פלוני נ. הראל-חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 3266/07 בבית המשפט העליון רע"א 3266/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. הראל-חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר-איגוד לנפגעי רכב בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.3.07 בע"א 3021/06 שניתן על ידי כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, י' גריל ור' חפרי וינוגרדוב תאריך הישיבה: י"ד בתמוז תשס"ח (17.7.08) בשם המבקש: עו"ד ג' גולדרייך, עו"ד מ' רוזין בשם המשיבות: עו"ד ע' שגיא פסק-דין השופטת ע' ארבל: שאלת פרשנותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות), שעניינו בהקפאת מירוץ ההתיישנות בשל ליקוי נפשי או שכלי, היא העומדת לדיון בבקשת רשות ערעור זו. 1. המבקש, יליד 1962, נפצע בתאונת דרכים ביום 16.8.96 עת נהג ברכבו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר קבע כי למבקש לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה. בשלב מאוחר יותר שונתה הקביעה כך שהוכרה נכות של המבקש בשיעור של 19% כתוצאה מהתאונה. ביום 12.8.04 הגיש המבקש תובענה כנגד המשיבות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. המשיבות - הראל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ - הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן התביעה הוגשה בחלוף שבע שנים מיום קרות התאונה. פסק דינו של בית משפט השלום 2. בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא א' רקם) דחה את טענת המבקש לפיה בנסיבות העניין התגלה הנזק שנגרם לו רק בחלוף זמן לאחר התאונה, וקבע כי משהנזק התרחש ביום התאונה, אין להאריך את תקופת ההתיישנות עד שיתגבש במלואו. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי בעניינו חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות, הקובע כי במניין תקופת ההתיישנות לא יבוא הזמן שבו לא יכול היה התובע לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי. בית המשפט קבע כי מעיון בחומר הרפואי שהוצג בפניו בדבר מצבו הפסיכיאטרי של המבקש עולה כי לא קיימת עדות לקיומה של מחלת נפש או מצב פסיכוטי אצל המבקש, ועל כן הוא אינו עומד במבחן של "חולה נפש" הקבוע בסעיף 11 לחוק. צוין כי בהתאם להלכה הפסוקה חולה נפש לעניין סעיף 11 אינו כל אדם הלוקה במחלת נפש אלא מי שמחמת מחלתו אינו מסוגל לדאוג לענייניו ומתעורר הצורך למנות לו אפוטרופוס. בית המשפט קבע כי לאור העובדה שהמבקש לא נדרש למינוי אפוטרופוס ואף פנה לעורך דין לצורך טיפול בזכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי, הוא אינו בבחינת מי שאינו מסוגל לדאוג לעניינו כאמור בסעיף 11 לחוק. אשר על כן נדחתה תביעתו של המבקש על הסף. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' גריל, והשופטים ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין) דחה את ערעור המבקש וקבע כי אכן המבקש אינו עונה לתנאיו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות. ראשית, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש צירף, שלא כדין, חוות-דעת רפואית שלא עמדה בפני בית משפט השלום על אף שלא הייתה מניעה להגישה קודם לכן. שנית, קבע בית המשפט כי למרות שמהמסמכים הרפואיים עולה כי המבקש סובל מהפרעת אישיות קשה, לא עולה מהם - כמו גם מדו"ח המוסד לביטוח לאומי - כי קיים קשר בין מצב נפשי זה לתאונה. בית המשפט הוסיף וקבע כי תכליתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות היא להגן על זכויות משפטיות של הלקוי בנפשו, מתוך הנחה כי אינו מסוגל לדאוג לעניינו. בית המשפט הצטרף למסקנת בית משפט השלום לפיה המבקש לא הוכיח כי מצבו תואם את האמור בסעיף. לבסוף דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כי נזקי א.