פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3257/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3231/09 ע"פ 3257/09 ע"פ 3261/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל המערער בע"פ 3231/09: המערער בע"פ 3257/09: המערער בע"פ 3261/09: פלוני פלוני פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 5.3.09, בת.פ.ח. 555/06, שניתן על ידי הנשיא מנחם בן דוד והשופטים: בנימין ארבל ואברהם אברהם תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התש"ע (08.04.10) בשם המערער בע"פ 3231/09: בשם המערער בע"פ 3257/09: בשם המערער בע"פ 3261/09: עו"ד שגב יניב עו"ד אבי מוסקוביץ עו"ד רוני נוג'ידאת בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים בן דוד, אברהם וארבל) הרשיע את המערערים – אביה של המתלוננת מ' (המערער בע"פ 3257/09), אחיה המבוגר ממנה (המערער בע"פ 3261/09) וגיסה (המערער בע"פ 3231/09), בביצוע עבירות מין רבות בגופה של המתלוננת. נוסף על כך, הורשע האח בעבירות מין שביצע במתלוננת ד', שאף היא אחותו. האב הורשע בעבירות רבות של אינוס קטין בן משפחה, תקיפת קטין, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה לפי סעיפים 345(א)(1), 351(א), 368ב, 382(ב)(2) ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. האח הורשע במקרים רבים של אינוס וניסיון לאינוס קטין בן משפחה, מעשה מגונה בקטין בן משפחה, תקיפת קטין, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, לפי סעיפים 245(א), 345(א)(1), 345(ב)(1), 348(ב), 348ג1, 351(א), 351(ג)(2) ו368ב לחוק העונשין. הגיס הורשע בעבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בקטין בן משפחה, לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(ג), 347(ב) ו345(א)(1) לחוק העונשין. בעקבות הרשעתו נדון האב ל-22 שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את מ' בסכום של 50,000 ש"ח. האח נדון ל-19 שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ש"ח. ולבסוף, לגיס נגזרו שש שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 2. בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי, מתוארת מסכת התעללות מינית קשה וארוכת שנים, במהלכה מצאו שתי הקטינות את עצמן קורבן לסטיות מיניות של קרובי משפחה, תוך שאלה אינם חוסכים מהן אלימות פיזית. נטען, כי במועד לא ידוע כאשר מ' הייתה ילדה ממש, נהג אביה לאנוס אותה תוך שימוש בכוח, והוסיף ואיים עליה לבל תספר על כך לאיש. מעשים אלו נמשכו תקופה ארוכה עד להיותה של מ' בת 16 שנים, כאשר חלק מהעבירות בוצעו בעת שהיא התגוררה בבית הוריה, וחלקן בעת שהגיעה לחופשות ממוסדות שונים בהם הוחזקה. עוד תוארו מקרי אונס ואלימות נקודתיים, שאת פרטיהם זכרה מ'. אחיה של מ' המבוגר ממנה ב-11 שנים, הואשם בכך שנהג גם הוא לאנוס אותה ולבצע בה מעשים מגונים במשך שנים רבות, מאז הייתה ילדה ועד להיותה בת 16. בכתב-האישום תואר מקרה שהתרחש כאשר מ' הייתה בת 11, כאשר אנס אותה במיטתו ולאחר זאת הכה אותה ואיים עליה כי ירצח אותה אם תחשוף את סוד המעשים שביצע בה. כמו-כן, מתואר בכתב האישום אינוס שהאח ביצע כאשר הייתה מ' בת 15, ובמועד נוסף, 21.03.06, אנס אותה על הרצפה בחדרה של אמם. מערער זה הואשם גם בכך שבמשך מספר שנים נהג לבצע מעשים מגונים באחות נוספת – ד', הצעירה ממנו בשבע שנים, וכן בניסיון לאינוסה ואינוסה בפועל. בין היתר, נטען כי כאשר הייתה ד' בת 15 שנים, ביצע בה מעשים מגונים בחדר המדרגות של הבניין בו התגוררו; כאשר הייתה בת 16 ניסה לבעול אותה ללא הצלחה, ותוך כך גרם לה לפצעים באיבר המין והדביק אותה במחלת מין; במקרה נוסף שאירע לאחר שד' נישאה, אנס אותה בביתה; עוד תואר מקרה אחר בו נגע האח בגופה של ד' והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה לאחר שנפגשו ברחוב; ולבסוף מקרה בו ביצע מעשה מגונה בד' עת ביקרה בבית הוריה, ובשעה שבנה התינוק נמצא עמם בחדר. ואם לא די בכך, נטען כי במקרים רבים הכה האח את מ' ואיים עליה. הגיס הואשם בכך שנהג לבצע במ', שהיתה קטינה אותה עת, מעשים מגונים, ושבמספר רב של מקרים החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, וזאת ללא הסכמתה. מעשים אלו בוצעו כאשר מ' הגיעה לביקורים בבית אחותה, וכן במספר מקרים בהם נסעה עמו במשאיתו. גילוי הפרשה וההודאות במשטרה 3. העובדות הקשות אשר הובאו בכתב-האישום, הגיעו לסופן באירוע האונס האחרון שבוצע במ' במהלך חג הסוכות התשס"ז. לאחר אירוע זה היא נמלטה מבית המשפחה וחזרה למחסה ("הבית ברחוב חיים") בו שהתה באותה עת, שם חשפה בפני המדריכים את אשר עולל לה אביה, והדבר הועבר לידיעת המשטרה. בהמשך, גוללה מ' בפני חוקרי המשטרה את אירועי אותו יום, ואט אט החלה לחשוף את האירועים הנוספים שתוארו בכתב-האישום. באשר לאונס האחרון שחוותה, סיפרה מ' כי לאחר שאביה אנס אותה פעמיים, היא נמלטה מהבית דרך חלון המקלחת. אולם, במהלך שחזור האירוע ולאחר שנוכחה כי החלון קטן מכדי לאפשר יציאה דרכו, הודתה כי למעשה יצאה דרך דלת הבית, ובהמשך אישרה כי האונס התרחש פעם אחת בלבד. מ' הסבירה כי שיקרה בנושא זה נוכח חששה שאם תתאר את המקרה כפי שקרה בפועל, לא יאמינו לה. סמוך לאחר מכן נעצרו שלושת המערערים. האב והגיס הודו, כל אחד בנפרד, במעשים אשר יוחסו להם. האב אומנם כפר תחילה בביצוע העבירות, אולם סמוך לאחר שעומת עם בתו שינה מגרסתו והודה כי אנס אותה מספר פעמים. במסגרת הודאתו אף ביקש, תוך שהוא ממרר בבכי, לא להישלח למאסר אלא לקבל טיפול פסיכיאטרי. גם הגיס הכחיש תחילה את כל המיוחס לו. אולם, ביום ה-23.10.06 הודה בעובדות המפלילות, ופירט את מעשיו במ', תוך שהוא בוכה ומביע חרטה. בשונה מהודאתו של האב, הודאה זו היתה מפורטת, ובין היתר, הודה הגיס שבעת שהסיע את מ' במשאיתו החל לגעת בה באיברים מוצנעים, החדיר את אצבעו לאיבר מינה והתחכך בגופה עד שהגיע לפורקן. בנוסף, סיפר כי במקרים אחדים נגע במ' כשאר שהתה בביתו, וגם שם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה והתחכך בגופה. שלא כמו אביו וגיסו, הכחיש האח את כל אשר יוחס לו. ההליכים בבית-המשפט המחוזי 4. בפתח משפטם כפרו המערערים בעובדותיו המפלילות של כתב-האישום. לטענתם מדובר בבדותה שמקורה בדמיונה של מ', שפעלה מתוך מניע לנקום בהם. לדברי האב, יצאה בתו נגדו במטרה להרחיקו מחיק משפחתו מאחר שהוא ניסה להגביל את קשריה החברתיים, וסרב להעניק לה כסף בהתאם לדרישותיה. לדבריו, הודאתו במשטרה אינה משקפת את האמת, והיא הושגה לאחר שהוטעה על-ידי חוקריו לחשוב שאם יודה יינתן לו טיפול נפשי, ותוך שהחוקרים עולבים בו ומשפילים אותו. עוד טען, כי הודה מתוך רצון לרצות את חוקריו תוך חזרה על מידע ששמע מפיהם, ומאחר שלא הבין את משמעות הודאתו לאשורה ואת דברי החוקרים, נוכח כך שאינו דובר עברית רהוטה. גיסה של המתלוננת טען שאת הודאתו מסר בעקבות הבטחה שניתנה לו כי ישוחרר ממעצרו, ומתוך לחצים נפשיים שהופעלו עליו. האח, כאמור, כפר בחקירתו בכל אשר יוחס לו, והוא התמיד בכך גם במהלך המשפט. 