יוסף ביטון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3255/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3255/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: יוסף ביטון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"פ 18959-09-13 שניתן ביום 24.02.2014 על ידי כבוד השופט א' כהן תאריך הישיבה: כ"א באדר התשע"ה (12.03.2015) בשם המערער: עו"ד רועי בראונר בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הועמד לדין בעבירות של הצתה בצוותא ואיומים לפי סעיפים 448 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בכתב האישום נטען כי בין המערער לבין אחותו נתגלע סכסוך בגינו שיגר המערער לאחותו מסרונים עם ה"פנינים" הבאות: "אותך את אמא שלך ואת אבא שלך אני אכניס לאותו שקית!!!" ..."אני בסוף אבוא אלייך בלילה אפזר לך את האיברים" ... "אם יש לך ביצים זונה בת של זונה תביאי משטרה ותראי איפה את תהיי היום" ... "תזמיני אני בדרך אלייך" ..."אני מקווה שהדם שלך אדום" ..."עוד דקה בקבוק תבערה אצלך". האחות הזעיקה את המשטרה, ניידת הגיעה אל המושב, אך בקבוק תבערה, אשר הוכן מראש על ידי אחיו הקטין של המערער, הושלך על הניידת וגרם להצתתה. 2. בתום שמיעת הראיות זיכה בית המשפט את המערער מחמת הספק מעבירת ההצתה בצוותא, באשר מחומר הראיות עלה כי היה זה אחיו הקטין של המערער שהשליך ככל הנראה את בקבוק התבערה. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירה של איומים וגזר את דינו לחודשיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים אם יורשע בעבירה של איומים. על כך נסב הערעור שבפנינו, בו הלין המערער על הרשעתו בעבירת האיומים. המערער העלה שלוש טענות עיקריות ואתייחס להלן לכל אחת בנפרד. 3. סייג השכרות: לטענת המערער היה מקום לזכותו מעבירת האיומים, מאחר שהיה במצב של שכרות כאשר שלח את המסרונים לאחותו. עבירת האיומים היא עבירה מסוג מטרה המצריכה כוונה, ומשכך, יש לפטור אותו מאחריות על פי סייג השכרות הקבוע בסעיף 34(ט) לחוק העונשין. לטענת המערער, העובדה כי היה שיכור לא היתה שנויה במחלוקת, ולמצער, קיים ספק סביר לגבי תחולת הסייג בעניינו. 4. דין הטענה להידחות. המערער לא העלה את הטענה לסייג השכרות בבית משפט קמא, לא בשלב הראיות ואף לא בשלב הסיכומים. העובדה כי המערער היה שתוי במידה זו או אחרת אינה מקימה מעצמה את סייג השכרות. המערער לא הניח תשתית עובדתית לכך שהשתכר עד-דלא-ידע, עד כדי שהיה חסר יכולת של ממש בעת ביצוע המעשים "להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשה או להימנע מעשיית המעשה", כאמור בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין (לסייג השכרות והתנאים לתחולתו, לרבות התנאי לקשר סיבתי בין השכרות למעשה העבירה, ראו פסק דיני בע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (1.12.2011)). "ובכלל, כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, סייג השכרות מהווה הגנה מדומה לנאשם, ולעיתים סייג זה אף מרחיב את אחריותו של מבצע העבירה" (פסק דיני בע"פ 5417/07 ניקולאי בונר נ' מדינת ישראל בפסקה 23 והאסמכתאות שם (30.5.2013)). סיכומו של דבר, שהמערער לא טען, וממילא לא הניח תשתית עובדתית להתקיימותו של סייג השכרות. 