זה אלא טבעי שיפלו בדבריה השמטות של פרטים או סתירות. כן נקבע, כי כלל הסתירות ואי הדיוקים בעדותה של המתלוננת, אינם יורדים לשורש עדותה, ועל כן אין בהם כדי לקעקע את עדותה או מהימנותה. בית המשפט קמא קבע גם, כי אין לייחס חשיבות לקלטת שהוצגה על ידי ההגנה, שכן ניכר בה שהמתלוננת לא מסרה את האמור שם מרצונה, וכי היתה נתונה ללחץ מצד אמה ואחות המערער. ז. בית המשפט קמא שלל את גירסת ההגנה, לפיה התלונה היא תוצאה של קנוניה בין המתלוננת, אחותה ואביהן הביולוגי שמטרתה להביא לסיום יחסי האם והמערער. נפסק, כי אין זה סביר שבניסיון לבדות עלילה ייעשה שימוש ב"שרשרת חשיפה" כה מורכבת, הכוללת שלושה גורמים שונים (האחות, הידידה ס' והאב הביולוגי). כן נשללה הטענה, כי המתלוננת הונעה מכעס כלפי המערער אשר הנהיג כלפיה אמצעי משמעת קפדניים. נקבע, כי הן תוכן עדותה של המתלוננת, והן אופן דיבורה - אינם מעידים על מי שמונעת מכעס או חפצה בנקמה, וכי בעדותה אף ניכרה נימה של אמפתיה כלפי המערער. בין היתר הוזכר, כי המתלוננת העידה שהמערער כיבד את הגבולות שהציבה לו, וכך - למשל - אם גילתה סימני עייפות, לא אילץ אותה המערער לעשות את המעשים המיוחסים לו. עדות המתלוננת הוגדרה כאמביולנטית - מזה, ניכר שהבינה כי מעשי המערער פסולים, ומנגד, נטלה על עצמה אחריות חלקית למעשים אשר להם ייחסה משמעות חיובית, ככל הנראה, כנאמר, כיון שבתפיסתה הילדותית ראתה במעשים מעין הרעפת חום מצדו של המערער. צוין, כי סירובה של המתלוננת לשתף פעולה עם חוקרת הילדים בחקירתה הראשונה, מעיד אף הוא על מצבה הנפשי ויחסה האמביולנטי כלפי המערער, ועל כן נקבע, כי אין לייחס משמעות לאי שיתוף הפעולה מצדה ולהכחשותיה. ח. לבסוף, נקבע כי תיאוריה העקביים, הקוהרנטיים והמפורטים של המתלוננת אינם מותירים ספק שהיא מתארת חויות אשר אירעו לה עצמה, ואינם באים מכלי שני. רושם זה התקבל, בין היתר, מהפירוט הטכני בדבריה של המתלוננת, המשקף ידע אשר לא סביר כי רכשה אותו בשיחות או מצפיה בתכנים מיניים. עד כאן עיקרי הכרעת הדין. גזר הדין ט. בית המשפט גזר כאמור על המערער 9 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי של 18 חודשים לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו; וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 45,000₪. בית המשפט תיאר כיצד הפך המערער את המתלוננת למעין שפחת מין, כלי שרת לסיפוק יצריו, תוך שהוא נוטע בה תחושה כוזבת כי מתקיים ביניהם קשר זוגי. בין השיקולים לחומרה, הוזכרו תסקיר הקרבן המייחס למעשי המערער השפעה קשה וארוכת טווח על התנהלותה והתפתחותה של המתלוננת, וההערכה כי תזדקק לטיפול מורכב וארוך כדי לחזור לרמת תפקוד סבירה ועצמאית הנדרשת לבניית עתידה. הוזכר דו"ח הערכת המסוכנות המייחס למערער רמת מסוכנות נמוכה-בינונית, והוסבר כי הכחשתו באשר לתלונה היא המעלה את פוטנציאל מסוכנותו לרמה הבינונית. הודגש, כי אין מדובר בגחמה חד פעמית של המערער, אלא בניצול מתמשך של המתלוננת לשם סיפוק תאוותיו, וללא מחשבה על הילדות והתמימות שנגזלו ממנה. לבסוף, הוזכר כי המערער לא הביע חרטה על מעשיו ולא גילה אמפתיה כלפי המתלוננת. י. עם זאת נקבע, כי חרף האינטרס הציבורי ונסיבותיו החמורות של המקרה, אין למצות את מלוא חומרת הדין עם המערער ויש להתחשב בעברו הנקי; בזמן שחלף מאז ביצוע העבירה; במצבו הבריאותי; ובכך שמצבה הנוכחי של המתלוננת (אשר עזבה את בית אביה ושוהה בהוסטל לנערות) אינו נובע, כל כולו, ממעשי המערער. הערעור על הכרעת הדין יא. המערער השיג על ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בידי בית-משפט קמא הן בכתב ערעור מפורט, והן בטענותיו מפי בא כוחו בעל פה. על עיקר טענותיו נחזור כאן. להשקפת המערער, לא היה מקום ליתן אמון בגירסת המתלוננת בשל מספר סיבות וביניהן, המניע שהיה