בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א
3254/96
רע"א
7329/96
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט י' קדמי
המבקשים
ברע"א 3254/96: 1. רשת שוקן בע"מ
(המשיבים
2. אילן שחר
ברע"א
7329/96) 3. בירנית גורן
נ
ג ד
המשיבים: 1.
חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ
(המבקשים 2.
עופר נמרודי
ברע"א
7329/96) 3. מעריב החזקות בע"מ
4.
מעריב הוצאת מודיעין בע"מ
5.
רונאל פישר
בקשות
רשות ערעור על החלטות
בית
המשפט המחוזי בירושלים
(כבוד
השופט י' עדיאל)
מיום
3.4.96 בהמרצה 1295/96
ומיום
16.9.96 בהמרצות 4089/96,
4099/96,
4100/96, 4196/96, 4224/96
(במסגרת
תי"א 455/94)
תאריך
הישיבה: כו' בשבט תשנ"ז (3.2.97)
בשם
המבקשת 1: עו"ד ז' ליאונד
בשם
המבקשים 3-2: עו"ד י' חורש, עו"ד א' קסטיאל,
עו"ד
א' כספרי
בשם
המשיבים: עו"ד ד' אבי-יצחק, עו"ד י'
מימון
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
לפנינו בקשות, מזה ומזה, למתן רשות-ערעור על
החלטות דיוניות שנתן בית המשפט המחוזי במהלך בירור תובענת המבקשים ברע"א
7329/96 (להלן - קבוצת מעריב) נגד המבקשים ברע"א 3254/96 (להלן - רשת שוקן).
עילת התובענה, שעניינה פרסום לשון הרע, נעוצה בכתבתה של בירנית גורן, שפורסמה
במקומון "כל העיר" תחת הכותרת "כל האמת על מעריב". בין היתר
נטען בכתבה, כי התובעים (בעלי השליטה ב"מעריב", העורך עופר נמרודי וכתב
העיתון רונאל פישר) מנצלים את כוחם העיתונאי להשגת פרסומים מסחריים לעיתון "מעריב"
בדרך פסולה. על-פי המתואר בכתבה, יוזמים התובעים עריכת תחקירים אודות אישים
וגופים. התחקירים נערכים, כביכול, לצרכים עיתונאיים, אך בדיעבד אין התובעים
מפרסמים את מימצאי התחקירים אלא משתמשים בתוצאותיהם כאמצעי סחיטה להשגת פרסומים
מסחריים, מצד הגורמים הנחקרים, ב"מעריב".
רע"א 7329/96
2. אפתח בבקשתה של קבוצת מעריב. בקשה זו מופנית כנגד החלטת
בית המשפט המחוזי מיום 16.9.96. החלטה זו עסקה במספר עניינים הקשורים בסוגיית
החיסיון העיתונאי. ואולם במהלך הדיון שלפנינו הודיע פרקליט המבקשים, כי הוא מגביל
את בקשתו לעניין עיקרי אחד, והוא החלטת בית המשפט המחוזי שלא להתיר לו לחקור את
עדי הנתבעים, במסגרת החקירה-שכנגד, בדבר היותם מקורות-מידע של "כל העיר"
(או של העיתונאית בעלת הכתבה) ובדבר נכונותם לוותר על החיסיון הנתון להם
כמקורות-מידע. השופט המלומד קיבל אמנם את השקפת פרקליט המבקשים, כי החיסיון האמור
אינו של העיתונאי אלא של המקור, ומכאן שבידי המקור לוותר על חסיונו ולחשוף את
עובדת היותו מקור. עם זאת סירב להרשות לפרקליט המבקשים להציג לעדים שאלות בדבר
עמידתם על החיסיון או נכונותם להסרתו, שכן בעצם התייחסותו של עד שהינו מקור לשאלה
מעין זו - בין שישיב עליה בחיוב, בין שישיב בשלילה ובין שימאן להשיב - יהיה כדי
לחשוף את העובדה שהעד הינו מקור.