5. המתלוננת מ' העידה ארוכות על המעשים שלטענתה בוצעו בה. בפתח דבריה נשאלה על התנהגותה ועל אופייה והשיבה: "הייתי ילדה לא קלה, חוצפנית, אלימה, משקרת כדי לעשות דברים שאני רוצה". כשנשאלה לפשר אותם שקרים הסבירה: "הייתי משקרת שאני חולה, כדי לנוח. הייתי משקרת שיש למישהו יום הולדת כדי ללכת לחברות, הייתי אומרת שאני נוסעת הביתה ולא הייתי עושה זאת" (עמוד 6 לפרוטוקול). למותר לציין כי דברים אלו שימשו בהמשך את ההגנה בניסיון לקעקע את מהימנותה של עדה זו. מ' תארה בעדותה את מעשי האונס הרבים שחוותה מצד אביה, וכן מקרי אונס ואלימות נקודתיים שביצע בה, תוך שהיא נזכרת בפרטים קטנים דוגמת הבגדים שלבש אביה בעת מעשה, צבע חצאיתה, והדוגמא שעל מצעי המיטה. בעדותה היא תארה את אחד ממעשי האינוס הזכורים לה, שהתרחש בחדרה כאשר היתה בת פחות מעשר שנים, ולאחר שאמרה לאביה כי תספר על כך לאימה, השיב: "אני ארצח אותך ואת אימא שלך" (עמוד 10 לפרוטוקול). מקרה אונס אחר אותו תיארה התרחש כאשר הייתה בת כ-12 שנים, במהלכו העיר אותה אביה משינה, זרק אותה על הרצפה וביצע בה את זממו. כמו כן, סיפרה אודות האונס שאירע בחג הסוכות כאשר הגיעה לחופשה בבית הוריה. לשאלה מדוע טענה כי נמלטה מהדירה מבעד לחלון השיבה: "רציתי שידעו כמה סבל אני עוברת, שידעו מה הוא עשה, שיאמינו לי... לא היה נראה לי הגיוני שאחרי שאבא אונס את הבת שלו היא יכולה לברוח דרך הדלת ואף אחד לא עושה כלום" (עמוד 19 לפרוטוקול). לדבריה, כאשר אביה אנס אותה, לא התנגדה מחשש לחייה, אולם בכתה והתחננה כי יחדל ממעשיו (עמוד 21 לפרוטוקול). המתלוננת הוסיפה וסיפרה על עשרות מקרים בהם נאנסה בידי אחיה, תוך שהוא עושה זאת בבית הוריהם וגם בביתו הנמצא במקום סמוך. לדבריה, מעשים אלה החלו כאשר היתה בגיל רך, ונמשכו כדבר שבשגרה במשך שנים רבות. בין היתר, תיארה מקרה במהלכו נכנסה לחדרו של האח, וראתה את אחותה ד' יחד עמו במיטתו, כשהיא בוכה. האח הורה לד' להתלבש ולעזוב את החדר, ואז אנס את מ' (עמוד 24 לפרוטוקול). כמו-כן, סיפרה כי בימי ההולדת שלה נהג המערער להזמינה לחדרו כדי שיעניק לה מתנה, וגם אז היה אונס אותה (עמוד 23 לפרוטוקול). מקרה אונס נוסף עליו סיפרה מ' ולא נכלל בכתב-האישום, התרחש, לגרסתה, במהלך נסיעה משותפת לשוק בנצרת. באשר למעשים המיוחסים לגיסה, לדברי מ' היא הייתה נוהגת להגיע בחופשותיה לבית אחותה, ובעלה ניצל מצבים בהם נותרו לבדם כדי לגעת באיבריה המוצנעים, וכן היה מחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. במקרה אחר הסיע אותה הגיס לפנימייה בה שהתה ברמת הגולן, ובדרך עצר וביצע בה מעשים מסוג זה, ובהמשך פרץ בבכי והבטיח שהדבר לא יישנה (עמוד 28 לפרוטוקול). כך עשה הגיס גם במקרים אחרים בהם היו השניים לבדם במשאיתו. 6. ד', אחותה של מ', נקראה אף היא להעיד בבית-המשפט, אולם בפתח דבריה ציינה כי אחיה מעולם לא פגע בה, וכי הוא "היה האח הכי נפלא בעולם" (עמוד 118 לפרוטוקול). ד' אמרה כי זכורה לה ההודעה המפלילה שמסרה במשטרה, הכוללת דברים אשר נאמרו מתוך לחץ, ולדבריה "התחלתי לספר להם סיפור שיתנו לי ללכת" (עמוד 119 לפרוטוקול). לטענתה, במהלך עדותה במשטרה איימו עליה החוקרים כי ילדיה יילקחו ממנה אם לא תפליל את אחיה, וכל שאמרה היה מתוך חשש שכך יקרה. נוכח דברים אלה הוכרזה ד' כעדה עוינת, והודעותיה במשטרה כמו גם קלטת וידאו של אחת משיחותיה עם חוקרת המשטרה, הוגשו לבית-המשפט. בחקירה הנגדית המשיכה ד' לדבוק בגרסתה לפיה בדתה את תוכנן של ההודעות במשטרה. לעומת זאת, בעלה של ד' העיד אף הוא, וסיפר כי טרם נישואיהם גילתה לו אשתו כי נאנסה על-ידי אחיה, והוא הפציר בה להגיש תלונה (עמוד 146 לפרוטוקול וראו הבהרה לעניין זה בעמוד 529 להכרעת-הדין). פסק דינו של בית-המשפט המחוזי 7. את הרשעתם של שלושת המערערים ביסס בית-המשפט המחוזי, בראש ובראשונה, על עדותה של מ', כשלצידה הודאותיהם של האח והגיס במשטרה, וראיות מחזקות אחרות. בית-המשפט המחוזי שם לנגד עיניו את תולדות חייה של מ', מעברה מבית המשפחה למוסדות טיפוליים שונים החל מגיל 12, וכן בחן את אשר רשמה ביומן שבועי ובמחברת שירים עובר למועד תלונתה במשטרה. בהתבסס על אלה קבע בית-המשפט כי: "עולה תמונה של נערה אומללה, בודדה וחסרת בית, המשוועת לחום ואהבה... מתוך הופעתה בפנינו אני התרשמתי עמוקות ממ', מבגרותה הנפשית ומאומץ ליבה. בעיני היא נתפסת כנערה אינטליגנטית היודעת לעמוד על שלה" (עמוד 502 להכרעת-הדין). את עדותה הגדיר בית-המשפט ככנה, ובלשונו: "אין לי כל ספק כי שעה שהישירה מבטה לעבר הנאשמים והטיחה בהם את דבריה והאשמותיה, היו אלה דברי אמת לאשורם. אין לי כל ספק כי מ', בעומדה על דוכן העדים, פרקה מעל ליבה את אשר נאלצה לנצור עת רבה והיא עשתה זאת ביודעה כי בכך מקוממת היא עליה את כל בני משפחתה, אשר עשו יד אחת על מנת שלא להוציא החוצה את סודותיהם הנוראיים" (שם, בעמוד 504). בית-המשפט לא התעלם מקשיים מסוימים שהתגלו בגרסתה של מ'. בפרט, עמד על השקר שהתגלה באשר לדרך בה נמלטה מביתה לאחר האונס האחרון. עם-זאת, קבע כי שקר זה אין בו כדי לפגום בגרעין העדות (עמוד 505 להכרעת-הדין). בית-המשפט לא מצא ממש בטענות אודות סתירות ואי-דיוקים קטנים, להגדרתו, אשר נמצאו בעדותה, אותם ייחס לעובדה שנאלצה להעיד במשך שעות ארוכות, ולתאר אירועים רבים וקשים שהתרחשו לאורך שנים רבות. לעניין זה ציין: "מ' אכן אישרה כי נהגה מעת לעת לשקר ואף נתנה לכך הסבר. על רקע חייה האומללים אין להתפלא שהיא שיקרה לעיתים ואולי אף נאלצה לשקר מעת לעת כדי להשיג הטבות קטנות, שיפורים קלים במצבה ותנאי חייה, או אף תשומת לב וכל זאת בעטים של המעשים הנפשעים שעשו בה הנאשמים שגזרו עליה חיי בידוד, פחד ובריחה מתמדת. אין באלה כדי להניע אותי לייחס חוסר אמינות למ' שעה שהיא מספרת את אשר עוללו לה ועשו בה הנאשמים. אין בין זה ובין "השקרים הקטנים" שעליהם סיפרה ולא כלום. אני דוחה בשתי ידי את הטענה שמ' רקמה עלילות מרושעות, יש מאין כנגד אביה, אחיה וגיסה" (שם, בעמוד 506). 