א.ג התגבשו אצלו רק לאחר התאונה, בקובעו כי הנזק במקרה זה התרחש והתגלה ביום התאונה, וכי אין להמתין לגיבוש מלא של הנזק. טענות המבקש 4. המבקש מציג שלושה טעמים עיקריים המצדיקים לטעמו את קבלת הבקשה: ראשית, טוען הוא כי מצבו הנפשי החמור לא אפשר לו לדאוג לענייניו. לטענתו, בעקבות התאונה פוטר מעבודתו ועקב כך חלה החרפה במצבו הנפשי שהובילה לתקופה קשה בה חווה ניסיונות התאבדות, אשפוזים פסיכיאטריים ואף התפרצויות אלימות בגינן ריצה עונשי מאסר. הוא נשלח על-ידי בית המשפט לבדיקה במרכז פסיכיאטרי ממנה עלה כי הוא בעל אישיות גבולית וכי בעת ביצוע המעשים לא היה אחראי למעשיו, אינו מבדיל בין טוב לרע ואינו יכול לעקוב אחר הליכים משפטיים. בעקבות אבחון זה אושפז המבקש במחלקה פסיכיאטרית סגורה במשך שבעה חודשים. המבקש מוסיף ומפנה לחוות-דעת שנערכה לו על-ידי ד"ר צינבוי ממנה עולה כי הוא סובל מהפרעה נפשית אשר גורמת להתנהגות חסרת שיפוט המגבילה את יכולתו לדאוג לענייניו (להלן: חוות-דעת צינבוי). כמו כן, מציין המבקש כי בחוות-הדעת הומלץ כי ימונה לו אפוטרופוס לצורך ניהול התביעה בעניין תאונת הדרכים. המבקש מוסיף כי במהלך תקופה זו ניתק כמעט לחלוטין את הקשר עם עורך דינו ורק לאחר שקיבל טיפול תרופתי פנה אליו שנית להמשך הטיפול בתביעה בגין תאונת הדרכים. לאור האמור טוען המבקש כי היה מקום לקבוע כי הוא סובל מפגיעה נפשית שאינה מאפשרת לו לדאוג לענייניו, ולמצער מבקש הוא כי עניינו יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יורה על מינוי מומחה פסיכיאטרי אשר יבדוק את המבקש. 5. שנית, טוען המבקש כי אין בעובדה כי פנה לעורך דין לצורך טיפול בתביעה כדי להצדיק את דחיית תביעתו. לשיטתו, בהתאם לפסק הדין בע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847 (2004) (להלן: עניין הלפרט), יש לקבוע כי כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס על-ידי בית משפט לא החל מניין תקופת ההתיישנות בעניינו. 6. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר על אף שקבע כי המבקש סובל מהפרעת אישיות קשה, דחה את תביעתו על הסף בשל היעדר קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין התאונה. לשיטתו של המבקש, סעיף 11 אינו כולל כל דרישה של קשר סיבתי בין עילת התביעה שהתיישנה לבין מצבו הנפשי או השכלי של התובע. טענות המשיבות 7. ראשית טוענות המשיבות כי אין בבקשתו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין טענתן המרכזית של המשיבות היא כי משהמבקש היה מיוצג משך כל השנים על-ידי עורך דין בהליכים מול המוסד לביטוח לאומי, לפחות החל מחודש יוני 1997, וכאשר אותו עורך דין אף הגיש בשמו את התביעה הנוכחית, אין מקום לקבוע כי עניינו נכנס לגדר סעיף 11 לחוק ההתיישנות. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמבקש לא סיפק כל הסבר לשאלה מדוע הגיש את התביעה באיחור. עוד מוסיפות המשיבות כי הטענה לפיה המבקש זקוק לאפוטרופוס לא הועלתה במסגרת התביעה שהוגשה על-ידי המבקש אלא רק בתשובה לטענת ההתיישנות. טענה זו לא נבחנה עובדתית ועל כן אין מקום לקבלה, או לאפשר את קבלת חוות-דעת צינבוי אותה עתר המבקש לצרף. כמו כן טוענות הן כי גם בעת הגשת התביעה לא עלתה כל בקשה למינוי אפוטרופוס למבקש, כך שהמבקש מנוע להעלות טענה זו כשנוח לו. המשיבות מדגישות כי בהתאם לסעיף 11 לחוק ההתיישנות יש להבחין בין אדם הלוקה במחלת נפש לבין אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לדאוג לענייניו ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס. רק המקרה האחרון יכנס לתחולת סעיף 11. 