למתלוננת לפגוע במערער - רצונה לעבור להתגורר עם אביה הביולוגי, אשר נהג עמה ביד רכה לעומת חינוכו הנוקשה של המערער; סתירות ואי דיוקים שנפלו בעדויותיה בפני חוקרת הילדים ובפני בית המשפט; ואופיה של המתלוננת, אשר הוצגה כילדה מניפולטיבית ושקרנית. נטען, כי נוכח האמור, ובאין ראיות חיצוניות נוספות, כגון שינויים בהתנהגותה של המתלוננת והעדר סימני מצוקה – לא היה מקום לבסס את הכרעת הדין על עדותה, ולמצער לא לייחס לה משקל מכריע. יב. בהתייחסו למניעי המתלוננת ואביה הביולוגי לפגוע במערער, הוזכר מקרה בשנת 2001 בו סיפרה המתלוננת לאביה הביולוגי, כי המערער הראה לה "כיצד באים ילדים לעולם", והאב הביולוגי, שחשד כי המערער חשף את המתלוננת לתוכן פורנוגרפי, הגיש מיד תלונה במשטרה. תלונה זו נסגרה בלא כלום משנתברר, כי מדובר בקלטת המיועדת להסביר לילדים כיצד באים ילדים לעולם. בהקשר זה נטען, כי כאשר האב חשד במקרה "קל" יחסית של חשיפה לתוכן פורנוגרפי, מיהר להגיש תלונה - ואילו במקרה חמור בהרבה, כבש את תלונתו במשך כמעט יומיים (מ-1.8.04 עד 3.8.04). טענת כבישת התלונה הושמעה גם כלפי המתלוננת עצמה. יג. עוד קבל המערער על כך, שבית המשפט קמא לא ייחס את המשקל הראוי לעדי ההגנה, ובכללם המערער עצמו, שאף בעדותו לא נמצאו על ידי בית המשפט קמא – כנקבע – "סתירות ופירכות 'דרמטיות'"; עדות אמה של המתלוננת ואחות המערער אשר צילמו את הקלטת בה חזרה בה המתלוננת מתלונתה; עדות מטפלת שעבדה עם המערער והעידה על נטיית המתלוננת לשקר, ועל יחסיה העכורים עם המערער; ועדות חברו, אולג, שהכחיש את טענת המתלוננת כאילו הציע לה המערער לבצע עמו את שעשתה עם המערער. יד. לטענות הערעור לעניין העונש נבוא בהמשך. טענות המשיבה טו. לשיטת המשיבה, בית המשפט קמא הוא אשר שמע את עדות המתלוננת ויתר העדים, ועל סמך התרשמותו הבלתי אמצעית קבע ממצאי מהימנות ועובדה שהם מובהקים ומנומקים, ואין איפוא הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בהם. בכל הנוגע להעדר סימנים למצוקה נפשית, סמכה המשיבה את ידיה על קביעת בית המשפט קמא, לפיה מסיבות שונות לא ייחסה המתלוננת למעשים משמעות שלילית, ועל כן לא היתה סיבה שיתגלו בה סימנים רגשיים של מצוקה נפשית. טז. המשיבה טענה, כי צדק בית המשפט קמא שעה שלא ייחס משקל לעדי ההגנה. ביחס לעדות המערער, הוזכרו קביעותיו של בית המשפט קמא, כי נסיונו להציג את המתלוננת כמניפולטיבית ושקרנית מוגזם ובוטה, ואף אינו מתיישב עם עדויות נוספות שנשמעו ועם התרשמות בית המשפט מהמתלוננת; ביחס לעדות האם ואחות המערער הוזכר, כי בית המשפט קמא קבע, שהן אשר כפו על המתלוננת לצלם את הקלטת, ועל כן צדק בית המשפט קמא שעה שלא ייחס לעדויותיהן אלה משקל רב. הכרעה השגות על ממצאי עובדה ומהימנות יז. במהות, מדובר בערעור דנא בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את הנפשות הפועלות והתרשמה מהן ישירות. הלכה נודעת היא, כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מעין אלה, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה בפסק הדין, או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 7462/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (לא פורסם)). זאת, בעיקר משום שהערכאה הדיונית היא הרואה את העדים, שומעת דבריהם, ומתרשמת ממהימנותם (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 644-643). להלכה זו, המעוגנת בנסיון החיים ובשכל הישר, חשיבות יתרה במקרים בהם ממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית עוסקים בעדותו של מי שנפל קרבן לעבירות מין, ונאלץ לחזור שוב בפני בית המשפט על פרטי החויה הטראומתית שעבר. במקרים אלה "מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן - כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 יורי בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, 425-424 - השופטת חיות). לאחר שעיינתי בהכרעת-דינו של בית המשפט קמא ובחומר הראיות שהונח בפניו לרבות הפרוטוקול, ההודעות במשטרה, וצפיה בקלטות, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנא אינו נופל לגדרם של החריגים המצדיקים התערבות בממצאים. אנמק זאת תוך שאדרש לעיקרי טענות המערער. בטרם אעשה כן אעיר, כי אין לקנא במתלוננת שהיתה בין פטיש אמה ודודתה אחות המערער, התומכות במערער (ראו למשל עמ' 124 לפרוטוקול וכן ת/6ב'), ובין סדן אביה הביולוגי ואחרים, שביקשו כי התלונה תוגש. חרף זאת, עדותה בבית המשפט, אם שאינה קלה ופשוטה, בסופו של יום משדרת, כך נראה, את אותות האמת. לדידי נודע מקום חשוב בכך לתיאורים הספציפיים הקשורים באבר המין ועוד פרטים קונקרטיים (עמ' 35-34, 70, 117), שאינם מן הסוג הנלמד ככלל באופן חיצוני. ביסוס הכרעת הדין על עדותה של המתלוננת יח. לגישת המערער, בהיעדר תוספות ראייתיות, דוגמת סימני מצוקה חיצוניים, לא היה מקום לבסס את הרשעתו על עדותה של המתלוננת בלבד. ואולם, על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 מוסמך בית המשפט להרשיע אדם בעבירה המנויה בפרק י' לחוק העונשין, פרק עבירות המין, גם על סמך עדות יחידה של נפגע - בתנאי שפירט בהכרעת הדין את נימוקיו. הטעם לכך מצוי בדברי ההסבר להצעת החוק לעניין סעיף זה (הצעות חוק תש"מ, 397, 398), שלפיהם עבירות מין הן "מעשה הנעשה בצנעה ובחדרי חדרים, כשרק עדות הנוכחים לפנינו... ביטול הסיוע (שנדרש עד אז בדין - א"ר) לא יכביד על הנאשם, שכן כל ספק סביר בעדות פועל לטובתו"; נאמר גם כי רתיעת המתלוננת מחקירות ומעדות מצמצמת אף היא חשש להרשעות שווא. הרציונלים הללו, גם אם חלו התפתחויות בדין לאורך השנים וכיום הפתיחות להגשת תלונה ולמתן עדות כנראה גבוהה יותר, בעינם עומדים. אוסיף לכך, כי תיקים אלה נשמעים (לאחר שינוי בחוק וחזרה הימנו) בהרכב שלושה, המאפשר התרשמות רחבה יותר. אין ספק, כי בענייננו עמד בית המשפט בחובת ההנמקה המוטלת עליו כדרישת הדין. נפסק כבר, כי די במתן אמון מלא בגירסת הנפגע כדי לעמוד בחובת ההנמקה (ראו ע"פ 9902/04 הנזכר; ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50 - להלן עניין גנדור). בענייננו, בית המשפט קמא אכן מצא את עדות המתלוננת מהימנה, פירט וניתח באריכות את עדותה ונימק את הכרעתו. במאמר מוסגר נציין, כי סעיף 55 לפקודת הראיות הקובע שהרשעה על סמך עדות יחידה של מי שאינו בר עונשין טעונה חיזוק, אינו חל בענייננו - שכן המתלוננת היתה בת 13.5 שעה שהעידה בפני בית המשפט קמא. עדות חוקרת הילדים יט. בית המשפט קמא התייחס בהכרעתו לעדות חוקרת הילדים, שמצאה אף היא את גירסת המתלוננת אמינה, וקבע כי אמנם יש לייחס לעדות זו משקל מופחת – כאמור, במובן של חשיבותה בתיק, נוכח העובדה שהמתלוננת עצמה העידה. עם זאת, נתפסה עדותה של החוקרת כחיזוק לקביעתו בדבר מהימנותה של המתלוננת. המערער מעלה שתי טענות בנוגע לעדות חוקרת הילדים. ראשית, נטען כי אין לקבל את עדותה, משום שזו התרשלה בתפקידה כאשר שלא חקרה את המתלוננת בדבר האפשרות שהשליכה על המערער מעשים שנעשו עם אדם אחר. ברם, מעיון בפרוטוקול עדותה של החוקרת עולה התייחסות מפורשת לאפשרות זו. חוקרת הילדים קבעה בעדותה, כי "התשובות שלה (המתלוננת- א"ר) היו חד משמעיות שזה היה עם הנאשם. היא היתה מאוד עקבית בנוגע לנאשם" (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 27). נציין, כי חוקרת הילדים לא שללה את האפשרות שמלבד המערער אדם נוסף פגע במתלוננת, אך זאת בנוסף למערער ולא במקומו (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 14-13). כ. טענה נוספת שהעלה המערער בהקשר זה היא, כי משהעידה המתלוננת בפני בית המשפט, אין ליתן משקל, אף לא מופחת, לעדות