8. מנגד, דחה בית-המשפט את גרסתם המכחישה של המערערים, תוך שהוא קובע כי הוא לא מוצא אותן מהימנות. באשר לאב – נדחתה טענתו כי נוכח העובדה שהעברית השגורה בפיו אינה רהוטה, הוא הוטעה לחשוב כי אם יודה במיוחס לו יינתן לו טיפול פסיכולוגי במקום מאסר. זאת, בעקבות צפייה בקלטות העימות שנערך בינו לבין מ' והאזנה לעדותו בבית-המשפט, מהן עלה כי הוא שולט היטב בעברית, ואין חשש כי נפל קורבן להטעיה בשל סיבה זו (עמוד 507 להכרעת-הדין). ובאשר לטענה בדבר לחצים נפשיים שהופנו כלפיו ובהם היה נתון – אימץ בית-המשפט את עדויות החוקרים לפיהן היה מדובר בחקירה רגועה, ושלא לוותה בהפעלה של אמצעי לחץ מכל סוג שהוא. כמו-כן, ציין בית-המשפט כי עובר להודאתו הובהר לו על-ידי חוקריו כי בית-המשפט הוא זה אשר יקבע את העונש, והאב אף ציין מיוזמתו שהבין כי לאב אסור לעשות את המעשים שעשה בבתו (שם, בעמוד 508). באשר לגיס – בית-המשפט דחה את השגותיו לעניין קבילות הודאתו תוך שהוא אומר את אלה: "הודאתו של [הגיס] ניתנה באופן קולח, היא כוללת תיאורים מפורטים של מעשים, תגובות ותחושות כשתיאורם ומסירתם של אלה מלווים בפרצי בכי והכאה על חטא. ההודאה משדרת אוטנטיות וניכר בה כי המספר משחזר ומתאר במהלך עדותו אירועים שהתרחשו בפועל וניכרת בה חרטתו הכנה על אשר עולל למ'" (עמוד 513 להכרעת-הדין). אף שהגיס הודה בפני חוקריו בכך שהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של מ', ולא לפי הטבעת שלה, כפי שזו מסרה בעדותה, אימץ בית-המשפט את דבריה של מ' גם בעניין זה. באשר לאח – בית-המשפט לא נתן אמון בעדותו במהלכה הכחיש את גרסתה של מ' (עמוד 519 להכרעת-הדין). 9. מעבר להתרשמותו של בית-המשפט ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניו, התבססה ההרשעה על ראיות נוספות בהן נמצא חיזוק לעדותה של מ'. בבית-המשפט העיד המדריך ראובן אמיר מבית המחסה בו התגוררה, אשר תיאר את המצב בו הייתה שרויה לאחר ששבה לבית המחסה בערב סוכות בו נאנסה ונמלטה מביתה. כמו-כן, מצא בית-המשפט כי גם ברישומים שערכה מ' ביומניה יש משום ביטוי חיצוני המשקף את מצבה הנפשי הפנימי המעיד על שחוותה. בפרט, הפנה לדברים שרשמה במשך השנים, הכוללים גם התייחסות לאירועים בהם היו מעורבים אביה ואחיה, כאשר המעשים המיניים אינם מתוארים, אולם יש רמיזה שאינה משתמעת לשני פנים לגביהם. וכך לדוגמא כתבה: "זה קרה שוב ושוב מכות רצח ואני בכיתי כל הזמן. בגיל שמונה אבא נכנס לי למקלחת פעם ראשונה [ההדגשה במקור]... הוא אמר אני חרמן עליך ואמרתי לו אבא אבל אני הבת שלך. הוא פתח את המקלחון ואני צעקתי והוא הוריד את המכנסיים ונכנס לבפנים [כך במקור] אני באתי לצאת אבל הוא דפק לי ת'ראש בברז [כך במקור] ואז הוא הוריד תחתונים וזה היה מגעיל" (ראו עמוד 17 במוצג ת/2, וכן עמוד 509 להכרעת-הדין). ובמקום אחר: "היום אחי [] קרא לי לחדר והכניס אותי לשם בכוח ועכשיו כואב לי ומגעיל אני רוצה להתקלח עוד פעם – אבל אין לי כוח למכות של אבא..." (ראו בת/1 ועמוד 510 להכרעת-הדין). במכתב ששלחה מ' ליעל שמעוני, עובדת סוציאלית בבית המחסה, שהובא כלשונו בהכרעת-הדין, היא כותבת: "אני נזכרת בתחושות בגועל בפחד בלברוח לאן שזה לא יהיה רק לא שוב. בצרחות לעזרה בהתחננות שיפסיקו באח שלי שהיה חושב שאני זונה שלו וכל פעם אחרי זה היה זורק לי כסף על המיטה" (ראו ת/17, ועמוד 511 להכרעת-הדין). הרשעתו של האח התבססה גם על הודעות שמסרה אחותו ד' במשטרה. בית-המשפט קבע כי בעדותה בבית-המשפט ביקשה ד' להגן על בני משפחתה, וציין כי "עדותה והתפתלותה על דוכן העדים ניכרו לעין" (עמוד 514 להכרעת-הדין). בית-המשפט מצא בהודעותיה במשטרה פירוט רב על האירועים שיחוסו לאחיה, וקבע כי עולה מהן שאין ממש בדבר איומים שהפנו אליה החוקרים. עוד ציין בית-המשפט, כי מצא רמזים אודות המעשים שמערער זה ביצע בה, במסמכים ונתונים המתייחסים לתקופה שקדמה לחקירת המשטרה. כך למשל בעדותו של עד התביעה ד"ר חיים רוטברד, רופא נשים שטיפל בד' עוד בשנת 2001, אשר מסר כי בבדיקה שערך לד' מצא עדויות לקיום יחסי מין, ובשיחה עם רופאת המשפחה שלה עלה החשש כי מדובר בניצול מיני. משחקר אותה הרופא בעניין זה, פרצה ד' בבכי וסיפרה כי אחיה "התעסק איתה" (שם, בעמוד 517). חיזוקים נוספים לתלונתה נמצאו גם בעדותו של בעלה, שכאמור סיפר כי שמע מפיה שהיא נאנסה על-ידי אחיה, ובעדותה של מ' על המקרה בו מצאה את האח ואת ד' יחד במיטה. לעדותה של מ' בעניינו של האח, נמצא חיזוק בקווי הדמיון שראה בית-המשפט בתיאורים שמסרו שתי האחיות בדבר אופיים של המעשים שביצע בהן, על-אף שעדויות אלו נמסרו בנפרד וללא תיאום בין האחיות (עמוד 520 להכרעת-הדין). עם-זאת, חרף העובדה שבמהלך המשפט הועלו טענות אודות מקרה אונס נוסף שביצע במ' בדרך מהשוק בנצרת ושלא פורט בכתב האישום, בחר בית-המשפט שלא להרשיע אותו בגין מקרה זה. בשולי ההרשעה קבע בית-המשפט, כי מעשים מסוימים המיוחסים לאח ולאב בוצעו למעלה מ-10 שנים עובר למועד הגשתו של כתב-האישום, ומבלי שניתן אישור על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, כדרישת סעיף 354(א) לחוק העונשין, המסדיר את התיישנות עבירות המין במשפחה. נוכח דברים אלו החליט בית-המשפט לזכותם מכל מעשה המיוחס להם אשר בוצע לפני יום 08.11.96. יחד עם זאת, בית-המשפט הדגיש כי כתב-האישום מתאר עבירות רבות כנגד שני המערערים אשר מתייחסות לאירועים שטרם התיישנו, ובאלה הורשעו. הטענות בערעור 10. שלושת המערערים מעלים השגות כנגד האמון שנתן בית-המשפט במ' ובגרסתה. לגישתם, מדובר בנערה בעייתית, אשר עברה רצוף במסכת של שקרים, עיוות המציאות ונטייה להגזמה, ועל כן לא היה מקום ליתן בה אמון כה גורף. המערערים מבקשים לשוות למ' דמות של נערה עצמאית, מתוחכמת ואסרטיבית, אשר לא יתכן כי היתה משלימה עם ההתעללות שתוארה על ידה, בפרט שזו נמשכה שנים רבות. לגישת המערערים, האמון הגורף שנתן בית-המשפט בעדותה, גרם לכך שנתונים רבים אשר היו עשויים להטיל ספק באשמתם, כלל לא זכו להתייחסות. באשר לאב – הוא טען את אלה: א) בית-המשפט המחוזי התעלם מהמתח הרב שהיה קיים לאורך שנים בינו לבין בתו, והביא את מ' לבדות מלבה את ההאשמות נגדו. לגישתו, לא יתכן כי האירוע האחרון אותו תארה מ' התרחש בבית