3. טעמו האמור של השופט נראה לי, ודי בו כדי להוביל לדחיית
הבקשה. השאלה אם החיסיון העיתונאי מיועד להגן רק על מקורותיו של העיתונאי,
או גם על העיתונאי עצמו, אינה טעונה הכרעה מלפנינו. לצורך ענייננו די לנו
להניח, שהדין בעניין זה הוא עם פרקליט המבקשים. משמע, כי במקום שהמקור אינו עומד
על החיסיון, או מבקש לוותר עליו, אין לעיתונאי זכות לעכב בעדו (השוו: בג"צ
3815/90 גילת נ' שר המשטרה, פ"ד מה(3) 414). אך דווקא מתפיסה זו
מתחייב טעמו של השופט המלומד, כי אין להרשות חקירה לעד שקיומה עשוי לחשוף את
העובדה כי העד הינו מקור. אינני מתעלם מן האפשרות, עליה הצביע פרקליט קבוצת מעריב,
שעיתונאי יזמין את מי שהינו מקור לדוכן העדים, ובחסות החיסיון יימנע מן הצד שכנגד
לחקור אותו בנושאים שהיו נפתחים לבירור, אילו ניתן לו לחשוף את העובדה שהעד הוא
מקור המוכן למחול על החיסיון. ברם, בעצם האפשרות הזאת אין כדי להצדיק התרת פגיעה
בזכות החיסיון של המקור. הנטל להראות, כי עדו של העיתונאי הינו מקור שאיננו עומד
על חסיונו, רובץ על בעל הדין הטוען זאת. ונטל זה בידו לפרוק בהבאת ראיה מצדו, אך
לא בהצגת שאלות לעד שבעצם הצגתן יש משום הפרת זכותו של העד לחיסיון. והדברים,
כמדומה, מובנים מאליהם.
רע"א 3254/96
4. בקשתה של רשת שוקן מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי
מיום 3.4.96, למחוק על הסף חלקים מכתב ההגנה שלה, בשל אי-ציותה להחלטת בית המשפט
מיום 16.1.96, בדבר המצאת פרטים נוספים לטענות כתב ההגנה שהוגש מטעמה.
השתלשלות דיונית
5. בכתב התביעה שהוגש מטעם קבוצת מעריב יוחס לרשת שוקן
פרסום לשון הרע בשבע מן הפרשיות בהן עסקה הכתבה. בכתב הגנתה טענה רשת שוקן, ביחס
לכל אחת מן הפרשיות, כי הפרסום נעשה בתום לב וכי מה שפורסם הוא אמת. פרקליט
התובעים ביקש מבית המשפט למחוק חלקים מכתב ההגנה, בטענה שכתב ההגנה לוקה בחוסר
פירוט של העובדות שעל יסודן נטען בכתבה, כי מעשי התובעים, בכל אחת מן הפרשיות,
עולים כדי סחיטה באיומים. בהחלטתו (מיום 12.2.95) קבע בית המשפט, כי כתב ההגנה אכן
לוקה בחוסר פרטים, אלא שתרופתה של קבוצת מעריב אינה בבקשה למחיקת חלקים מכתב ההגנה
כי אם בהצגת דרישה למתן פרטים נוספים. התובעים הציגו את דרישתם לפרטים נוספים, אך
רשת שוקן נענתה לדרישה רק בחלקה. על רקע זה פנו התובעים לבית המשפט בבקשה לחייב את
רשת שוקן להמציא להם את הפרטים החסרים ופרטים נוספים. לאחר דיון בבקשה זו החליט
בית המשפט (ביום 5.6.95) כי על רשת שוקן ליתן פרטים נוספים לטענת אמת הפרסום
על-ידי פירוט זהותם של הנסחטים ופירוט המידע שבאמצעותו בוצעו מעשי הסחיטה. אך משגם
הפירוט הנוסף שהומצא לו בעקבות ההחלטה לא הניח את דעתו, חזר פרקליטם של התובעים
ופנה לבית המשפט בבקשה נוספת באותו העניין.