חוקרת הילדים. סוגיית העדתו של חוקר ילדים, בנוסף להעדת הנפגע, נדונה בעבר בפני בית משפט זה, והעיקרון שנקבע הוא, שמקום בו העיד הנפגע, יועבר הדגש מחוות הדעת של חוקר הילדים להתרשמותו הבלתי אמצעית והישירה של בית המשפט מהנפגע; והרי ברי, כי ככלל כלי ראייתי ראשון עדיף על כלי שני. ואולם, נקבע גם, כי אין בכך כדי להביא בהכרח לביטול קבילותה של עדות החוקר, שהרי לעתים זו אינה נחוצה רק לשם קבלת חוות דעת בדבר מהימנות הנפגע, אלא נוגעת לנסיבות המקרה הנדון עצמן (ראו דנ"פ 3281/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אזכיר, כי במקרים רבים מעיד חוקר הילדים תחת הילד, אלא אם התיר העדת הילד (ראו סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955). הדברים האמורים מעלה אינם טעונים הכברת מלים, והם מיוסדים על אדני הסברה הישרה, וכפי שציין השופט א' גולדברג ברע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 385, 402 "ככל שמספקת עדות הילד בבית המשפט להעריך את מהימנותה, כך יקטן הצורך של בית המשפט להיעזר בחוות דעתו של חוקר הנוער ויפחת משקלה בהתאם", וכן להיפך. במקרה דנא, חוקרת הילדים לא העידה רק בכובעה כמומחית, וחקירתה נסבה גם על טענות שהועלו על ידי המערער, בדבר סתירות בין עדות המתלוננת בפני בית המשפט לעדותה בפני חוקרת הילדים. היא התייחסה גם לטענת ההגנה לפיה הכחשות המתלוננת בחקירתה הראשונה על ידי חוקרת הילדים פוגעות באמינותה, תוך שציינה, בין השאר, כי המתלוננת לא רצתה להפליל את המערער. אם כן, נסיונו של המערער לבסס את טיעוניו בדבר חוסר אמינותה של המתלוננת, בין היתר, על עדותה בפני חוקרת הילדים, הוא שהצריך עדות זו. בית המשפט קמא קבע כאמור, כי ראה בעדות חוקרת הילדים מעין חיזוק לקביעתו בדבר אמינות המתלוננת, ודברים אלה יפים בראש וראשונה לעניין שאלות עובדתיות, בהקשרים אלה יש לדקדק היטב באמירות שמשמען "הערכת מומחה", אך מנגד מורנו השכל הישר כי ראוי להקשיב לעדותו של חוקר בעל ניסיון בתחום זה, הרואה תמונה כוללת במבט מקצועי-אובייקטיבי (ראו בנידון דידן העדות בפני חוקרת הילדים ת/5). מכל מקום, ניתן מעבר לצורך אף למצוא במקרה דנא חיזוקים לגירסת המתלוננת בנסיבות חיצוניות אחרות, ובעיקר בהתנהגותה בעת גילוי הפרשה ולאחריה. התנהגות המתלוננת כא. כבר נפסק, כי מצבה הנפשי של נפגעת בעבירות מין, כפי שהוא נראה בעיני הנפגשים עמה לאחר ביצוע המעשים או במקביל אליהם, יכול לסייע לחיזוק עדות המתלוננת (ר' ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני פסקה 38 (לא פורסם); עניין גנדור, עמ' 50). כלומר, ככל שהביטוי החיצוני של רגשות המתלוננת, בעקבות המעשים שנעשו בה, עולה בקנה אחד עם אופי הפגיעה בה והאופן בו הבינה פגיעה זו, ניתן יהיה לראות בכך מעין סיוע חיצוני לעדותה. כפי שצוין, במקרה דנא נערה רכה בשנים נוצלה מינית באופן שיטתי על ידי המערער, אשר מצדו ניסה לגרום למתלוננת לחשוב, ואף הצליח במידת מה, כי הם מנהלים מעין "מערכת יחסים" זוגית, וכי זהו מצב נורמלי. הדילמה בפניה ניצבה מוסברת באמרתה (עמ' 73 שו' 24-23) "לא אהבתי את זה אבל זה היה נעים". מצב דברים זה עשוי להסביר את העניין המוגבר והחריג לגילה הצעיר שגילתה המתלוננת בנושאים מיניים בשיחה עם אחותה, וכן את תשובתה הילדותית, לפיה סקרנותה נובעת מכך שהיא "הוציאה זרע למערער". אין מקום לקעקע את קביעת בית המשפט קמא, כי תשובה מסוג זה והשאלות שהציגה המתלוננת אינם תוצר של עיון בעיתוני נוער או צפייה בסרטים "כחולים", אלא של חויותיה האישיות, וכך עולה כאמור מן הראיות. יוזכר, כי הדברים התבררו לאחות המתלוננת במקרה, אגב שיחה שניהלו השתיים, ולא מתוך כוונת המתלוננת לחשפם. מצב זה מתיישב עם המצב בו המתלוננת לא הבינה את משמעות המעשים שביצע בה המערער, וכפי שציין בית המשפט, אף חשה פן של