המשפחה שהיה הומה אדם, מבלי שאיש שמע דבר ומבלי שהמתלוננת תנסה להתנגד או לזעוק לעזרה. ב) בית-המשפט התעלם מסתירות עובדתיות וקשיים בעדותה של מ' ובהם: העובדה שהיא זכרה כי אביה ביצע בה מעשים מיניים מחוץ לבית, אך לא זכרה היכן אלה התרחשו; היא לא ידעה לציין אם האונס הראשון שחוותה בוצע על-ידי אביה או אחיה; קיים שוני בין פרטים שמסרה אודות מקרי אונס בחקירתה במשטרה, ואלו שתיארה על דוכן העדים; וכל זאת, שעה שעלה בידה לתאר מספר מקרים לפרטיהם. ג) בית-המשפט התעלם מעדויות רבות ובהן: עדות האחות ד', שסיפרה על האווירה הטובה ששרתה בבית לאורך השנים, ועדותן של נטלי, חברתה של מ', ועובדת סוציאלית אשר טיפלה במשפחה במשך שנים ארוכות. לגישתו, עדויות אלו, לפיהן מעולם לא סיפרה מ' על התעללות שחוותה, שוללות את אפשרות קיומה של מסכת מינית כה ממושכת שיוחסה לו. ד) בניגוד לגרסת המתלוננת לפיה נהג אביה לקלחה מאז היתה ילדה צעירה, עדי ההגנה ש' א'; נ' א'; וג' מ', כולם קרובי משפחה, שללו גרסה זו. ה) לא היה מקום לייחס משקל להודאתו של האב במשטרה, שניתנה בעת שמצב בריאותו היה קשה, ועקב אמונתו בהבטחת השוטרים כי יסייעו לו לקבל טיפול רפואי. בנוסף, במהלך ההודאה ביקש להפסיק את החקירה כדי להיוועץ עם בא-כוחו, והדבר לא ניתן לו. פסול נוסף רואה המערער בכך שחקירה זו לא תועדה באמצעי חזותי, בניגוד לדרישות סעיף 7(1) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן – חוק חקירת חשודים). ו) לעניין העונש טען האב, כי נוכח גילו המתקדם, משמעות העונש החמור שהוטל עליו היא כי הוא יכלה את שארית ימיו מאחורי סורג ובריח. לגישתו, לאור נסיבות חייו היה מקום להקל עמו, ולא זו בלבד שבית-המשפט המחוזי לא נהג כך, אלא אף סטה מרמת הענישה הנוהגת. גם האח מלין על האמון שניתן בגרסתה של מ', ולהלן תמצית נימוקיו : א) לטענתו, יחסיו עם מ' היו תקינים לאורך כל השנים, והתנהגותה כלפיו אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות של מי שנאנסה על-ידי אחיה. גם האח מגייס לעזרתו את עדותם של בני המשפחה ושכנים, וטוען כי לא יתכן שביצע את העבירות מבלי שאיש ידע על כך. בפרט, גישתו היא כי על בית-המשפט היה לתת משקל רב יותר לעדותה של נטלי, חברתה של המתלוננת, שהעידה על היחסים הטובים בינו לבין מ'. עוד הוא מציין כי שגה בית-המשפט כאשר התעלם מכך שטענתה של מ' שאנס אותה ברכבו לאחר שחזרו מהשוק, נסתרה על-ידי עדותו של עד הגנה בשם ולדימיר פאוץ', שסיפר כי היה יחד אתם בשוק ואף חזר עמם ברכב. ב) עוד הוא טוען, כי בית-המשפט התעלם מעדותה של אחותו ד', אשר חזרה בה מהגרסה שמסרה במשטרה, ואף הפצירה בבית-המשפט לחוס עליו. בתוך כך התעלם בית-המשפט מנתונים רבים המעידים על מערכת היחסים הטובה ששררה בינו לבין ד', שאינם עולים בקנה אחד עם הודעתה במשטרה. כמו-כן, לא נתן בית-המשפט משקל לעדותו של נ' א', שמסר כי ד' סיפרה לו שבדתה את האישומים נגד מערער זה מלבה. ג) לעניין גזר-הדין נטען כי בית-המשפט המחוזי החמיר בעונש החמרה יתרה, תוך שהוא מתעלם מנסיבות חייו, מהעובדה שמדובר באיש צעיר, בעל משפחה וללא עבר פלילי מכביד. אף הגיס סבור כי הרשעתו הנה שגויה, ולהלן טעמיו: א) בית-המשפט התעלם מהסתירה המרכזית בעדותה של מ', אשר שינתה את גרסתה במהלך המשפט וטענה לבסוף כי נהג להחדיר אצבעות לפי הטבעת שלה ולא לאיבר מינה. זאת, תוך שהוא סומך את ידיו על ההסבר הקלוש והבלתי משכנע, לגישתו, כי מדובר בטעות תמימה. ב) בית-המשפט התעלם מהסתירות בין הודאתו במשטרה לבין עדותה של מ'. בין היתר, הוא טען בהודאתו שאת האירוע הראשון ביצע במ' בעת שהסיעה במשאיתו לטבריה, בעוד שהיא בעדותה טענה כי המקרה הראשון התרחש בדירתו. ג) טענה נוספת התייחסה לקבילות הודאתו במשטרה. לגישתו, הודאה זו נגבתה תוך שימוש באלימות ואיומים כי אם לא יודה "יבלה" שנים רבות במאסר. בעקבות כך נאלץ לבדות מלבו גרסה שהתבססה על דברים שקלט משיחותיו עם החוקרים. כמו-כן, הוא מלין על כך שהודאתו לא תועדה באמצעי חזותי, בניגוד להוראות הדין. עוד נטען, כי המשטרה נוהגת לגבות הודאות מחשודים בשלב החקירה המכונה על-ידה "תשאול", ועליו לא נערך תיעוד מפורט אלא תרשומת תמציתית על-ידי המתשאל. טענתו היא כי מאחר שהודאתו ניתנה במהלך התשאול ולא בחקירה עצמה, מהמסמך האמור לתעד אותה נעדר חלק ניכר מתשובותיו. לגישתו, מדובר במחדל חקירה המצדיק את פסילת הודאתו. ד) עוד הוא מעלה טענות לגבי הרשעתו בעבירות שכותרתן "עבירות מין במשפחה" – לגישתו מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת מ' כלל אינה עונה על הגדרת "בן משפחה" שבחוק העונשין, ועל כן מדובר בעבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה "רגילות", בהן נדרש להוכיח את העדר הסכמת הקורבן, וזה לא הוכח במקרה הנוכחי. מכל מקום, מערער זה טוען כי העונש שהוטל עליו מופרז בחומרתו, ועל כן נכון להקל עמו. דיון הערה מקדימה 11. טענותיהם של שלושת המערערים מופנות, בראש ובראשונה, נגד עדותה של מ', וקביעות בית-המשפט המחוזי בדבר מהימנותה. והרי ההלכה הנוהגת עמנו מימים ימימה היא כי בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה בדרך ישירה ובלתי אמצעי (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004)). לאותה התרשמות ישירה נודע משקל רב במיוחד מקום שמדובר בעדויות של קורבנות עבירות מין (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426 (2004)), ועל אחת כמה וכמה כשבעבירות מין במשפחה עסקינן. אלו, מטבען, מתרחשות בד' אמותיו של התא המשפחתי ובהיחבא, כך שלא פעם ניצב בית-המשפט בפני הכרעה בין שתי גרסאות סותרות. משאמרנו את אלה, נפנה לטענות לגופן. מהימנותה של מ' 12. לאחר שבחנתי בקפידה את מכלול עדותה של מ' ואת השגות המערערים לגביה, לא מצאתי פסול במסקנותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין מהימנותה. ראשית, דבריה אודות כך שהייתה נוהגת לשקר בעבר, העובדה שהגדירה עצמה כ"ילדה בעייתית" ונתונים נוספים אודות התנהגותה לאורך השנים, אינם יכולים להוביל למסקנה כי מדובר בדמות כה מניפולטיבית, מחושבת וחדורת נקם, אשר בשל מניע בלתי מוסבר תבדה מליבה עלילה כה חמורה נגד שלושה גברים ממשפחתה. כבר נקבע כי כדי להראות יסוד סביר לספק בגרסתה של מתלוננת, על טענה בדבר עלילת שווא להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)). קשה לקבל את הטענה לפיה מ' ביקשה להרחיק את המערערים ממשפחתה, והייתה מסוגלת לצורך כך לשקר לאורך ימים ארוכים בפני חוקריה ובבית-המשפט, לזייף את בכייה וזעמה שעה שהטיחה את האשמותיה באביה ובאחיה, כפי שניכר מצפייה בקלטות הוידיאו של העימותים ביניהם, ולהוליך שולל את כל שומעיה. איני מוצא כל פגם בהתרשמות בית-המשפט קמא אודות נפשה המיוסרת של מ', ובקביעתו כי גם אם שיקרה או פרקה עול בעבר, הרי שהייתה בכך קריאה לעזרה, ואולי גם רצון לבטא את מצוקתה. למעלה מכך, באופן שבו התייחסה בגילוי נפש להתנהגותה בעבר, ולא ניסתה ליפות את המציאות או לתרצה, יש משום מתן נופך נוסף של מהימנות לדבריה. האב והאח מביעים את פליאתם על כך שלאורך שנים ארוכות לא נודע דבר ההתעללות במ' לאיש. להשקפתם, התנהגותה לא עלתה בקנה אחד עם התנהגותה של מי שעברה אונס חוזר ונשנה. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. למרבה הצער, אין זה מקרה חריג שקורבנות לגילוי עריות שומרים בליבם פנימה את המעשים המבוצעים בהם, לעיתים מחמת בושה, לעיתים נוכח איומים המופנים כלפיהם, ולמרבה האירוניה לעיתים נוכח רצונם שלא לפגוע במבצעי העבירות שהם קרובי משפחתם. המעשים שייחסה מ' לשני מערערים אלו החלו בהיותה רכה בשנים. בנסיבות אלו, ובייחוד כאשר מקור ההתעללות הוא אביה – האמון על גידולה והטיפול בה, ואחיה המבוגר, ניתן להבין מדוע התקשתה ואולי התביישה לחשוף את דבר ההתעללות. אין פלא אפוא כי מ' נצרה את סודה בליבה ומצאה דרכים אחרות להתמודדות, ככתיבת שירים ויומנים. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 925 (2001): "כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר אירע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה... הנסיבות המביאות קטין, קורבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות, ולרוב הן אינן מונחות על-פי היגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר. לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של העניין ובמציאות החיים שבה שרוי קורבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גירסת המתלונן." לכך מצטרפת העובדה שהמערערים איימו על מ' לבל תספר לאיש אודות המעשים, ואיומיהם לוו באלימות. אף ניסיונותיה המעטים לספר על המעשים הוסו על-ידי בני המשפחה: "כשאני סיפרתי למשפחה על [האח] זו היתה התשובה 'שו, שו, שו, שלא ידעו' אל תספרי למשטרה, אסור שידעו, שלא יגלו, גם לגבי ד' אסור שידעו, שזה לא יגיע למשטרה, שהשכנים לא ידעו שהוא נגע בה ובי. לרדת למטה ולומר למי? למי שכבר סיפרתי. מה יגידו עוד פעם שקט?" (עמוד 21 לפרוטוקול). מעבר לכך, הניסיון להציג את חיי המשפחה כחיים תקינים ורגילים, ושאין זה סביר כי סוד כה אפל הוסתר מתחת לפני השטח, אינו עומד במבחן הראיות שהוצגו. חברותיה של מ' העידו שהיו עדות לאלימות פיזית שהופנתה כלפיה: העדה הודיה ציינה כי ראתה את האה והאח מכים את מ' (עמוד 205 לפרוטוקול). העדה נטלי ציינה אף היא כי ראתה את האב מכה אותה (עמוד 220 לפרוטוקול). גם העד נ' א' סיפר על אלימות בבית (עמוד 386 לפרוטוקול). לכך מתווסף הנתון לפיו החל מהיותה בת 12 שנים גדלה מ' במוסדות שונים, ומצוקתה נחשפה בפני גורמים מחוץ למשפחה. מירי קליין, העובדת הסוציאלית אשר טיפלה במשפחה לאורך שנים ארוכות, סיפרה על סיוע שנתנה למ' עקב חשדות לאלימות פיזית שהתעצמו בשנת 2005, ובעקבות כך היא אף מנעה מפגש עם משפחתה וחזרה לביתה. בעדותה סיפרה עוד גם כי מ' רמזה לה שהיא שומרת באמתחתה סוד, שגילויו יגרום לכך שאביה ואחיה יאסרו (עמוד 275 לפרוטוקול). בהמשך, מסרה גב' קליין כי לאחר שמ' פנתה במכתב ליעל, העובדת הסוציאלית מבית המחסה בו התגוררה, נערכה עמה שיחה במהלכה סיפרה כי עברה התעללות מינית מידי אביה ואחיה. אותה עובדת סוציאלית העידה גם היא כי בעת שמ' נקלטה ב"בית ברחוב חיים" בתחילת שנת 2006, היא סיפרה שעברה פגיעה מינית מצד אביה, והביעה את רצונה העז כי יעל תימנע מלדווח על כך (עמוד 256 לפרוטוקול). הקשיים בעדותה של מ' 13. המערערים הצביעו על קשיים בעדותה של מ', שלעיתים לא תיארה את ההתרחשויות במלואן. על כך כבר נכתב כי: "דווקא זיכרון מופלג של פרטים, אחרי שחלף זמן רב מעת התרחשות האירועים ועד למתן העדות, עלול לפגום במהימנותו של עד (ע"פ 1258/03 הנ"ל, בעמוד 637; ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 568 (1982)). כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי ב"קשיים" עליהם מצביעים המערערים יש כדי להחליש את עיקר גרסתה של מ' או לפגום במהימנותה: א) "פערים" בזיכרונה של מ' - מ' אמנם התקשתה לזכור מועדים ופרטים מדויקים הנוגעים בעיקר למקרי האונס הראשונים שעברה, אך אין בחסר זה משום פגם היורד לשורש העניין, שכן: "אין זה מקרה נדיר שקורבן עבירות מין, ובמיוחד כאשר מדובר באדם צעיר שחווה התעללות משך שנים ארוכות, מתקשה למסור פרטים לגבי מועדים מדויקים בהם בוצעו עבירות בגופו" (ע"פ 10922/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (טרם פורסם, 14.06.2007); וכן ע"פ 993/00 הנ"ל בעמ' 233). ב) תיאור האונס בערב סוכות – כאשר נשאלה מ' מדוע חזרה בה מטענתה כי ברחה דרך החלון רק ביום בו נערכה ההובלה וההצבעה, הסבירה: "שם ממש ראיתי שאי שאפשר לצאת מהחלון הזה, נתפסתי על חם כי לא רציתי לשקר פשוט כמו כדור שלג, זה התחיל בקטן ואז התחילו לשאול שאלות, פחדתי שאם אני אומר שלא אמרתי את האמת יאמרו לי שהכל לא היה. סיפרתי את האמת אבל נורא פחדתי" (עמוד 19 לפרוטוקול). אמת, שינוי הגרסה במעמד ההצבעה בזירת ההתרחשות מעורר קושי. מאידך, ההסבר שניתן על-ידי מ' לשינוי הגרסה שופך אור על המניעים שלאורם פעלה ומעניק לדבר פשר. במפגשה הראשון עם חוקרי המשטרה, עת חשפה לראשונה את מסכת ההתעללות שחוותה, לא תיארה לעצמה מ' כי תוכל לספר סיפור אודות ילדה הנאנסת על-ידי אביה, ויוצאת מביתה כפי שבאה בשערו כשהיא חולפת על פני בני משפחתה. עם-זאת, כאשר הועמדה במבחן המציאות לא בחרה להתחמק, אלא הודתה כי היה מדובר בשקר, ואף הסבירה בו במקום את הסיבה בגינה בדתה אותו. בכך אין כדי להוביל למסקנה ששאר דבריה היו שקריים גם הם, אלא לחזק את המסקנה כי מדובר בחשיפה ספונטאנית ובלתי מתוכננת של אמת כמוסה. ג) המעשים במקלחת – מ' סיפרה בעדותה כי ההתעללות מצד אביה החלה בעת שנהג לקלחה, ואילו מספר עדי הגנה, כולם בני משפחה, סיפרו כי לא זכור להם שהאב היה מקלח את מי מהילדים. חרף עדותם כי "לא ידעו" ו"לא ראו" שהאב מקלח את ילדותיו, ברי כי אין להסיק