טליה פבזנר נ. יונתן שפר

13 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3255/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא המערערת: טליה פבזנר נ ג ד המשיבים: 1. יונתן שפר 2. איתי אופטובסקי 3. מיכאלה כספי 4. הדס גזי 5. יפית הודיה מלכה 6. ראובן סער 7. די נפי פצ'פיקו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.4.2019 בת"א 14485-07-17 שניתן על ידי כבוד השופט א' יקואל תאריך הישיבה: כ"ד באדר התשפ"א (8.3.2021) בשם המערערת: עו"ד טל חטר-ישי בשם המשיבים 2-1: עו"ד משה אריאל בשם המשיבה 3: עו"ד ערן פלס פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.4.2019, בת"א 14485-07-17 (השופט א' יקואל), שבגדרו נדחתה בקשת המערערת לביטול פסק דין שניתן בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים. רקע עובדתי והליכים קודמים ראשית סיפור המעשה, בהסכם מכר שנחתם בין הצדדים, שלפיו התחייבו המשיבים 2-1 – יונתן שפר ואיתי אופטובסקי – למכור את זכויותיהם בדירה ברחוב פרוג 27, אשר בתל אביב-יפו, לשתי קבוצות רכישה, באופן הבא: 40% מהזכויות ימכרו לקבוצת הרכישה של המשיבים 6-4; 60% הנותרים ימכרו לקבוצת הרכישה של המערערת, טליה פבזנר, והמשיבה 3, מיכאלה כספי פבזנר – אחות אביה של טליה. הסכם המכר לא קויים במלואו; כמחצית מהתמורה עבור הדירה – לא שולמה, יתרת המשכנתא שרבצה על הנכס – לא סולקה, וגם לא נרשמה על שם מי מהרוכשים. בצר להם, שלחו שפר ואופטובסקי התראות לגבי הפרת הסכם המכר; ומשהללו לא הועילו – הגישו השניים המרצת פתיחה, שבמסגרתה ביקשו כי בית המשפט יורה על ביטולו, מחמת הפרתו (ה"פ 67014-12-14). בכל הקשור לביצוע העסקה, יוצגו טליה ומיכאלה, במשותף, על-ידי עו"ד נילי מכנס, כאשר יצוגה של טליה נעשה מכוח יפוי כוח שעליו חתמה ביום 25.8.2013 (להלן: יפוי הכוח). עם פתיחת הליך המרצת הפתיחה, התייצבה עו"ד מכנס כבאת-כוחן של מיכאלה וטליה; בשמן הגישה תגובה להמרצת הפתיחה, בשמן הגישה בקשות, ובשמן חקרה עדים. ביום 17.11.2015 ניתן פסק דין בהליך. שפר ואופטובסקי קיבלו את מבוקשם: נקבע כי הסכם המכר – יבוטל, כי הערות האזהרה שנרשמו מכוחו – ימחקו, וכי התמורות שהוחלפו בין הצדדים – תושבנה איש לרעהו (ה"פ (מחוזי ת"א) 67014-12-14 שפר נ' כספי (17.11.2015) (להלן: פסק הדין הראשון)). דא עקא, לאחר מתן פסק הדין הראשון, התברר כי טליה כלל לא ידעה על אודות ההליך שהתקיים; לא על עצם הגשתו, לא כל שכן על תוצאותיו. משנודע לה הדבר, ערערה טליה לבית משפט זה, בטענה כי כתב התביעה ויתר המסמכים הקשורים להליך לא נמסרו לה כדין, כי עו"ד מכנס כלל לא יצגה אותה בהליך הערעור, וכי על כן יש להורות על ביטול פסק הדין, והותרת הסכם המכר על מכונו. לאחר דיון, נדחה הערעור בהסכמה, תוך שנקבע כי "נשמרת זכותה של [טליה] להגיש תובענה לביטול הפסק בכל שאמור בה, על יסוד טענתה שמסמכי בית דין לא נמסרו לה, וכי עו"ד נילי מכנס לא ייצגה אותה" (ע"א 28/16 פבזנר נ' שפר (11.6.2017)). לשלמות התמונה, כאן המקום לתת את הדעת על שני היבטים נוספים הקשורים בפרשה. היבט ראשון, נוגע לסכסוך ירושה בין טליה למיכאלה, שהתנהל במקביל להשתלשלות העניינים דנן: לאחר שנחתם הסכם המכר, נפטר אביה של טליה, הוא כאמור אחיה של מיכאלה. בעקבות זאת, הגישה טליה בקשה למתן צו ירושה, מתוקף היותה בתו היחידה. צו כאמור ניתן ביום 18.9.2014, אולם לאחר מכן פנתה מיכאלה לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צו קיום צוואה, חלף צו הירושה שניתן, בטענה שהאב-האח המנוח הותיר אחריו צוואה לטובתה. בסכסוך זה, הגם שאינו נוגע במישרין לענייננו כאן, יוצגה מיכאלה על-ידי עו"ד מכנס, בעוד שטליה ניצבה, כבעלת דין, מצדו השני של המתרס. היבט שני, קשור בפעולות שביצעו שפר ואופטובסקי, לאחר שבית משפט זה דחה את ערעורה של טליה. לעניין זה יצוין, כי משהפך פסק