6. ביום 16.1.96 ניתנה החלטתו (השלישית) של השופט
המלומד בפרשת הפרטים הנוספים. בהחלטה זו קבע השופט, כי קבוצת שוקן לא מילאה אחר
החלטתו הקודמת, בכך שבהודעה שנמסרה מטעמה לא ניתן פירוט מספיק לגבי המידע שהאיום
בגילויו (על-פי הנטען) שימש בידי קבוצת מעריב כאמצעי לסחיטה. כן הכיר השופט בצדקת
דרישתם של התובעים לקבלת פרטים נוספים גם בגין טענות שעד כה לא חויבו הנתבעים
לפרטן. בסיכום החלטתו נקבע, שכדי לצאת ידי חובה מוטל על רשת שוקן להשיב, במתן
הפרטים הנוספים, לחמש השאלות העיקריות הבאות: (1) למי פנו התובעים, או נציגיהם,
לשם ביצוע הסחיטה? (2) מי מעובדי התובעים פנה לנסחטים? (3) מתי (במדויק ככל האפשר)
בוצעה הפנייה? (4) מהו המידע שהאיום לפרסמו שימש כאמצעי לסחיטה? ו-(5) מה אירע בעקבות
הסחיטה הנטענת; האם כמות הפרסומים המסחריים ב"מעריב" של מי ששימש כיעד
לסחיטה גדלה או קטנה? הואיל ורשת שוקן טענה, כי חלק מן הפרטים שנדרשה להמציאם כלל
אינם מצויים בידיעתה, הורה לה בית המשפט להגיש תצהיר בו תאמת את טענת היעדר
הידיעה. לעניין המשמעות של אי-ידיעת הפרטים הנדרשים העיר השופט, כי עמדת הנתבעים
מעוררת קושי, שכן אם הפרטים אינם מצויים בידיעת הנתבעים, משמע כי במשפט לא יהיה
בידם להוכיח עובדות חיוניות להעמדת הגנתם. אך בהיעדר טיעון לעניין זה ציין השופט,
כי בשלב זה אין הוא דן בשאלה "מה יהא גורלו של כתב ההגנה או הפרטים (החסרים)
אם הנתבעים לא יהיו מסוגלים למסור את הפרטים הנדרשים משום שאלה אינם
בידיעתם".
7. בעקבות החלטה זו המציאה רשת שוקן הודעה משלימה למתן
פרטים נוספים. להודעה צורף תצהיר של כתבת "כל העיר" בירנית גורן. בתצהיר
פורטו נושאים אשר, לפי הנטען, הפרטים שנדרשו לגביהם אינם מצויים בידיעת הנתבעים.
על רקע זה שבו התובעים וביקשו מבית המשפט למחוק את כתב ההגנה או חלקים מתוכו.
בבקשה נטען, כי הפרטים שנכללו בהודעתה המשלימה של רשת שוקן אינם כוללים מענה
לשאלות שעליהן חויבו הנתבעים להשיב במתן הפרטים הנוספים. מכאן שהפרטים אשר נמסרו
אינם ממלאים אחר החלטת בית המשפט.
בית המשפט בדק את מכלול הפרטים הנוספים שנמסרו
על-ידי רשת שוקן, ביחס לכל אחת משבע פרשיות הסחיטה שתוארו בכתבה. מסקנתו היתה, כי
רק בגין שלוש מן הפרשיות עמדו הנתבעים בחיוב שהוטל עליהם. לא כן הדבר ביחס לארבע
הפרשיות האחרות. בפרטים שנמסרו גבי אחת מן הפרשיות הללו לא ניתן מענה לאף אחת מחמש
השאלות שהעמיד בית המשפט בהחלטתו השלישית; ובפרטים שנמסרו ביחס לשלוש מן הפרשיות
לא ניתנה תשובה לחלק מן השאלות (במקרה אחד הוחסרו תשובות לשלוש מבין חמש השאלות,
ובשני המקרים האחרים - לשתיים מבין חמש השאלות). בית המשפט קבע, כי יכולתם של
התובעים להתמודד עם האשמתם במעשי סחיטה מותנית בכך שהנתבעים ימסרו להם מבעוד מועד
את כל הפרטים העיקריים אודות כל אחד מן המעשים שיוחסו להם בכתבה נשוא התובענה.
החסרתם של פרטים מציבה את התובעים אל מול האשמות חמורות שיתקשו להתגונן מפניהן.
השופט הוסיף וקבע, כי בטענת היעדר הידיעה - בה ניתלו הנתבעים - אין כדי לחלצם מן
החובה המוטלת עליהם. האיזון בין השמירה על עקרון חופש הביטוי של העיתונאי לבין
ההגנה על זכותו של הזולת לשמו הטוב מחייב הבחנה בין שלב הפרסום לבין הבא בעקבותיו.