חום שהיה לרוחה בעיניה הצעירות, ועל כן דבריה לא נאמרו בכעס או מתוך סערת רגשות. המתלוננת גם גילתה עוינות כלפי המערער (ראו עמ' 78), וכדברי חוקרת הילדים, אולי לא היתה חושפת כשלעצמה את הפרשה (עמ' 18), למצער בדיעבד כך (ראו גם העדות בפני חוקרת הילדים ת/2(א)). לבסוף, התנהגות המתלוננת ומצבה הנפשי לאחר שחשפה את מעשי המערער, שסברה כי יימסרו לבית המשפט ולא למערער, ותחנוניה כלפי אחותה ואביה כי לא יגלו את הסיפור, מחזקים אף הם את גירסתה; ככל הנראה, רק לאחר חשיפת הדברים שלא בטובתה הבינה את משמעותם, והתביישה בהתנהגותה. הדברים גם מתיישבים עם עדות חוקרת הילדים, אשר העידה כי לאורך כל החקירה בלטו קשייה של המתלוננת בעקבות חשיפת הארועים, והחשש שהביעה מאינטראקציה עם "מבוגרים". לשון אחר, האופן בו נחשפה הפרשה חוזר ומחזק את גירסת המתלוננת - והוא תואם את הלך הרוח, הספקות, החרטות והרתיעה שהיינו מצפים למצוא אצל מי שעברה את המסכת בגינה הורשע המערער; כך גם שביקשה שעדותה תהא לפני שופטת. בבית המשפט עמדה, מכל מקום, על דעתה, הן בעצם התיאורים, והן משהוטח בה כי אין הדברים אמת (ראו עמ' 102). כב. המערער מבקש, כאמור, להשיג על קביעות בית המשפט בדבר מהימנות המתלוננת, והוא שב והצביע על אי דיוקים בעדותה ועל סתירות בין דבריה בפני חוקרת הילדים לבין עדותה בפני בית המשפט. כך, למשל, המתלוננת התקשתה לקבוע בודאות אם הכניס המערער את איבר מינו לפיה והגיע לסיפוק פעמיים או שלוש פעמים, קרי, לא היתה בטוחה במספר הפעמים. הוזכר, כי בעדותה טענה המתלוננת, כי הקוד הסודי לערוץ "אגו" (בו שודרו תכנים פורנוגרפיים) ניתן לה על ידי המערער, ואילו מעדות אמה והמערער עולה, כי ידעה כיצד להשיג ולהחליף את הקוד באמצעות שיחה עם חברת הכבלים. כמו כן, על אף הכחשותיה, מעדות חוקרת הילדים עולה, כי אפשר שהמתלוננת אכן צפתה בסרטים בעלי תוכן פורנוגרפי לבדה. המערער הצביע על סתירה בין השעה שנקבה המערערת להתרחשות האירועים, לבין שעת שידור של תכנית טלויזיה שלטענת המתלוננת הוקרנה במקביל. עוד נטען, כי המתלוננת ציינה, שבתקופה שבה בוצעו המעשים האמורים שהו בבית שני קשישים בהם טיפל המערער - ואולם אחד הקשישים נפטר כבר בשנת 2001. כג. אכן, בגירסתה של המתלוננת נפלו סתירות מסוימות, אך נזכיר "כי אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקרבן עבירת מין. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 - השופטת שטרסברג-כהן). דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בעדותה של ילדה, שבמועדים הרלבנטיים היתה בת לא יותר מ-11, וסבלה ממעשים מיניים שבוצעו בה לעתים תכופות, לאורך תקופה של שנתיים. אין זה סביר לצפות שילדה בגיל זה, ואם נרצה, כך לגבי אדם מבוגר - תזכור לפרטי פרטים את מסגרת הזמנים המדויקת של ההתרחשויות או את מספרן. אכן, אין זה סביר לצפות מכל אדם שבחלוף תקופה משמעותית יזכור פרטי פרטים מדויקים, בשונה מ"נושאי הליבה" של הסיפור. לעניין הגישה לערוץ "אגו" ולצפייה בו נזכיר, כי בית המשפט קמא ציין את מבוכתה של המתלוננת מכך שגילתה עניין במין וייחסה משמעות "חיובית" למעשי המערער, ואפשר שמתוך מבוכה זו ביקשה להסתיר את העניין העצמאי שגילתה בתכני הערוץ. אם כן, אין מדובר בסתירות מהותיות, מכל מקום לא כאלה העלולות לפגום באמיתותו של "הגרעין הקשה" בגירסת המתלוננת. כד. בקביעת בית המשפט קמא, כי המתלוננת לא הבינה את מלוא המשמעות של המעשים שנעשו בה, תימצא לכאורה גם תשובה מסוימת לטענת המערער, כי המתלוננת לא גילתה סימני מצוקה רגשיים או חיצוניים. כך, למשל, נקבע בפסק הדין (עמ' 317): "תיאור הדברים מפיה (המתלוננת- א"ר) ענייני וברור, והנימה העולה מכך, יותר מפעם אחת, הינה, שבעת הרלוונטית, ובהעדר מודעות לחומרת המעשים מהפן החוקי, החברתי, והמוסרי, ובאשר לא הופעל כלפיה כל כח, איום, או