הדין הראשון חלוט, לא שקטו שפר ואופטובסקי אל שמריהם: ביום 13.12.2017 נקשרו בעסקת מכר חדשה למכירת זכויותיהם בדירה לצד שלישי; וביום 21.1.2018 הגישו תביעה נגד טליה, מיכאלה והמשיבים 6-4, לקבלת סך הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם המכר, בגין הפרתו היסודית (תא"ק 48424-01-18). מכל מקום, בהמשך לדחיית ערעורה, הגישה טליה לבית המשפט המחוזי "בקשה לביטול" פסק הדין הראשון, אשר נפתחה כהליך חדש (ת"א 14485-07-17). לאחר שהתקיים הליך בעניין, שבמהלכו התרשם בית המשפט המחוזי באופן ישיר מעדי הצדדים, לרבות מעדויותיהן של עו"ד מכנס ושל טליה, נדחתה הבקשה ביום 2.4.2019. כהערה מקדימה, ציין בית המשפט המחוזי, כי טליה "לא טענה כי יש הצדק לביטול פסק הדין בהסתמך על העילות המצדיקות 'משפט חוזר אזרחי'", באשר "לא נטען כי פסק הדין יסודו בתרמית, בחוסר סמכות עניינית, או כי התגלו עובדות וראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה"; ומכאן – שאין מקום "לבחון את התביעה לאור המבחנים הקבועים בעניין 'משפט חוזר אזרחי'". על כן, ובהסתמך על פסקי הדין שאליהם הפנתה טליה לתמיכה בטענותיה, פנה בית המשפט לבחון את העניין על-פי הכללים המאפשרים ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה (לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הקודמות)). במישור זה נקבע, כעניין עובדתי, כי טליה "לא ידעה על קיום ההליך ורק במקרה שמעה על פסק הדין", וכי היא "נקטה מיד בצעדים הדרושים לביטול פסק הדין ופעלה בהתאם להנחיות בית המשפט העליון". לצד זאת, נקבע כי התקיימו יחסי שליחות בין טליה לעו"ד מכנס, אשר במסגרתם ניתנה לעו"ד מכנס הרשאה לייצג את טליה בהליכים המשפטיים שהתקיימו עובר למתן פסק הדין הראשון. על כך למד בית המשפט הן מלשון יפוי הכוח – אשר העניק לעו"ד מכנס הרשאה "להופיע" בשם טליה לפני "בתי משפט מכל הדרגות", ככל שהדבר נוגע להסכם המכר; הן ממעורבותה הדלה והמעטה של טליה בעסקה – אשר בפועל חתמה על הסכם המכר בהתאם להוראות שניתנו לה מאת מיכאלה ואביה המנוח, מבלי שהביעה התעניינות של ממש בעסקה בכללותה. כמו כן, נקבע כי יפוי הכוח – מפורש דיו, עומד בדרישת הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות); וכי לאור קיומם של יחסי השליחות – ניתן היה להמציא את כתבי בית הדין לעו"ד מכנס, ולא ישירות לטליה, לפי הקבוע בתקנה 477 לתקנות הקודמות. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אפילו בהנחה שעו"ד מכנס 'יצגה' את טליה ללא הרשאה מתאימה, עדיין יש להתחשב בהסתמכותם של שפר ואופטובסקי על המצג שהוצג להם בהליך המרצת הפתיחה, כאשר עו"ד מכנס התייצבה כמי שמייצגת הן את מיכאלה, הן את טליה. זאת, נוכח הצהרותיה של עו"ד מכנס בעניין; בשל יפוי הכוח, שאליו נחשפו עוד בשלב גיבוש עסקת המכר; ועל רקע "שתיקתה הרועמת והלא ברורה" של מיכאלה בכל הנוגע לדבר. על סמך האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שכתבי בית-דין לא הומצאו לטליה, ועל אף שלא ידעה על אודות ההליך, הרי שאין בפגמים הללו כדי להצדיק את ביטול פסק הדין הראשון. טענותיה של טליה, כך הוטעם, נוגעות לכל היותר למישור היחסים שבינה לבין עו"ד מכנס ומיכאלה, "ועל אף תחושת חוסר-נוחות שמעוררות תוצאות פסק הדין ודיון זה כלפי [טליה]" – פסק הדין הראשון יעמוד בתוקפו. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים טליה טוענת, כי הפגמים שנפלו בהליך עובר למתן פסק הדין הראשון – מצדיקים את ביטולו. לשיטתה, יפוי הכוח נחתם לשם ביצוע עסקת המכר, ולכך בלבד; אין בו הוראה מפורשת, שממנה ניתן ללמוד על הסכמה ליצוגה על-ידי עו"ד מכנס בהליך המשפטי הספציפי, כנדרש לפי סעיף 5(א) לחוק השליחות. מכאן, ששגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי נתונה היתה לעו"ד מכנס סמכות לייצג; והדברים נכונים ביתר שאת על רקע ניגוד העניינים שבו היתה עו"ד מכנס מצויה, נוכח סכסוך הירושה שבו יצגה את מיכאלה, כאשר טליה היא בעלת הדין שכנגד. עוד נטען, כי גם בהסכם המכר לא הוגדרה עו"ד מכנס כבאת-כוחה של טליה, לא כל שכן ככתובת למסירת הודעות עבורה. מכאן, שאין בסיס גם להסתמכותם הנטענת של שפר ואופטובסקי, על המצג שהוצג להם, והיה עליהם להמציא את כתבי בית-הדין אליה ישירות. טליה מדגישה, כי אילו היתה יודעת מבעוד מועד על הפרת הסכם המכר, כמו גם על נקיטת ההליכים לביטולו, הרי שהיתה פועלת למנוע את ההפרה, וכפועל יוצא למנוע גם את הביטול. על רקע האמור, סבורה טליה כי התמונה ברורה: יומה בבית המשפט, בכל הנוגע לביטול הסכם המכר – לא ניתן לה; כתוצאה מכך נפגע שמה הטוב – משנמצאה בעל כורחה כמי שהפרה את ההסכם, ונפגע גם קניינה – באשר היא נדרשת עתה לשלם את הפיצוי המוסכם על-פי הסכם המכר, ואף נמנעת ממנה האפשרות לממש את זכויותיה בדירה מכוחו. על כן, לשיטתה, הפגמים שנפלו בפסק הדין הראשון – הריהם פגמים היורדים לשורשו של עניין, ובנסיבות הללו – לא ניתן להותירו על כנו. שפר ואופטובסקי סומכים ידיהם על פסק הדין. לדידם, משנמכרה הדירה לצד שלישי, הפך הערעור דנן לתיאורטי, ויש לדחותו על הסף. כמו כן, לגופו של עניין, נטען כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי, כי הלכה למעשה התקיימו יחסי שליחות בין טליה לעו"ד מכנס, וכי האחרונה יצגה אותה במסגרת ההליך שנוהל עובר למתן פסק הדין הראשון: יפוי הכוח – ברור, את תוכנו – טליה הבינה, ועל כל פנים – מדובר בעניין עובדתי, שנקבע על יסוד התרשמות הערכאה הדיונית באופן בלתי אמצעי מעדויות ששמעה, ועל כן אין מקום להתערב בה. עוד נטען, כי גם אם נניח שנפלו פגמים בייצוגה של טליה בהליך, לא זו בלבד שאין מדובר בפגמים היורדים לשורש העניין, הרי שממילא אין תוחלת ממשית בביטול פסק הדין הראשון וניהול ההליך מחדש: כלל הרוכשים בהסכם המכר נטלו את מכלול ההתחייבויות ביחד ולחוד, ומשלא הושלמה העסקה בתוך פרק זמן סביר – הרי שהסכם המכר הופר, וביטולו נעשה כדין. כמו כן, טענותיה של טליה, כי אילו היתה יודעת בזמן אמת על ההפרות היה בידה למנען – אין להן על מה לסמוך; ומשבחרה שלא להתעניין בכל הקשור בעסקה, הגם שחתמה על הסכם המכר – אין לה להלין אלא על עצמה. מיכאלה הסתפקה בתגובה קצרה: היא "מסכימה לקבלת הערעור שכן לא בוצעה ל[טליה] מסירה כדין ולא הוכחה ידיעתה על ההליכים", אולם לצד זאת מדגישה, כי אין בהסכמתה-זו כדי להשליך על ההליכים המתנהלים בין השתיים. תגובה מטעם המשיבים 7-4 – לא הוגשה. בתשובה לטענותיהם של שפר ואופטובסקי, עמדה טליה בתוקף על כך שעניינו של הערעור משפטי לחלוטין, וביקשה ליתן דגש לעוול שלטענתה נגרם לה, ולעיוות הדין שיוסיף להיגרם לה, לדידה, אם יעמוד פסק הדין הראשון בתוקפו. ביום 8.3.2021 התקיים דיון לפנינו, והצדדים השלימו טיעון בעל-פה, מזה ומזה. בשלה העת אפוא ליתן הכרעתנו. דיון והכרעה לא אכחד: מצב שבו עורך דין מצהיר קבל עם ועדה – לפני בית המשפט, באוזני הצד שכנגד – כי הוא זה המייצג בעל דין מסוים, בעוד שבפועל אינו מצוי בקשר עמו, ואינו פועל לידעו על דבר קיום ההליך – מעורר תחושת חוסר צדק, ואי-נחת של ממש. ברם, אחרי ככלות הכול, השאלה שהונחה לפני בית המשפט המחוזי, והיא שעומדת לפנינו עתה, הריהי האם הכשל האמור בייצוגה של טליה יש בו כדי להצדיק את ביטול פסק הדין הראשון, לאחר שהפך חלוט. כפי שיובהר להלן, הקושי בנדון דידן – אמנם ברור, אולם הצדקה להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – לא מצאתי, ומכאן שסעד של ביטול פסק דין חלוט – אין לתת. המסגרת הנורמטיבית טליה לא הצביעה על מקור הסמכות שמכוחו היא מבקשת את ביטול פסק הדין הראשון. למען הסדר הטוב, נעמוד בקצרה על מושכלות יסוד בעניין, ולאחר מכן – חכמים ונבונים – נפנה מבטנו למקרה שלפנינו. ככלל, עקרון סופיות הדיון מחייב שלא