כל עוד לא פורסמו הדברים, נהנים העיתון והעיתונאי מחופש מוחלט להביא את הדברים
לכלל פרסום. אך ההגנה הרחבה הנתונה לזכותם זו היא בבחינת שטר ושובר בצדו, ואם
הדברים שפורסמו כוללים פגיעה בשמו הטוב של האדם, מועתק מרכז הכובד לאינטרס הנגדי:
זכות הזולת לשמו הטוב. על יסוד שיקולים מרכזיים אלה נענה בית המשפט לבקשת התובעים
והורה למחוק מכתב ההגנה של רשת שוקן את כל החלקים הנוגעים לארבע מפרשיות הסחיטה
שתוארו בכתבה ואשר לגבי העובדות שביסודן לא מסרו הנתבעים פרטים נוספים מלאים, ככל
שחויבו בהחלטתו הקודמת של בית המשפט.
טענות רשת שוקן: אליה וקוץ בה
8. פרקליטה של רשת שוקן טען לפנינו, כי בהחלטתו למחוק חלקים
מכתב ההגנה העמיד בית המשפט את הנתבעים במצב בו לא יורשו להוכיח את טענותיהם כי
הפרסום נעשה על-ידם בתום לב וכי מה שפורסם הוא אמת. מטרת הפרטים הנוספים היא
להבהיר את הנטען בכתב-טענות, מקום שבעל הדין ניסח את טיעוניו בלשון כללית ועמומה.
ככל שהנטען בכתב ההגנה שהוגש מטעם רשת שוקן הצריך פירוט, עמדו הנתבעים בחובתם
ופירטו את כל הידוע להם. הפירוט שנמסר אמנם לא כלל תשובה לכל אחת ואחת מחמש
השאלות, שעליהן חייבם בית המשפט להשיב, אלא שעצם חיובם לספק תשובות ישירות לשאלות
אותן העמיד השופט בהחלטתו, היה מוטעה, ומכמה בחינות. ראשית, בשל הפרת
האיזון הראוי בין האינטרס שבהגנה על חופש הביטוי לבין האינטרס שבהגנה על זכות הפרט
לשמירת שמו הטוב. הצדדים במשפט חלוקים בשאלה אם מה שפורסם על-ידי הנתבעים אודות
קבוצת מעריב הוא אמת או שקר, וכל עוד לא נפלה הכרעה בשאלה זו, ידו של חופש הביטוי
על העליונה ויש להעדיפו על פני האינטרס הכרוך בשמירת שמם הטוב של התובעים. שנית,
בשל כך שבחייבו את הנתבעים להשיב (במסגרת הודעת הפרטים הנוספים) על השאלות שהעמיד
בהחלטתו, לא ייחס השופט משקל למיגבלות המידע שבגדרן פועלת העיתונות. הפירוט
העובדתי בו חייב את הנתבעים עולה כדי הפירוט הנדרש מן התביעה הכללית בהגישה
כתב-אישום. דא עקא שלעיתונות אין הכלים המצויים בידי רשויות החקירה, וחיובם של
עיתונאים לעמוד ברמת בדיקה כה מחמירה, יפגע ביכולתם למלא את תפקידם החברתי. לדברים
אלה יש משנה תוקף במקרה - כמו המקרה נשוא הדיון - בו מדובר בדיווח עיתונאי אודות
ביצוע מעשי סחיטה באיומים, כשסיכוייו של העיתונאי לזכות לשיתוף פעולה מצד נסחטים
אשר נכנעו למעשי הסחיטה הינם, מלכתחילה, דלים ביותר, וממילא גם סיכוייו להשיג פרטים
מלאים אודות זהות שליחיו של הסחטן, תוכן האיומים והדרכים בהם השיג הסחטן את
מבוקשו. ושלישית, בשל כך שבחייבו את הנתבעים להשיב לחמש השאלות שהעמיד
בהחלטתו, פגע השופט בשתיים מזכויותיהם הדיוניות של הנתבעים: זכותם שלא לחשוף את
שמות עדיהם וזכותם לבחור בראיות שבעזרתן יוכיחו במשפט את גירסתם. חיובם להשיב,
במסגרת הפרטים הנוספים, על שאלות שהתשובה עליהן חושפת שמות של עדים, חורג ממידתו
של הכלל המקובל. גם אי-יכולתם לספק תשובות מלאות על השאלות שהוצגו להם אין פירושה
שלא יעלה בידם להוכיח במשפט - למשל, בעזרת ראיות נסיבתיות - כי מה שפורסם על-ידם
עומד במבחני חוק איסור לשון הרע להגנת תום הלב והגנת אמת הפרסום. על רקע כלל
נסיבות העניין, לא היה זה כדין למחוק חלקים מכתב ההגנה. מחיקת כתב הטענות של
בעל-דין מהווה סנקציה חמורה, ונסיבות ענייננו לא הצדיקו שימוש באמצעי כה קיצוני.