מכך כי מ' שיקרה בסוגיה זו. ד) האונס בנסיעה לשוק – עדויותיהן הסותרות של מ' ועד ההגנה ולדימיר פאוץ' באשר לנסיעה לשוק בנצרת, לא הוזכרו בפסק-הדין, נוכח כך שהאירוע לא תואר בכתב-האישום, ומכל מקום האח לא הורשע בגינו. אירוע זה לא תואר בעדותה הראשית של מ', והועלה על-ידי בא-כוחו של האח במהלך החקירה הנגדית (עמוד 78 לפרוטוקול). מ' שבה להעיד לאחר פרשת ההגנה ועמדה על גרסתה כי העד אמנם הצטרף אליהם לנסיעה בדרך אל השוק, אך הדגישה כי היא ואחיה חזרו לבדם, ואז אירע האונס הנטען (עמוד 483 לפרוטוקול). בית-המשפט המחוזי לא קבע ממצאי מהימנות בנוגע לנקודה זו, אך ציין כי אין בעובדה שבחר להימנע מהרשעתו של האח במעשה זה כדי לפגום בהתרשמותו מעדותה של מ' (עמוד 521 להכרעת-הדין). לא ראיתי עילה לשנות ממסקנה זו של בית משפט קמא. ה) העדר התאמה בין עדותה של מ' והודאתו של הגיס – מערער זה סיפר בהודאתו במשטרה (המוצג ת/3, האמרה 14ב, מיום 23.10.06) כי המקרה הראשון בו נגע במ' התרחש במשאיתו, בעוד שלטענתו סיפרה מ' בהודעתה (נ/5) כי המקרה הראשון התרחש בביתו. בנוסף, הוא מצביע על ההבדל בין הדרך בה הם מתארים את מהותם ואופיים של האירועים שהתרחשו. תיאור שונה של סדר האירועים, או הסבר על האופן בו הגיע מערער זה לפורקן, אינם ניצבים בליבם של הדברים, בייחוד כאשר מהותם ועיקרם מתוארים באופן זהה: החדרת האצבעות, ביצוע המעשים במועדים שונים במשאית ובסלון בית משפחתו של הגיס, בכייה של מ' ועוד, עולים בצורה זהה מהודעותיהם של השניים במשטרה, כמו גם מעדותה של מ' בבית-המשפט. ולא רק זאת, אלא שגרסתה של מ' זוכה לחיזוק מהודאתו של מערער זה במעשים. יתכן כי הסיבה לאי אלו הבדלים שנפלו בין הגרסאות טמונה בכמות האירועים והזמן שחלף ממועד ביצועם, ואין בכך כדי לשמוט את בסיסן של גרסתה של מ' או הודאתו של הגיס. יתרה מכך, טענתו של הגיס בדבר הפער בין הודאתו לגרסת המתלוננת באשר לאירוע הראשון בו נגע בה, אינה מדויקת. לאחר שמסרה מ' כי האירוע הראשון התרחש בביתו של הגיס, המשיכה בתיאורם של אירועים נוספים, וכאשר הגיעה לתיאור מקרה שהתרחש במשאיתו הוסיפה: "פעם אחת בדרך לפנימייה ברמת הגולן הפעם הראשונה שזה היה ככה בעצם זה היה שהוא לקח אותי לשם" (עמוד 10 להודעתה במשטרה, מוצג נ/5, בשורה 20). נותרת הסתירה שהתגלתה בגרסתה של מ' שטענה בחקירתה הנגדית כי הגיס החדיר את אצבעותיו לפי הטבעת שלה, ולא לאיבר מינה. אכן, סתירה זו מעוררת קושי – מערער זה הודה בעבירות של אינוס אשר יוחסו לו בכתב-האישום, אך נוכח השינוי בגרסת המתלוננת הורשע בביצוע מעשי סדום. עם-זאת, הסברה של מ' לטעות אליה נקלעה באשר לאיבר אליו חדר המערער אינו מופרך ובלתי הגיוני, עד שבית-המשפט המחוזי היה מנוע מלתת בו אמון. יובהר כי בהודעה הראשונה במשטרה הדגישה מ' מספר פעמים כי הגיס החדיר את אצבעותיו לפי הטבעת שלה ולא לאיבר מינה (ההודעה נ/9, עמוד 7). בהמשך השתנה התיאור שמסרה והיא דיברה על החדרות ל"איבר המין", ועל כך חזרה במספר מקרים (ההודעה נ/5, בעמוד 10). בחקירתה הראשית התייחסה מ' בתחילה ל"החדרה" מבלי לציין את מקום ההחדרה. בהמשך, כאשר נשאלה לפשר דבריה השיבה: "כל פעם שאמרתי שהייתה החדרה של אצבעות, התכוונתי להחדרה של אצבעות לאיבר המין" (עמוד 28 לפרוטוקול). בסופו של דבר התעוררה השאלה בעת חקירתה הנגדית של מ' על-ידי בא כוחו של המערער, וזו השתלשלות העניינים: "ש: בהודעה שלך במשטרה, מפנה לנ/9 עמוד 7 שורות 9 – 10. שם את מתכוונת ל[גיס]. (אני אשאל רק על [הגיס] אלא אם אומר שם אחר). באותה הודעה באותו עמוד שורה 15 את שבה ומחדדת את הנקודה הזו, את אומרת "הוא היה דוחף לי אצבע לפי הטבעת". ת: נכון. ש: כאן בבית-המשפט אמרת בעמוד 28 לפרוטוקול שורה 13: "כל פעם שאמרתי שהייתה החדרה של אצבעות...באיבר המין" באילו מההודעות שיקרת. ת: לא שיקרתי, התבלבלתי." ובהמשך: "ש: את מסכימה איתי שיש הבדל בין פי הטבעת לאיבר מין. ת: כן. ש: לאיפה הוחדרו האצבעות. ת: לפי הטבעת. אמרתי לך, התבלבלתי. ש: כלומר, אני רוצה להבין נכון, כשאמרת כאן בבית-המשפט שההחדרה היתה לאיבר המין למעשה התבלבלת וזה היה לפי הטבעת ת: כן, למרות שזה לא מרחק גדול בין איבר המין לפי הטבעת" (עמוד 98 לפרוטוקול). הנה כי כן, עיון בפרוטוקול הדיון ובתמלילי ההודעות במשטרה מלמד כי אין מדובר בשינוי גרסה מהותי של המתלוננת, שבמעמד העדות העלתה לראשונה תרחיש שונה מזה שתיארה בחקירתה. זאת, הואיל ועוד בתחילה טענה מ' את שטענה בסופו של דבר. שלושת שופטי בית-המשפט המחוזי, שנחשפו באופן ישיר ובלתי אמצעי לעדותה, לא מצאו שיש בכך כדי לפגום במהימנותה (עמוד 526 להכרעת-הדין), ולא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לשנות ממסקנה זו. ראוי לזכור שמ' עברה, בחקירתה ובעדותה, חוויה מתישה וארוכה של שחזור פרטיהם של אירועים רבים וקשים שעברו עליה. הצורך לתאר פעם אחר פעם כיצד שלושה גברים בני משפחתה השתמשו בה ככלי לסיפוק תאוותם, ומעמד החקירה הנגדית בה עומתה עם נסיבותיהן האינטימיות והאנטומיות של העבירות, הוא שצריך לעמוד לנגד עיניו של בית-המשפט כאשר הוא בוחן סתירה שהתגלתה בעדות. דברים אלה הם בבחינת מענה מספק לקושי שהתעורר. 15. כאמור, ההרשעה לא התבססה על גרסתה של מ' לבדה, שכן בנוגע לכל אחד משלושת המערערים נמצאו חיזוקים לעדותה. הודאתו של האב מערער זה לא מכחיש את עצם הדברים המיוחסים לו בהודאה (ת/3, מסמך 4ג), אלא מלין על האופן בו הם נגבו ממנו: א) הטענה בדבר פגיעה בזכות ההיוועצות – בפתח ההודאה נכתב כי האב אישר שהבין על מה הוא נחקר, תוך שהוא בוכה ומבקש "לקבל טיפול בבית חולים מזרע על מה שעשיתי". בהמשך, הוסיף האב ופרט מה הם המעשים שביצע במ', תוך שהוא מביע חשש מפני כליאתו וחוזר על בקשתו לקבל טיפול. בין היתר, סיפר כי אנס את מ' בערב סוכות במקלחת בבית המשפחה, כפי שתיארה בעדותה. לאחר זמן מה דרש האב כי יצרו קשר עם בא-כוחו (עמוד 7 להודאה), והשוטר יצחק אדרי ניסה לעשות זאת, ומשלא עלה בידו להשיגו טלפונית הודיע על כך לחוקרת ולאב (עמוד 188 לפרוטוקול). וזו הייתה תגובתו: "אני לא רוצה עורך-דין אבל אם אני לא זוכר משהו אז אל תשאלי את זה פעמיים. ש: טוב, אתה רוצה להמשיך לענות על שאלות? ת: מה שתשאלי אני מספר אמת" (עמוד 7 להודאה). לאחר דברים אלה המשיך האב לשטוח בפני חוקריו את פרטיהם המדויקים של מקצת האירועים בהם הודה. בנסיבות אלה אך ברור הוא כי ויתר על זכותו להיוועץ בבא-כוחו באותו מועד, ומטעם זה דין הטענה