ניתן יהיה לבטל פסק דין שהפך חלוט. אם לעולם יתאפשר לבעל דין לעורר מחדש מחלוקות בין הצדדים שהוכרעו זה מכבר – שוב ושוב, באותו עניין – ברי כי לא יהיה טעם של ממש בפניה לפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה; כפי שציינתי בעבר: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול" (ת"א (שלום י-ם) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' צימרמן, פסקה 24 (24.2.2004); ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פ"ד סג(3) 612, 622 (2010); ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, פסקה 8 (19.9.2007) (להלן: עניין גת). יחד עם זאת, סופיות הדיון אינה חזות הכול. לעיתים, גם לאחר שנוהל ההליך, ופסק הדין הפך חלוט, גוברים בדיעבד שיקולי צדק על הטעמים שביסוד עקרון סופיות הדיון. בכגון דא, דורשת שורת הדין כי פסק הדין יבוטל, והמחלוקת בין הצדדים תלובן ותבורר מחדש (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, 372 (2003) (להלן: עניין בית טלטש); ע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל – רשם הקבלנים, פסקה 17 (16.3.2020)). בהתאם, ניתן למצוא בפסיקה כי עומדת לבית המשפט סמכות עקרונית, טבועה, לבטל פסק דין אזרחי; הליך שזכה לכינוי 'משפט חוזר אזרחי' (השוו לדין הפלילי: סעיף 19 לחוק-יסוד: השפיטה; סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אולם לצד הכרה עקרונית בסמכות זו, נוכח מעמדו הרם של עקרון סופיות הדיון, לבל יפרצו הסכרים, נקבע כי ביטול פסק דין אזרחי חלוט יֵעשה במקרים חריגים שבחריגים; לרוב, כאשר פסק הדין יסודו בתרמית, או כאשר נתגלו, לאחר שניתן, ראיות חדשות שבגינן אין מנוס מלקיים דיון מחודש במחלוקת (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 456-454 (1959); עניין בית טלטש, עמודים 374-372; עניין גת, פסקה 8; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 438-433 (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). לבד מן המסלול הנ"ל, אשר פותח פתח צר, למקרים חריגים שבחריגים, קיימת אפשרות נוספת לבקש ביטול של פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהתאם לקבוע בתקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות). במסגרת תקנה זו, ניתנה לבית המשפט סמכות לבטל פסק דין כאמור, "בתנאים שייראו לו", אם הוגשה בקשת ביטול מטעם בעל הדין "שנגדו ניתנה ההחלטה" בתוך 30 ימים למן היום שבו הומצאה לו (ראו, בין רבים: רע"א 6258/19 כהן נ' כהן, פסקה 7 (3.12.2019)); תקנה זו באה בנעלי תקנה 201 לתקנות הקודמות, אולם לצורך ענייננו כאן, אין לשינוי זה השלכה מהותית. ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים 475 (התשפ"א-2021)). הסדר זה, יסודו בכך שפסק דין המטיל חובות על אדם, מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט, ובלא שהיתה לו הזדמנות להתגונן מפני התביעה נגדו – הריהו פסק דין פגום (ע"א 64/53 כהן נ' יצחק, פ"ד ח 395, 397 (1954)). על כן, נקבע בפסיקה כי הנטייה תהא להורות על ביטול פסקי דין מעין אלה, ככל שניתן טעם מספיק להעדר ההתגוננות או ההתייצבות, תוך חיוב בעל הדין מבקש הביטול בהוצאות, בהתאם לנסיבות העניין (רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (2001); רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, פסקה 3 (2.6.2015)). שני היבטים יש להדגיש בקשר לאפשרות זו, לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד: ראשית, ברי כי תנאי בלעדיו אין לכניסה בשערי תקנה 131 לתקנות החדשות, הריהו כי פסק הדין ניתן "לפי צד אחד"; לאמור, כאשר פסק הדין ניתן מבלי שבעל הדין התייצב לדיון בעניינו, או אם לא התגונן מפני הטענות שהועלו נגדו (ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(3) 746, 750-749 (1987)). בהקשר