8. לבסוף יצוין כי המבקש הגיש שתי בקשות להגשת ראיות נוספות בשלב בקשת רשות הערעור: האחת, בקשה להתיר הגשתה של חוות-דעת צינבוי, והשנייה בקשה לצירוף חוות-דעת פסיכיאטרית מיום 24.7.07. המשיבות מתנגדות לבקשות אלו. דיון 9. אפתח ואומר כי יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור. עוד אומר כבר כעת כי לטעמי דין הערעור להתקבל, שכן בענייננו חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ולפיכך יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לצורך דיון בתביעת המבקש לגופה. להלן אנמק את עמדתי. סעיף 11 לחוק ההתיישנות - כללי 10. סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע: 11. ליקוי נפשי או שכלי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה. עמדתי בעבר על כך שסעיפי חוק ההתיישנות מלמדים על המתח שבין טעמי ההתיישנות השונים וציינתי כי טעמים אלו יוצרים מקבילית כוחות כאשר כל אחד מהטעמים מושך לכיוונו, בין לזה של התובע בין לזה של הנתבע. באשר להוראות הפרק השלישי לחוק ההתיישנות, בו נכלל סעיף 11, ציינתי כי בהן קבע המחוקק "מצבים שונים בהם תקופת ההתיישנות תוארך בשל נסיבות מיוחדות הקשורות לתובע, על אף שאין בנסיבות אלו כדי להפיג את הפגיעה בנתבע, הנדרש להשיב לטענות לגבי אירועים שאירעו לפני שנים רבות" (ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פסקה 24 לחוות דעתי (לא פורסם, 16.2.06)). ואכן נפסק בעבר כי מטרתו של סעיף 11 הינה השעיית ההתיישנות במקום שהתובע אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולממש את זכויותיו (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 650 (1998)). 11. מנוסחו של סעיף 11 עולה כי לצורך כניסה לרישא של הסעיף יש להוכיח ראשית כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שכלי; ושנית כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה. יצוין כי הסעיף תוקן בשנת 2004 (חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) התשס"ד-2004), כך שהובהר בו שהסעיף יחול רק על מי שמחמת ליקוי נפשי או שכלי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, וכך למעט מי שסבל מליקוי נפשי או שכלי אך היה מסוגל לדאוג לענייניו. תיקון זה נעשה בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 139/66 בנבנישיתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256 (1966) לפיה לא יתכן לקבוע כי אדם שמסוגל לדאוג לענייניו יכנס לתחולת הסעיף, שכן אדם כזה, גם אם סובל הוא מליקוי נפשי או שכלי, לא ימונה לו אפוטרופוס וכך תביעתו לעולם לא תתיישן (ראו סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות); כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) (חישוב תקופת ההתיישנות לתובע עם ליקוי נפשי או שכלי), התשס"ד-2004, ה"ח 85). 12. פסק דין מרכזי אשר עסק בפרשנותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות הינו בעניין הלפרט. השאלה המרכזית שעלתה בפסק דין זה היתה מיהו האפוטרופוס האמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות. נקבע כי רק אפוטרופוס על-פי מינוי של בית משפט נכלל במונח "אפוטרופוס" שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות, בעוד שאפוטרופוס טבעי (הוריו של קטין) ואפוטרופוס למעשה (בפועל תיפקד ככזה על אף שלא היה לו מינוי תקף), אינם נחשבים כאפוטרופוסים