5. הגנה מן הצדק: לטענת המערער, לא היה מקום מלכתחילה להעמידו לדין בעבירה החמורה והעיקרית של הצתה, באשר למשטרה ולפרקליטות היה ברור כי אחיו הקטין הוא שהצית את הניידת, ואחיו אף הודה בכך בבית המשפט. המערער הפנה להכרעת הדין שם נאמר כי ראיה חשובה מאוד להגנת המערער הובאה על ידי התביעה רק לאחר שנסתיימה פרשת התביעה. עוד ציין המערער כי היה ברור, או צריך היה להיות ברור לחוקרים ולפרקליטות, כי אחיו הפליל אותו רק בעקבות לחץ והטעייה מצד החוקרים. נוכח זיכויו מעבירת ההצתה, טען המערער כי היה על בית המשפט לזכותו גם מהעבירה של איומים בשל הגנה מן הצדק, בהתחשב בכך שעמד בסכנה של הרשעה בעבירה חמורה בהרבה מעבירת האיומים. 6. דין הטענה להידחות. סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) קובע כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם להעלות טענות מקדמיות, ובהן, כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". סעיף 150 לחסד"פ קובע כי אם נתקבלה טענה מקדמית, "רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום". יש המצדדים בהרחבת אברותיה של ההגנה מן הצדק, כך שנפקותה לא תצטמצם רק לתיקון או ביטול כתב האישום, אלא תורחב לשורה של סעדים נוספים: הגנה זו – בפיתוחה הפסיקתי – איננה מצומצמת לטענה המקדמית המעוגנת עתה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ) והיא מאפשרת, בין השאר, הענקת סעדים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום כולו, כגון: ביטולים של אישומים ספציפיים, או הקלה בעונש ......סגל וזמיר ב-הגנה מן הצדק מבססים מסקנה זו בניתוח חדשני של "תורת התוצאה היחסית" וכן על "מדיניות שיפוטית המפעילה עקרונות של סבירות ומידתיות ומקרבת את המשפט הפלילי אל המשפט המינהלי"...(פסק דינו של השופט ח' מלצר בע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל בפסקה 3 (1.9.2009). מבלי לקבוע מסמרות בנושא זה, אומר כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק ביטול האישום או זיכוי המערער מעבירת האיומים. עבירת האיומים בה הורשע המערער לסוף שמיעת הראיות, אינה עבירה זניחה כלל וכלל בנסיבותיה. אחותו של המערער התייחסה לאיומים אלה במלוא הרצינות, ולא בכדי הזעיקה את המשטרה להגנתה. אכן, בית המשפט מתח ביקורת על התביעה בפסק דינו, אך העובדה כי המערער זוכה מן הספק בעבירת ההצתה, אינה מצדיקה בנסיבות העניין יישום מרחיב של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, וודאי לא עד כדי זיכויו של המערער מעבירת האיומים. 7. הימנעות מהרשעה: לחילופין טען המערער כי הגם שביצע את עבירת האיומים, הרי שנוכח עברו הנקי לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו, מה עוד, שאילולא הועמד לדין מלכתחילה בעבירת ההצתה, ייתכן שכלל לא היה מוגש כנגדו כתב אישום בעבירת האיומים. 8. דין הטענה להידחות. הימנעות מהרשעה היא תוצאה חריגה השמורה למקרים מיוחדים, תוך התחשבות בסוג העבירה ובאפשרות לוותר בנסיבות ספציפיות על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, ובחשש לפגיעה חמורה בשיקום הנאשם (לפירוט הקריטריונים ראו פסק הדין המנחה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-5 פ"ד נב(3) 337 (1997)). עניינו של המערער אינו נכנס בגדר מקרים מיוחדים אלה. המערער לא הראה כי הרשעתו תוביל לפגיעה ממשית בפרנסתו ואין בגילו הצעיר ובהיעדר עבר פלילי כדי להצדיק הימנעות מהרשעה (ראו, לדוגמה, החלטתו של השופט א' שהם ברע"פ 7109/14 צור סייג נ' מדינת ישראל, פסקאות 10-8 (20.11.2014)). 9. סופו של דבר, שדין הערעור להידחות על כל חלקיו. ניתן היום, כ"ה באדר התשע"ה (16.3.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14032550_E02.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il