זה, על רקע נסיבות המקרה שלפנינו, יש להדגיש כי ככלל בעל הדין איננו נדרש להתייצב לדיון בעצמו. אם מתייצב לדיון עורך דין, הטוען בשמו כבא-כוחו-מייצגו – נתפש בעל הדין כמי ש'התייצב לדיון', וכפועל יוצא – רואים בהחלטה כזו שניתנה במעמד הצדדים-שניהם (שם; רע"א 86/87 גבסו נ' קימברידג אנדרסטריאל אנד בילדינג אינקורפוריישן, פ"ד מב(1) 822, 835 (1988); ע"א 32/89 גולן נ' עלוני, פ"ד מו(3) 665, 670 (1992); ע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) 786, 790 (2002)). שנית, הואיל ואת הבקשה לביטול פסק הדין ניתן להגיש בתוך 30 ימים מיום שהומצאה ההחלטה לבעל הדין שנגדו ניתנה, הרי שהלכה למעשה ניתן יהיה לבטל באמצעות תקנה 131 גם פסק דין שלכאורה הפך חלוט. אלה הם פני הדברים, למשל, כאשר פסק הדין הומצא לבעל הדין בשלהי התקופה הקצובה להגשת ערעור או לאחריה, או כאשר קיבל ארכה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין (ע"א 8625/06 עותמי נ' ברכה (5.11.2008); ראו גם: רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני (12.9.2017); רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ, פסקאות 21-17 (16.8.2012)). לפנינו אפוא שני מקורות סמכות אפשריים לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט. הסמכויות הללו נבדלות זו מזו, הן ברף ההוכחה הדרוש לביטול פסק הדין, הן בעילות שבגינן עשויה להתקבל החלטת ביטול. כך, ביטול פסק דין מכוח הסמכות הטבועה יֵעשה במקרים חריגים ביותר, ככלל על יסוד עילות של תרמית או גילוי ראיות חדשות; לעומת זאת, פסק דין שניתן במעמד צד אחד לרוב יבוטל, בכפוף לפסיקת הוצאות, אם נימק מבקש הביטול, כנדרש, מהם הטעמים שבגינם לא התייצב, או לא התגונן מפני ההליך נגדו (בהקשר זה ראו, בין רבים: רע"א 1788/20 אברג'ל נ' אלקטרז איילנד בע"מ, פסקה 8 (5.11.2020); רע"א 640/19 איברהים נ' אלבאחבסה, פסקה 6 (17.4.2019)). אולם בכך לא סגי. השוני בין שני המסלולים בולט גם במישור הדיוני. כך, את הבקשה לביטול פסק דין שניתן לפי צד אחד, מכוח התקנות, יש להגיש למותב שנתן את פסק הדין, כבקשה בתיק שבו ניתן, כאשר מסגרת הזמן לנקיטת הליך מעין זה מוגבלת, כאמור, ל-30 ימים מיום שהומצא פסק הדין (תקנה 131 לתקנות החדשות; תקנה 201 לתקנות הקודמות). לעומת זאת, הליך של ביטול פסק דין חלוט מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט ('משפט חוזר אזרחי'), יש להגיש לבית המשפט שמלפניו יצא פסק הדין, כתביעה חדשה ונפרדת, ואין מגבלת זמן נוקשה להגשתו (בר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת, פסקאות 7-5 (29.6.2006); רע"א 7819/19 בלום נ' ניוקום סוכנות לביטוח פנסיוני (2004) בע"מ, פסקה 10 (16.7.2020); עניין בית טלטש, עמוד 373). כמו כן, בהליך הערעורי יש שוני מהותי בין שני המסלולים הללו: כאשר נדחית בקשה שהוגשה לפי תקנה 131 לתקנות החדשות – הערעור עליה הוא ברשות בלבד, וכאשר היא מתקבלת – לא ניתן לערער על החלטה זו לבדה, כי אם בתום ההליך, במסגרת הערעור על פסק הדין כולו (סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009); מנגד, הואיל והליך של בקשה ל'משפט חוזר אזרחי' מוגש כתביעה חדשה ונפרדת, הרי שעל פסק הדין שניתן בו – בין אם נתקבלה התביעה, בין אם לאו – ניתן לערער בזכות (ע"א 7188/18 אמיר נ' חנאי, פסקאות 25-22 (28.12.2020); ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ, פסקאות 18-17 (22.7.2014); בן-נון וחבקין, עמודים 106-105, ה"ש 38). הנה כי כן, נמצאנו למדים כי על אף הדמיון הלכאורי בין שני המסלולים הנ"ל, באשר בגדרם-שניהם ניתן לקבל סעד של ביטול פסק דין שהפך חלוט, הרי שלמעשה מדובר בשני הסדרים מובחנים ושונים זה מזה; הן במישור המהותי, הן במישור הדיוני. עלינו לעמוד אפוא על המשמר; לא לערב מין בשאינו מינו, לא להלביש דין מהותי אחד במחלצות