על-פי סעיף 11. הרציונאל לקביעה זו הוסבר בכך שרק בנוגע לאפוטרופוס על-פי מינוי נבחנת יכולתו למלא את התפקיד וקיים פיקוח על פעולותיו: "סבורני, כי ההוראה... שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות, אינה הולמת מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס בלי שנתמנה לכך; ומכאן שענינו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות באפוטרופוס על פי מינוי דווקא ולא באפוטרופוס אחר. תכליתו של סעיף זה, כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש, או הליקוי השכלי, אין הקטין, החולה, או הלקוי מסוגל לדאוג לעניניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס - בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה - אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות" (עניין הלפרט, בעמ' 860-861). 13. בית המשפט הוסיף וקבע כי הפרשנות בה בחר למונח "אפוטרופוס" בסעיף 11 לחוק ההתיישנות מצמצמת את הפגיעה של ההתיישנות בזכותו של תובע הסובל מליקוי נפשי או שכלי ומגינה על זכותו כי תביעתו תתברר לגופה. בית המשפט סבר כי זוהי הדרך הראויה לפרש הוראות העוסקות בדיני התיישנות, שכן יש להעדיף את הערך של בירור האמת על החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה. בית המשפט היה מודע לקושי העולה מפרשנותו המאפשרת לאפוטרופוס למעשה לפעול ללא מינוי בית משפט ובדרך זו להשעות את מירוץ תקופת ההתיישנות עד בלי די. עם זאת סבר בית המשפט כי הפתרון לבעיה זו מצוי בידי המחוקק, ובד בבד יוכל בית המשפט לעשות במקרים המתאימים שימוש בעיקרון תום הלב כדי למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים (עניין הלפרט, בעמ' 861-862). 14. כאמור לעיל שומה עלינו לבחון את התקיימותם של שני התנאים של סעיף 11 לחוק ההתיישנות: ראשית, יש לבחון האם המבקש לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שכלי; אם התשובה לכך חיובית יש לעבור ולבחון האם היה על המבקש אפוטרופוס באותה תקופה בה לא היה מסוגל לדאוג לענייניו. האם המבקש לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי ? 15. התנאי הראשון בסעיף 11 לחוק ההתיישנות דורש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וכי ישנו קשר סיבתי בין דרישה זו לבין הליקוי הנפשי. הסעיף מציין כי הליקוי יכול להיות זמני או קבוע. הסעיף אינו מפרט האם נדרש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לכל ענייניו או רק למקצתם, אך מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או ייפוי כוחו של עורך דין לצורך כך (השוו לסעיפים 8 ו-33(א)(4) לחוק הכשרות; כן ראו יצחק אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס' 1-13 בעמ' 148 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1995) (להלן: אנגלרד)). עם זאת, שומה לטעמי לערוך הבחנה בין פרשנות המונח "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו" כפי שהוא מופיע בחוק ההתיישנות לבין פרשנות המונח כפי שהוא מופיע בחוק הכשרות, וזאת בשל תכליתם השונה של החוקים. בעוד שהפרק השלישי בחוק ההתיישנות בא להגן על תובע שאינו מסוגל לממש את זכויותיו, חוק הכשרות, הגם שאף הוא בא להגשים תכלית זו, יש בו תכלית נוספת שעניינה הגנה על כבוד האדם וחירותו והימנעות מכפיה ופטרנליזם המנוגדים לעקרונות אלו (אנגרלד, בעמ' 14-15; ע"א 1233/94 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 17.12.95)). מכאן כי בעוד שבית המשפט יפרש באופן זהיר את חוסר יכולתו של אדם לדאוג לענייניו לצורך הכרזה של פסול דין או מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות, הרי שפירוש אותו מונח לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות יעשה באופן רחב יותר לצורך הגנה על תובע שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי. 16. מתגובת המשיבות לבקשה עולה כי אף הן אינן חולקות על קיומו של ליקוי נפשי ממנו סובל המבקש. טענתן לעניין תחולתו של תנאי זה עוסקת רק בשאלה האם המבקש היה מסוגל לדאוג לענייניו עקב הליקוי הנפשי, אם לאו. לפיכך, ניתן להניח כי המבקש אכן עונה אחר דרישת הסעיף לקיומו של ליקוי נפשי. יתרה מכך, הנחה זו נתמכת בקביעתו של בית המשפט המחוזי, בניגוד לקביעותיו של בית משפט השלום, לפיה המבקש אכן סובל מהפרעת אישיות קשה עם התפרצויות זעם. בית המשפט ציין כי אבחנה זו נקבעה בחוות דעת פסיכיאטרית מיום 4.10.99 (מטעם המוסד לביטוח לאומי), בה הוענקו למבקש 50% נכות. 17. לפיכך נותר לנו לבחון האם המבקש לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי ממנו הוא סובל. תחילה חשבתי שראוי להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לצורך שמיעת עדויות וגביית ראיות בשאלה עובדתית זו. עם זאת, לאחר עיון בחומר שבתיק, ואף ללא צורך להיזקק לראיות הנוספות שביקש המבקש לצרף בערעור, סבורני כי ניתן לקבוע שלצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות היתה תקופה של לפחות שנה בה לא היה מסוגל המבקש לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי ממנו הוא סובל. אפרט כיצד הגעתי למסקנה זו. 18. אפתח בעובדה שעל פי מסמך מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" היה המבקש מאושפז במוסד החל מיום 18.7.00 ועד ליום 21.2.01, דהיינו שבעה חודשים. המסמך מבהיר כי האשפוז נעשה בשל בעיות נפשיות ומפרט את הטיפול התרופתי שניתן למבקש (נספח ה לבקשת רשות הערעור). אני סבורה כי כל עוד היה המבקש מאושפז בשל בעיות נפשיות ניתן להניח, אלא אם כן הוכח אחרת, שבתקופה זו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו (ראו זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל 239 (כרך א', 1991)). ממסמכים נוספים עולה כי המבקש סובל עוד לפני התאונה מהפרעות נפשיות ונראה כי חלה החמרה בהפרעות אלו לאחר התאונה. כך עולה למשל מחוות דעת רפואית שהוגשה למוסד לביטוח לאומי על-ידי ד"ר ברילובסקי ביום 4.6.98. על רקע זה מדווחים המסמכים השונים על ניסיונות התאבדות, התקף של שבירת ושריפת רהיטים בביתו, מעקב במרפאות בריאות הנפש ונטילת תרופות הרגעה שונות. המבקש נעצר מספר פעמים במהלכן נשלח להסתכלות בבתי חולים פסיכיאטריים. באחת מחוות הדעת הומלץ על השגחה בעת המעצר בשל נטייתו של המבקש לפגיעה עצמית. עוד יצוין כי במהלך כל התקופה לא עבד המבקש בעבודה כלשהי. מעובדות אלו אני סבורה כי ניתן לכל הפחות לקבוע שבמשך שנה אחת, וסביר להניח שאף יותר, היה המבקש בלתי מסוגל לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי ממנו סבל. נראה כי תקופה זו מאז התאונה רצופה באשפוזים, הסתכלויות, טיפולים ואירועים הקשורים למצבו הנפשי של המבקש. במצב זה קשה להניח כי במשך כל התקופה היה המבקש מסוגל לדאוג לענייניו. לפיכך מניין זה של שנה בה לא היה מסוגל לדאוג לענייניו אין להביאו בחישוב תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות. האם ייצוגו של המבקש על-ידי עורך דין מונע את החלת סעיף 11 לחוק ההתיישנות? 