נביל ג'אבר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 327/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 327/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: נביל ג'אבר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.11.04 בע"פ 9008/03 שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' בן עמי, י' צבן וצ' סגל תאריך הישיבה: כ"ט בחשון תשס"ו (1.12.05) בשם המערער: עו"ד יעקב קמר בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן, פרקליטות המדינה פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעורו של המערער על חומרת עונשו אשר נגזר לשמונה שנות מאסר בפועל ועונש מאסר על תנאי, בידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא סגל, והשופטים צבן ובן עמי). 2. המערער ונאשם נוסף הורשעו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וחבלה בכוונה מחמירה. הרקע להרשעה הוא כדלקמן: בין המערער למתלונן היו קימים קשרי חברות. זמן מה לפני ארוע העבירה החליט המערער לפגוע במתלונן ולגרום לו חבלה חמורה וזאת עקב חשדו כי המתלונן מקיים קשרים רומנטיים עם חברתו. כדי לממש את תכניתו, צירף המערער שותף נוסף למזימתו, (להלן –"השותף") וסיכם עמו כי ביחד יתפסו את המתלונן ויכו בו מהלומות נמרצות עם פטיש כדי לגרום לו לחבלות חמורות. במסגרת תכנון כאמור, נפגשו השניים עם המתלונן, נכנסו לרכבו ונסעו עמו, וכשעצר את הרכב תפסו אותו בעוד המערער הולם בפטיש בראשו כ-10 פעמים. המתלונן ניסה להיאבק בתוקפיו, אולם בשלב מסוים חדל להגיב, ואז יצאו השניים מהרכב בסוברם כי המתלונן מת. אולם בינתיים, שב המתלונן להכרתו וניסה להתניע את הרכב, ואז נכנס המערער לרכב פעם נוספת דרך אחד החלונות, וחזר והיכה בפטיש את המתלונן בראשו מכות נמרצות עוד 3 פעמים, בעוד השותף עומד מחוץ לרכב כדי להתריע מפני בואם של עוברים ושבים. כדי להשתחרר מתוקפיו, העמיד המתלונן פני מת, ובסוברם כי הוא אינו עוד בין החיים, הוציא אותו המערער מן הרכב, גרר אותו מטרים ספורים, והשליכו לבור שופכין הנמצא במקום במטרה להעלים את גופתו. אז, הסיעו השניים את רכבו של המתלונן לאיזור בית חנינא, נטשו אותו לאחר שניקו ממנו את כתמי הדם של המתלונן, וניסו לטשטש מעליו את טביעות אצבעותיהם. המתלונן נפצע קשה בראשו, הובהל לבית החולים, נותח וחייו ניצלו. 3. המערער ושותפו הודו במיוחס להם במסגרת הסדר טיעון. התביעה הסכימה במסגרת זו להסתפק בטיעון לעונש ברף מירבי של 8 שנות מאסר בפועל ביחס למערער ו-7 שנות מאסר בפועל ביחס לשותף. הסניגוריה נותרה חופשית בטיעוניה לעונש. יש לציין כי המערער הינו יליד נובמבר 1986, והיה קטין בן 17 בעת ביצוע העבירה, ואילו השותף יליד דצמבר 1984, והיה בגיר בעת ביצועה. 4. בית המשפט המחוזי גזר, במסגרת הסדר הטיעון, 8 שנות מאסר בפועל על המערער, ו-4 שנות מאסר בפועל על השותף, וכן מאסרים על תנאי על שניהם. לגבי המערער בענייננו הוא הדגיש מצד אחד את החומרה הקשה שבמעשי העבירה שביצעו, אשר רק בנס לא הסתיימו במותו של המתלונן. מצד שני, הוא ייחס משקל לקטינותו, על גבול הבגירות של המערער בעת ביצוע המעשים, ולנסיבותיו האישיות, כפי שעלו מתסקיר המבחן, ובכלל זה לפרטי חוות דעת פסיכולוגית שהוגשה בעניינו, המתארת את קשייו האישיים והנפשיים של המערער, בצד יכולתו האינטלקטואלית המרשימה, והבסיס המשפחתי הנורמטיבי ממנו בא. כן ציין בית המשפט את החרטה שהביע וכי הושגה בינתיים סולחה בין משפחת המערער למשפחת הקרבן. בית המשפט, בשיקלול זהיר וקפדני של השיקולים לקולא ולחומרה, ראה להטיל על המערער עונש מאסר ממשי בתורת היוזם העיקרי של העבירות ובעל המניע לביצוען, ולאור האכזריות הרבה שאפיינה את מעשיו. הוא גזר על השותף, שהיה בגיר בעת הארועים, עונש העומד על מחצית מעונשו של המערער, נוכח היותו גורם שולי ביחס לתכנון ולביצוע העבירות. בגזירת העונשים, איזן בית המשפט בין טעמי החומרה לקולא לגבי כל אחד משני הנאשמים, ואמד את היחס ביניהם מבחינת מידרג הענישה ההולם כל אחד על פי מידת חלקו במעשים הפליליים. 