דיוניות של אחר. מן הכלל אל הפרט מהי המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לענייננו? כאמור, בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי משלא הועלו לפניו טענות לביטול פסק הדין מחמת תרמית, גילוי ראיות חדשות או העדר סמכות עניינית – הרי שאין מקום לבחון את העניין "לאור המבחנים הקבועים בעניין 'משפט חוזר אזרחי'", ועל כן, בחן את העניין שלפניו בהתאם למסגרת הנורמטיבית הנוגעת לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. דא עקא, לדעתי לא ניתן להתעלם מהתנהלותה של טליה במישור הדיוני, ומהדרך שבה בחרה להעלות את טענותיה, ואת דרישתה לביטול פסק הדין הראשון. משנודע לה על ההליך שהתנהל ועל פסק הדין שניתן, לא הגישה טליה בקשה לביטולו לערכאה הדיונית, בהתאם לקבוע בתקנות, לא כל שכן בקשה להארכת מועד לשם כך. חלף זאת, ביכּרה טליה להגיש ערעור לבית משפט זה, ובו שטחה את טענותיה לביטול. לאחר מכן, משנדחה הערעור, הגישה את 'בקשתה' לביטול פסק הדין הראשון כתביעה חדשה ונפרדת, ולא כבקשה במסגרת תיק המרצת הפתיחה, שבגדרו ניתן פסק הדין. נוכח התנהלות דיונית זו, המסקנה המתבקשת היא שלפנינו בקשה ל'משפט חוזר אזרחי', שבו מבוקש כי נבטל את פסק הדין הראשון, תוך שימוש בסמכותנו הטבועה; על כל המשתמע מכך. מכאן, שרף ההוכחה שניצב לפני טליה – גבוה ביותר, והשאלה איננה אלא – אם בנדון דידן גוברים שיקולי הצדק על עקרון סופיות הדיון. טליה סבורה, כאמור, כי דינו של פסק הדין הראשון להתבטל, מאחר שלא ניתנה לה הזדמנות להתגונן מפני התביעה נגדה, כפועל יוצא מהתנהלותה של עו"ד מכנס, כמו גם הכשל הנטען בהמצאת כתבי הטענות, מצד שפר ואופטובסקי. מבחינה מהותית אפוא, וכעולה מהאסמכתאות שאליהן הפנתה בסיכומיה, מבקשת טליה להישען על הדין הנוגע לביטול החלטה ופסקי דין שניתנו במעמד צד אחד, הגם שנקטה הליך מסוג אחר, של 'משפט חוזר אזרחי'. ואכן, גם כאן, כמו בבית המשפט המחוזי, אין בפיה טענה לכך שפסק הדין יסודו בתרמית, או כיוצא בשאר העילות המוכרות לקיום 'משפט חוזר אזרחי'. אמנם, בצד הניסיון לצמצם את העילות שבגינן ניתן להורות על קיום 'משפט חוזר אזרחי', ניתן למצוא בפסיקה הערות על כך שרשימת העילות איננה רשימה סגורה (עניין בית טלטש, עמוד 371; דנ"א 79/01 עין-גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פסקה 6 (29.11.2001)). נכון אני להניח, לצורך הדיון, כי הכותר של 'שיקולי צדק' עשוי, באופן עקרוני, לפרוש יריעתו על מקשתת רחבה של עילות, אשר יכולות להתעורר במצבים אינספור. אולם לא זו בלבד שהסעד של ביטול פסק דין חלוט לפי מסלול זה – תהא העילה לכך אשר תהא – ינתן רק במקרים חריגים ביותר, הרי שממילא לא הועלתה לפנינו טענה כי יש להכיר בעילה חדשה שבגינה ניתן יהיה לעשות כן; למצער לא נטען הדבר במישרין, ומיניה וביה לא התייחסו לכך המשיבים. אין זה המקום להידרש לדיון מעמיק בסוגיה זו; אעיר רק זאת: ספק רב אם ניתן להוסיף את העילה האמורה ל'סל העילות' הקיים למסלול זה, מקום שבו יצר מחוקק-המשנה מסלול ספציפי לנסיבות מעין אלה, כאשר מועלות טענות לביטול פסק דין בשל העדר הגנה או התייצבות. מכל מקום, סבורני כי בענייננו כלל אין צורך לדון בדבר, שכן גם אם נבחן את הערעור שלפנינו על-פי הרף המחמיר פחות, כאילו לפנינו בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד – הרי שגם אז, דין הערעור יהא לדחייה. כאמור לעיל, המסלול המעוגן בתקנה 131 לתקנות החדשות, ולפניו בתקנה 201 לתקנות הקודמות, חל מקום שבו פסק הדין ניתן "לפי צד אחד"; ולעניין זה, די בהתייצבות עורך דין בשמו של הנתבע, על מנת שלא ניתן יהיה ללכת בדרך זו. בענייננו, אם כן, עלינו לשאול: האם פסק הדין הראשון ניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה? או שמא, ניתן לראות את עו"ד מכנס כמי שייצגה את טליה בהליכים שהתקיימו עובר לנתינתו? במילים