בדבר פגיעה בזכות היוועצות – להידחות. מכל מקום, אף אילו היה מדובר בפגיעה בזכות ההיוועצות, חלקה הארי של ההודאה נמסר מפיו טרם כלל עלתה דרישתו להיוועצות. ב) לחץ פסול שהופעל על האב – כידוע, הודאתו של חשוד קבילה כראייה בבית-המשפט, בהתאם להוראות סעיף 12 לפקודת הראיות "רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ובית-המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון". קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי הודאתו של האב קבילה נסמכת על התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו ואשר נמצאו כמהימנים (עמוד 508 להכרעת-הדין). השוטרת רוית לב ארי שחקרה את האב וגבתה את הודאתו מפיו, העידה על נסיבות מתן ההודאה ובתוך כך גם: כי לא הובטח לו טיפול נפשי; בהודאתו מסר מיוזמתו פרטים לעניין ההאשמות נגדו שלא נמסרו לו על-ידי החוקרים; היא שללה את טענותיו בדבר השפלות ושנאמר לו כי עליו להודות אם רצונו לקבל טיפול רפואי; וכי באופן כללי היחס אליו היה הוגן לאורך כל החקירה (עמוד 157 לפרוטוקול). זו הייתה גם גרסתו של ראש צוות החקירה (ראו עמוד 194 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי קבע כי עדויות אלו אמינות, ולא ראיתי עילה לשנות מכך. ג) הטענה כי לא הבין את חוקריו – צפיתי בקלטת העימות שנערכה בין האב למ', והתרשמותי היא כי אין ממש בטענתו בדבר קשיי שפה שמנעו ממנו להבין את דברי החוקרים. אמנם, מדובר באדם לא צעיר, שהעברית אינה שפת אמו ושאינו בקי ברזי השפה. אולם גם ברור כי לאחר עשרות שנים של חיים בישראל, הוא הבין היטב את האישומים שהטיחה בו בתו ואת שאלות החוקרת, ועל כן הגיב אליהן ללא קושי. ואם נותר ספק בדבר הבנתו את השפה, הוא נעלם כלא היה נוכח דבריו הבאים המובאים בלשונו: "לא איימתי עליה עכשיו גם על איומים תשלחו אותי לכלא?". ובהמשך: "ש: אבל זאת הבת שלך שאנסת ולא סתם בחורה מהרחוב? ת: כן אבל היא מכניסה אותי עכשיו לבית הסוהר. ש: אבל אתה אנסת אותה, זה לא שהיא מכניסה אותך לבית הסוהר נכון? ת: כן אבל אני הייתי מפסיק ולא אונס אותה יותר אחרי הפעם האחרונה והיא לא הייתה צריכה לדבר ככה פה במשטרה ולא הייתי מגיע למצב כזה" (עמוד 4 להודאתו). 16. הטענה כי חקירת המערערים לא תועדה באמצעי חזותי, אינה מעוררת קושי הואיל והוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 לעניין חובת התיעוד בעבירות בהן הורשעו, טרם נכנסו לתוקף במועד בו נערכו החקירות בפרשה זו. מכל מקום, ההודאות שנגבו מתועדות בפירוט רב, כך שניתן ללמוד מהן על נסיבות מסירתן, אף אם היה מוטב לו תועדו באופן חזותי (לעניין חשיבות התיעוד החזותי ראו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, בפסקה 25 לפסק דיני (טרם פורסם, 14.12.06)). הודאתו של הגיס 17. לעניין הטענה בדבר הליך התשאול – במזכר שהוגש לבית-המשפט (במסגרת ת/3 ומסומן ד), תיעדה חוקרת המשטרה בתמצית את הנסיבות בשלב ה"תשאול" אשר הובילו להודאתו של מערער זה. ממזכר זה עולה כי בשלב מסוים בשיחתם החל הגיס לבכות, אמר לה שבכוונתו לספר לה את כל האמת, והסביר כי מוטב שתתחיל לתעד את הדברים כלשונם. עם-זאת, במזכר זה אין דבר וחצי דבר אודות פרטי ההודאה עצמה, שכן תוכן החקירה במהלכה הודה תועד בתמלול מלא ומדויק כנדרש, בניגוד לנטען על-ידו בערעור. אמנם, המזכר המתעד את התשאול הוא חלקי, ולא ניתן למצוא בו פרטים מלאים על השיחה שהתנהלה בינו לחוקרת, שכן הדברים הועלו על הכתב לאחר מעשה. ברם, הודאתו ותוכנה מעידים על הנסיבות בה ניתנה, ולא עולה מהן כי דבר מה שהובטח למערער או איום שהוטח בו בשלב התשאול הם שהובילו אותו להתוודות. הגיס טוען כי עובר לגביית ההודאה הפעילה עליו החוקרת אמצעי לחץ, בהם שולבו איומים ופיתוי, ובלשונו: "אמרה לי [] יש לך שתי דרכים לעשות את זה. או שתודה ואני אעזור לך ותקבל כמה שפחות או שיש אנשים שיכולים להוציא את זה ממך" (עמוד 446 לפרוטוקול). אלא שטענה זו נדחתה, ולא רק נוכח העובדה שבחקירתה הנגדית עמדה החוקרת על כך שלא הובטח לגיס דבר והוא לא אוים, אלא גם משום שהגיס לא הסתפק בהודאה לקונית, שיש בה כדי לאשר את האישומים נגדו, אלא תיאר את האירועים בפירוט רב, הביע חרטה, וביקש עזרה נפשית. קשה להאמין כי התנהגות זו היא בבחינת התחזות שנועדה לרצות את חוקריו. גם טענתו של הגיס שהוא אינו נכנס לגדר "בן משפחה" שבחוק אינה יכולה להתקבל. כאמור, מערער זה היה נשוי לאחותה של מ', וקרבה משפחתית זו נכללת בהגדרת "בן משפחה" לעניין העבירות שבסעיף 351(ה) לחוק העונשין. 18. לעדותה של מ' על המעשים שבוצעו בה והודאות המערערים נמצאו חיזוקים נוספים שלא נעלמו מעיניו של בית-המשפט המחוזי, ועל המרכזיים שבהם אעמוד להלן. חיזוק לגרסתה של מ' מצא בית-המשפט קמא בהודעתה במשטרה של ד', בה סיפרה כי האח נהג לבצע בה מעשים בעלי גוון מיני, דומים לאלה שביצע במ'. האח משיג על הסתמכותו של בית-המשפט על הודעה זו. בחנתי את הודעותיה של ד', ואף צפיתי בקלטת הוידיאו של חקירתה מיום 23.10.06, והתרשמתי כי הדברים נאמרו בכנות, והם משקפים את רצונה של ד' לפרוק את שעל ליבה. אין בידי להסכים לטענה כי סיפרה אותם מתוך חשש מהחוקרים או נוכח איומים שהופנו כלפיה. זאת, בפרט לאור העובדה שכפי שהעיד בעלה, סיפרה לו ד' על מעשים אלו שנים עובר למועד חקירתה. בקלטת הוידיאו נראית ד' כשהיא מאשרת שאין לה להוסיף על מה שאמרה בחקירתה הקודמת, בה סיפרה על מעשיו של האח. בהמשך כאשר ד' מסננת, בקול רפה ובהיסוס רב, כי דבריה לא היו אמיתיים, מזהירה אותה החוקרת כי היא נחקרת בחשד למסירת הודעה כוזבת. אז מסבירה מייד ד' כי לא שיקרה אך אינה רוצה להתלונן. ד' חוזרת שוב ושוב על כך כי מדובר באמת לאשורה, וכל רצונה הוא להימנע מהגשת תלונה נגד אחיה. בנסיבות אלה, לא ניתן אלא להתרשם כי מדובר במי שהחליטה להתכחש לגרסתה המפלילה נוכח החשש מהשלכותיה על המערערים, בני משפחתה. מעבר לכך, ובשונה ממה שטענה על דוכן העדים, ניתן להתרשם כי ד' אינה נמצאת במצוקה כלשהי והיא לא הביעה חשש מפני החוקרת. אף טענתה, שלא התקבלה על-ידי בית-המשפט המחוזי, באשר לאיום כביכול שיילקחו ילדיה ממנה, לא הוזכר כלל על ידה במהלך החקירה אשר תועדה בצילום. אדרבא, בסיום החקירה ולשאלת החוקרת אם כל מה שסיפרה אמת, השיבה ד': "כן, גם בפעם הקודמת מה יש לי לשקר?" (מוצג ב/2, בעמוד 5). למעלה מכך, במעשים אשר תוארו על-ידי ד' קיים דמיון רב למעשים כפי שתוארו בידי מ'. תחילה נגע בה