19. מנסות המשיבות לטעון כי המבקש היה מיוצג לאורך השנים על-ידי עורך דין אשר טיפל בענייניו מול הביטוח הלאומי. לפיכך, סבורות הן, היה מי שדאג לענייניו של המבקש והוא לא נכנס לגדר סעיף 11 לחוק ההתיישנות. דין טענה זו להידחות. סעיף 11 לחוק ההתיישנות מבטא את הכרעתו של המחוקק בסוגיית תחולת דיני ההתיישנות על הסובלים מליקוי נפשי או שכלי. המחוקק הכריע במפורש כי אדם שאינו מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי תיעצר לגביו תקופת ההתיישנות. כמו כן הכריע המחוקק כי מינוי אפוטרופוס לאותו אדם ימשיך את מרוץ ההתיישנות מרגע שנודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה. משכך, המחוקק הבהיר במפורש את עמדתו כי פירושו של המונח "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו" הינו בחינה של יכולותיו של אותו לקוי בנפשו לדאוג לענייניו מבלי להתחשב בסיועם של גורמים אחרים בסביבתו, כגון הוריו, קרוביו או עורכי דינו. המחוקק הכריע כי לא כל גורם חיצוני המסייע ללקוי בנפשו יחשב כממשיך את תקופת ההתיישנות, אלא רק מי שהינו אפוטרופוס (על ההיגיון שבקביעה זו ארחיב להלן). ודוק, העובדה כי לקוי בנפשו מייפה את כוחו של עורך דין יכולה להוות אינדיקציה ליכולתו שלו לדאוג לענייניו, אך מדובר באינדיקציה בלבד שכוחה תקף רק לאותו מועד בו מינה הלקוי בנפשו את עורך דינו לייצגו. במקרה דנן המבקש ייפה את כוחו של עורך דינו ככל הנראה סמוך לתאונה וזאת לצורך ההליכים מול הביטוח הלאומי. מהמסמכים עולה כי זמן מה לאחר התאונה החמיר מצבו הנפשי של המבקש, כך שגם אם היה ייפוי כוח זה אינדיקציה ליכולתו של המבקש לדאוג לענייניו הרי שכוחה של אינדיקציה זו פג עם הזמן שחלף. גם הקשר שהיה למבקש עם עורך הדין במהלך השנים לצורך ההליכים מול הביטוח הלאומי נראה כקשר בלתי רציף ושאינו מלמד על יכולתו של המבקש לדאוג לענייניו. המסמכים שהובאו על-ידי המשיבות הינם מהשנים 1996-1997 ו-2003, כך שאין בהם ללמד דבר על השנים שבתווך. האם היה על המבקש אפוטרופוס? 20. כאמור לעיל, התנאי השני לתחולת הרישא של סעיף 11 לחוק ההתיישנות הינו כי לא היה על התובע אפוטרופוס באותה עת בה לא היה מסוגל לדאוג לענייניו. האם ניתן לטעון כי יש לפרש את המונח אפוטרופוס ככולל עורך דין מייצג? לטעמי התשובה לכך היא בשלילה. 21. כאשר אדם אינו יכול לדאוג לענייניו באופן עצמאי מפקידים על ענייניו, כולם או חלקם, אפוטרופוס על מנת להגן על האינטרסים שלו ולהבטיח את טובתו. מינוי אפוטרופוס נעשה במספר מקרים המוגדרים בחוק הכשרות ואשר המכנה המשותף לכולם הוא כי כשרותו של האדם לפעולות משפטיות מוגבלת מחמת שרואים אותו כמי שנעדר תנאי בסיסי לביצועה של פעולה משפטית – היכולת להביע רצון (ע"א 4377/04 גורן-הולצברג נ' מירז, פסקאות 15-16 לחוות דעתי (לא פורסם, 22.7.07) (להלן: עניין גורן-הולצברג)). האפוטרופוס שולט על ענייניו של החסוי ומנהלם והעיקרון שאמור להנחות אותו הינו טובת האפוטרופוס לבדה. עם זאת, מינוי אפוטרופוס על אדם, על אף שמבקש הוא רק את טובתו של האדם, הרי שיש בו פגיעה באוטונומיה שלו. כך למשל המינוי נעשה לבקשת בן זוגו של אדם, קרובו או היועץ המשפטי לממשלה (סעיף 33(ב) לחוק הכשרות). בנוסף קובע סעיף 43 לחוק הכשרות כי החסוי חייב להישמע להוראות האפוטרופוס בעניינים שקבע בית המשפט כענייני האפוטרופסות. מהעבר השני, קובע חוק הכשרות שורה של מגבלות והנחיות על האפוטרופוס כ"צד החזק" במערכת היחסים וכמי שהכוח הנתון בידיו הוא רב (עניין גורן-הולצברג, פסקה 18 לחוות דעתי). 