9. כמה מן הטענות שבפי בא-כוחה של רשת שוקן הינן, אכן,
כבדות משקל. אך זו אליה וקוץ בה; שכן, הטענות - רובן ועיקרן - אינן מופנות כנגד
ההחלטה שעליה מבוקשת הרשות לערער, אלא כנגד ההחלטה מיום 16.1.96, בה נקבע שכדי
לצאת ידי חובתם מוטל על הנתבעים להשיב במסגרת הודעת הפרטים, ביחס לכל אחת משבע
פרשיות הסחיטה, על כל אחת מחמש השאלות שהעמיד להם בית המשפט. דא עקא שעל ההחלטה
מיום 16.1.96 לא ביקשו הנתבעים רשות לערער; ולדידי, אין הם רשאים לצפות שבית-משפט
זה יידרש, במסגרת בקשתם לרשות-ערעור כנגד ההחלטה למחוק חלקים מכתב-הגנתם, להשגות
ערעוריות כנגד צדקת ההחלטה שהקימה לקבוצת מעריב עילה לבקשת המחיקה. השגות כאלה היה
על הנתבעים להעלות, מבעוד מועד, בבקשת רשות-ערעור כנגד ההחלטה הקודמת. את אשר
החסירו יוכלו, כמובן, להשלים במסגרת ערעורם על פסק הדין, אם וכאשר יוגש מטעמם
ערעור כזה. ברם, כל עוד ההליך לפני בית המשפט קמא מתנהל והולך, בית-משפט זה לא
יראה לבחון את צדקתה של החלטת ביניים קודמת שבמועדה לא נתבקשה לגביה רשות-ערעור.
10. נותרה השאלה אם החלטת בית המשפט, למחוק חלקים מכתב
ההגנה, מעמידה עילה מספקת לערעור-ביניים. העיון בקורות ההליך ובטענות הצדדים
הובילני לכלל מסקנה כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה. אקדים ואטעים, כי ברקע המסקנה
האמורה ניצבת ההנחה, שבהחלטתו הקודמת של בית המשפט - שכנגדה לא נתבקשה רשות-ערעור
- לא נפל כל פגם ושהנתבעים אכן היו מצווים לקיימה.
על-פי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד1984-,
"בעל
דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן
פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו,
ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב
הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו".
נמצא שמחיקת כתב הטענות, כולו או חלקו, מהווה
סנקציה שבית המשפט (או הרשם) רשאי להטילה על בעל-דין שלא קיים צו למתן פרטים
נוספים ומפורטים יותר לכל עניין הנזכר בכתב-טענותיו, ומצבו של בעל-דין כזה אינו
שונה ממצבו של בעל-דין המפר צו להשיב על שאלון, לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים.
אין צריך לומר, כי מחיקת כתב הטענות, או חלקו, מהווה סנקציה קשה וחמורה, וככלל
יימנע בית המשפט מנקיטתו אם לא נתבקש לכך במפורש על-ידי בעל הדין הנגדי וכל עוד
סבור בית המשפט כי בידו לכפות ציות לצו באמצעים יותר מתונים (י' זוסמן, סדרי
הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין) בעמ' 435, 452). אך שיקול
הדעת הנתון לבית המשפט הוא צר למדי: בכוחו להאריך מועד שנקבע לקיום הצו, אך אין
בכוחו לפטור את מפר הצו מן החובה לקיימו (ראו ע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבנין
ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מרדכי, פ"ד מו(3) 793, דברי השופט חשין
בעמ' 800). בענייננו אין כל מקום לחשש שלנתבעים לא ניתנה הזדמנות לקיים את הצו,
ולוא גם באיחור. אף במהלך הטיעון לפנינו חזרנו ושאלנו את בא-כוחה של רשת שוקן אם
יש בפיו בקשה להארכת המועד להמצאת הפרטים הנוספים. תשובתו היתה כי לנתבעים אין
ידועים פרטים נוספים מעבר לאלה שכבר נמסרו על-ידם, אך תשובה זו אינה ממין השאלה.