אחיה, ובהמשך הסלימו מעשיו לביצוע מעשים מגונים ומעשי אינוס תוך שהוא מגיע לפורקן על גופה ומורה לה ללכת להתקלח. גם לד' כמו למ' הציע האח תשלום לאחר חלק מהמעשים שביצע בה. דמיון זה מאשש את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה הודעתה של ד' במשטרה שיקפה את האמת, ולא נבדתה עקב לחץ. לדמיון בין המעשים מצטרפים הנתונים הבאים – גרסאותיהן של השתיים לא תואמו בשום שלב של החקירה, ודברים אלה אף אושרו על-ידי ד' בחקירתה (מוצג תביעה ב/2 בעמוד 3, שורה 89); מ' ציינה בעדותה כי ראתה את ד' כשהיא ערומה במיטתו של האח; ולבסוף, הממצאים הרפואיים בעניינה של ד', כאשר כבר בשנת 2001 עלה חשד כי היא נתונה להתעללות מינית. ברישום שערך הרופא המטפל ב- 2.09.01 (מוצג ת/16), עולה כי ד' סיפרה שאחיה ביצע בה מעשים כלשהם ("התעסק איתה"). כל אלה אינם מותירים ספק, כי גרסתה של ד' במשטרה היתה גרסת אמת. נוכח האמור, סבורני כי דינן של ההשגות כנגד ההרשעה להידחות כולן. הערעור על גזר-הדין 19. הכלל הנוהג הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לקביעת העונש, אלא בנסיבות חריגות, בשל טעות מהותית בגזר-הדין או חריגה קיצונית מרמת הענישה הנוהגת בנסיבות דומות (ע"פ 6298/96 מדינת ישראל נ' יחיא (טרם פורסם, 05.11.97); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 03.02.98); ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נ' אבו תקפה (טרם פורסם, 27.03.08)). בנסיבותיו הקשות של מקרה זה, לא מצאתי כי התקיימו טעמים להתערבות בגזר-הדין. א) עונשו של האב – במקרה של אב האונס את בתו, החל מגיל פעוט ובמשך שנים ארוכות, ראויה תגובה עונשית מחמירה מאין כמוה. לפגיעה הקשה הכרוכה בעבירת האונס מתווספות הבגידה הנוראה באמון שרוחשת בת לאביה, והרס אכזרי של נפשה, ילדותה ונעוריה. על חומרתם של מעשים ממין זה עמדתי בעבר והדברים יפים גם לעניינו: "המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו. המערער, שבוי בידי יצרו ותאוותו, ראה בילדתו אובייקט מיני זול ונגיש בו עשה ככל העולה על רוחו, משל היתה גוף נטול נשמה. מערער זה מקומו מאחורי סורג ובריח, והואיל ונדמה כי בעבירות מסוג זה חוטאים לא מעטים, ראוי כי רמת הענישה תהיה כזו שתהווה גם מסר ברור וחד משמעי לרבים" (ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (טרם פורסם, 04.07.07)) אמת, העונש שהוטל על האב חמור, והוא נמצא ברף הענישה העליון בכל הנוגע לעבירות מין במשפחה. אולם, עונש זה הולם את נסיבותיו של המקרה, שעל חומרתו אין צורך להכביר מילים, ואינו חורג מרף הענישה הראוי, וגם לא מזה הנוהג. לכך יש להוסיף את העובדה כי מערער זה הורשע בעבר בגין בעילה של בת אחרת שלו, מנישואין קודמים, בהיותה קטינה, ואין אלא להסיק כי נראה שהוא לא שינן את לקחיה של אותה פרשה. מטבע הדברים, לעונש נודעת חומרה נוספת לאור גילו של האב, שעשוי לסיים את חייו מאחורי סורג ובריח. אולם, להשקפתי אין להפוך את גילו המבוגר של מערער זה בעת גילוי מעשיו, לשיקול מכריע להקלה בעונשו. ב) עונשו של האח – מעדויות בני המשפחה ועדותו שלו, ניכר כי מערער זה שימש בתפקיד סמכותי במסגרת התא המשפחתי. לעיתים נדמה כי האח לקח על עצמו תפקידי אב, וראה צורך לחנך את מ', גם תוך שימוש באלימות. מעמד זה ופער הגילאים בינו לבין אחיותיו אותן אנס, מחדדים את חומרת העבירות שביצע. למותר לציין כי מעשיו במ' הצטרפו לפגיעות שפגע בה אביו, וגם כאשר נמלטה מידיו של האחד מצאה את עצמה מנוצלת על ידי האחר, תוך שזה אינו שועה לבכייה ותחנוניה. ולא רק זאת, באשר המערער ביצע מעשים דומים באחות קטינה נוספת, ואלה לא פסקו אף לאחר שנישאה. בנסיבות אלו לא גיליתי בעונשו של האח חומרה יתרה. ג) עונשו של הגיס – במסגרת המסכת הקשה שהתרחשה כדבר שבשגרה בביתה של מ', מעשיו של הגיס היו החמורים פחות. מערער זה הוסיף אמנם על הפגיעה שפגעו במתלוננת אביה ואחיה, אך בעשותו זאת לא ידע שהיתה קורבן גם להתעללותם של אחרים. אולם גם למעשיו נודעת חומרה יתרה, באשר הם כוונו לנערה צעירה שהייתה אותה עת במצוקה, גם אם לא ידע את מקורה. מ' ביקשה למצוא מקלט בבית אחותה, אך גם שם מצאה את עצמה מנוצלת בידי גבר נוסף. מעבר לכך, יש להביא בחשבון שאין מדובר במקרה ראשון בו מערער זה מנצל מינית קרובת משפחה, הואיל ובשנת 1997 נגזר דינו ל-18 חודשי מאסר עקב אינוס אחותו הקטינה. לפיכך, אין מדובר במי שביצע מעשים אשר ניתן להגדירם כ"קלים" אלא מדובר בעבריין מועד, שתקופת המאסר הקודמת בה נשא לא גרמה לו להיטיב את דרכו. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל עליו. אשר על כן, אמליץ לחברי לדחות את שלושת הערעורים, על כל חלקיהם. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: הנני מצטרף לדעתו של חברי השופט א' לוי לעניין הכרעת הדין ומנימוקיו. באשר לערעור על העונש, מסכים אני לדחיית הערעור בעניינו של האח ושל הגיס. באשר לאב, מקובלת עליי השקפת חברי השופט לוי כי אין להפוך את גילו המבוגר של המערער לשיקול מכריע להקלה בעונשו, אך לטעמי עדיין שיקול הוא ומשקלו כבד מן המשקל שהוענק לו על ידי בית המשפט המחוזי. לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מציע לקבל את הערעור בעניין האב ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על 19 שנה ועונש המאסר המותנה יוותר על כנו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: לאחר העיון, לרבות צפיה בעימות בין האב למתלוננת, מצטרף אף אני לחוות דעתו של חברי השופט לוי לעניין הכרעת הדין, מנימוקיו, וכן לעמדתו לעניין עונשם של האח והגיס. באשר לעונש האב, מצטרף אני לעמדתו של חברי השופט הנדל, קרי, העמדת מאסרו בפועל על 19 שנה. אכן, גיל מבוגר, בשונה מקטינות הנדונה באופן ייחודי על פי צו המחוקק, אינו שיקול מרכזי בענישה. ואולם, כשעסקינן במאסר רב שנים במיוחד (ושאינו מאסר עולם בגדרי חובה כעבירת רצח), יש לדעתי מקום לשקלל במידה מסוימת את גורם הגיל, ומכאן הכרעתי. ש ו פ ט הוחלט איפוא, פה אחד, לדחות את הערעורים כנגד הכרעת-הדין ואת הערעור על העונש בעניינם של האח והגיס. ערעורו של האב נגד העונש מתקבל ברוב דעות, ותקופת מאסרו בפועל תעמוד על 19 שנים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, י"ח בסיון התש"ע (31.05.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09032570_O06.doc של מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il