פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 326/99
בפני: כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: ח'ליל עבוד
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על גזר דין בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 4.1.99 בת"פ 142/96 שניתן
על ידי כבוד סגן הנשיא אסא והשופטים:
ג'ראח, כהן
בשם המערער: עו"ד סלימאן איברהים
בשם המשיבה: עו"ד אמי פלמור
בשם שרות המבחן: גב' זהבה מור
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
1. עניינו של המערער בא בפני בית משפט זה בפעם השניה, לאחר שהעונש המקורי שגזר עליו בית המשפט המחוזי בוטל בשל העדר תסקיר שירות המבחן. הפרשיה שהמערער היה מעורב בה היא יוצאת דופן בחומרתה.
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בקשירת קשר לביצוע שוד ואונס, וכן בשוד של שני זוגות שהתבודדו ביער ציפורי ובאינוסן של שתי בנות הזוג. עקב הרשעתו, נידון המערער ל13- שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה לבית משפט זה נדחה בפסק דין מיום 14.10.98, ואילו הערעור על גזר הדין התקבל, כיוון שהוברר כי בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש מאסר מבלי שקיבל תסקיר קצין מבחן, כמתחייב על פי החוק בהתחשב בגילו של המערער.
התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שידון מחדש בעונש לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן.
לאחר קבלת תסקיר כאמור, דן בית המשפט המחוזי מחדש בעונשו של המערער, והפחית ממנו בכך שגזר על המערער עשר שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. הערעור שבפנינו מופנה כנגד גזר דין זה.
2. בא כוחו המלומד של המערער העלה טענות בכתב ובעל פה, כנגד חומרת העונש שנגזר על מרשו. בין היתר טען בא כוח המערער כי בית המשפט המחוזי לא פעל כמתחייב מביטול גזר דינו הקודם על ידי בית משפט זה, בכך שייחס משקל לעונש המקורי שגזר על המערער. עוד טען כי העונש אשר נגזר על מרשו חורג במידה ניכרת מרמת הענישה המקובלת בעבירות של אינוס, והוא הדגיש במיוחד את העובדה כי המערער, אף כי הורשע בעבירות של אינוס בצוותא עם העבריינים הנוספים בפרשה, לא ביצע בעצמו מעשים מיניים בקורבנות האינוס. כן ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ובתסקיר קצין המבחן ממנו עולה כי למערער סיכויי שיקום.
3. שקלנו את כל טענותיו של בא כוח המערער, ולא מצאנו כי יש בטיעוניו כדי להצדיק את התערבותנו בעונש שנגזר על מרשו.
לא מצאנו ממש בטענה כי בית המשפט המחוזי חרג מהנחייתו של בית משפט זה שעה שהביא בגדר שיקוליו את גזר הדין שבוטל. הפסול שנפל בגזר הדין הראשון נבע מכך שבית המשפט שקל רק את חומרת המעשים, מבלי שנפרשו בפניו בתסקיר, כנדרש על פי החוק, נסיבותיו האישיות של המערער. אולם לאחר ששקל את האמור בתסקיר, רשאי היה בית המשפט לשקול את כל נסיבות העבירה והעבריין. בביטול גזר הדין הקודם מן הטעם של פגם חוקי, לא היתה כל מניעה לשקול מחדש את תקופת המאסר שהושתה מלכתחילה. מגזר הדין ניכר כי בית המשפט ראה לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, ובין היתר הביא בחשבון את האמור בתסקיר. מטעם זה אף ראה להפחית מהעונש המקורי אשר גזר על המערער.
העבירות אשר המערער היה מעורב בביצוען הן חמורות ביותר, הן באופיין והן בנסיבות בהן בוצעו. המערער היה שותף עם שניים אחרים לתקיפת שני זוגות של ערבים מוסלמים שבאו להתבודד ביער ציפורי. הקורבנות נבחרו מתוך הנחה שאנשים אלה לא יסתכנו בהגשת תלונה שתחשוף את דבר ההתבודדות ביער. תקיפת הזוגות נעשתה כשהשלושה מצוידים בסכינים ובאלות, ופניהם מוסתרים בכובעי גרב. שני הזוגות נשדדו. בכל אחת מן הפעמים בהן בוצעו העבירות, אנסו שני שותפיו של המערער לביצוע העבירות את בנות הזוג באכזריות רבה, והמערער נטל חלק במעשים בכך ששמר על בני הזוג יחד עם אחד משני שותפיו לסירוגין.
אכן, המערער עצמו לא ביצע בקורבנות מעשה מיני, אולם אין ספק כי נטל חלק פעיל בביצוע התכנית הפלילית המשותפת, ובלא סיועו לא ניתן היה להרחיק את בני הזוג כדי שיתאפשרו מעשי האינוס. שני המבצעים העיקריים שביצעו את האונס והיו מעורבים ביחד עם המערער במעשי השוד, נידונו כל אחד לתקופות מאסר ארוכות; האחד נידון לעשרים שנות מאסר והאחר נידון לעשרים ושמונה שנות מאסר. בעונש אשר גזר בית המשפט המחוזי על המערער, נתן ביטוי לחלקו היחסי המופחת של המערער במסכת מעשי ההתעללות האכזריים שביצעה החבורה כולה.
4. שקלנו את טענתו של הסניגור המלומד כי העונש שהושת על מרשו חורג מהעונשים המוטלים על ידי בתי המשפט בעבירות אינוס. בא כוח המערער אכן הצביע על עונשים קלים יותר מהעונש שהושת על מרשו. אולם אין בכך כדי לשכנע כי העונש שאנו דנים בו הוא מופרז לחומרא. ראשית, משום שניתן להצביע על עונשים רבים קלים יותר לעבירות אינוס, אך פסיקתנו רצופה גם עונשים חמורים יותר, והמגמה העונשית הראויה מחייבת החמרה ניכרת בעונשים המוטלים בגין מעשי אינוס; זאת כדי להגן על הקורבנות ולהרתיע עבריינים בכוח. שנית, חומרתה של עבירת האינוס היא חומרה מופלגת, וקשה להגזים בתיאור מידת פגיעתה בגופה ובנפשה של קורבן האונס. אולם גם בעבירת האונס, שמחייבת ענישה מכבידה, אין להתעלם מכך שהחומרה הטבועה בעבירה מעצם טיבה, מתעצמת גם בהשפעת מכלול הנסיבות הנלוות לביצועה. מבין מעשי האונס והתקיפות המיניות הבאים בפני בית המשפט, לצערנו, לעיתים תכופות, הפרשה שבה היה מעורב המערער היא מהחמורות ביותר. גם אם הוא אישית לא ביצע מעשים מיניים, הרי אין להמעיט מחלקו, כאשר איפשר ביצוע מעשים כאלה ביודעין ותוך שימוש באלימות.
כנגד חומרת המעשים של המערער, אין בנסיבותיו האישיות כדי להצדיק הקלה בעונשו. העונש אשר נגזר על המערער אמנם נוטה לחומרה בהתחשב בגילו הצעיר ובעברו הנקי, אך אין הוא מופרז כלל ביחס לחומרתם המופלגת של מעשיו.
אשר על כן, דין הערעור להדחות.
ש ו פ ט ת
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.
ניתן יום, כ"ו בסיון התשנ"ט (10.6.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99003260.N03
חכ/