ויש גם טעם מעשי: בקדם המשפט קבע בית המשפט
קמא שעל הנתבעים להתחיל בהבאת ראיות, ובהסכמת בעלי הדין החל בית המשפט בשמיעת
הראיות עוד בטרם הושלם הדיון במחלוקת הדיונית. בדיון לפנינו הסתבר שהנתבעים כבר
הביאו את רוב ראיותיהם במשפט. וגם מטעם זה ראוי, לדעתי, להניח למשפט להימשך
ולהסתיים מבלי להתערב בהחלטת השופט למחוק חלקים מכתב ההגנה. הלוא אפשר שבסופו של
דבר תניח ההכרעה את דעתם של הנתבעים; והיה וההכרעה לא תניח את דעתם, ויחליטו לערער
עליה, יוכלו להשיג בערעורם גם על החלטות הביניים הדיוניות.
11. מן הטעמים שפורטו הייתי דוחה את בקשותיהם של שני
הצדדים. בדחיית בקשתה של רשת שוקן (רע"א 3254/96) אין משום נקיטת עמדה בשאלה
אם הצו למתן פרטים נוספים, שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 16.1.96, היה,
כשלעצמו, מוצדק. בהתחשב בכלל נסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט י. קדמי:
1. רע"א 7329/96
גם אנכי סבור כי דין הבקשה בתיק זה להידחות,
מן הטעמים שפירט חברי הנכבד, השופט מצא, בפסק דינו. הצגת שאלה לעד "האם הוא
המקור לידיעה העתונאית", מהווה גלישה אל תחומיה של הזכות לחסיון עתונאי, לפיה
יש ל"מקור" הידיעה שנמסרה לעתונאי זכות שהעתונאי לא יחשוף את זהותו;
וזכות זו עומדת, מטבע הדברים, גם ל"מקור" עצמו כאשר הוא ניצב על דוכן
העדים.
ולמותר יהיה לציין, כי אין לדרוש מן העד, שלו
מוצגת שאלה כאמור, לבקש מבית המשפט שלא להשיב עליה בשל קיומו של חסיון עתונאי;
שדין בקשה כזו כדין חשיפת זהותו של העד כמקור המידע.
2. רע"א 3254/96
בעניינה של בקשה זו, שונה עמדתי מעמדתו של
חברי, השופט מצא.
נקודת המוצא של חברי - העומדת, בסופו של דבר
בבסיס החלטתו - היא: כי על המבקשים היה לערער על החלטתו של בית המשפט בסוגית
"מתן הפרטים" מיום 16.1.96, במסגרתה נקבע "תוכנו" של החיוב
במתן הפרטים; וכי משלא עשו כן, אין הם יכולים לערער על ההחלטה מיום 3.4.96, נושא
הבקשה שבפנינו, במסגרתה נמחקו חלקים מכתב ההגנה בשל אי מילוי החובה למתן פרטים.
לשיטתו של חברי, ההחלטה נושא הבקשה אינה עומדת על רגליה שלה, אלא - נגזרת מן
ההחלטה שניתנה ביום 16.1.96 כאמור; ועל כן, לא ניתן לערער עליה, כל עוד עומדת על
כנה ההחלטה שממנה נגזרה.
עמדה זו, עם כל הכבוד, אינה מקובלת עלי.
בהחלטתו מיום 16.1.96 - ההחלטה שבה פירט בית המשפט את השאלות שהתשובות עליהן
משקפות את ה"פרטים" המבוקשים - ציין בית המשפט במפורש כי בשלב זה, אין
הוא דן בשאלה "מה יהא גורלו של כתב ההגנה או הפרטים (החסרים) אם הנתבעים
לא יהיו מסוגלים למסור את הפרטים הנדרשים משום שאלה אינם בידיעתם". אשר על
כן, רשאים היו המבקשים - לשיטתי - להמתין ולראות כיצד יגיב בית המשפט על המאמץ
שיעשו למילוי הוראותיו; ולשקול הגשת בקשה לרשות ערעור, רק אם תגובתו של בית המשפט
תחייב זאת.