מעשה אלים, כלל לא הבינה את משמעות מה שהתרחש בינה לבין אביה החורג, וממילא לא התנגדה למעשים, ואף מצאה בהם פן של הבעת חום וחיבה, מצידו, שהיה לרוחה". אוסיף, כי מדבריה של המתלוננת ומצפיה בקלטות חקירתה בפני חוקרת הילדים עולה התרשמות עניינית וברורה, כפי שמתאר בית המשפט. כן, ראוי להזכיר דברים שנאמרו בפרשה דומה, בה הואשם אב חורג בעבירות אינוס ומעשים מגונים בבנותיה של אשתו; הבת הצעירה היתה בת 8 כשהחל האב במעשיו: "באשר לכך שהאחיות קיימו מערכת יחסים תקינה עם המערער והעדר סימני מצוקה בהתנהגותן - כל שאוכל לומר הוא כי העובדה שהמתלוננת הפגינה התנהגות רגילה כלפי חוץ, אינה מלמדת על מה שהתחולל בנפשה פנימה. אמנם, סימני מצוקה נפשית יכולים לתמוך בגרסתה של מתלוננת בעבירות מין (ראו ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 784 (2000)), אולם העדרם אינו מעיד בהכרח על כך שמדובר בגרסה כוזבת אותה בדתה המתלוננת מלבה" (ע"פ 9657/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כבישת התלונה כה. המערער טוען כי המתלוננת כבשה את עדותה במשך כשלושה ימים - מחקירתה הראשונה על ידי חוקרת הילדים ביום 9.8.04, שאז לא שיתפה פעולה עם החוקרת, עד לחקירתה השנייה ביום 12.8.04, שאז הציגה גירסה מפלילה, לשיטתו באה הגירסא המפלילה בגלל לחץ שהפעילו עליה אביה, אחותה וס'. כאמור, בית המשפט קמא לא ייחס משקל להיעדר שיתוף הפעולה מצד המתלוננת בפגישתה הראשונה עם חוקרת הילדים. איני רואה מקום להתערבות בכך. התנהגות מעין זו, בה נפגעת בעבירות מין אינה מעוניינת כי סיפורה יתגלה ולכן מכחישה את דבריה או מנסה למנוע את הפצתם, אינה נדירה, ומוסברת לעתים בתחושת פחד ממי שביצע את המעשים או ברגשות בושה מן הסביבה הקרובה. נקבע לגבי התנהגות מעין זו, כי היא עשויה לחזק את ההתרשמות, שדברי המתלוננת אינם תוצר של רצון לטוות עלילת בדים (השוו ע"פ 8159/01 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3) 625, 634-633). נראה כי לדברים אלה תקפות גם במקרה שבפנינו. בעדותה טענה המתלוננת, כי נמנעה משיתוף פעולה עם חוקרת הילדים בחקירתה הראשונה, בין היתר, משום שהתביישה בדברים, וחששה מכך שתסתבך. מקובלת עליי קביעת בית המשפט, כי בעצם ההתכחשות הראשונית יש אף לחזק את עדותה, שהרי אילו הונעה מרצון להעליל על המערער, היתה המתלוננת מנצלת את ההזדמנות הראשונה שניתנה לה. יתרה מכך, ההיסוס שגילתה וההכרזה שהיא "מסתדרת" עם המתרחש בביתה, מעידים על חוסר הנוחות שחשה בעקבות חשיפת הדברים. אחר כל אלה, עיון בעדויות המתלוננת בפני חוקרת הילדים שלאחר ת/2(א) מ-9.8.04 בה לא היתה נכונה לחשוף את התלונה - הן ת/5(א) מ-12.8.04 שבה גילתה נכונות לחשיפה והחוקרת סברה בהערכת המהימנות שהמתלוננת חוותה מקרים מיניים, הן ת/6 מ-25.10.04 והן ת/7 מ-10.2.06 - מעלה כי בכולן חזרה המתלוננת על גירסתה ביסודה. כו. אכן, הכלל הוא כי בהיעדר נסיבות או סיבות מתקבלות על הדעת ערכה של עדות כבושה הוא מועט (ר' ע"פ 202/56 פרקש נ' היועמ"ש לממשלה פ"ד י"א(1) 677, 681). על הסבר לכבישת עדות שבית משפט ישתכנע בו, לכלול התייחסות לסיבת השתיקה והשינוי שחל בנסיבות עובר לחשיפת המקרה. פריסת הסיבות בפני בית המשפט מאפשרת לבית המשפט לקבוע מהו המשקל שיש ליתן לעדות זו (י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, 2009) 503-504). במקרה שלפנינו, אף שהמתלוננת לא סיפקה הסבר מפורש לשתיקתה בחקירה הראשונה, אין סיבה להפחית מערך עדותה. יש לזכור שעסקינן בנערה רכה בשנים, שניכר בה כי לא הבינה מתחילה לעומקם את המעשים שעשה בה המערער, וממילא לא ייחסה להם משמעות שלילית. בנוסף מעדותה ומעדות חוקרת הילדים עולה, כי המתלוננת התביישה וחששה מן ההשלכות הצפויות כתוצאה מחשיפת הדברים שסיפרה (עמ' 84 לעדות המתלוננת, עמ' 18 לעדות חוקרת הילדים