5. ב"כ המערער ביקש כי נקל בעונשו של מרשו. הוא קבל, ראשונה, על כך כי בית המשפט גזר על המערער עונש העומד על הסף המירבי שבקשה התביעה, ולדבריו, לא ניתן משקל הולם לטעמים לקולא בעניינו, ובמיוחד למצוקותיו הנפשיות והחברתיות כפי שהצטיירו מהדו"ח הפסיכולוגי ומתסקיר קצין המבחן שהוגשו לבית המשפט. הוא הדגיש את קטינותו של המערער בעת ביצוע העבירות, וטען עוד כי פער הענישה בינו לבין השותף הניצב על מחצית מהעונש אינו סביר ואינו ראוי, לא רק בשל חלקו של השותף במעשים הפליליים שהיה רב יותר מכפי שהוערך על ידי בית המשפט, אלא גם בשל העובדה כי מדובר בבגיר אשר מוטלת עליו חובה משפטית ומוסרית להניא את המערער בתורת קטין אותה עת, מביצוע מעשי העבירה. 6. ב"כ המדינה טען כי אין מקום להתערב בגזר הדין, המאזן נכונה בין השיקולים השונים, ומצוי כל כולו בגדרו של הסדר הטיעון בין הצדדים. 7. שקלנו את טיעוני הצדדים על רקע נסיבותיו של המקרה שלפנינו, ובאנו לכלל מסקנה כי אין להתערב בגזר הדין כפי שהוטל בידי בית המשפט קמא. המדובר בארוע עברייני חמור ואכזרי ביותר, אשר רק בנס לא נסתיים בקיפוח חייו של המתלונן - תוצאה שאפשר שהיתה גוררת את האשמת המערער בעבירה החמורה מכל – רצח אדם בכוונה תחילה. רק כוחות הישרדות מיוחדים במינם, הן גופניים והן נפשיים, שגילה המתלונן במקרה זה הביאו להצלתו והשארותו בחיים. יש, על כן, להעריך את חומרתו של הארוע על רקע מציאות זו, ולהתאים התאמה רציונלית את היקף הענישה הראויה לחומרתם המפליגה של המעשים. ברי, כי במסגרת זו יש לאמוד גם את כל מיגוון השיקולים לקולא העומדים כנגד טעמי החומרה. 8. בית המשפט המחוזי בגוזרו את הדין פעל במסגרת הסדר הטיעון ולא חרג ממנו, וכלל הוא מעמנו כי לא בנקל נתערב בענישה שנגזרה, המצויה במסגרת הסדר טיעון. מעבר לכך, בהחלטה מפורטת ומקיפה לא נעלם מעיני בית המשפט קמא שום פרט ונתון העשויים לשמש לטובת המערער – גילו הצעיר על גבול הבגירות בעת ביצוע המעשים, קשייו הנפשיים-חברתיים, הודאתו וחרטתו, והסולחה שהושגה בינתיים עם בני משפחת הקרבן. לכל אלה ניתן משקל ראוי ומאוזן ביחס לשיקולי החומרה. לא מצאנו כי בית המשפט חרג בשיקוליו ובאיזונים הפנימיים בהם נקט מענישה סבירה באופן המצדיק התערבותנו. גם פער הענישה בין המערער לבין השותף נעוץ בשיקול הגיוני וסביר שיש לו ביסוס בנתוני הענין. השותף, חרף היותו בגיר, נגרר לתכנית העבריינית שלא בטובתו, ומעורבותו הפיסית במעשי התקיפה האכזריים היתה שולית ביחס לזו של המערער, שהיווה הדמות העבריינית הדומיננטית לכל דבר וענין. על שום כך, בית המשפט קמא ראה בשותף מעין "מסייע" למערער, וגזר את עונשו למחצית תקופת המאסר שנגזרה על המערער, ואיננו מוצאים כי סטה בכך ממידרג ענישה סביר ומאוזן. אנו סומכים, אפוא, את ידינו על היקף הענישה שנגזר על שני המעורבים בארוע הפלילי, הן באשר להיקף עונשי המאסר בפועל שנגזרו עליהם, והן מבחינת מידרג הענישה היחסית ביניהם. 9. בית משפט זה כבר נתן בעבר ביטוי לאחריות הכבדה הרובצת על שכמו להרים בדרך הענישה את תרומתו לצמצום תופעות עבריינות האלימות הקשה שפשטה כנגע קשה בחברה הישראלית. על הענישה בעבירות אלימות קשה לשקף גמול ראוי על חומרת הפגיעה בקרבן, ובה בעת להוות התראה הן לעבריין שביצע את העבירה והן לעבריינים פוטנציאליים מפני ביצוע מעשי אלימות פליליים נוכח הצפי כי הענישה תכביד עולה על המשתמשים בכח כלפי זולתם. העבירות בהליך זה הן דוגמא מיוחדת לצורך במסר מובהק של מאבק נחרץ בפשיעה האלימה, גם אם מקורה של פשיעה זו במערכות יחסים בינאישיות, הכרוכות ברקע של פגיעה רגשית קשה, וגם מקום שהאלימות מופעלת בידי אדם צעיר. בנסיבות אלה, אין בידנו להתערב בעונש שנגזר, ואנו דוחים את הערעור. ניתן היום, כ"ט בחשון תשס"ו (1.12.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05003270_R01.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il