כאמור, עניינה של ההחלטה מיום 16.1.97 בקביעת
השאלות שהתשובות עליהן מספקות את הפרטים שהמבקשים נדרשים ליתן; בעוד שההשגות נושא
הערעור, מתיחסות לתגובתו - הקיצונית והבלתי הולמת לשיטת המבקשים - של בית המשפט
לכך, שמחמת אי יכולת ליתן את כל הפרטים לא עמדו בצפיותיו. אין בפי המבקשים השגות
כנגד השאלות שהציב בית המשפט כבסיס למתן הפרטים בתור שכאלו; אלא - כנגד החלטתו
למחוק קטעים מכתב ההגנה, בתגובה ל"אי היכולת" להשיב לכל השאלות מחמת
"אי ידיעה".
אי מתן פרטים בנושא זה או אחר מן הנושאים
שפירט בית המשפט בהחלטתו ביום 16.1.96, מן הטעם שאין הם מצויים בידיעת הנתבעים,
כובל את ידי האחרונים ואינו מאפשר להם להוכיח פרטים אלה במהלך הדיון. בנסיבות
הענין, די בסנקציה זו כדי להגן על האינטרס של התובעים, שלא יופתעו במהלך הדיון;
ואין הצדקה לקבוע עמדה ולפסוק סופית לטובתם, כבר בשלב זה.
מחיקת ההגנה בקשר לארבע פרשיות, אינה מהווה
תוצאה הכרחית של אי העמידה בצפיותיו של בית המשפט בדבר הפרטים שעל המבקשים היה
לספק לתמיכת טענתם "אמת דיברתי"; ובנסיבות הענין, ראוי היה שבית המשפט יחזור
ויבחן, אם אכן יש מקום לפסוק לטובת התובעים "על הסף", בשל
"העדר הגנה".
כפי שמציין חברי, חלק מהטענות שמעלים המבקשים
בדבר שלילת זכותם להתגונן כנגד ארבע הפרשיות - שהקטעים המתיחסים אליהן בכתב ההגנה
נמחקו - הינן טענות כבדות משקל; וכאמור, אנכי לא הייתי מסתפק בטעם שהיה עליהם
לערער על ההחלטה מיום 16.1.96 להנמקת דחייתן.
אכן, בין יתר ההשגות שמעלים המבקשים, מצויות
גם כאלה המכוונות כנגד השאלות שנוסחו על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 16.1.96;
ברם, השגות אלו, אינן מכוונות כנגד השאלות בתורת שכאלה, אלא כנגד המשמעות שיש ליתן
לאי יכולתם של המשיבים להשיב עליהן "מחוסר ידיעה". ככל שתרומתן של
התשובות לשאלות האמורות לעניינם של המשיבים דלה יותר, כן מתכרסם כוחו של
ה"עדר התשובות", "מחוסר ידיעה", להביא למחיקת הגנתם של
המבקשים.
לשיטתי, יש להבחין בהקשר זה: בין הטלת חובה
"טכנית" של מתן פרטים שהחייב בה אינו ממלאה על אף שבידו לעשות כן; לבין
הטלת חובה "עניינית", שהחייב בה מצהיר שאין הוא מסוגל למלאה
"מחוסר ידיעה". אי מילוי חובה "טכנית" - ראוי לו שיביא
ל"הענשת" המפר במחיקת הגנתו; להבדיל מאי מילוי "חובה עניינית"
מחוסר ידיעה, שאז יש לעמת את אי מילוי החובה בתור שכזה, כנגד ההשלכה העניינית שיש
לאי המילוי על יכולתו של היריב לנהל את עניינו.
לאור האמור לעיל, אילו דעתי נשמעה, היינו
מקבלים את הבקשה.
ש ו פ ט
הבקשה ברע"א 7329/96 נדחית.
הבקשה ברע"א 3254/96 נדחית ברוב דעות, בניגוד לדעתו החולקת של השופט י' קדמי.
ניתן היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז
(25.3.97).
ה נ ש י א ש ו פ ט
ש ו פ ט
96032540.F03