22. השוני בין מי שמשמש כעורך דין לבין מי שמשמש כאפוטרופוס הוא מהותי. אמנם גם עורך דין חייב לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961) אך פעולותיו תלויות כולן ברצונו של הלקוח. הלקוח הוא אשר מביע את רצונו לייפות את כוחו של עורך הדין, הוא זה המחליט באילו תחומים הוא מייפה את כוחו וביכולתו לבטל את ייפוי הכוח בכל עת שיחפוץ. עורך הדין יכול לייעץ ללקוחו כיצד כדאי וראוי לפעול אך הבחירה בסופו של דבר היא בידיו של הלקוח. עורך הדין הוא זה שחייב לציית להוראותיו של הלקוח ולא ההיפך. לעורך הדין אסור לפעול עבור הלקוח בתחומים בהם לא ייפה הלקוח את כוחו. האפוטרופוס מחליף למעשה את רצונו של החסוי בעניינים בהם נקבע שהחסוי אינו יכול להחליט בהם (אם כי הוא חייב לשמוע את דעתו של החסוי לפי סעיף 42 לחוק הכשרות), בעוד שעורך הדין בא לממש את רצונו העצמאי של הלקוח ואינו מחליף את רצונו. 23. ההבדלים המהותיים הללו בין מי שמשמש כאפוטרופוס של אדם לבין מי שמשמש כעורך דינו מובילים לפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק ההתיישנות. כאשר אדם מייפה את כוחו של עורך הדין לייצגו בתחום מסוים אין בכך כדי לחייב את עורך הדין לדאוג ללקוח בכל תחום אחר. גם אם אדם מייפה את כוחו של עורך הדין לייצגו באופן כללי עדיין יש להניח כי עורך הדין צריך את הסכמתו הספציפית של אותו אדם להגשת תביעה כלשהי או לפעולה משמעותית כלשהי (ראו למשל סעיף 5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965; ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529, 536-537 (1994)). בעוד שכאשר אדם הוא חסוי, ואין עליו אפוטרופוס שפועל מטעמו, הרי שאין הוא יכול ורשאי להפעיל את רצונו לעשיית פעולות משפטיות. במצב דברים זה ברי כי גם אם היה החסוי מיוצג על-ידי עורך הדין אין הוא יכול להשתמש בשירותיו במלואם בשל חוסר יכולתו להסכים לעשיית פעולות מסוימות בשמו. המסקנה המתבקשת היא כי ייפוי כוחו של עורך דין אינו ממשיך את מרוץ ההתיישנות של הלוקה בנפשו אשר סעיף 11 לחוק ההתיישנות חל עליו. יתרה מכך, לטעמי גם כאשר נמסר ייפוי כוח ספציפי לעניין תביעה מסוימת לא יחשב עורך הדין לאפוטרופוס לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות. מסקנה זו ניתן ללמוד מעניין הלפרט, שם, כאמור, קבע בית משפט זה כי אפוטרופוס טבעי ואפוטרופוס למעשה, על אף ההנחה שהם פועלים לטובתו של הקטין או החסוי, אינם נחשבים כאפוטרופוס לצורך סעיף 11. ההנמקה היתה שמינויים של אותם אפוטרופוסים לא נבחן על-ידי בית המשפט ואף פעולותיהם לא פוקחו על ידו. הנמקה זו נכונה בוודאי גם לגבי עורכי דין. כאמור, עורך הדין אינו אמור להחליף את רצונו של הלקוח אלא רק לממשו, בעוד שאפוטרופוס בא למעשה במקום רצונו של החסוי בעניינים מסוימים. במצב דברים רגיל יכול מייפה הכוח לתאם ולפקח בעצמו על עורך הדין ולוודא כי ענייניו מטופלים לשביעות רצונו. כאשר מדובר בחסוי ההנחה היא כי הוא אינו מסוגל לבצע פיקוח שכזה שכן הוא זקוק למישהו שיחליט במקומו. לצורך כך הוא זקוק לפיקוח באמצעות בית המשפט או באמצעות אפוטרופוס. לפיכך, כאשר אין לחסוי אפוטרופוס על-פי מינוי בית המשפט אין עורך הדין ממלא פונקציה זו. 24. ההשלכה של דברים אלו על המקרה שבפנינו היא שמתקיימת גם דרישתו השניה של סעיף 11 לחוק ההתיישנות לפיה לא היה על המבקש אפוטרופוס באותה עת בה לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי. אעיר עוד כי במקרה דנן הציגו המשיבות ייפוי כוח שעליו חתום המבקש שניתן לעורך דינו לצורך הגשת תביעה כנגד הראל חברה לביטוח. כאמור, אין בכך כדי לאיין את תחולתו של סעיף 11, אף יתרה מכך, על ייפוי הכוח אין כל תאריך כך שלא ניתן לדעת מתי נחתם ולפיכך אין בו כדי ללמד דבר לענייננו. הקשר הסיבתי בין הליקוי הנפשי לבין התאונה 25. הסוגיה האחרונה שעלינו לדון בה, ואעשה זאת בקיצור רב, היא קביעתו לכאורה של בית המשפט המחוזי כי מאחר שאין ראיה לקשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המבקש לתאונה הרי שלא חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות. איני בטוחה כי לכך היתה כוונתו של בית המשפט המחוזי. מכל מקום ברי כי קשר סיבתי שכזה לא נדרש לצורך הוכחת התקיימותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לא לפי לשון הסעיף ולא לפי תכליתו. סעיף 11 בא להגן על תובעים אשר מחמת ליקוי נפשי או שכלי לא היו מסוגלים להגיש את תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. דרישת קשר סיבתי בין הליקוי הנפשי לבין עילת התביעה שהתיישנה תאיין תכלית זו במקרים בהם הליקוי הנפשי אינו תוצאה של עילת התביעה. דרישה זו אינה מוצדקת ואין לה כל בסיס בחוק. סיכום 26. סיכום הדברים כי מרוץ ההתיישנות בעניין זה הושעה לתקופה של לפחות שנה ולפיכך תביעתו של המבקש הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. אם תישמע דעתי התיק יוחזר לבית משפט השלום לצורך הדיון בתביעה לגופה. המשיבות ישאו בשכר טרחת עורך דינו של המבקש בסך 30,000 ₪. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצרף הסכמתי לחוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ארבל. מבקש אני להוסיף בתמציתיות שתי הדגשות: (א) אכן יש הבחנה בין מי שפועל כעורך דין (שלוח) מרצונו של השולח לבין מי שפועל כאפוטרופוס, שעיקר התנהלותו מוסדרת מכוח הדין. ראו: אהרון ברק חוק השליחות (להלן – ברק, חוק השליחות) כרך ראשון 67-63, 422-421 (1996). פגם בכשרות השולח עקב מחלת נפש, או ליקוי שכלי המביא לכך שהאדם איננו יכול לדאוג לענייניו – מעורר קשיים משפטיים רבים לגבי מעמדו טרם שהוא מוכרז כפסול דין. ראו: ברק, חוק השליחות, כרך א' 663-662; כרך ב' 1230-1226; י' אנגלרד ומ' בס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול דין" משפטים ט' 335 (תשל"ט). סוגיה זו טעונה איפוא הסדר חקיקתי מקיף ובמיוחד היא רלבנטית ביחסי עורך דין-לקוח, עניין שנתייחס אליו בקצרה בס"ק (ב) שלהלן. (ב) חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 וכללי האתיקה שמכוחו אינם מתייחסים במפורש לעניין ייצוג של מי שהוא לקוי בנפשו על ידי עורך דין (אך ראו: "כיצד יש לנהוג בלקוח הלוקה בנפשו ואין לו אפוטרופוס" עט ואתיקה גיליון 81A (ינואר 1987)). בארצות הברית לעומת זאת הנושא מוסדר בשני מקומות (שיש פער מסוים בהוראותיהם): האחד מצוי ב-Rule 1.14 ל-Model Rules of Professional Conduct, שדן ב-Client with Diminished Capacity והשני מפורט ב-Restatement of the law Governing Lawyers (3rd) para. 24. מכוח שתי ההוראות הנ"ל על עורך-הדין המטפל בלקוח כזה מוטלת חובה להתנהג אליו בתשומת לב ובכבוד (וכן להתייעץ במקרים המתאימים עם בני משפחתו) ולעתים, כשעולה הצורך בכך ואין בדבר כדי לפגוע באינטרסים של הלקוח – לפעול כדי שימונה לו אפוטרופוס. עיינו: אברהם זר אתיקה מקצועית של עורכי הדין 178 (תוספת חמישית– 1998); Geoffrey C. Hazarad, Jr., Susan P. Koniak, Roger C, Cramton, George M. Cohen, The Law and Ethics of Lawyering 833-836 (2005); Elizabeth Laffitte, Model Rule 1.14: The Well-Intended Rule Still Leaves Some Questions Unanswered, 17 Geo. J. Legal Ethics 313 (2003-2004). חומר השוואתי זה מלמד שההבחנה בין עורך דין לבין אפוטרופוס מקובלת וכי הנושא – על כל היבטיו – אמנם דורש טיפול חקיקתי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ט' באב תשס"ט (30.7.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07032660_B08.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il