אחרות, תורף העניין הוא זה: האם נוצרו יחסי שליחות בין טליה לעו"ד מכנס, והאם ניתנה בידי האחרונה הרשאה מפורשת לייצוגה של טליה בבית המשפט (סעיף 5(א) לחוק השליחות)? בית המשפט המחוזי השיב על כך, כאמור, בחיוב; בהסתמך על יפוי- הכוח, ובהינתן הנסיבות שאפפו את מערכת היחסים שבין טליה לעו"ד מכנס, כפי שהצטיירה התמונה נוכח עדויותיהן של השתיים. לא מצאתי טעם טוב להתערב במסקנה זו. עיון ביפוי-הכוח מעלה כי לצד ההרשאה העיקרית, לביצוע עסקת מכר הדירה, נתנה טליה בידי עו"ד מכנס הרשאה רחבה ביותר, לנקיטת מגוון פעולות לפני רשויות שלטוניות שונות, לרבות בתי משפט. כך, בסעיף 5 ליפוי-הכוח ניתנה לעו"ד מכנס הרשאה "לתבוע חלוקה, פינוי, חזקה, החזרת חזקה, הסרת עיקול, תשלום שכר דירה, דמי חכירה וכל מיני זכויות ושינויים בנוגע לרכוש הנ"ל (הדירה – נ' ס'). להתנגד לחלוקה, לפרצלציה, הפרדה, שומת מיסים וכל מיני תביעות או דרישות הנוגעות לרכוש הנ"ל, לוותר על שיעבודים וכל מיני זכויות הנוגעות ברכוש הנ"ל, להתפשר, לבוא לכל מיני הסכמים בענינים הנוגעים ברכוש הנ"ל"; ואם בכך לא די, אחריו מגיע סעיף 6, המדגיש כי "לשם ביצוע הפעולות הנ"ל", ניתנת לעו"ד מכנס הרשאה "להופיע במינהל מקרקעי ישראל, במינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, במחלקת אגף מירשם והסדר מקרקעין, בתי משפט בכל הדרגות, כל מוסד ממשלתי, עירוני, מוניציפאלי, וכל מקום אחר, בתור מבקש, תובע, נתבע, מערער, משיב, צד שלישי, מתלונן, מתנגד ובכל צורה אחרת", וכן "לחתום על בקשות, כל מיני שטרות טאבו, הסכמים, חוזים, הצהרות, התחייבויות, תביעות, הגנות, ערעורים, פשרות, כל מסמך ונייר אחר ולעשות בדרך כלל כל דבר הקשור באיזו שהיא טרנזקציה ברכוש הנ"ל או איזו שהיא פעולה הקשורה ברכוש הנ"ל [...]" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס'). על רקע פירוט זה, קשה להלום את הטענה כי יפוי הכוח אינו מפורש דיו, כמצוות סעיף 5(א) לחוק השליחות, הקובע כי לשם יִצוג "לפני בית משפט" צריכה להינתן "הרשאה מפורשת". הלכה פסוקה מימים ימימה היא, כי "אין [...] לקרוא ייפוי-כוח [...] שהוא בבחינת כלל ופרט, כאילו אין בכלל אלא מה שיש בפרט", וכי הרשאה להגיש "כל מיני תביעות", כפעולה נלווית בקשר לעיקר נושא השליחות – עשויה להספיק לשם דרישת החוק ל"הרשאה מפורשת" (ע"א 137/68 גרטלר נ' יצחק, פ"ד כב(2) 393, 397 (1968); ע"א 4356/09 ברטל נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקאות 10-9 (13.4.2011) (להלן: עניין ברטל)). קל וחומר, כי הוא הדין מקום שבו עסקינן ביפוי כוח מקיף ומפורט. בענייננו, מבין שלל ההרשאות שהוקנו לעו"ד מכנס, נכתב בבירור כי רשאית היא "לתבוע", "להתנגד", "לוותר" ו"להתפשר" בשמה של טליה, בכל הנוגע לעסקת המכר; ולעשות כן בשמה לפני "בתי המשפט בכל הדרגות", כ"נתבע" או כ"משיב", ובתוך כך גם "לחתום על [...] הגנות". סבורני כי דווקא פירוט היֶתֶּר מדגיש את היקף השליחות. על כן, משאין מחלוקת על כך שטליה חתמה על יפוי הכוח, חזקה עליה כי הבינה את האמור בו, ואת המשתמע ממנו (ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג, פסקה 4 (24.11.2011); ע"א 4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי, פסקה 11 (10.2.2015)) – חזקה שבית המשפט המחוזי מצא כי לא נסתרה. אמנם, העובדה כי טליה לא ידעה על אודות ההליך המתנהל בעניינה, יכולה היתה לסייע לטענתה במישור יחסי השליחות, אילו היה בכך משום ראיה להעדר כוונה לתת לעו"ד מכנס הרשאה לייצגה לפני ערכאה שיפוטית. אכן, גם כאשר יש בנמצא ראיות למתן הרשאה מפורשת לשם יצוג, ברי כי יכולים הלקוח-השולח ועורך-הדין-שלוחו, במסגרת מערכת היחסים החוזית ביניהם, להגביל את ההרשאה לגבי עניין זה או אחר, לרבות לגבי יצוג בבתי משפט (סעיף 5(א) לחוק השליחות; ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80, 