ועמ' 333 להכרעת הדין). נראה, כי הסיבות לכבישת תלונה, במצב דברים זה הן מורכבות, וקשה לצפות מילדה צעירה שתפרוס מערכת שיקולים סדורה ומחושבת לכבישת התלונה, כאדם בוגר (ראו דבריה של השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 926-925). המתלוננת הסבירה, כי בימים שחלפו מחקירתה הראשונה שוחחו אתה בני המשפחה על שאירע לה, ועל כך שמדובר במעשים חמורים שבגינם נענשים, בין היתר, בעונש מאסר. בניגוד לטענות המערער אין לראות בכך חיזוק לטענת ה"קונספירציה", כי אם לכל היותר תהליך בו התחוורה למתלוננת מהות יחסיה המעוותים עמו. כז. שנית, טוען המערער, כי יש ליתן משקל לכך שאבי המתלוננת כבש את התלונה משך יומיים - מיום שיחתו עם ל' וס' ועד להגשת התלונה במשטרה. בעדותו לא עלה בידי האב להסביר מדוע המתין יומיים להגשת תלונה, ובעיקר התייחס לכך שאינו זוכר במדויק את המועד בו נודעו לו הדברים ואת מועד הגשת התלונה במשטרה, אך הוא סבור שהדברים אירעו בסמיכות זמנים. לשיטת המערער, יש בעיכוב הגשת התלונה כדי לחזק את הטענה בדבר העלילה שנטוותה נגדו. אומר כבר כאן, כי כשלעצמי איני מייחס חשיבות לכך שהתלונה הוגשה לאחר יומיים. אין זה רחוק מן השכל הישר לומר, כי יומיים אינם, בנסיבות דנא, פרק זמן שיש לייחס לו משקל של ממש. נשוב ונזכיר, כי טענת הקונספירציה נדחתה על ידי בית המשפט קמא ממגוון סיבות: מהימנות המתלוננת; שרשרת החשיפה המורכבת; עדות המתלוננת, אשר לא החמירה עם המערער ואף גילתה כלפיו אמפתיה. בנוסף, ואם אכן מסגרת הזמנים שהוצגה נכונה, אפשר שכיון שהתנסה בעבר בהגשת תלונה שהתבררה כלא נכונה (עניין הקלטת "כיצד באים ילדים לעולם") ביקש האב לברר את מהות דבריה של המתלוננת טרם הגשת התלונה. ועוד, נוכח תגובתה הנסערת של המתלוננת כשהבינה שאביה עודכן בדברים, רצה לשוחח עם בתו טרם הגשת התלונה, ולהבין את מוכנותה ונכונותה לספר את הדברים לגורמי המקצוע (השוו להתנהגות האם בע"פ 6643/05 הנזכר, פסקה 34). אך עם זאת נזכיר, כי בית המשפט קמא ביסס את הכרעת דינו על עדות המתלוננת (וכפי שצוין, אף ניתן למצוא חיזוקים חיצוניים לעדות זו), וכאמור - רשאי היה לעשות כן, ומשכך אין הכרח לייחס משמעות מיוחדת לעדות האב. הטענה בדבר העיכוב במתן הכרעת הדין כח. המערער העלה טענה פרוצדורלית, לפיה המועד בו ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט קמא חורג מהמועדים שנקבעו בסעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, הקובע כך: "בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין; המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לענין האשמה או מיום הגשתם; נשיא או סגן נשיא של בית המשפט רשאים להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו; על הארכה כאמור ידווח נשיא או סגן נשיא של בית המשפט לנשיא בית המשפט העליון". נטען, כי במקרה דנא פסק הדין ניתן כשישה חודשים ממועד הגשת סיכומי המערער, אך לא צוין אם קוימה הפרוצדורה הקבועה בסיפת הסעיף. גם אם נניח - ואיננו יודעים - כי הליך בקשת הארכה לא קוים, אין בטענה זו כדי לסייע למערער. אין חולק על הצורך במאמץ שיפוטי שלא לעכב את חריצת הדין, בודאי כשהמדובר בהליך פלילי, כדי שיימנע עינוי דין מן הנאשם. עוד נפסק, כי לפרק הזמן הקבוע בחוק חשיבות יתרה במקרים בהם מבוססת ההרשעה על התרשמות בית המשפט מעדים, שכן בחלוף הזמן עלולים להישמט פרטים מסוימים, הרושם הראשוני שהתקבל מן העדים אינו ברור וחד כהלכתו, ומכאן חשש לעיוות הדין (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) אולם נקבע גם, כי נדרשת חריגה קיצונית מהוראות הסעיף, כדי שיהיה בה להשפיע על הכרעת הדין; כך, למשל, בע"פ 8994/08 הנזכר נקבע, כי אין בעיכוב של כ-25 חודשים במתן פסק הדין כדי להביא לזיכויו של המערער. מבלי להפחית מחשיבות לוח הזמנים