83-82 (1981) (להלן: עניין אלסינט); עניין ברטל, פסקה 10). דא עקא, גם במישור זה נימק בית המשפט המחוזי היטב, מדוע התנהלותה של טליה, נוכח התעניינותה המועטה בכל הקשור להסכם המכר, מלמדת דווקא כי היה בכוונתה לתת לעו"ד מכנס הרשאה מפורשת ורחבה, לביצוע עסקת המכר וכל הנוגע אליה, משום שרצונה היה לעסוק בעסקת המכר כמה שפחות. קביעות אלה, הן קביעות עובדתיות, שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי, לאחר התרשמות ישירה מעדויותיהן של טליה ועו"ד מכנס. אינני סבור אפוא, כי יש מקום להתערב בהן; אין זה מדרכה של ערכאת הערעור. נמצאנו למדים, אם כן, כי במסגרת יחסי השליחות בין טליה לעו"ד מכנס, הגם שעיקרם בביצוע עסקת המכר, ניתנה בידי עו"ד מכנס הרשאה מפורשת לייצג את טליה בבית המשפט, ככל שההליך משפטי נוגע לעסקת המכר. לפיכך, משאין חולק כי בהליך שנוהל קשור בטבורו לעסקת המכר, משהתייצבה עו"ד מכנס בהליך, ומשהתגוננה בשמה של טליה – לא ניתן לראות את פסק הדין הראשון ככזה שניתן לפי צד אחד. הנה כי כן, על אף הקושי הנובע מאי-ידיעתה של טליה על הגשת התביעה נגדה, הרי שיומה בבית המשפט – ניתן לה, ולטענותיה בנוגע לאי-המצאת כתבי בית-הדין – אין נפקות מעשית. אכן, שיקולי הצדק נוטים במידת-מה לטובתה של טליה; אולם סבורני כי אין בהם כדי להטות את הכף, הם אינם גוברים על הצורך לשים סוף לדיון, ולהותיר את פסק הדין הראשון, החלוט, על מכונו. בשולי הדברים, הערה קצרה: אבקש להסתייג מקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי גם אם לא התקיימו יחסי שליחות בין טליה לעו"ד מכנס, ניתן עדיין לראות את פסק הדין הראשון ככזה שניתן לפי שני הצדדים, בשל הסתמכותם של שפר ואופטובסקי על המצג שהציגו להם עו"ד מכנס ומיכאלה. כידוע, משנמצא כי שלוח ביצע פעולה כלפי צד שלישי בחריגה מהרשאה, הכלל הוא כי "כל עוד לא נודע" לאותו צד שלישי "על אישור הפעולה", נתונה בידו הברירה אם "לראות את השלוח כבעל דברו", או שמא "לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו" (סעיף 6(ב) לחוק השליחות); לאמור, ככל ששלוח פועל ללא הרשאה, וככל שלא ניתן אישור בדיעבד לפעולתו, לכל היותר זכאי אותו צד שלישי שכלפיו נעשתה הפעולה, לחזור אל השלוח – ולראותו כמי שהתחייב בעצמו בביצוע הפעולה, או לתבוע ממנו את נזקו (ע"א 6295/16 קוזלי נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (3.6.2019); ע"א 1815/16 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 15 (3.1.2018); עניין אלסינט, עמוד 82). אכן, בהשלכה לענייננו, יהא המצג אשר הציגו עו"ד מכנס ומיכאלה כלפי שפר ואופטובסקי כאשר יהא, ברי כי אין בו כדי ליצור חיוב כלפי טליה. ודוק: גם החריג לכלל האמור, בדבר 'שליחות נחזית', עוסק במצב שבו הציג השולח מצג כלפי אותו צד שלישי שכלפיו נעשתה הפעולה, ולא במצב שבו השלוח הוא זה שיצר את המצג (ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, פ"ד נו(6) 529, 538 (1995)). גם חריג זה, אם כן, אילו אכן לא היו נוצרים יחסי שליחות בין טליה לעו"ד מכנס, לא היה בו כדי לסייע לשפר ואופטובסקי. סוף דבר נוכח מכלול האמור, באתי לכלל מסקנה כי חרף אי-הנוחות שנוצרה בנסיבות – אפשר גם חוסר צדק, אולי אף עוול – אין מקום להורות על ביטול פסק הדין הראשון, מטעמים של סופיות הדיון. משלא מצאתי הצדקה להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אציע אפוא לחברַי כי נדחה את הערעור. אין בתוצאה זו כדי להשליך על טענה כזו או אחרת שעשויה טליה להעלות במישור היחסים שבינה לבין עו"ד מכנס ומיכאלה. טליה תשא בהוצאות שפר ואופטובסקי בסך של 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏י"ט בסיון התשפ"א (‏30.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19032550_O03.docx ע ד מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1