שקבע המחוקק, נראה כי בענייננו אין בעיכוב כדי להשפיע על הכרעת הדין; אין המדובר בתיק הכולל עדים רבים או עדויות מורכבות שלפרטיהן נדרש בית המשפט קמא בהכרעתו, ועל כן מצטמצם החשש שנשמטו פרטים חיוניים מזכרונו של בית המשפט בפרק הזמן עד להכרעת הדין - זאת בהתחשב באופי התיק מזה ובעומס המוטל על בית המשפט מזה. כט. עלי לציין, מבלי שדברים אלה ישליכו על התוצאה בתיק, כי התרשמתי שאולי היו בפרשה זו בחלק המשטרתי חוקרי משטרה רבים מדי. חמישה אם לא למעלה מזה. דומני שבנושא ממוקד מעין זה כדאי, מבלי שניטע מסמרות ותוך התחשבות באילוצים, לצמצם את מספר החוקרים העוסקים בתיק באופן שיאפשר מירב הבקיאות וריכוז הנתונים. הערעור על העונש ל. לחלופין מלין המערער על חומרת העונש שהושת עליו - הן אורך תקופת המאסר, והן הפיצוי שנפסק כי עליו לשלם למתלוננת. להשקפתו, עונש זה חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, ואינו נותן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן מצבו הבריאותי הקשה; עברו הנקי; והעובדה שהערכת המסוכנות ייחסה לו מסוכנות נמוכה - בינונית. כן נטען, כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל ראוי לנסיבות ביצוע העבירה, ובעיקר לכך, שמאז ביצועה ועד הכרעת הדין חלפו כ-4 שנים, ולכך שהמערער לא נקט באיומים, כוח או לחץ כלפי המתלוננת. לשיטת המערער, יש מקום להקל בעונשו, כיון שבית המשפט קמא התייחס למצבה הקשה של המתלוננת, אשר עזבה את בית אביה ושוהה כעת במעון לנערות חוסות - אך קבע כי מצב זה אינו נובע אך ורק ממעשיו. עמדת המשיבה היא, כי יש לדחות את הערעור על העונש. לשיטתה, העונש שהושת על המערער מתון ביחס למעשיו ולנזק שגרם למתלוננת, כפי שעולה מתסקיר הקרבן. המשיבה מציינת, כי נוכח תכיפות המעשים, גילה הצעיר של המתלוננת והוראות החוק ביחס לעבירות אלה - ניתן היה להשית על המערער עונש חמור מזה שנגזר. בדיון שהתקיים לפנינו, הוסבר לבא כוח המערער כי אין הוא יכול להשיג על עונש הפיצוי הכספי מאחר שלא כלל את המתלוננת כמשיבה (ע"פ 8452/06 יונדב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא. לאחר העיון בטענות הצדדים, לא ראינו לשנות מן העונש שהושת על המערער בבית המשפט קמא. בית המשפט איזן בין שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי ולנסיבותיו החמורות של המקרה, לבין נסיבותיו האישיות של המערער. כאמור, בית המשפט ציין שאין מדובר בגחמה חד פעמית, אלא במעין דרך חיים - משך שנתיים נהג המערער במי שראתה בו אביה החורג כשפחת מין, כלי לסיפוק יצריו. דבר זה מוחמר, נוכח חוסר הרגישות וחוסר האחריות אל מול ילדה בת 9. בנוסף, מתסקיר הקרבן שהוגש לבית המשפט קמא עולה, כי הנזק שנגרם למתלוננת נותן אותותיו כבר עתה, ועלול להשפיע עליה לטווח הארוך; התסקיר נדרש לקשיי התפקוד מהם סובלת המתלוננת, אבדן אמונתה בזולת ועוד, וצוין, כי מצבה מחייב טיפול ארוך טווח ומורכב. גם אם מצבה הנוכחי של המתלוננת מושפע מגורמים נוספים ואינו תוצאה בלעדית של מעשי המערער, אין לבטל את ההשפעה הקרדינלית של מעשים אלה על מצבה הנוכחי, ועל יכולתה להתמודד עם הקשיים שהיו מנת חלקה בלעדיהם. ונזכיר, כי עסקינן בעבירות שמטבען יש בהן משום לחץ על הקרבן, בודאי ילדה רכה בשנים, גם אם אין אלימות פיסית בוטה. חרף האמור בחר בית המשפט קמא שלא למצות את מלוא חומר הדין עם המערער, בהתחשב בגילו, בעברו הנקי ובמצבו הבריאותי. אין לומר איפוא שהעונש שהושת על המערער חורג לחומרה ממדיניות הענישה הראויה, ואין על כן עילה לשנות הימנו. סוף דבר לב. על יסוד כל האמור, אין מקום להיעתר לערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום כ"ג בטבת תשע"א (30.12.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09032730_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il